"אפילו אל עצמו הוא מדבר ביוהרה"

על דמותו של ה"סנוב" – בחיים ובספרות

פורסם: בנוסח שונה באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל מיום 13.10.2025

כל חיי חשתי באופן אינטואיטיבי שהסנוב המצוי, המתהלך בגרון נטוי ומתנשא על סובביו, לאמִתו של דבר סובל מרגשי נחיתות סמויים. פגשתי לאורך השנים כמה וכמה "טווסים" כאלה, והתרשמתי שבמוּדע או שלא במודע, הם מנסים להשפיל את הזולת כדי למלא את החלל בנפשם הריקה וליהנות מן התחושה שהם עולים בתחום זה או אחר על האנשים ה"פשוטים" המקיפים אותם.

למרבה האירוניה, לעִתים הסנוב נעזר באופן מניפולטיבי באותם אנשים שבהם הוא מזלזל וניזון מגילויי ההערצה שלהם האופפים אותו בדרך הילוכו. מסביב לסנוב מתגודדים אוהדים רדודי-הבנה המתרשמים מן ההילה הכוזבת המקיפה את מושא הערצתם (בעיקר מהופעתו המרשימה ומסגנונו הבוטח), וקדים לו קידה של הערכה. יחסם האוהד מעודד אותו להמשיך בדרכי הראוותנית והרהבתנית, ומגבירה בו את הזלזול שהוא חש כלפי מעריציו, שהם לדידו אנשים ש"אינם כערכו".

הלכתי אל ספרי הפסיכולוגיה לקבל אישור לתחושה זו, שהתפתחה אצלי במשך שנים ארוכות באופן אינטואיטיבי. אגב התבוננות בכמה סנובים שאני מכירה מזה שנים התרשמתי שהסנוביזם שלהם נולד כמנגנון הגנה מפני חוסר הערכה שספגו בילדותם מהוריהם ומחבריהם, שחִלחל למעמקי נפשם וחיפש שם מזור. תמיד אמרתי לעצמי שאם אדם מפנה לך עורף, מתחמק מאמירת "שלום", אין צורך להתייסר מן העלבון. הבעיה היא של הסנוב ה"סוציומט", ולא של סובביו.

לא הופתעתי כשנתברר לי שגם הפסיכולוגים מאמינים שאצל בני-אדם המתנשאים על הזולת רגש העליונות ורגש נחיתות הולכים יד ביד. מתוך ריבוי של תיאורים אטיולוגיים שמצאתי בספריהם, ובחרתי מהם שלושה דפוסים המאפיינים את הסנוב ושלוש סיבות גורמות לו לבחור באורח חיים של יוהרה מתנשאת. המאפיינים והסיבות כרוכים זה בזה באופן מעגלי, כנחש הנושך את זנבו:

• תחושת חוסר ביטחון ואגו פגיע - Insecurity and Fragile Ego

סנובים רבים משתמשים בָּעליונוּת שהם מעֲטים על עצמם כמסכה המכסה על הערכה-עצמית נמוכה, המגינה עליהם מפני חוסר ביטחון אישי. הנמכתו של הזולת מסייעת להם להגביר את ביטחונם העצמי ולהתמלא בהכרת ערך עצמם. במילים אחרות, הסנוביזם והציניוּת כלפי האחר מעידים על נפש דיסהרמונית ופגועה – נפשו של הפוגע.

• איתות על מעמד תוך שמירת הסף - Status Signaling and Gatekeeping

סנובים המאמצים התנהגות יהירה ומעליב מתכוונים לפעמים לאותת לסובבים שהם משתייכים למועדון אקסקלוסיבי שאינו פתוח לכל דיכפין. הם מפגינים את ה"אֶליטיזם" שלהם באמצעות פיתוח הבנה וטעם משובח בביגוד, בביקורים תכופים במוזיאונים ובאולמות הקונצרטים, בליקוט אוספים נדירים ובשאר סממנים חיצוניים של יוקרה ושל הבנה סובּּטילית. לפעמים הם מתנשאים באמצעות סגנון דיבור סמכותי, תוך שימוש במינוח שאינו מובן לכול. כך הם מציבים בפני הסובבים מתרסים של "אין כניסה למועדון", ומייחדים את עצמם מן ה"המון" וה"המוניוּת".

