לציון יום הולדתו שיחול ב-27 באוקטובר שירו הנודע של דילן תומס על קץ האב המשורר הוולשי דילן תומס (1914 דילן תומס התפרנס בעיקר מחיבור שירים ומחזות, ולא היה עולה בדעתו למצוא את פרנסתו מהוראה לגיל הרך. בשנת 1934, והוא כבן עשרים בלבד, החליט דילן תומס לעזוב את עיר הולדתו הנידחת סוואנסי (Swansea), שעל חוף בשנות חייו המעטות והרעות בחר דילן תומס להקדיש את רוב זמנו לעבודה עיתונאית ולכתיבת תסריטים ותסכיתים. בשל ההשפעה חסרת התקדים שהייתה לו על בני הדור הצעיר, עורר דילן תומס תרעומת בקרב המבקרים השמרניים, שביקשו

ושר המוות לא ישרור עוד לעולם / דילן תומס וְשַׂר הַמָּוֶת לֹא יִשְׂרֹר עוֹד לְעוֹלָם.

דילן תומס כתב את שירו המדיטטיבי הכאוב "היד אשר חתמה" בשנת 1936 ופרסם אותו באותה שנה בקובץ "Twenty-Five שירו של דילן תומס כתוב במשקל של מארש צבא – כמין פָּרודיה על  סגנונו הסדור והממושטר של המשטר הטוטליטרי היד אשר חתמה / דילן תומס הַיָּד אֲשֶׁר חָתְמָה הִפִּילָה עִיר אַפָּיִם; הֵ"א אֶצְבְּעוֹת רִבּוֹן אָסְרוּ קשה לדעת אם הכיר אשר ברש את שירו של דילן תומס, אך הדמיון המוטיבי בין שני השירים עשוי לחזק את ההנחה שהשיר איחולו של דילן תומס בשירו "And death shall have no dominion" עדיין לא נתגשם וספק אם יתממש אי-פעם.

שירים על קץ האב: דילן תומס ונתן אלתרמן (1) פורסם: שבו: כתב-עת לשירה , גיליון 15 , 2005 לחצו לקריאה בקובץ PDF השוואה בין שיר של המשורר הוולשי דילן תומס (1914-1953), מחשובי המשוררים המודרניים בשפה האנגלית, בשנת 1934, והוא כבן עשרים בלבד, החליט דילן תומס לעזוב את עיר הולדתו הנידחת סוואנסי (Swansea), שעל חוף בשנות חייו המעטות והרעות בחר דילן תומס להקדיש את רוב זמנו לעבודה עיתונאית ולכתיבת תסריטים ותסכיתים. אל נא תלך בלאט אל חיק החשכה / דילן תומס אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה, עַל הַזִּקְנָה

04/07/2022 - ערב מחווה לספרות, תרבות ומוזיקה אמריקאית, לרגל ה-4 ביולי משתתפים: פרופ' זיוה שמיר, פרופ' קרן אלקלאי גוט, הסופרת רבקה רז, דר' אלי אשד, המשורר אריה רגב, רוני גוטמן, נחמיה יפת. עורכת: ציפי שחרור. נ.אומנותי: דורית ניתאי נאמן.

אל נא תלך בלאט אל חיק החשכה דילן תומס (1947) אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה, זִקְנָה תִּמְרֹד

לציון ה-11 בינואר יום פטירתו של תומס הרדי עליי להודות שלמן הרגע שבּוֹ עמדתי על דעתי, במהלך לימודיי בחוג לעומת זאת, יש סופרים כמו תומס הרדי שמגע-הקסמים שלהם ניכּר על-נקלה בכל מעשי ידיהם. תומס הרדי היה בראש וראשונה סופר שחיבר עשרים ספרי סיפורת, ממיטב הרומנים האנגליים שנכתבו בתקופתו. Max Gate – ביתו של תומס הרדי בדורצ'סטר פרי תכנונו של הסופר-האדריכל היה זה עגנון שטבע את המושג "בעל מבין שיריו הנפלאים הרבים של תומס הרדי בחרתי בשיר "The Darkling Thrush" (" קיכלי באפלה ") מ-1900 שבּוֹ

