רוחב היריעה ועומק האבחון

משה גרנות על ספרה של זיוה שמיר "שירה חדשה – מה זאת אהבה על פי הרומן 'שירה' מאת ש"י עגנון", ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2016, 406 עמ'

פורסם: חדשות בן-עזר גליון 1206, 29/12/2016

אני זוכר היטב את התהודה הענקית שהייתה ליציאתו לאור של הרומן "שירה" בשנת 1971, יצירה שבעצם לוקטה על ידי בתו, אמונה ירון, ממה שפורסם בחייו של עגנון ("הארץ" תש"ט – תשט"ו), ומה שהשאיר אחריו בגנזיו. כל העיתונים היו מלאים ב"שירה", ולא רק במדורי הספרות – כל הארץ "דיברה שירה", שהרי הספר יצא זמן קצר לאחר שהלך לעולמו ב-1970 הסופר הגדול, חתן פרס נובל, וכן (אני מניח) משום שרומן זה מתאר הוויה, שעל פניה, רחוקה מאיצטלה הדתית שהעטה עגנון על עצמו לאחר עלייתו ארצה בפעם השנייה (1924), איצטלה שאינה עולה בקנה אחד עם סיפור חסר-תקדים על גבר שבוגד באשתו בעודה מתייסרת בחבלי לידה. עגנון אכן היה צריך לתרץ זאת במכתב ארוך שכתב למבקרו ברוך קורצווייל.

על "שירה" נשברו קולמוסים אין-ספור, ופרופ' זיוה שמיר מזכירה בהגינותה את קודמיה, הן בתוך הספר והן ברשימה הביבליוגרפית שבסופו, אף לא מחמיצה הזדמנות לחשוף מה למדה מכִּתביהם של חוקרים שקדמו לה. ואולם, עיקרו של הספר באבחנות הדשות ובגילויים החדשים הכלולים בו. עד כמה שידיעתי מגעת – מעולם לא הושקעה מחקר כה יסודי כמו בספר הזה, הבוחן כל תג בספר ומתמודד עם כל חידותיו ועם... מעידותיו.

זיוה שמיר נוטה להסכים עם אברהם באנד, ואחרים, הרואים ב"שירה" פסגה ספרותית – אחד הרומנים המשמעותיים ביותר שנכתבו בתקופת המדינה. ואולם, גם היא נדהמת, כמו משה שמיר, על כך שעגנון הכחיש (בנאום הנובל ובמכתבים לדב סדן ולברוך קורצווייל) שהושפע מיוצרים גדולים שקדמו לו. הוא הזכיר בנאום הנובל את ההשפעות עליו מכתבי הקודש ועד רמב"ם, כאילו לאחר מכן היה בתרבותנו רִיק יצירתי בן מאות שנים, כאשר כל אוהב ספרות יכול למצוא בכתביו, אם בצורה גלויה, אם בעקיפין ובמוסתר, את ההשפעות הרבות ששאב מספרות אירופה ומן הספרות העברית. הוא לא הזכיר את יל"ג, מנדלי, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ש' בן-ציון, ברנר, תומס מאן, ארתור שניצלר, קפקא, ברונו שולץ. זיוה שמיר מזכירה רשימה גדולה של יצירות, שהקורא מוצא את הדיהן ב"שירה": "הקומדיה האלוהית" של דנטה (הרבסט של עגנון מוצא "פתרון" נוצרי לחידת חייו – מעין פורגטוריום בבית המצורעים), "אלף לילה ולילה" (שראה אור ב-1947 בתרגום יואל יוסף ריבלין והנזכר ב"שירה" מספר פעמים) "פאוסט" של גיתה (סיפורו של מלומד המוכר את נפשו לשטן), "מנפרד" (כשמו הפרטי של הרבּסט) של הלורד ביירון, הרומנים של תומס מאן ("הר הקסמים", "דוקטור פאוסטוס" ו"מוות בוונציה") שעגנון שאב מהם מוטיבים לא מעטים ושיבצם ברומן שלו "שירה", "גיבור דורנו" האגוצנטרי של לרמונטוב, "ענוג הוא הלילה" של פ' סקוט פיצג'רלד (גבר מתלבט בין שתי נשים, ובוחר בחולה), וכמובן – ביאליק ב"המתמיד" וב"לא ידע איש מי היא", על אישה פרובוקטיבית שמופיעה במפתיע, משגעת את הגברים, ונעלמת (כמו שירה ברומן שלנו). מוזכרים בספרה של זיוה שמיר גם מנדלי (הגבר הנשי ב"מסעות בנימין השלישי המקביל להרבֹּסט בעל ההתנהגות הנשית, הבוחר באישה גברית), והרומן "אחד מאלף" של יצחק שנהר על מלומד יקה, המוקף בספרים, שראה אור בשנת 1947, שנה לפני פרסום הפרקים הראשונים של"שירה" ב"לוח הארץ" (שנהר היה מעורכיה של הוצאת שוקן ומסופרי הבית).