• גישה המצדדת בהגמוניה חברתית גבוהה - High Social Dominance Orientation

סנובים רבים דבֵקים בהייררכיה חברתית נוקשה, הגורמת להם להאמין שרק קבוצות מסויימות בחברה זכאיות לאחוז במרכזי הכוח והכבוד. הם אינם מוכנים להכיר בתמורות המאפשרות לקבוצות חדשות (מעמדיות, אתניות, מגדריות, וכו') לעלות בסולם החברתי, ולהגיע אל מרכזי הכוח. הסנוביזם מסייע להם להציב סכר מול השינויים החברתיים המהירים ולשמר את "הישָׁן והטוב".

מן הראוי לציין שאותם סנובים המנסים להציב סכר מול הניעוּת החברתית של מעמדות ה"נחותים" בעיניהם משתייכים לפעמים לקבוצה גדולה של טיפוסים שונאי-שינויים, המקדשים ערכים שעבר זמנם. הם בדרך-כלל מתברכים בעיני עצמם כמי שאוחזים בהשקפה מודרניסטית ובגישה מתקדמת, ואינם מבינים עד כמה גישתם היא אנכרוניסטית ומיושנת. משורר חשוב, מגדולי המודרניסטים במקומותינו, שערך מהפכה בשירה העברית, צוטט בעיתונות כמי שאמר שהוא אינו חושב שמרוקאי נמוך וכבד-גוף כדוגמת גדי אייזנקוט מתאים להתמנות רמטכ"ל ולייצג את ישראל במערב; ואותו משורר גזעני לא התבייש לומר גם למשוררת ציפי שחרור שקשה לו להבין איך בחורה מרוקנית מרמלה יכולה להפיק חרוזים כל כך טובים בשיריה. לפעמים (אולי כשהיה בגילופין) פרחו כנראה מזיכרונו כל כללי ה-PC שקבעו את תדמיתו כ"דמוקרט דגול", והתגלה פרצופו האמיתי: פרצופו של מיזנתרופ, קסנופוב וסנוב, שהשקפתו סטריאוטיפית ומיושנת.

אלתרמן, לעומתו, גילה ערכים שונים בתכלית, ויצא נגד כל עיווּת דין של המחזיקים בהגמוניה כלפי הקבוצות החלשות באוכלוסיה – "העולים החדשים" והמיעוטים. כך, למשל, הוא כתב באביב 1954 את הטור "עם הקונגרס הספרדי" ("דבר", מיום י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954), שבו נכלל שקלא וטריא רעיוני בדבר מנגנוני הקליטה של עדות המזרח. השיר מתעכב על שמותיהם של עולי צפון אפריקה בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. הוא מביע סיפוק מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל". מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו ארצה מספרד דרך ארצות המאגרבּ ואגן הים התיכון ומול הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, הביע אלתרמן את שמחתו לנוכח הגילוי "המפתיע" שלא כל שם בניגון הלאומי בן-ימיו חייב להסתיים בצלילי-סיומת אשכנזיים. בסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את הצלילים, האקורדים, הנימה והסגנון ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן").

כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא ייפה את התמונה ולא תיאר רק אינטגרציה שׁלֵווה והרמוני. בצד "מיזוג הגלויות" הוא ניבּא שהשבטים השונים ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ויחוללו בארץ מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג סינתזה בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תִּבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן".

כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר תעשה הניעוּת (המובִּילִיוּת) החברתית את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האִסלאם בסולם החברתי ויגיעו לעֲמדות רמות. השמות העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלוֹ הם ראויים. השיר מסתיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית !").

ברקע יצירותיו האחרונות של אלתרמן נזכרת לא אחת הסלקציה שערכו פקידי הסוכנות ביהודי צפון אפריקה – סלקציה ששיסעה משפחות, שהולידה תחושת קיפוח מוצדקת ועוררה את תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים". ב"חגיגת קיץ" ביכה אלתרמן את גורלה של עדה שלמה, שמִרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם ולשמור על המסורת. שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדברי אלתרמן בשירו "הפנים החדשות" בספרו "חגיגת קיץ": "בִּהְיוֹתָה מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָה אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָה בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָה כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב. / אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶֹר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים".