הרובד הביאליקאי בסיפורו של ברדיצ'בסקי "בית תִּבנה" פורסם: ארצות הצבי: מחקרים על אדם ונוף בספרות העברית מוגשים לצבי לוז, ירושלים 2021 לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה א. הֶבּראיזם והֶלניזם בסיפורו של ברדיצ'בסקי את סיפורו הארוך "בית תִּבנה" – אחד משלושת "הרומנים הקצרים" שלו – כתב מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי (להלן: מי"ב) בזמן המהפכה הרוסית. זוהי אחת מיצירותיו הבּשֵׁלות והמושלמות ביותר של הסופר המהפכן, שנפטר בטרם עת, בגיל 56 – יצירה מגובשת וקומפקטית אך עמוקה ורבת אנפין (אף-על-פי ש"בית תִּבנה" הוא סיפור ארוך למדיי, אין בה מילה אחת מיותרת). סיפור זה נכתב בזמן התחזקותם של המשטרים הטוטלטריים שמשמאל ומימין, ברוסיה ובגרמניה. מי"ב ישב באותה עת עם משפחתו הקטנה בגרמניה, שקוע בעבודתו הספרותית ומנותק לכאורה מכל הבלי העולם הזה, אך משפחתו שנותרה ברוסיה סבלה קשות ממוראות התקופה. העיירות היהודיות נמחו, ותושביהן – בהם בני משפחתו של מי"ב – נרצחו או נמלטו על נפשם במנוסת בהלה. ביצירה מאוחרת זו החזיר מי"ב את הגלגל כשישים שנה לאחור אל "מלחמת האבות והבנים" של תקופת ההשכלה – אל שנות השישים של המאה התשע-עשרה שבהן התחילו לצאת לאור העיתונים העבריים הראשונים, והיהודים עדיין שאפו להתערות באירופה כאזרחים שווי זכויות. בעלי הממון שביניהם בנו בה את בתיהם שבהם ביקשו לשבת, הם ובניהם אחריהם, עד עולם. הסיפור מתמקד בגורלותיהם של בני משפחת רפאלי, שבְּנהּ הבכור הוא משכיל למחצה ובְנהּ השני ראובן, הפרוטגוניסט של העלילה, נכנס לחיי המסחר כדי להתפרנס בכבוד ולהקים לו ולמשפחתו בית מידות, שישמח את לב אשתו היפה וירשים את שכניו. גורלו נארג בגורלו של נפתלי "האמיץ", יתום וחסר-כול היודע לפלס את דרכו בעזוּת מצח וללא כל עכבות, אגב התרועעות אינסטרומנטלית עם הבריות. נפתלי, העוסק אף הוא במסחר, חושק באשתו היפהפייה של ראובן, סוחר העצים, וחולם בהקיץ על היום שבּוֹ יוכל להשיגה ולהתעלס אִתה. לכאורה, לפנינו סיפור על יהודים נאורים ונאורים-למחצה ברוסיה הצארית, שאין עליהם מורא שמים והם עוברים בנקל על איסורים מדאורייתא, ואפילו על הדיבֵּר האחרון בעשרת הדיבּרות ("לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ"; שמות כ, יג). במעגל הרחב יותר הסיפור "בית תבנה" מחזיר את הגלגל אל תקופת הורדוס האדומי ואל הליבֶּרטיניזם הפרוץ שהשתולל בירושלים תחת שלטון הרומאים, וזאת באמצעות החייאת סיפוריו של יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו), כמפורט אצל חוקרת יצירת מי"ב צפורה כגן.1 תיאורם של יהודי עירהּ של משפחת רפאלי מלמד על המבוכה שאליה נקלעו יהודים אלה בתקופת "בין השמשות" שהפרידה בין העולם הישן, הדתי והסדור, לבין העולם המודרני ורב-הסתירות: הגברים ה"מתרוססים" (כמו ה"מתייוונים" של העולם העתיק) יוצאים מביתם בלבוש אירופי – בצווארון לבן, במשקפיים על חוטם וב"מורה-השעות" המהודר הטמון בכיסם – אך נפשם עדיין קרועה בין מנהגי העולם הישן לגילויי העולם החדש. הם עדיין הולכים דרך-קבע לבית-הכנסת, אך בית-הכנסת משמש לא רק כבית תפילה אלא גם כמקום הופעתן של מקהלות-עם; בני האינטליגנציה של עיר המחוז – עורכי-הדין, הרופאים והרוקחים – נוהרים אל התאטרון שבעיר המחוז, וצופים שם במחזות מעוררי יצרים. את המנהגים המקובלים (כגון כיסוי המראות לאוֹת אֵבל בימי ה"שִׁבעה") כבר אין מקיימים כתיקונם. כבר אין אמונה בהשגחה עליונה, בשכר ובעונש. בעולם כזה ניתן לשקר ולגנוב ללא חשש, וכדברי הרב "גם על האמת אין אנו נותנים שבועה בימינו". הרב יודע היטב שבעת החדשה מילה אינה מילה ושבועה אינה שבועה. גם בעל בית המלון מזהיר את נפתלי שלא יאמין לדברי איש. כדי לתאר עולם כאוטי כזה, הנקרע בין אמונה לפריקת עול השתמש כאן מי"ב בתמונת כלאיים של הֶבּראיזם והֶלניזם (צמד המושגים הניטשיאני המנגיד את הקוטב האפוליני ואת זה הדיוניסי). ניגוד ניטשיאני זה מעמת את דרכן הצנועה והסגפנית של הדתות המוֹנוֹתאיסטיות, האוחזות ב"מוסר העבדים", עם הבּכּחנליה נטולת הרסן של העולם ההֶלֶניסטי-האלילי, האוחז ב"מוּסר האדונים". מצד אחד, לפנינו תמונות מחיי השבט העברי בתקופת המִדבּר, טרם קבלת אמונת הייחוד, מצד שני, לפנינו החייאה ומודרניזציה של סיפורים מימי הורדוס האדומי והחיים הדיוניסיים, נטולי הרסן המוסרי, שהתנהלו תחת שלטון היוונים והרומאים. הטקסט עצמו שולח את קוראיו, בין השאר, אל סיפורם רווּיי היצרים של ארכילאוס וגלפירה הכלול בספרו של יוספוס פלביוס תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים שנתגלגל לספר יוסיפון וממנו לספרו של מי"ב ממקור ישראל. נרמזת כאן גם האגדה "אשת ר' אברהם המלאך" המצויה בשבחי הבעש"ט. על סיפורים אלה, המפורטים כאמור במחקרה של צפורה כגן, אפשר להוסיף את סיפורה של פאולינה היפהפייה, המצוי גם הוא אצל יוסף בן מתתיהו. זהו סיפורה של אישה נדירה ביופיה, שאחד ממכריה – מונדוס שמו – חושק בה ומוכן למסור לידיה עשרים ריבוא דרכמות כדי שתתמסר לו. פאולינה בעלת היופי המושלם שומרת אמונים לבעלה, ומסרבת להיעתר להפצרותיו של הגבר המאוהב, אך זה מסתייע במשרתת ובכמרים תאבי בצע כדי לבצע את זממו. בעצתם הוא מתחזה לשליח האל אָנוֹביס החושק באישה היפה, ופאולינה התמימה שאינה חושדת ואינה מבינה את מעשה ההונאה, מתמסרת ל"שליח" מתוך אמונה שהאֵל בכבודו ובעצמו פוקד אותה. הכלאתם של ניגודי המזרח והמערב, ההֶבּראיזם וההֶלֶניזם, ימי קדם והאקטואליה המודרנית, אופייניים ליצירתו של מי"ב ונותנים לה את טעמה המיוחד. מי"ב עצמו, בדבריו על תרגומו של אהרן קמינקא להומרוס, תיאר מעשה הֶרואי בעל ממדים מיתולוגיים אדירים, המפגיש את העבריות והיוונות והמנוגד כביכול לחוקי הטבע: "ואיך יסער הסער אם אריה יקרב אל זאבה ונמר ילין במאורת דובה. התנגשות כוחות. ענק מבני-יפת ירעם בקול עבר! [...] בן-אדם חוגר חגורה לבשרו מנחש עקלתון. לזה עיניים ולזה עיניים, זה צועק וזה לוחש".2 הכלאה כזאת של הקלסיקה העתיקה ההרמונית ושל הדיסוננס המודרניסטי מצויה גם ב"רומן הקצר" בית תבנה, ומתבטאת גם בשימושי הלשון שבּוֹ: מצד אחד לפנינו עברית מזוקקת, כמו-קלסית, שניתן להבינה גם כיום וליהנות מעושרה ומיופיה, ומצד שני, לפנינו שימושי לשון אידיוסינקרטיים – לא מקובלים ולפעמים אפילו צורמים באי-התאמתם – כגון "ליהוב", "חיפוז", "מלאָכוּת" (בהוראת "שליחות" או "תפקיד"), "להתעמל" (בהוראת "לעמול" או "להתאמץ"), "לצרום" (בהוראת "לגרד"), ועוד ועוד. הסיפור עשיר ברמזים מקַדמים רבים, בהקבלות מרובות ובמוטיבים המניעים את העלילה צעד אחר צעד. לא אחת למוטיבים אלה, המניעים את העלילה קדימה יש "כפיל": פעמיים פוגש גיבורו ראובן איש צנום עם זקן, פעמיים מלטף גבר את צוואר השיש של אשתו שרה (ולבסוף ראובן לוקה בצווארו: נעקץ ומת מן העקיצה); פעמיים נזכרים הכיסים או השַׂקים שבלעדיהם מתפזרת כל התכולה ויורדת לטמיון, פעמיים מופיעה המילה "כמשתגע", פעם בתיאורו של נפתלי ופעם בתיאורו של ראובן. גם האָלוּזיות מסייעות לקורא לנחש עתידות ולהבין מראש שסיפורו של הגיבור הראשי לא יסתיים בטוב. נאמר על שרה, אשת ראובן, כי "בעד החלון נשקפה בכל פעם ותרכין אוזנה לשמע כל עגלה עוברת. מדוע בושש לבוא". מבחר המילים, הרומז כמובן לגורלו של סיסרא שאִמו עמדה בחלון וציפתה לבואו כמנצח עטור תהילה מבלי לדעת שבְּנהּ כבר הומת ואיננו, מלמד על גורלו הרע של גיבורנו. כך גם בתיאור מותו שאירע בחטף, מבלי שייאמר לו "צו לביתך!". דברים אלה מעלים, כמובן, את סיפורו של חזקיהו, מלך יהודה, שעליו נאמר: "וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה"   (מל"ב כ, א). ניכּר שהסיפור בנוי כהלכה, לבֵנה על גבי לבֵנה ואריח על גבי אריח, כמו הבית המפואר והמתוכנן כדבעי שבונה ראובן למשפחתו שעליו נאמר "רושם הכול היה כדבר נחשב מראש".3 ב. ביקורת על חיי הקהילה? לכאורה לפנינו המשך ליצירותיו המהפכניות של יל"ג, שביקר את הסדר הלקוי השורר בחינוכו של אדם מישראל ומתבטא באי יכולתו של הצעיר היהודי לצלוח את ים החיים. ואולם, שלא כבספרות ההשכלה, לא חסידים חשוכים לפנינו, המנותקים מהוויות העולם המודרני, אלא אנשים נאורים המחזיקים בכיסם שעון, רושמים את הכנסותיהם והוצאותיהם בפנקס, מתייפים מול הראי ויודעים צורת מטבע. אף-על-פי-כן, הבסיס שעליו נבנתה אישיותם הוא בסיס לקוי, כמו הבסיס השחור שעליו נבנה ביתו היפה של ראובן. אי אפשר לִבנות בניין רב תפארת על יסודות כעורים ועכורים, אומר הסיפור מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות. כותרתו של הסיפור הן מרמזת לברכות ולקללות שמבטיח משה לעמו: "וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ [...] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ [...] יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן [...] אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה) בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" וגו' (דברים, פרק כח במלואו). ואכן, ראובן המֵפֵר את כל החוקים, המצוות והדיבּרות מאבד את החזקה על ביתו ועל אשתו, ומעשיו אף גורמים לאשתו ללקות בשיגעון, כמובטח בפרק זה. יש להניח שמי"ב הכיר גם את חיבוריו של הרב ישראל איסר-איסרלין, רבה של ויניצה שבאוקראינה, שכתב בספרו שער המשפט (1829), שהקונה מטלטלין בכסף גנוב, הם קנויים לגנב בקניין משיכה מה שאין כן בקרקע, שנקנית בכסף, וממילא לא ניתן להחיל בה קניין על ידי כסף גנוב, כשם שלא ניתן לקדש אשה בגזל (סי' ק"צ סק"א). כל מהלכיו של ראובן בטעות ובסילוף יסודם: הוא נושא אישה בטרם בנה בית ובטרם הכשיר את עצמו לחיים עצמאיים, הוא לוקח הלוואות בריבִּית גבוהה כדי לקיים רמת-חיים גבוהה מזו שהכנסותיו מתירות לו, ילדיו נולדים בטרם עלה בידו לבסס את עצמו מן הבּחינה הכלכלית. בשל אבדן האמונה בהשגחה עליונה, בשכר ובעונש, ובהעדר יכולת לשַׁנות את מעמדו, הוא מתפתה ופונה אל המִרמה ואל הגזל שאין מהם תקומה. ואף זאת: ברגע שבעל-דבבו מגיע אתו להסדר, הוא מתחיל בעזות מצח אווילית לִבנות ללא שהות את ביתו החדש מכספי הכסף ש"נגזל" ממנו (והרי חלק משכניו ובני עירו אינם מאמינים לסיפורו הבדוי בדבר הממון הרב שנגזל ממנו לדבריו בדרכו לפרוע את חובותיו). לכאורה, לפנינו וריאציה נועזת יותר על עלילת שירו של יל"ג "קוצו של יוד" (גם הפואמה היל"גית מתרחשת בשנות השישים של המאה התשע-עשרה, עת הניחו ברוסיה הצארית את מסילת הברזל שגרמה להתרוששות היהודים, בעלי הפונדקים ובתי-המרזח). אישה יפהפייה ומושלמת ללא מתום נופלת בחלקו של בעל חסר-מצפון ולא-יוצלח, שנאלץ לעזוב את ביתו ולחפש את גורלו במרחקים (אצל מי"ב נוסף גם מוטיב המרמה של ראובן המדווח על גנבה ומשאיר את ההון "הגנוב" ברשותו). כאן וכאן בונה הצעיר היהודי את חייו על יסודות רעועים, ומתחיל את חיי נישואיו ללא הכשרה מַספקת וללא פרנסה ראויה לשמה. כבר בתנ"ך, בפרקי ספרות החָכמה, כלולות אֲמָרות המייעצות לצעיר למצוא תחילה עבודה ופרנסה, ורק אחר-כך לִבנות בית ולשאת אישה: "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ. אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ" (משלי כד, כז). הרמב"ם אף הוא קבע: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואח"כ יקנה בית דירה ואח"כ ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו מי האיש אשר ארשׂ אשה ולא לקחה, אבל הטיפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו" (הלכות דעות, פרק ה הלכה יא). בסיפורו של מי"ב "בית תבנה", כבשירו של יל"ג "קוצו של יוד", קודם כול הצעיר נושא אישה, אחר-כך הוא מחלץ מידי חותנו המרושש את כספי הנדוניה המובטחים, ורק לאחר שכָּלים כספי הנדוניה וכלים כל הקִצין הוא מתחיל לתור אחר מקורות פרנסה אקראיים. ואולם, דבריו של יל"ג כוּונו בראש וראשונה נגד הרבנים ערלי הלב, שאינם יודעים להנהיג את צאן מרעיתם, ואילו מי"ב תיאר רב חכם וצדיק היודע את נפש "בהמתו". הרב דמתא רואה הכול ומבין הכול ואינו מוכיח את ראובן על מעלליו, אלא מחפש דרכים לתיקון המעוּות. כשהוא פותח את ה"שולחן ערוך" לא בהלכות גזל אלא בהלכות "מאכלות אסורים" ניכּר שהוא יודע ומבין שמדובר בתשוקה שאינה בת-כיבוש שהוליכה את גיבורו אל האבדון. כשהוא מונע מראובן להישבע, ניכּר שהוא מבין שידיו של ראובן אינן נקיות וכי שבועתו תהא שבועת שווא. לפי מי"ב, לא רועי העדה אשמים במציאוּת המסולפת, אלא הזמנים המודרניים ופיתוייהם המזכירים לנו שוב ושוב שיצר לב האדם הרע מנעוריו. ראובן הן רואה איך קרובו מתעשר בעיר הגדולה, הוא הולך עם אחד מצעירי המשפחה לתאטרון ויצריו מתעוררים ומתגעשים. בשובו הביתה הוא מחליט לפרוק כל עול וחייו מתחילים להידרדר אל תהומות הסילוף והטירוף. ניכּר שהסיפור, או הרומן הקצר, "בית תִּבנה" הוא יצירה מאוחרת, שאינה משַׁקפת את השקפת העולם הניטשיאנית שאִפיינה את יצירתו המוקדמת של מי"ב. אמנם הסיפור מתרחש בשנות השישים של המאה ה-19, אך הוא נכתב כשישים שנה לאחר מועד ההתרחשות; קרי, על סף 1920. בשלב זה כבר ראה מי"ב מול עיניו תהליכים שהביאו להקצנתם של הרעיונות הניטשיאניים ולסיאובם, משהתחילו להשתמש בהם כשמן על גלגליה של המפלגה הנאצית. הוא ראה את הצדדים האפלים של האטוויזם הגרמני, שבעבר סגד לו, והבין יותר ויותר את צדם האנושי של אורחות החיים היהודיים, שבעבר מתח עליהם ביקורת נוקבת. בסיפורו "בין הפטיש לסדן" ניבא מי"ב כי כשיעבור העם לארץ-ישראל ויחדש ימיו כקדם, יהיה גורלו שונה בתכלית, והוא ובניו ובני בניו יגורו בבית שבָּנה: "ואמנם נשיר גם את השיר הזה על אדמת נֵכר, לירושלים נשא את עינינו ובגולה אנו נוטעים מטעים. בית כי תבנה ממַסד עד הטפחות וידעת את מוצאיו ומבואיו, כי אתה תגור בו, אתה ובניך וכל אלה אשר ישאו את שמך אחריך. מחשבה בלבד מבלי מעשה אינה עושה כלום, ודמיון בלי רצון יהיה לרועץ. העם יבָּנה מן הגורן ומן היקב, מן השדה ומן העבודה אשר יעבוד, אל תנסו לדבּר רמות, הראוּני את מעשיכם." ביאליק, שבדרך-כלל הסתייג מדברי מי"ב, היה חותם בשתי ידיו על מניפסט כזה, שאינו שונה במאומה מן הדברים שהשמיע אחד העם עשרות פעמים בחייו. ג. הרובד הביאליקאי ואולם, בדרך-כלל הפרידו בין השניים מחיצות של הסתייגות ואי-אֵמון. היחסים ששררו בין מי"ב, גדול המסַפּרים לאחר מותם של מנדלי ויל"ג, לבין ביאליק, גדול משוררי הדור, הוא סיפור כאוּב של החמצה הדדית. השקפת עולמם השונה של השניים, וכן מִשקעים אישיים שנתהווּ במרוצת השָׁנים, הפרידו ביניהם, וגם מִקץ שנים הם ניצבוּ משנֵי צִדי המִתרס כשני אישים מקבילים שמעולם לא השכילו למצוא נתיבות זה ללִבּוֹ של זה. ביאליק, כחסידו של אחד-העם, לא נענה להצעותיו של מי"ב להצטרף למחנה "הצעירים" ולפרסם את ספר שיריו הראשון בהוצאת "צעירים", ואפילו החזיר למי"ב את סיפורו "קיץ וחורף" שנשלח אליו בעת שערך את המדור לספרות של כתב-העת השלֹח. במקום אחר הראיתי שביאליק אמנם התרגש כשקרא את הסיפור המרעיש הזה, אף כתב למי"ב שסיפורו יכול היה להשתלב ב"ביבליה חדשה" אילו נאספה כזאת, וראוי היה להיקרא "רות".4 עם זאת, סיפור "גויי" זה, המתרחש כולו "מאחורי הגדר", בעולם הנכרי הרחוק מעולמו של אחד-העם, לא התאים לכתב-עת לאומי כדוגמת השלֹח והוא הוחזר למחברו אחר כבוד. ואולם, סיפור עז ונועז זה לא פָּרח במהרה מזיכרונו של ביאליק, והוא כתב בעקבותיו את יצירתו "מגילת עָרפּה" (המסוּוגת אמנם כאגדה אך אפשר גם לראות בה את אחד מסיפוריו היפים ביותר של ביאליק), כאילו הראה למי"ב לאילו נתיבים יכול היה להטות את סיפורו אילו ביקש להתאימו לרוח מחנהו של אחד-העם ולפרסמו בהשלֹח. ההשפעה ניכּרת אפילו מן הניסוח. בסיפורו של מי"ב נאמר על מרתה ההולכת אחרי מאהבה הערל "ותלך אחריו כאשר ילך הכלב את האדון", וב"מגילת ערפה" נכתב: "ותלך [ערפה] אחרי מאהבה הערל הפלִשתי גתה עירו כאשר ילך הכלב אחרי אדוניו". ב"בית תִּבנה" מצא מי"ב הזדמנות להיפרע מביאליק על שביצע בו כעין מעשה אחאב ("הרצחת וגם ירשת"), ולהשיב נקם על מעשהו הלא קולגיאלי. יש לזכור ולהזכיר כי כשלושים שנה קודם לכן, שיצא לאור סיפורו הראשון של ביאליק "אריה 'בעל גוף'", כתב עליו מי"ב ביקורת שוללת שבָּהּ העליב את ביאליק והאשימוֹ בחקיינות ובאריכות יתר.5 בדבריו