ללא ספק, כתבי עגנון בכלל, ו"שירה" בפרט, השפיעו השפעה מכרעת על סופרי דור המדינה (חלקם מודים בכך), הלא הם חנוך ברטוב, עמליה כהנא כרמון, יעקב שבתאי, א' ב' יהושע, עמוס עוז ורבים אחרים. היחיד מבין היוצרים המרכזיים ש"ניצַל" מהשפעתו של עגנון היה ס' יזהר שהודה בהשפעתו של אורי ניסן גנסין על יצירתו, אך לימד את יצירות עגנון בסמינר להכשרת מורים ובאוניברסיטה.

עגנון השתדל מאוד להוכיח ש"שירה" נכתב סמוך למאורעות המתוארים בו (סוף שנות השלושים של המאה הקודמת), אבל אנכרונזימים שונים שהסתננו ליצירה (כגון אזכור תנועת החירות (שנוסדה ב 1948...), כגון שהרבסט הוא בסך הכול בן 43, וכבר הספיק להיות לוחם במלחמת העולם הראשונה, ללמוד באוניברסיטה, להשיג תואר דוקטור, לגדל שתי בנות בוגרות שאחת מהן הופכת אותו לסבא), אנכרוניזמים ש"דגה" אותם במיומנות מחברת הספר, מצביעים על כך שהפרקים הראשונים של הספר נכתבו אחרי יציאתו לאור של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, ספר שעגנון בוודאי קרא וככל הנראה הושפע ממנו. עגנון הרי הכחיש ש"ספר המעשים" הושפע מפרנץ קפקא, שלפי דבריו, איננו משורש נשמתו, כביכול כתיבתו נוצרה יש מאין.

בסמוך ליציאת "שירה" לאור האזנתי לראיון שנערך עם אברהם שלונסקי ברדיו בעניין ההשפעות על היוצר, והוא קבע כי מי שאיננו מושפע דומה לבַּלָטָה (הוא השתמש במילה זאת ממש!), שהגשם לא חודר לתוכה, ואילו מי שמושפע מקודמיו דומה לרגב אדמה שסופג את מי הגשם ונותן חיים. ללא ספק עגנון דומה לרגב אדמה משובח שקלט השפעה והניב יבולים ופרי הילולים, אך גאוות היוצר שבו גרמה לו להתכחש לכך.