כך תיאר המשורר בלעג מר את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ששמותיהם – הנשמעים בחדשות בעת אסון בעיצומן של עבודות דחק יזומות – מעידים על חייהם הקשים בהווה ועל עברם התורני המפואר (שם כמו "ירך יעקב", שמו של חיבור תורני חשוב, רומז גם למאבקו של יעקב עם המלאך, שבסיומו זכה לשם "ישראל"). עולים חדשים אלה התברכו בסבלנות, יושר, כיבוד אב ואם ורגשי חברות חזקים, אבל לדעת מוסדות הקליטה... אין להם "שׁוּם עֲרָכִים".

מסַפּרים על גולדה מאיר, שבזמן כהונתה כשרת-העבודה ביקרה בעיירת פיתוח של יוצאי צפון אפריקה, והבטיחה לעולים החדשים שהמִמסד ידאג להם, לקליטתם, לרווחתם ולחינוכם. קם אחד העולים ואחר: "גבִרתי, מן הכפר שבּוֹ נולדתי הגיעו אִתי ארצה אנשים היודעים את כל "מִשנה תורה" של הרמב"ם על-פה, ואתְּ תחנכי אותנו?!". על גילויי פטרונות כאלה הלעיג אלתרמן ב"חגיגת קיץ", וניבא כי בני העניים הללו, החדורים שאיפה לעלות בסולם החברה, אכן יעלו בו, ירעננו את פני החברה הישראלית ויגיעו לגדולות, תוך דחיקת ההגמוניות הישנות ממעמדן: "מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים (…) / יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים / שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה. / לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ / וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ, / מְחַכּוֹת, לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ, / מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ". רוב הפרוגנוזות של אלתרמן התממשו, וגם זו: העולים החדשים מצפון אפריקה אכן עלו בסולם החברה והגיעו למשרות רמות ברשויות המקומיות, בכנסת ישראל ובצבא (אלא שפוליטיקאים ציניים, מהם אף כאלה שנישאו בנישואים בין-עדתיים, הוציאו למטרותיהם מן הבקבוק את ה"שד העדתי", והציתו תחושת קיפוח ישנה שברוב המקרים כבר אינה רלוונטית לאחר שיוצאי צפון אפריקה הגיעו להישגים חברתיים וכלכליים ומיזוג הגלויות הגיע גם הוא להישגים מרשימים בעזרת מדיניות "כור ההיתוך").

*

הוראתו של המושג Snob התהפכה במהלך הדורות. מילוני האטימולוגיה קושרים את המושג עם המונח הלטיני sine nobilitate = [חסר תואר אצולה], ששימש בעבר הרחוק בעיר האוניברסיטאית קיימברידג' לסיווּגם של אותם סטודנטים, שהגיעו ממשפחות בורגניות, חסרות רקע חברתי-מעמדי גבוה. משמע, בתחילה השתמשה העִלית החברתית בתואר המפוקפק "Snob" לשם זלזול באותם סטודנטים שלא הגיעו מרקע אריסטוקרטי, ואילו היום התהפכו היוצרות: הסנוב הוא-הוא בעליה של תחושת העליונות המנמיכה את הזולת ומזלזלת בו. הספרות, הדרמה והקולנוע מחבבים את דמות הסנוב, המוסיפות ליצירה נופך משעשע – "נמוך" או מחוכם ומעורר מחשבה. ניתן שתי דוגמאות – האחת מן התרבות הטלוויזיונית "הנמוכה", והשנייה מן הספרות ה"קאנונית".