הציג מי"ב את ביאליק כאֶפִּיגון של מנדלי, וטען שדי היה לו לביאליק בשניים-שלושה קווים מהימנים כדי לתאר את התמונה מִבּלי להכביר מילים. ב"בית תִּבנה" הדגים זאת מי"ב הלכה למעשה. כאן תיאר, כמו ב"אריה 'בעל גוף'", סוחר עצים המבקש לִבנות לעצמו "ארמון" (במקום ה"חורבה" שבָּהּ התגורר עד אז), אך חלומו לא יתגשם והוא לא יִזכּה לחנוך את ביתו כראוי. גם בדמותו הפלֶבּאית של נפתלי, המשתוקק לנכֵּס לעצמו את ביתו של של ראובן ואת אשתו היפהפייה, יצק מי"ב קווי-הֶכֵּר קריקטוריים של ביאליק כדי לרמוז לידידו-יריבו שאין הוא אלא אדם פשוט שנדחף אל היכל השירה. ארבע פעמים נזכר שנפתלי הגיע לעירו של ראובן מן העיר "שיחור" (כך נקראה בספרות העברית אודסה השוכנת לחוף הים השחור),6 ומי"ב מתארו כיתום "שנתגדל אצל קרוב אחד". מי"ב ביקש מביאליק שישלח אליו את תמונתו.7 ביאליק אמנם לא שלח את תמונתו בטענה או תואנה שבעירו אין חנות צילום, אך גם מגיליונות העיתונות היומית וכתבי-העת ניבטו אל מי"ב תמונותיו של ביאליק. ביאליק הצעיר ניחן במבנה גוף חזק ומוצק (אפילו בעשור התל-אביבי שלו, לאחר שלקה בימי מלחמת העולם בחוליים רבים וגופו נחלש, הסכים לערוך תחרות אגרוּף עם אלכסנדר פן הצעיר), ובתיאור גופו המוצק של גיבורו אריה "בעל גוף" יצק המשורר גם סממנים אוטו-אירוניים למכביר. מי"ב תיאר את נפתלי "האמיץ" בתיאור הנראה כקריקטורה של ביאליק הצעיר: "בחוּר היה כפר בן-בקר לכוח והיה מדַבּר בחיפּוּז ובעזות. לו עיני-תכלת ושערות צהובות, מצחו מתפשט לצדדין, פיו רחב כשל רעבתן, זרועותיו אמיצות, אצבעותיו עבות וקצרות, והרגליים שלו היוּ עומדות על גבי קרקע כשתי יתדות". מי"ב היה למדן שסיים את חוק לימודיו בישיבת ווֹלוֹז'ין, ואת גיבורו תיאר כמי ש"לא קרא ולא שנה" (ביאליק אכן עזב את ישיבת "עץ חיים" שבווֹלוז'ין לאחר חודשי לימוד אחדים). כן תיאר את גיבורו נפתלי כאיש רֵעים להתרועע ("ויפטפט תמיד עם חבריו בשאלות הזמן"), בעוד שמי"ב היה בודד במועדיו, התרחק מחבריו ומיעט לשוחח אתם. גם צירופי הלשון מזכירים את אלה של ביאליק ב"אריה 'בעל גוף'", אך מי"ב קיצר עד מאוד את תיאוריו וחסך במילותיו, כאילו הראה לביאליק שדי בשניים-שלושה "קווים נאמנים" כדי להשיג את התוצאה הראויה. גיבורו המוצק והחסון של ביאליק מתואר כ"בעל גידי ברזל ויצורי נחושה וּבעל פנים מלאים ואדומים – שאף-על-פי שהגיע לַחמִישִּׁים עודנו כבן שלשים לכוח", ואילו מי"ב מתאר את גיבורו בקיצור: "היה כפר בן-בקר לכוח". ביאליק תיאר את המלחמה הניטשת בפרוור העצים במילים: "ברגע השני באו לעזרה גם שני בני אריה הנותרים, לחזק ידיו במלחמה. ויערכו מערכה לקראת מערכה, ויעמדו כשני חשיפי עזים, אלה מצד הסוסים מזה – מושכים, ואלה מזה – עוצרים"; ואצל מי"ב נכתב בקיצור נמרץ: "סחר עצים – ושקים, מערכה מול מערכה!". מי"ב השתמש אפוא במוטיבים, בתיאורים ובמטבעות לשון מתוך סיפורו של ביאליק, אך עשה כן בסגנון לקוני, כאילו הראה לביאליק איך היה צריך לכתוב את סיפורו אילו ביקש לחתור כמוהו לשלמות גבישית ומגובשת. מי"ב אף שוטט במרחביה של יצירת ביאליק, ודלה משם צירופי לשון ביאליקאיים אופייניים. את נפתלי תיאר כאדם המתאווה לאהבת אישה, וכשהוא רואה את בנות עירו יוצאות אישה עם רעותה, הוא חושק בשתיהן ושואל את עצמו "למי מהן משפט הבכורה?" (כביאליק ששאל בשירו "שתי בנות" את השאלה "מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר?"). נפתלי אף מתואר כילד מבקש קרבה מאִמו המתחנן לפני האישה האהובה: "היי לי אשה, היי לי אחות, היי לי בת", ונוסח הדברים מזכיר את דברי ביאליק בפתח שירו הנודע "הכניסיני" ("הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, / וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת). במיוחד בולט הדמיון בין תשוקתו של נפתלי אחר האישה היפה ("מסתכל בכל פעם בהוד פניה. אם נסיכה היא, עבדה הנאמן הוא; אם לביאה היא, הוא כרוך אחריה והולך וסובב את מאוּרתה במפלשי הליל. הוא קורע שמלתה מעליה ומשתגע למראה לובן כותנתה") לתיאור העלם ב"מגילת האש של ביאליק ("כַּכֶּלֶב אֶרְבַּץ אֵצֶל שׁוּלֵי שִׁמְלָתֵךְ וְאֶשְׁמֹר נִיד עַפְעַפֵּךְ וּמִשְׁלַח אֶצְבָּעֵךְ, אוֹ כַכְּפִיר אֲזַנֵּק אֵלַיִךְ וְאֶסְחָבֵךְ אֶל - אַחַת הַמְּאוּרוֹת…"). הדרך שבָּהּ מחניק הגבר המאוהב את תאוותו לאישה היפהפייה שאותה הוא מכנה בשם "הפלאית" ("הפלאי" הוא תואר ביאליקאי במובהק) מזכירה את תיאורו של ביאליק ב"מגילת האש: ("וָאֲחַנֵּק אֶת-תַּאֲוָתִי בְּנַהַם כְּפִיר וָאֶסָּתֵר בִּנְקִיק סֶלַע וָאָצִיץ מִשָּׁם אֶל-הַגְּוִיָּה הַזַּכָּה. בְּעֵינַי אָכַלְתִּי אֶת-מַחְשֹׂף בְּשָׂרָהּ הַלָּבָן" וגו'). מתיאור השיממון והריקנות התוקפים את נפתלי ("קם נפתלי האמיץ משנתו, אחרי אשר כבר עלה יום. הוא שיפשף את עיניו, רחץ פניו, לבש מלבושיו ונעל מנעליו. ויבט דרך החלון לחלל העולם והנה הוא ריק") מהדהדים תיאורים ביאליקאיים מקבילים בסוף השיר "זוהר" ובשיר התוכחה "והיה כי יארכו הימים", ובתיאור רצונו "לדחות את קירות הבית כלפי חוץ. הוא ביקש להרים בפעם אחת את הגג ולהפכו על פניו" מהדהדים דברי הרהב של הדובר ב"משירי החורף" (תרס"ד): "תְּנוּ לִי הַר וְאֶעֶקְרֶנּוּ! / תְּנוּ לִי כְפִיר וַאֲשַׁסְּעֵהוּ". וישנם עוד עשרות עניינים, קטנים כגדולים, המקשרים את "בית תִּבנה" ליצירתו רבת-האנפין של ביאליק. יחסי מי"ב וביאליק לא הגיעו מעולם לתיקונם. הדוגמאות של הסיפור "קיץ וחורף" )שנבלע בסיפורו של ביאליק "מגילת ערפה") ושל הסיפור "אריה 'בעל גוף'" (שנבלע בסיפורו של מי"ב "בית תִּבנה") מלמדות שבעיקרו של דבר כל אחד מהם זיהה אצל רעהו את חסרונותיו, וניסה ללא מילים ללמד אותו איך היה עליו לכתוב את סיפוריו. לאחר שנחלץ ביאליק מברית-המועצות ועשה שנים אחדות בגרמניה בדרכו לארץ, הוא נפגש עם מי"ב פנים אל פנים פעם ראשונה ויחידה כשישה שבועות לִפני פטירתו של הסופר בן ה-59, ששכב אז על ערש דוויי. כאשר סר בנובמבר אותה שנה לביתו של מי"ב כדי לשוב ולבקרו, בישר לו עמנואל בן-גָריון, בנו-יחידו של הסופר, שאביו נפטר לפני שעה קלה. ספק אם בפגישה קצרה אחת ויחידה הצליחו שני הרֵעים-היריבים ליישב ביניהם מחלוקות בְּנות שנים רבות ולגַשר על פני התהומות שנפערו ביניהם לפני שנות דור, עוד בימי "פולמוס הַשִּׁלֹחַ", בעת שביאליק הצטרף למחנהו של אחד-העם והתייצב מול מחנה "הצעירים" – "מערכה מול מערכה". הערות לפרק התשיעי: סיפורים אלה נרמזים בסיפור עצמו, והם מפורטים במאמרה של צפורה כגן, ״שפת המראות: גשר בין ספרות האגדה לבין הספרות העברית החדשה על פי בית תבנה למ״י ברדיצ'בסקי (בן-גריון)",  כרמלית, כרך כ״א-כ״ב (תשל״ז – תשל״ח), עמ' 292 – 308. ראו גם בספרה של כגן מאגדה לסיפורת מודרנית ביצירת ברדיצ'בסקי, אוניברסיטת חיפה, תשמ״ג 1983, עמ' 115 – 128. ברשימתו "אורות", כתבי ברדיצ'בסקי, תל-אביב תש"ך, עמ' רס"א. "נחשב מראש" בהוראת "מחושב ומתוכנן מראש". איגרות ביאליק, כרך א, עמ' ריא. וראו בספרי מִים ומִקדם: עיון באגדות 'ויהי היום' מאת ח"נ ביאליק, תל-אביב 2012, עמ' 112. במאמר הביקורת שלו "בספרות היפה" כתב מי"ב על סיפורו של ביאליק "אריה 'בעל גוף'": "מנדלי מאריך – והרבה-הרבה ממלאכתו למד ביאליק בסיפורו זה – ואוהב להאריך [...] קווים נאמנים שניים ושלושה דיים היו לתאר את התמונה; אבל על ידי הריבוי הנפרז הכול מתנועע ומתפּתל, מתלבט ומתחבט בעיני הקורא [...] שפיכת מעיים, ריסוק אֵברים, מליקת הראש, רציצת גוּלגולת וריטוש הבטן – אלה המלח והתבלין, ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילו היה דורש בחָכמת-הניתוח. ככה מסַפּר גם ביאליק, הוא כופל ומשלש, הוא לוקח קנה ומודד, מודד ומרשם". ראו: https://benyehuda.org/read/8028. אך פעם אחת נזכרת כאן אודיסה בשמה המפורש כעיר המחוז הגדולה שאליה נוסעים לצורכי ריפוי: "וביום המחרת בבוקר נסע דודו של ראובן עמו לאודיסה, לעשות שם לשאר-בשרו החולה את הניתוח על-ידי מומחים.". ביום 3.12.1896 כתב מי"ב לביאליק: "אולי תוכל לכבדני בתמונתך, לדידי טוב מראה עינים."; וראו: https://benyehuda.org/read/18661