זיוה שמיר מסכימה עם עגנון ועם רעהו דב סדן שלא צריך להתייחס אל הרומן הזה כאל "רומן מפתח" (עמ' 29, 255-254), יחד עם זאת, היא מזכירה אפשרות שדמותו של הרבּסט דומה לזו של שלמה דב גויטיין, שהיה חוקר היסטורי וגם מחזאי (כמו גיבור הרומן שלנו). ואילו פרופסור בכלם, המעכב את קידומו של הרבסט באוניברסיטה, דומה ליוסף קלוזנר. פה ושם נאלצת זיוה שמיר לטוות קווי דמיון בין הרבסט לעגנון עצמו (עמ' 39, 103, 230 ועוד), הגם שהיא ממש מסתייגת, כאמור, מתווית של "רומן מפתח". לדעתה גישה כזאת איננה מועילה להבנת עומקה של היצירה. אבל כידוע, הספרות הרי מתבססת על רכילות, והקןרא, שחוויות חייו מעטות ודי בנאליות, משתוקק להציץ לחייהם של אחרים, כפי שהספרות חושפת בפניו במסווים שונים, שאותם הוא משתדל לפענח. ובכן, הבקיאות המופלאה של עגנון בנבכי הנפש של גבר הבוגד באשתו בשעותיה הקשות ביותר, כשהיא מתייסרת בלידה המאוחרת - מצלצלת ממש בפעמונים. הוא אמנם מרחיק את עדותו – הגיבור, מנפרד הרבּסט, הוא חוקר תחום רחוק מעגנון כמו מזרח ממערב – "קברי עניים בביזנטיון"!, הוא מרצה באוניברסיטה, שעגנון לועג להווי שלה ולגיבוריה, הפרופסורים האגוצנטריים, המקנאים זה בזה, השונאים זה את זה, העוסקים בזוטות, ומתהדרים בהן כאילו גילו את כבשונו של עולם. ובכן, עגנון מעצב, כביכול, את גיבורו כבעל עיסוק ומיליה רחוקים מאוד מאלה שלו, אבל אם נצרף לכך את דרך האמונה הדתית של עגנון, שהייתה קוטבית ממש לזו של בן דורו הצעיר, ישעיהו ליבוביץ', כשהוא כן מתייחס אל הקדוש ברוך הוא כאל פונקציונר של האדם ("את מי שאני לא סובל, אף הקב"ה אינו סובל..." - "אסתרליין יקירתי", ע' 188; וראו גם ע' 195), הוא, כנראה, נזקק ל"כפרה" ספרותית: הרבסט נקלע אל מדוחיה של הלילית, הלא היא "שירה", הנראית כלפי חוץ כמלאך (היולדות בבית החולים מתפעלות משפע הנתינה שלה), אבל היא שונאת דת ודתיים, והיא בעצם לילית, ויעידו על כך פניה החולניים והתמונה הסמלית המצויה על קיר חדרה ("סימפוניית המוות" של בקלין). עגנון האמין ללא ספק בהתערבות השטן בחייו של המאמין ובכוחו של זה להסיט אותו מהמסילה (ראו קורותיו של מנשה חיים ב"והיה העקוב למישור"). ומהי "הכפרה"? הרבּסט ילך להירקב גופנית בבית המצורעים, וכך יטהר הוא את נפשו, וגם את נפשו של מי שדומה לו. מעניין אם זיוה שמיר תסכים עם הגלישה החוץ-ספרותית הזאת שלי.

שמיר מזכירה את הסאטירה של עגנון על מורי האוניברסיטה, המצוירים כקריקטורות, ושמותיהם יעידו על עיסוקם בזוטות, תוך הערכה עצמית מופלגת: אבגד, למנר, בכלם, וכסלר (= חלפן), וולטפרמד (= זר לעולם), לעומתם, החוקר המגיה את כתביהם (רובם יוצאי גרמניה, שאינם מסוגלים ללמוד עברית) – טאגליכט (אור יום). זיוה שמיר מזכירה את אנשי האקדמיה הרבים שהיו קרובים לחוגו של עגנון, כגון גרשם שלום, שלמה דב גויטיין, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אריה לודוויג שטראוס, עקיבא ארנסט סימון – שבוודאי אינם ראויים ללעג האדיר של עגנון, ובוודאי אינם דומים לקריקטורות אותן צייר. לדעתי, קטעים אלה ב"שירה" פוגמים באחדות היצירה, שכן הדמויות האלו הן ממש דו-ממדיות, ואילו הגיבורים הראשיים מתוארים בצורה מורכבת ומעמיקה, כשהסופר מעמיק במכמני נפשותיהם. חריגה כזאת מאחדות היצירה ימצא הקורא גם בקטעי בלק שברומן "תמול שלשום".