הגיבורה הראשית של סדרה הטלוויזיה הקומית "Keeping up Appearances" ("מה יגידו השכנים"), לדוגמה, היא אישה בריטית בגיל העמידה Hyacinth Bucket שמה, שמנסה ללא-הרף לטשטש את מוצָאה הווּלגרי. היא מתגוררת בבית נאה, נשואה לפקיד בכיר ועושה כל מאמץ להשתייך לבורגנות הגבוהה, אם לא למעלה מזה. במשתמע, היא מתהדרת באמצעות שמה הפרחוני (Hyacinth = יקינתון) בתפרחת ריחנית, האמורה לטשטש את ניחוחות העבר. היא אף מתעקשת שיבטאו את שם-המשפחה שלה 'Bouquet' (זר פרחים בהיגוי צרפתי), במקום 'bucket', שפירושו 'דלי-מים' (לרבות דלי המכיל מי-שופכין ומדיף רֵיח רע למרחוק).

על שיחות הטלפון המגיעות למכשיר האישי שלה, הצבוע בצבע הפנינה, היא מקדמת באמירה הקבועה: "The Bouquet residence; the lady of the house speaking" ("מעונם של בני משפחת בּוּקֶה; גברת הבית מדברת"). כך נדמה לה שמאזיניה יתרשמו שבבית-המידות של משפחת בּוּקֶה מועסק צוות של משרתים, ושהתמזל מזלם לדבר ישירות עם גברת הבית. היא מסתירה מן הציבור את אחיותיה החיות באשפתות, ברובע דלת-העם: את דייזי ("מרגנית") הנשואה ל- Onslow – בטלן חשוף זרועות, הלבוש בגופיית צמר נצחית ולוגם לוג אחר לוג מפחית-הבירה הנצחית שלו – ואת האחות הרווקה רוֹז ("וֶרד") הנראית כמו יצאנית בדימוס.

ההומור של קומדיית המצבים הזאת שואב את כוחו מן הפער שבין התדמית העצמית הגבוהה של הגיבורה לבין יחסם של סובביה כלפיה. היא מדברת על "candlelight suppers" (ארוחות לאור נר) יוקרתיות שייערכו בבִּיתן היפה המסופח לביתה המטופח (אירועים שאותם היא מתכננת, אך אינם מתממשים לעולם), שכניה ואורחיה אינם הולכים שולל אחר סממני היוקרה שהיא מפזרת סביבה, ותמיד צץ מצב בלתי-צפוי כלשהו המזכיר לכולם את מוצָאה הנחות, שאותו היא טורחת להסתיר בכל מאודה.

אך Hyacinth Bucket אינה מן הסנובים המנסים להתנשא על השכנים, אלא מן המתחזים המנסים לחדור ל"חברה הגבוהה" כדי לִזכּות בעֶמדה ובהערכה. כל ימיה היא מנסה לפלס דרך במרפקיה להשתלב ב"עִלית" של עיירתה (סטטוס גבוה בעיניה הפרובינציאליות), ולהשיג במעשיה הטובים הילה ותהילה. מחבר הסדרה "מה יגידו השכנים?" בעצם מפגין – מדעת או דלא מדעת – סנוביזם מעמדי המאותת לצופים שאנשים כדוגמת ה"ליידי" שלפנינו לעולם לא תוכל להיפטר משרידי המנהגים והגינונים המסגירים את מוצָאה הנחות (וזאת בניגוד לברנרד שו', למשל, שהוכיח ב"פיגמליון" ["גברתי הנאווה"] שניתן להפוך מוכרת פרחים פּלֶבֶּאית, בעלת מבטא קוקני נחות, לליידי בעלת גינונים מושלמים). הסדרה "מה יגידו השכנים" מחזירה בעצם את מושג ה"סנוביזם" להוראתו המקורית – sine nobilitate בלטינית, או sans noblesse בצרפתית.