100 שנים להופעת הרומן "הר הקסמים" מאת תומס מאן גרסה מתוקנת של הרשימה "הרחק משאון החיים" על ספרו של תומאס כשנתיים לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ביקר תומס מאן את אשתו בסנטוריוּם של חולי שחפת בדאבוס-פְּלאץ שבקנטון את חוויותיו ואבחנותיו מימי שהותו הקצרה בדאבוס הזדרז תומס מאן להעלות בסיפור-קצר הומוריסטי בשם "הר הקסמים פרטים מאלפים אלה כלולים במונוגרפיה "תומס מאן", פרי-עטה של המבקרת איגנַס פויירליכט, שחקרה את ארכיונו של השוואת המהדורה שראתה אור בשנת 1955 – שנת פטירתו של תומס מאן – מעידה שהמתרגם לא מצא לנכון להטיל תיקונים

אפילו ביצירת מופת כדוגמת "דון קישוט" נמצאו להם תיאורים שמקומם לא יכירם בחברה ובתרבות שחרתו על דגלן את מתוּרגמות או מעוּבּדות, תוך שהם משמיטים את המילה "Nach" [בעקבות], שנהוג היה לשימה תחת יצירות שאולות מן תומס הרומן,7 אינה אלא "ייהוד" או "גיור" של אחד הרומנים הנודעים באנגליה של המאה התשע עשרה – הלא הוא ספרו של תומס שתי היצירות הן יצירות של פמיניזם מתון: האשה, תומס ואמה הארדי, שנה לאחר לאחר נישואיהם גיבורת הסיפור, שומרת כפטריוט אנגלי, המאמין בערכיו הנעלים של עמו ובערכיהם המושחתים של אויביו, מתאר אפוא תומס הארדי זיווּג כושל

