האם היה פרנסיס בייקון סופר הצללים של שייקספיר?

לרגל יום הולדתו של המדינאי והוגה-הדעות הבריטי החל ב-22 בינואר

השׁערות רבות נטווּ סביב חידת זהותו של ויליאם שייקספיר, שעד עצם היום הזה עלה על כל קודמיו ועל כל הבאים אחריו בכל סוגותיה של אמנות הבמה – האנגלית והעולמית: טרגדיות, קומדיות, פארסות, מֶלודרמות, ועוד ועוד. חידה זו עומדת במרכז עשרות ספרים ומחקרים, והיא אך הולכת ומתעצמת לנוכח הטענות הנשמעות בימינו, שלפיהן ניתן לבדוק במידה רבה של דיוק את שייכותו של טקסט לבעליו באמצעות בדיקה סטיליסטית המסתייעת בתוכנת מחשב.

יש חוקרים לא מעטים המפקפקים בזהותו של שייקספיר, וטוענים ששייקספיר איש סטרטפורד לא היה אותו שייקספיר ששמו מתנוסס על הספרים. הללו שואלים: הייתכן שבְּנָם חסר ההשכלה הפורמלית של הורים שחתמו את שמם בעזרת חותמת וספק אם ידעו קרוא וכתוב, הוא אכן מחברם של שלושים ושמונה המחזות המופלאים היוצרים את הקורפוס השייקספירי בן האלמוות? טיעוניהם ונימוקיהם של המערערים על הייחוס (אטריבּוּציה) של מחזות שייקספיר לוויליאם שייקספיר איש סטרטפורד רבים ומגוּונים . בחלקם אלה הם טיעונים חוץ-ספרותיים המסתמכים על נתונים ביוגרפיים, ובחלקם האחר לפנינו טיעונים פְּנים-ספרותיים הנתמכים במִמצאים סטיליסטיים, דקים ומדויקים, אך קשים להוכחה. מכל מקום, קשה להתעלם מן ההיגיון שבהם ומן הרלוונטיוּת שלהם ואין לפטור אותם כלאחר-יד. נביא רק אחדים מהם לדוגמה:

• שייקספיר איש סטרטפורד בא ממשפחה פשוטה והיה חסר השכלה אלמנטרית. את המחזות, לעומת זאת, כתב אדם בעל השכלה רחבה ביותר, שהתמצא בתחומים רבים ומגוּונים שכָּללו ידע רב ומשוכלל בכלליה ובמנהגיה של האריסטוקרטיה הבריטית וכן בעניינים משפטיים הדורשים השכלה אקדמית.

• במחזות שייקספיר יש כמעט שלושים אלף מילים, בהן ריבוי של תחדישים מקוריים שנטמעו בשפה האנגלית ונשתגרו בה עד עצם היום הזה (לשם השוואה, בתרגום התנ"ך בגרסת המלך ג'ימס יש "רק" כשנים-עשר אלף מילים). נשאלת השאלה: איך יכול היה אדם חסר השכלה ובעל רקע אינטלקטואלי כה ירוד ורדוד להגיע ליכולת לקסיקלית כה גבוהה ומגוּונת, המעידה בין השאר על התמצאות מעמיקה בשפות זרות (בהן לטינית וצרפתית), שבעזרתה ברא את תחדישיו?

• החתימות של ויליאם שייקספיר איש סטרטפורד על מסמכים רשמיים-משפטיים מעידות שמדובר באדם שהתקשה עד מאוד בכתיבה ואשר "צִייר" את האותיות במאמץ וביגיעה. אשתו ושתי בנותיו היו אנאלפאבתיות. אין בנמצא בכל ארכיוני בריטניה ולוּ מסמך אחד הכתוב בכתב של ויליאם שקספיר איש סטרטפורד. בצוואתו נמנו אחד לאחד כל נכסיו – נכסי דלא ניידי ומיטלטלים, ואין ביניהם זֵכר לספרים (באותה היו הספרים עת חפצי ערך יקרים ונחשבים). הספריות באותה עת היו בדרך-כלל במנזרים ובאוניברסיטאות, ואדם שלא היו בביתו ספרים היה מנותק ממאגר הידע האנושי.