*

לא כל גיבורי הספרות ה"סנובים" נועדו לשעשע את הקורא. יש שסיפורי הסנוביזם למיניהם גדושים במוסר השכל רב-מערכתי הגורם לקורא לשקול מחדש ענייני הגות והתנהגות. סיפורו הקצר של הסופר סומרסט מוהם "Mr. Know All" (1924) הוא אחד מהם. הסיפור מגולל בגוף ראשון את מסעו של אדם המתנשׂא בלִבּו על האספסוף, אך נאלץ "להתיידד" על-כורחו עם אדם זר, שאותו ואת מִנהגיו הוא מתעב. המסַפּר האֶליטיסטי נאלץ לחלוק תא באניית נוסעים נאה עם טיפוס ווּלגרי וקולני בשם "מר קֶלָדָה" שהתנהגותו המוחצנת, פטפטנותו הקולנית והתפארותו בידיעותיו המופלגות מרתיעים אותו עד כדי תיעוב. סיפוריו המופלגים, רבי המלל והמעללים של קֶלָדָה, נשמעים באוזני בן-שיחו האנגלי כסיפורי אלף לילה ולילה, פרי הדמיון והבִּדְיון. פטפטנותו עומדת בניגוד גמור ללשון-ההַמְעטה (understatement) האופיינית לסגנון השיח הבריטי.

השהות הזמנית, אך הממושכת למדיי, ב"קפסולה" סגורה שאין מִמנה מִפלט, מאלץ אפוא את הדובר הבריטי, המתהלך בין הבריות מתוך סנוֹבִּיזם, בבדידות מזהרת ובאף זקור, לבלות את ימי המסע, בניגוד לרצונו, בקִרבתו של בן-שיח ווּלגרי. הדובר שלפנינו הוא טיפוס אינטלקטואלי, בעל אופי מתנשא, הסובל ממידה לא מבוטלת של בדלנות אֶתנית, הגובלת בגזענות: הוא בטוח בעליונותם של האנגלים, חושף את איבתו הכבושה כלפי הזרים, ושואל את מר קֶלָדָה בחוסר נימוס מופגן אם הוא "באמת אנגלי", וזאת לאחר שמר קֶלָדָה בעל החזוּת האוריינטלית, מודיע לרעהו למסע שהוא אנגלי מִבֶּטן ומלֵדה, ומנפנף מול עיניו המופתעות בדרכון האנגלי שלו. לעתים קרובות הציג סומרסט מוהם בסיפוריו מראָה מצוחצחת מול אספקלריה עקומה ומעוּותת. כך הִדגים את השינויים שנערכו בעולמנו – בתחומי החומר והרוח – בעת המעבר מן העבר המלוכני והאימפריאליסטי המפואר, הבנוי על ניצוּל ואפלָיָה, אל תרבות ההמונים ה"שִּׁוויונית" בת המאה העשרים, שביטלה כביכול את שׁעבּוּדם של המעמדות המדוכאים.

למרבה האירוניה, לא רק הדובר הבריטי האֶליטיסט לוקה בסנוביזם, בדעות קדומות ובגזענות. גם בן-שיחו ה"נחות", קרבן של הגזענות, לוקה באותם מנהגים קֶסֶנופוביים מגונים, שבעטיים הוא נאלץ להישאר בשולי החברה. מר קֶלָדָה מצהיר שהתמזל מזלו לחלוק את התא עם בריטי, ולא עם זר. כשהוא נטפל אל רעהו למסע בעת שהאינטלקטואל משחק קלפים "Solitaire" ומבקש לפרושׁ מן הציבור, הוא אומר לשותפו-לתא בנימה פטריוטית שהדגל הבריטי צריך להיות אך ורק בידי האנגלים, ושאנשי אלכסנדריה ובֵירות אינם ראויים לנפנף בו.

מר קֶלָדָה מנסה בכל מאודו להתיידד עם כל נוסעי האנייה: הוא מתיישב בחברת הנוסעים הנכבדים ביותר, מארגן תחרויות נושאות פרסים, מתווכח ליד שולחן האוכל על כל נושא, בטוח תמיד בצִדקת עמדתו. הוא מתפאר לפני בני-שׂיחו בלהטוטי הקלפים שלו ובכושר האבחנה שלו שאינו מכזיב לעולם.