הכנס השנתי ה 19- של עולם המוזיקה הישראלית מי אני? שיר ישראלי! מוקדש לזכרו של פרופ' איתן אביצור ז"ל יום שני | 5.6.2023 | ט"ז בסיון תשפ"ג 9.00-8.45 התכנסות והרשמה 9.30-9.00 פתיחה וברכות פרופ' דניאלה דוויק, דקנית הפקולטה למדעי הרוח פרופ' יואל גרינברג, ראש המחלקה למוזיקה מר דני זקן, מ"מ מפקד גלי צה"ל והעורך הראשי 10.00-9.30 הרצאת פתיחה: פרופ' זיוה שמיר, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת רייכמן אלתרמן וכתר הפזמונאות העברית אין להגיע ללא רישום - מס. המקומות מוגבל

נפטרה גיבורת השיר "פרח נתתי לנורית" מאת מרים ילן-שטקליס ( בעקבות ידיעה ב"ידיעות אחרונות" מיום 6 בנובמבר 2022 ) מרים ילן-שטקליס הייתה כמו "מטריושקה", הבובה רוסית: חידה בתוך חידה בתוך חידה. גם מרים ילן-שטקליס, כמו רחל, הגיעה ארצה שקויה ורווּיה בתרבות הרוסית, אך ללא ידיעה מעמיקה בשפה העברית. ילד עשוי לחשוב שהשמש טבעה בים ולא תעלה ותופיע מחר בבוקר, וכך גם בשיריה של מרים ילן-שטקליס. גם מרים ילן-שטקליס כתבה שירים רבים עם מגמה ציונית מובהקת.