• שייקספיר ניהל להקת שחקנים והופיע ערב ערב על הבמה. אותם חוקרים המפקפקים בבעלותו על הקורפוס השייקספירי מתקשים להאמין שעמדו לרשותו הפנאי והסבלנות הדרושים לחיבורם של מחזות כה מורכבים ורבי היקף. כל אחד ממחזות אלה מעיד על ידע שנרכש ונאסף מעשרות מקורות (ספרים ומסמכים בתחומי ההיסטוריה, המיתולוגיה היוונית-רומית, החוק והמשפט וכו') ועל השקעת מאות רבות של שעות עבודה, אם לא למעלה מזה.

• שייקספיר הן הגיע ללונדון ממקום פרובינציאלי למדיי, ובעלומיו עבד בחווה כנער אוּרוות. מפתיע לראות שאנשי הכפר הפרובינציאליים אינם מתוארים ביצירת שייקספיר מתוך הבנה ואמפתיה, אלא מוצגים בה מתוך לעג ובוז. כתבי שייקספיר חושפים את קלונו של האספסוף (mob) המוצג בהם כגורם שלילי ומסוכן. המפקפקים בבעלותו על הקורפוס השייקספירי טוענים שיחס משפיל כזה כלפי האדם הפשוט אופייני אולי לבן האריסטוקרטיה, המתבונן באספסוף "מלמעלה למטה", ולא לאדם עממי כדוגמת שייקספיר איש סטרטפורד שלא הגיע לתפקידו כמנהל להקת "אנשי המלך" מרוּם היחשׂ, אלא ממדרגה נמוכה למדיי של הסולם החברתי.

• שמו של ג'והן שייקספיר, אביו של ויליאם, אוּיַת בעשרות איותים שונים ומשונים, שעשויים לרמז על מוצָאו המפוקפק (הוא נזקק כנראה לדרכי הסוואה אחדות כדי להסתיר את זהותו). יש חוקרים הסבורים שגם בנו, המנהל והבעלים של להקת "אנשי המלך", שמעולם לא שמר ועל זהותו בקפידה, השאיל את שמו לעמיתיו שנזקקו להסוואה. בתקופה האליזבתנית רבו הרדיפות על אנשי הרוח בכלל ועל המחזאים בפרט, וכדי להתחמק מחקירות וממאסרים חיפשו עמיתיו של שייקספיר תחבולות ודרכי מילוט. המחזאי כריסטופר מרלו, למשל, הן ביקש להימלא ממאסר לאחר שבדה את דבר מותו ונמלט מן המדינה. יש אפוא הסבורים שהשם "שייקספיר" שימש לאחדים מעמיתיו כעין כיסוי ושם בדוי שמילט אותם מפני רדיפות ומאסרים.

• בן ג'ונסון כינה את שייקספיר "גנב" והמחזאי רוברט גרין כינה אותו "עורב לקחן". הייתכן שהם הבינו שהמחזות הנושאים את שמו אינם שלו? יש חוקרי שייקספיר לא מעטים המאמינים שהשם "שייקספיר" היה מין מותג, שהיו לו יתרונות רבים: לקהל שם זה אותת שמדובר במחזה מן השורה הראשונה. לסופרים שתרמו לתאטרון השייקספירי היה שם זה אמצעי מילוט מפני שלטונות החוק. שם המותג הקולקטיבי הזה אִפשר לשייקספיר איש סטרטפורד, שהתיידד עם אמיליה בסאנו, פילגשו של מי שהופקד על תקציבי התאטראות , להאדיר את שמו ואת שם להקתו. על יחסיו של המחזאי עם אשת החצר המוכשרת, שהייתה האישה הראשונה שהוציאה ספר שירים ושסייעה לו כנראה בחיבור הסונטות שלו כתבתי את ספרי "ורד לאמיליה: שיקספיר וידידתו היהודייה" (המצוי באתר שלפניכם בקטגוריה "ספרים להורדה").