סביב שולחן-האוכל שעל הסיפון מתלקח ויכוח בין אחד הנוסעים, מר ראמזי שמו, לבין מר קֶלָדָה, היודע הכול על כל דבר, לגבי שוֹוי הפנינים שענדה מרת ראמזי על צווארה. מר קֶלָדָה, שפיתח לדבריו מומחיות בין-לאומית בתחום הפנינים, מוציא מכיסו זכוכית-מַגדלת וקובע בוודאות שמדובר בפנינים אמִתיות ונדירות שערכן רב עד מאוד. מר ראמזי, פקיד לא בכיר בשירות החוץ, טוען בביטחון שמדובר במחרוזת זולה של פנינים מתורבתות, בהכירו את האמצעים הצנועים שעמדו כל השנים לרשותו. הוא מסכים לערוך עם מר קֶלָדָה, המומחה לפנינים, התערבות על-סך מאה דולר (סכום אדיר באותם ימים – כגובה משכורת שנתית של פקיד). ראמזי מעז להמר על סכום כזה ביָדעו "בוודאות" שלא היו מעולם בידי אשתו האמצעים להוציא על תכשיטיה את סכום השמאות שנקב מר קֶלָדָה ברוב ביטחון.

מתברר כי מר קֶלָדָה ידע אל-נכון בוודאות גמורה את ערכה האמִתי של המחרוזת, אך בראותו את פניה החיוורים של מרת ראמזי, הוא ויתר על כספו ועל כבודו המקצועי, וגילה נכונות "להודות" שאין מדובר אלא בפנינים מזויפות (עולה כאן על הדעת סיפור הפואנטה של גי דה-מופסאן "השרשרת" ["La Parure"] שגם בו מאמין הבעל התמים שתכשיטיה היקרים של אשתו אינם אלא תכשיטים מזויפים שנרכשו בפרוטות). רק לבן-שיחו אמר מר קֶלָדָה בחשאי וברמז, לאחר שבחר לסגת מעמדתו, שחברם למסע, מר ראמזי, טעה טעות חמורה בעת שנסע במרחבי תבל לשם עיסוקיו האדמיניסטרטיביים, והשאיר את אשתו הנאה במשך שנה תמימה בבית בגפה...

איש העִלית המתנשא, המתבדל מן ההמונים, נאלץ אפוא לשנות את דעתו על מר קלדה ולהודות בינו לבינו שה"עליונות" המעמדית והאֶתנית שלו היא עניין כוזב ומפוקפק, שאינו עומד במִבחן המציאוּת. מימרת חז"ל מזהירה: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ" (אבות ד, כ), ובאנגלית ידועה מימרתו של ג'ורג' אליוט: "Never judge a book by its cover". הגיבור המתנשא וקוראיו לומדים לֶקח: דעות-קדומות טיבן שהן מוליכות את האדם לטעויות בשיפוט המציאוּת ובחתירה אל האמת. יש להיזהר מפניהן כמִפּני האש.

הנה, בסיפור שלפנינו מתברר שהחזות הצנוּעה של מרת ראמזי אינה מעידה בהכרח על צניעותה. כמו כן הוא מראה שדווקא האיש ה"ווּלגרי" מר קֶלָדָה מתברר כאציל נפש. המסַפּר שהצהיר שהוא מתעב אותו, עוד לפני שפגש בו פנים אל פנים, מודה שהוא מתחיל להעריך אותו ולחבבו. מתברר שהגיבור הנלוז, המפריח סיפורים "דמיוניים", איננו בדאי. מר קֶלָדָה אינו בדאי, כי אם ידען המגלה בקיאות מרשימה. הוא אף מתגלה כבן-אדם ראוי לשמו, שמוכן לוותר על כבודו כדי להציל את כבודו של הזולת (וראו סיפורו הקלסי של חיים הזז "שלולית גנוזה"). מתברר שדווקא בן-שיחו המכובד של מר קֶלָדָה , החושד ברעהו-למסע שכל סיפוריו לא היו ולא נבראו, בנה במוחו הקודח לרעהו תדמית דמיונית שאין לה כל אחיזה במציאוּת.

באווירה הרֶלטיביסטית שנשתררה בעולם המודרני, שבּוֹ קרסו כל האמִתות והוודאויות שפִּרנסו את המחשבה במאה התשע-עשרה, כבר אין לדעת בבירור עם מי הצדק – מה אמת ומה בדָיָה, מה מקורי ומה מזויף. הסטראוטיפים כבר אינם רלוונטיים ולא אחת מתגלים באפסותם. האמִתות ה"מוצקות" לגבי טיבם של מעמדות מסוימים וקבוצות אֶתניות מתגלות כחלומות באספמיה. לפנינו שיקוף של תקופה שבָּהּ הכול נעשה יחסי וּתְלוי פרשנות כב"רשוֹמוֹן". הסיפור עוקב אחרי יחסו של הדובר אל מר קֶלָדָה, ומראה איך סלידתו האינסטינקטיבית כלפי "חברו" האוריינטלי הופכת בסופו של דבר להערכה כנה.