הרצאת פתיחה: פרופ' זיוה שמיר - אלתרמן וכתר הפזמונאות העברית צולם: 5.6.2023 הכנס השנתי ה 19-של עולם המוזיקה הישראלית "מי אני? שיר ישראלי!" מוקדש לזכרו של פרופ' איתן אביצור ז"ל

עיון ב"רשימתו" של ביאליק "איש הסיפון" פורסם: מראה - כתב עת, גליון 10, ספטמבר 2015 ...בעקיפין, ביאליק לועג כאן לכל שושלות היוחסין המבוססות על יסוד מפוקפק ורעוע, על סיפורים מסופקים ומעורפלים, שאיש אינו יכול לבדוק את אמִתותם. הן האצולה האירופית מקורה בדרך כלל באצולת ממון שזכתה בכספה וברכושה "מן ההפקר", בדרכי מרמה עקלקלות. לא אחת מקורה בשודדים ובמבריחי גבולות נקלים, שצברו די כסף לבניית טירות ולרכישת הרגלי חיים מעודנים. מי הם כל אותם נסיכים וברונים, שועים ונדיבים, המהלכים בצוואר נטוי ובחוטם זקור, אם לא בני בניהם של אותם גזלנים ולִסטים, שהמירו את אבק הדרכים ואת מ סכת השודד השחורה בגינוני הטרקלין ובכסיות לבנות של משי?! מי יודע, אם כן, כמה מגילות יוחסין מקורן בדמיונות - שווא והבל, כעין אלה שהיו תופחים ומטופחים במוחו הקודח של המלח ה"גוי" אלמלא העמיד אותו הסופר ברגע האחרון על הטעות?! לחצו לקריאה בקובץ PDF

בנותיה של "הגרושה" כבר לא תזכינה להקים בית בישראל שהרי הקהילה כבר הוציאה את דיבּתן רעה, וכך נגזר דינן שייני-סריל לא תוכל להינשא לעובדיה עם צאתו מבית-החולים, גם אם יֵאוֹת למחול לה על מעלליה, שכּן חל עליה דין סבל אמנם ממעמד נחות מזה שניתן לילד שנולד במסגרת הנישואים, אך לא נקבע שום כלל שהִפלה אותו לרעה על-פי דין ומחקרים ביצירת ש״י עגנון, מוגשים לפרופ׳ יהודה פרידלנדר, בעריכת הלל ויס והלל ברזל, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן

הכנס התקיים ב-28 במאי 2019 באוניברסיטת בר אילן.

מִבּין שירי-הראי שנכתבו מאז שירו של אדמונד ברק ועד ימינו ידועים במיוחד שירו של תומס הרדי "I Look into שירו של תומס הרדי פותח במילים, המזכירות את שיר-הראי של אדמונד ברק שהובא לעיל: I look into my glass, And ניכּר, שתומס הרדי, שחיזר בחייו אחר נשים רבות ושָׁבָה את לִבָּן, מנסה לשכנע את עצמו בשיר הראי שלו שכל

ומשכנעים את הסב שהשם שנתנו לילדם מנציח את "מנדלה" (ואם מדובר בחבריו של אביב גפן , הם היו קוראים לילד " דילן " ומנסים לשכנע את הסב שהשם "דילן" אינו אלא גלגול מודרני של השם "מנדלה"...).

ציבור המאמינים הרחב בהלם ובתדהמה.5 ייחוסו המשפחתי של מתיו ארנולד, כבנו של המחנך, ההיסטוריון והמדינאי תומס ארנולד, הוסיף למשבר זה ממד נוסף: תומס ארנולד, ערך בין השנים 1830-1835 את כתבי ההיסטוריון היווני תוקידידס סיסמאות הקרב של צבא אתונה, ועשו בו שַמות, וגם האתונאים עצמם לא ידעו מי להם ומי לצריהם, וטבחו איש ברעהו.7 תומס כלכלי לא מבוטל שעה ששלחוהו ל"ראגבי" – בית-הספר הפרטי הנחשב ביותר באנגליה הוויקטוריאנית, שאותו ניהל תומס ומאחר שקלאף, בוגר "ראגבי", הסתמך כנראה על תיאור האירוע ההיסטורי הקדום כפי שסופר במהדורה הפופולרית שערך תומס

הנידחת פטרסון בניו-ג'רזי בעקבות שירתו של ויליאם קרלוס ויליאמס (שהתגורר בעיר אפורה זו בעבר, וכמוהו גם בוב דילן

שירו של תומס הרדי "קיכלי באפלה" מ-1900 פורסם: חדשות בן עזר, גליון 1682 , 23/09/2021 שנות מִפנה המאה תומס הרדי נחשב הראשון בין אותם סופרים כותבי אנגלית – אנגלים או אמריקנים – שהתמודדו עם תחושת השיממון והמבוכה מה שכָּתב ת"ס אליוט ב"ארץ השממה" ( Wasteland ) בלשון חסרת גבולות ומגבלות, כתב תומס הרדי בשירים חרוזים גם כותרתו הראשונה של שירו של ביאליק – "זמיר מאוחר" – מזכירה את כותרתו של תומס הרדי. האם הכיר ביאליק את יצירת תומס הרדי?