• על מצבתו בסטרטפורד רשומה רק המילה "ג'נטלמן". תואר זה ניתן לאדם בעל רכוש ונכסים, ואין בו ביטוי להיותו של הנפטר משורר ומחזאי חשוב. הייתכן שמשפחתו ובני עירו לא ידעו שמקרבם יצא סופר ענק שבלונדון ובכל רחבי הממלכה יצאו לו מוניטין כגדול המחזאים בדורו?

•

הובאו כאן רק מקצת השאלות והתמיהות העולות בחקר שייקספיר, שהולידו כמה וכמה תאוריות לגבי זהותו של שייקספיר "האמיתי". אחת הפופולריות שבהן היא זו המכוּנה בשם "The Baconian theory of Shakespeare authorship", ולפיה המחבר המסתתר מאחורי שם-המותג "שייקספיר" אינו אלא המדינאי והפילוסוף פרנסיס בייקון, שביקש להסתיר את זהותו כדי שמעמדו לא יינזק. פרנסיס בייקון היה סופר בעל סגנון למדני ומבריק שחשש להתעמת עם השלטונות לאחר שהמלצותיו להקמת משטר רפובליקני סיבכוהו עם השלטונות. אילו נחשפה זהותו כמחברם של מחזות פוליטיים (לרבות מחזות פוליטיים היסטוריים כמו "יוליוס קיסר" שכוונותיו האקטואליות היו ברורות לכל צופה משכיל) עלול היה הדבר להמיט עליו קלון, ולגרור אותו לתקופה ממושכת של רדיפות ומאסרים. נביא אחדים מטיעוניהם של האוחזים בתאוריה הבייקונית:

• במכתביו של סיר פרנסיס בייקון, כך טוענים החוקרים, יש משפטים הרומזים לכך שהוא מחברם של מחזות שייקספיר. רעיונותיו האנטי-מונרכיים של בייקון משולבים במחזותיו ה"מלוכניים" של שייקספיר. הדברים מנוסחים בסגנון דומה מאוד לזה שבמחזות.

• פרנסיס בייקון, חניך קיימברידג', מחברן של מסות מבריקות, היה התובע הכללי של ממלכת אנגליה   בימיו של שייקספיר, ואילו נודעה זהותו כמחבר מחזות היה הדבר מחבל בקריירה המדינית שלו. כבן למשפחת אצולה הייתה לו בקיאות במנהגיו של חצר המלוכה ובגינוניו, המתוארים במחזות השייקספיריים ה"מלוכניים" – פרטים שנסתרו מעיניו של אדם פשוט כדוגמת שייקספיר איש סטרטפורד. בתקופה האליזבתנית מקצועות המשחק והדרמטורגיה לא נחשבו מקצועות המכבדים את בעליהם, וגם מן הבחינה הזו היה לבייקון סיבה להסתיר את עיסוקו.

• בדורו של שייקספיר נהגו לכתוב במסמכים הרשמיים את שמות המשפחה בקיצור. מתברר שבכל המסמכים הרשמיים הנוגעים לוויליאם שייקספיר, איש סטרטפורד, שמו מאוית בארבע אותיות:Shak, Shag, או Shax. לעומת זאת, בכל המסמכים הנוגעים למחזאי מאוית השם בחמש אותיות: Shake. מכאן מסיקים החוקרים שהשם "שייקספיר" שימש לשתי מטרות לכל הפחות: לציוּן שמו של האדם שהגיע ללונדון מסטרטפורד, ולציוּן שמו של "מותג" הנושא את שמו. לחוקרים יש מועמדים רבים הטוענים לכתר השייקספירי: המחזאי כריסטופר מארלו (שישב בכלא והיה לו פנאי לחבר מחזות כה מורכבים), סר וולטר ראלי (הסופר ומגלה הארצות שהיה מקורב למלכה אליזבת), אדמונד ספנסר (המשורר, בוגר קיימברידג', שחיבר את היצירה האלגורית הגדולה "מלכת הפיות") אדוארד דה ויר, רוזן אוקספורד (ממקורבי המלכה אליזבת ופטרון האמנויות שלה), מרי סידני, רוזנת פמברוק, שמהדורת הפוליו הראשונה של מחזות שייקספיר הוקדשה לשני בניה. בכל הרשימות, הכוללות יותר מתריסר מועמדים, מוצב סיר פרנסיס בייקון במקום הראשון.