זיוה שמיר מקדישה חלקים גדולים מפרקי ספרה למדרש שמות, ולעיתים היא מפליגה אל תחומים הנראים רחוקים וזרים, אבל כיוון שמדובר בעגנון, שהענקת שמות סמליים לגיבוריו היא עבורו ממש אובססיה – אין ספק שהפלגותיה מוצדקות לחלוטין. לכל אחד ממאות גיבוריו של עגנון יש שם שמרמז על אופיו וגורלו, כאילו אומר המחבר: למרות שלגיבורים שלי אמור להיות הרכב מסובך של תכונות, אני מרמז לך להתרכז רק בתכונה הבודדת שאני הסופר מצליח לדחוס לשמו. אביא דוגמאות אחדות מתוך מאות(!): ב"והיה העקוב למישור" - מנשה חיים (מי ששכח את החיים והחיים שכחוהו), קריינדיל טשרני (עטרה שחורה); ב"בדמי ימיה" - לאה (עייפה מכדי להיאבק) תרצה (מתרצת, מרצה, מקיימת רצון אִמהּ), מינץ (מטבע), לנדא (אדמה); ב"אורח נטה ללון" – שבוש (עיר שנשתבשה דרכה בגלל המודרנה), גומוביץ (בעל יד מגומי), יעקב מילך (חלב – צמחוני); ב"תמול שלשום" –סוניה צוויירינג (שתי טבעות – שני מחזרים); ב"האדונית והרוכל" – יוסף (הגולה הראשון שעמד בניסיון הפיתוי של הגויה וגם יוסף דלה ריינא שנשא לאישה את לילית), הלני (יופי של תרבות אירופה) וכו' וכו'.

ואלה פירושיה של זיוה שמיר לשמות ב"שירה": הרבּסט (= סתיו), הוא יושב אוהלים, לכן דומה ליעקב שנזקק לאִמו כדי לזכות בברכת אביו (הרבּסט קורא לאשתו "אימא"), אבל הוא גם הֶדוניסט כמו עֵשָׂו; בשם שירה מצויים ראשי התיבות של שמו של עגנון (ר' שמואל יוסף), היא גם דומה למרים שלא כתוב עליה כי נישאה, וגם נענשת בצרעת. שמה היה צריך להיות שרה, המזכירה שררה שמזוהה עם ישראל השורר בארצו. לשירה שם נוסף – נדיה, שמזכיר את דינה (בשיכול אותיות; שם שמופיע גם ב"עגונות" וב"הרופא וגרושתו", מתכתב עם דין ומדינה, וגם עם נידה שמשמעה – טומאה. סופה של שירה בבית המצורעים, וזיוה שמיר תוהה שמא ניבא עגנון מראש שישראל תהיה בעיני העולם כמדינה מצורעת. הנריאטה שמשמעה – איילה, שם המרמז על השכינה ועל כנסת ישראל. היא פורייה בזקנתה כמו שרה אימנו, וכמו האומה הזקנה שחידשה את כוחותיה בדורות האחרונים. הנריאטה, המזוהה עם אימא אדמה, גם מבטאה בהתנהגותה את תרבות אירופה השוקעת. לכאן מצטרף האבחון המדויק של זיוה שמיר על האופי האוקסימורני של גיבורי הרומן: הנריאטה היא גם אישה מזקינה, אבל גם פורייה; מנפרד הרבסט הוא גם סתיו, אבל גם בעל חזות צעירה החותר לאהבת בשרים. הוא צעיר במראה, אבל עקר ביצירה. השם מנפרד פירושו – איש שלום, אבל בשמו מצוי גם רמז לפרידה (השורש העברי פר"ד בתוך השם הגרמני) וגם לבהמה פרד,בהמת כיליים שהיא, כידוע, עקרה. שירה היא גם פאם פאטאל, אבל גם גברית, גם מלאך מושיע וגם לילית.

ולא מנינו אלא מקצת הנושאים והמוטיבים הנדונים בספר רחב-היריעה הזה, שמתמודד לראשונה עם החידות שהרומן המאוחר של עגנון מציב לפני קוראיו: חידת מועד כתיבתו, חידת האנכרוניזמים הרבים המצויים בו, חידת אי-יכולתו של עגנון לסיים את כתיבתו, וחידת משיכתו חסרת-ההיגיון של הגיבור לאישה מכוערת החולה במחלה חשׂוכת-מרפא, תוך ויתור על משפחתו ועל ביתו. מי שקורא את ספרה זה של זיוה שמיר, כמו גם את ספריה הקודמים, מתפעל בהכרח מרוחב היריעה של ידיעותיה בספרות העברית, בספרות העולמית, באבחון הפיגורטיבי והלינגוויסטי העמוק, וכמובן, בנבכי יצירתו של עגנון.