שרף-גולד לחצו לקישור לרכישה באתר E-VRIT.CO.IL קישור למאמרה של פרופ' זיוה שמיר "רחוב היהודים באין דין ובאין דיין" מתוך הספר "ארצות הצבי"

הוא לא הזכיר את יל"ג, מנדלי, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ש' בן-ציון, ברנר, תומס מאן, ארתור שניצלר, קפקא, ברונו גיתה (סיפורו של מלומד המוכר את נפשו לשטן), "מנפרד" (כשמו הפרטי של הרבּסט) של הלורד ביירון, הרומנים של תומס במיומנות מחברת הספר, מצביעים על כך שהפרקים הראשונים של הספר נכתבו אחרי יציאתו לאור של "דוקטור פאוסטוס" של תומס לשירה שם נוסף – נדיה, שמזכיר את דינה (בשיכול אותיות; שם שמופיע גם ב"עגונות" וב"הרופא וגרושתו", מתכתב עם דין

את הרושם שהרומן נכתב ב-1940 כדי שקורצווייל לא יזהה זיקה כלשהי בין "שירה" לבין "דוקטור פאוסטוס" של תומס בשני הספרים – ספרו של תומס מאן וספרו של עגנון – הגיבור, איש הרוח, מדביק את עצמו במחלה קשה מאישה שפיתתה באמצעות התִארוּך המוקדם של ספרו, ביקש עגנון כמדומה לרמוז לקורצווייל כי הוא קדם לתומס מאן, ולא הושפע ממנו ייתכן שביקש לעורר רושם שספרו נכתב לפני הרומן "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, ששימש לרומן שלפנינו דגם מופת

בגרמניה התיידדה תומפסון עם הסופרים תומס מאן, ברטולט ברכט ו סטפן צווייג .

זיכרונותיה של קטיה מאן, אשת הסופר תומס מאן, מאכזבים לא פחות.

תהליכי ליבֶּרליזציה מואצים שגם הנשים וגם אנשי הקהילה הלהט"בית יצאו נשכרים מֵהם: בשנה זו ניתן בארה"ב פסק דין על מיניות הומוסקסואלית כדוגמת ספרו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי" (1891) או כדוגמת ספרו של תומס השני הוא ספרו של אילן שיינפלד "הנזיר היהודי" (2021) המרחיק את עדותו עד פֵּרוּ של המאה השבע-עשרה וממזג דומה שלא לחינם בחרו גם אלון חילו וגם אילן שיינפלד בנזיר – בדמות בודדת או לכל הפחות כזו שאין לה בן/בת

במלאת 100 שנה לפרסום הספר "Winnie-the-Pooh" מאת א"א מילן מדוע נמחק שמו של אלתרמן כמתרגמם של השירי הכלולים ספרו של א"א מילן "פו הדב" נעשה – בזכות הסיפור "הפשוט" והמחוכם שלו ובזכות איורי הצייר ארנסט שפארד – לאחד א"א מילן, כריסטופר-רובין וחיית המחמד ו'יני בשנת 1924, כשנתיים לפני פרסום "Winnie-the-Pooh", רכש א"א מילן בית-חווה כפרי בקִרבת יער אשדאון (Ashdown Forest) העתיק שבמחוז סאסֶקס, כ-50 ק"מ דרום-מזרחית ללונדון

משוכנעים ששמונה ממחזות שקספיר הם פרי פעילות קוֹלַבּוֹרטיבית של שייקספיר עם מחזאים אחרים כמו כריסטופר מרלו, תומס קיד (Kyd), תומס מידלטון ואחרים. השישי" נכתב – בחלקו לכל הפחות – על-ידי כריסטופר מרלו; ולעומת זאת, שסצֵנת הצייר במחזהו המפורסם של תומס

השנייה שנות תזזית, רבות פעילות והשגים: בשנת 1935 הוא התפרסם כמי שנשא לאישה את אריקה, בתם של הסופר הנודע תומס

ב"דור המדינה", צעיר יצירתי כדוגמת א"ב יהושע, שחלם להיות עורך-דין, מצא את עצמו בחוג לספרות של האוניברסיטה יש בספר דיון עמוק ומאתגר על שמות הגיבורים ושמות הספרים במכלול יצירתו של א"ב יהושע ועל הרבדים שלהם, הנוגעים

ישנם חידושים כמו: באחד האמשים, יש עורך-דין ויש דיין, העולה היורד לחיינו, זבנג וגמרנו, חשמלטור (על משקל

קיכלי באפלה / תומס הרדי נִשְׁעַנְתִּי עַל גְּדֵרוֹ שֶׁל גַּן הַכְּפוֹר אָפֹר כָּעֶשֶׁת, שְׁיָרֵי מָטָר

קיכלי באפלה / תומס הרדי (דצמבר 1900) נִשְׁעַנְתִּי עַל גְּדֵרוֹ שֶׁל גַּן הַכְּפוֹר אָפֹר כָּעֶשֶׁת,

ואולם, את יל"ג, מנדלי מוכר ספרים, את ח"נ ביאליק, ש' בן-ציון, י"ח ברנר ואחרים (ובספרות העולם – את תומס על מקורות ההשפעה של עגנון אין אף לא דיון ביקורתי-מחקרי נרחב אחד, למעט הערות ספּורַדיות, זעיר פה זעיר

העברית החדשה לזרמיה", כרך חמישי: הנוסח ומיתוס החיפוש בניגודיהם", ספרית "דבר" בסיועה של אוניברסיטת בר-אילן

ברבבות טקסי בר-מצווה וחתונות ברחבי העולם ובוּצַע בפי זמרי-על כדוגמת הארי בלפונטה, ג'וזפין בייקר ובוב דילן

לקוחו "הרוצח", טועה בתפיסתו שאת הגט ניתן להסדיר אחת-שתיים, ללא דיחוי ועיכובים; הוא אינו מרגיש כשהוא רומס למזכירה בת עדוֹת המזרח קוראים "לבנה" , ואילו קדמי הגאה במוצאו האשכנזי נושא שם-נרדף ל "מזרחי" (עורך-דין גם כאן, הסוהר קורא לעורך-דין קדמי "עורך-דין דגמי" , והשוטרים חשים ומניחים את האזיקים על ידיו. יעל נעלמת מן הבית וחוזרת מבלי לתת דין וחשבון על מעשיה, כך גם קוני המתוארת כחסידה שהביאה תינוק אל הבית לפנינו גיבורים אחדים ששמם " משה " – ממשה רבנו, דרך משה דיין (מן האחראים למחדל; האם מקרה הוא ששם האישה

יהודה עמיחי, דוד אבידן, בנימין הרשב, גרשון שקד, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, יצחק לבני, מקסים גילן המקום, שהיה פעם מנומנם במקצת, התעורר לחיים חדשים וכיום הוא תוסס ושוקק-אדם.

ב-1957 התחיל צבי לוז ללמוד ספרות ומדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן ומ-1962 החל לשמש אסיסטנט לפרופ' ברוך מתרחשת במשפחה יהודית על רקע גרמניה של רפובליקת ויימר, ומושפעת מספרו של היינריך מאן "במשפחה" ומספרו של תומס הזכירה לנו רבקה שאול בן-צבי ז"ל, מבקרת מוערכת שהייתה בין שומעי-לקחו של פרופ' צבי לוז באוניברסיטת בר-אילן