• בכתביו הקפיד פרנסיס בייקון לציין את המִזכֶּה (credit) המתבקש בשולי כל מובאה וציטוט, ורק במקרים שבהם ציטט מתוך כתבי שייקספיר (וציטוטיו השייקספיריים רבים ונרחבים) הוא לא הביא את הדברים בשם אומרם והתעלם מחובת המִזכֶּה. האם התעלמות זו מחובת המִזכֶּה רומזת לבעלותו על האמירות השייקספיריות המצוטטות במסותיו? החוקרים מצביעים, למשל, על שימושו של בייקון במילה האנגלית-הלטינית הארוכה – Honorificabilitudinitatibus – המשולבת במחזהו המוקדם של שייקספיר "עמל אהבה לשווא".

• בייקון השתייך לאגודת הסתרים "מסדר צלב הוורד" (the Rosicrucians) שלטענת חבריה נוצרו בה בסודיות גמורה יצירות אמנות חשובות ונודעות, לרבות כל הקאנון השייקספירי. החוקרים מביאים ראָיות שבייקון ניהל בסתר את להקת שייקספיר בין השנים 1594 ל-1595, ושקטע מתוך חיבור של בייקון משולב במחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה".

• לטענת החוקרים האוחזים בתאוריה ה"בייקונית", שייקספיר ובייקון לכל הפחות שיתפו פעולה ביניהם. כך, למשל, שניהם כתבו במקביל על כל מלכי אנגליה שמשלו בתקופה שבין שנת 1377 לשנת 1603, מבלי לדרוך איש על "יבלות" זולתו. במילים אחרות: איש מהם לא כתב על מלך שרעהו כבר כתב עליו. כשנדרש בייקון לכתוב על הנרי השמיני, שכבר עמד במרכז אחד ממחזותיו של שייקספיר, הוא ניסה להתחמק בתירוצים שונים, ולבסוף כתב על הנרי השמיני שני עמודים בלבד.

התיאוריות המטילות ספק בייחוסן של מחזות שייקספיר לאיש הבמה מסטרטפורד הסעירו את דמיונם של חוקרים וסופרים לא מעטים (החידה עמדה גם במרכזם של סרטי קולנוע וטלוויזיה). לאחרונה הקימו חוקרי ספרות ותאטרון פרויקט מחקר משותף לאוניברסיטאות בריטיות ואמריקניות, בשיתוף עם מכון שייקספיר בבירמינגהם. חוקרי הפרויקט, המסתייעים בארכיונים חדשים שנתגלו להם ובאמצעים ממוחשבים, משוכנעים ששמונה ממחזות שקספיר הם פרי פעילות קוֹלַבּוֹרטיבית של שייקספיר עם מחזאים אחרים כמו כריסטופר מרלו, תומס קיד (Kyd), תומס מידלטון ואחרים. חוקרים אלה הגיעו למסקנה שמחזהו של שייקספיר "הנרי השישי" נכתב – בחלקו לכל הפחות – על-ידי כריסטופר מרלו; ולעומת זאת, שסצֵנת הצייר במחזהו המפורסם של תומס קיד "טרגדיה ספרדית", נכתבה בידי רֵעו-יריבו ויליאם שייקספיר.

שיתופי פעולה כאלה אופייניים לתקופה של פריחה תרבותית גדולה ותוססת, המאפשרת לכל יוצר להפיק הנאה ותועלת מ"ליטרת הבשר" הנופלת בחיקו, מבלי שיתקנא יתר על המידה בהֶשֵּׂגיהם של רֵעיו-יריביו, החולקים אִתו אותה "סעודה". השיר "אל הציפור", למשל, הייתה מלאכה של שיתוף-פעולה בין בני-ישיבה אחדים, בראשותו של ביאליק. המשורר סיפר איך נהגו חבריו ל"חדר המתוקן" – קבוצת סופרים צעירים שעסקו גם בהוראה ובמו"לות – לקחת לידם את מקל ה"מלמד" ולמלא את מקום חברם שהיה "מעוּבּר" ועמד "ללדת". משמע, אם סופר היה בשיא תנופת היצירה, היו חבריו פוטרים אותו מהוראה ומלמדים את תלמידיו עד שיוקל לו מ"חבלי הלידה" של יצירתו החדשה. ודוגמה נוספת: כאשר טשרניחובסקי שלח ב-1904 לביאליק, שהחזיק שנים אחדות במשרת עורך-הספרות של השִּׁלֹחַ, את יצירתו החדשה "כחום היום", הוא ביקש מעורכו שישלים בה שורות אחדות שלא עלו יפה. ביאליק הפשיל שרווּלים וחיבר במו-ידיו את תיאור בית-האסורים שבאידיליה בסגנון טשרניחובסקי, מבלי ששיתוף הפעולה ביניהם ניכּר לעין. בניגוד לעורכים אחדים בימינו, המדגישים את חלקם בעריכתם של גדולי הסופרים (עד שנדמה להם שהם כתבו את היצירות), ביאליק מעולם לא התנאה במעשהו, ובארכיונו יש דוגמאות לתיקוני עריכה כה יסודיים שהטיל בכתבי-היד של סופרים צעירים שהשתתפו בהשִּׁלֹחַ, עד כי באמת קשה לזהות בהן את המקור הדקדקי שהגיע לשולחנו.

בסוף שנות התשעים של המאה השש-עשרה, בשיא פריחתם של התאטרונים בלונדון, היה ביקוש ער למחזות חדשים, ולהקתו של שקספיר הפיקה מדי חודשים אחדים הפקה חדשה על במת ה"גלוֹבּ". אין תמַהּ אפוא שהמחזאי הפורה, שגם עלה מדי ערב על קרשי הבמה ומילא את תפקידו כשחקן מן השורה, נזקק לשיתוף פעולה עם מחזאים מוכשרים שהציעו לו את "מרכּוּלתם" בעבור צרור שטרות-כסף. מותר כמדומה לשעֵר שכאשר קיבל לידיו כתב-יד של אחד מעמיתיו המחזאים, הוא הֶעֱרָה את רוחו על היצירה הדרמטית החדשה - הוסיף, גרע והִתאים אותה לצורכי הבמה, לצרכיו של צוות-שחקנים שאותם הכיר באופן אישי והוא עצמו היה אחד מהם. על כן לא קל לבדוק בדיוק נמרץ את הייחוס (אטריבּוּציה) של מחזות אלה למחַבֵּר זה או אחר, אף-על-פי שבימינו-אנו עומדות לרשות החוקרים תכנות-מחשב משוכללות המאפשרות את עריכתה של בדיקה סטיליסטית מדוקדקת היודעת להפריד בין פרקי ישעיהו הראשון לפרקי ישעיהו השני. לאמתו של דבר, הטענה ששייקספיר "האמיתי" לא יכול היה לכתוב כארבעים מחזות שכל אחד מהם תבע שנה של עבודה, אם לא למעלה מזה, היא טענה שקשה להפריך אותה בקלות. ההיגיון מוליך לתיאוריה בדבר קיומה של חבורת מחזאים, כמתואר בספרו של גילברט סלאטר (Slater) "שבעה שייקספירים" (1931), ולפיה פרויקט שייקספיר היה בעצם קוֹלָבּוֹרציה של מחזאים מוכשרים אחדים, שרצו לעמוד בלוח הזמנים הצפוף שדרשה מהם הבמה האנגלית הפורחת אחרי הניצחון על הארמדה, והסכימו ביניהם שמחזותיהם יתפרסמו תחת שם-המותג המצליח והאטרקטיבי: "שייקספיר".