באמצעות דמותו של הנוסע הנִקלה-לכאורה מר קֶלָדָה הראה סומרסט מוהם בשנות העשרים של המאה העשרים שהחברה האנגלית עוברת תהליכים של הכחשה והדחקה. תהליכים אלה משכיחים מן הפטריוט האנגלי "האמִתי", כדוגמת הדובר הסנוב המתנשא, שהוא וחבריו ה-Britons, עקב שתלטנותו חסרת המעצורים של האימפריאליזם הבריטי, נעשו בהדרגה מיעוט אֶתני בטל בשישים באימפריה הבריטית הגדולה. זו כָּללה במאה השנים שבּין 1815 ו-1914 – הקרויה בפי ההיסטוריונים בשם "המאה האימפֶּריאלית של בריטניה" – כ-400 מיליון תושבים מִבּני כל הקולוניות (המִספּר הוכפל כמעט במהלך יובֵל השנים שבא אחרי מלחמת העולם הראשונה). גיבורנו המתנשא ככל הנראה עדיין לא השלים עם העוּבדה שטיפוסים קולניים וחמי-מזג כמו מר קֶלָדָה הם בריטים כמוהו, לפי חוקי הממלכה הבריטית. יתר על כן, הם, ולא הוא וחבריו הג'נטלמנים האנגלים המצוחצחים, קובעים בקלפי את מהלכיה של בריטניה ואת עתידה. ההגמוניה עברה אפוא מבלי משים מיד ליד, ואת התוצאות ניתן לראות בימינו בניסיון לעצור את הסחף באמצעות חוקי ה-Brexit שהביאו לפרישתה של בריטניה מן האיחוד האירופה ולהגבלת מכסות ההגירה של זרים אליה.

*

ויצירה גוררת יצירה. ללא כוונה תחילה, מצאתי עת עצמי חוזרת אל יצירות ספרות מעמיקות שבמרכזן זלזולם של אנשים המלאים בהכרת ערך עצמם בטיפוסים "נחותים" שהגיעו למחיצתם מן הפרובינציה ומן הפריפריה של החיים (כגון שלוש הרשימות של ביאליק "סוחר", "מעוות לא יוכל לתקון" ו"איש הסיפון"). ישאלו הקוראים: מה גרם לי להקדיש ימים אחדים, בתקופה כה סוערת, לנושא נצחי שאפשר לדחות את העיסוק בו לימים שקטים יותר? ובכן, מפגש אקראי, שנועד כנראה להעליבני, הוא שעורר את הנושא.

לאחרונה נפגשתי בישיבה רבת-משתתפים עם סנובית אחת, שאך טבעי היה אילו האירה לי פנים ואילו הוסיפה לברכת השלום גם "תודה" חרישית ומנומסת על מעשה טוב שעשיתי לאחרונה לה, ובעיקר למי ששרוי במחיצתה, במרחב האישי שלה. ואולם, היא התחמקה כהרגלה מגילויי נימוס בסיסיים, ונעמדה בסמוך למקום ישיבתי, גבה מופנה אליי. שקלתי אם להשמיע דבר-תגובה על תנוחת עמידתה הלא-מעודנת ועל מיקום אחוריה מול פניי. ואולם, מתוך תדהמה על חוסר הנימוס שלה, שגילה ברגע את שרידיו של חינוך מחוספס שספגה כנראה בילדותה, בחרתי בשתיקה.

בשובי הביתה מן הישיבה חככתי בדעתי איזו תגובה שנונה הייתה מעמידה את הסנובית על מקומה, אך העליתי חרס בידי. לא כל אחד יודע להמציא על-אתר תגובה ראויה כמו זו שהשמיע ביאליק באוזני אחד הסופרים הוותיקים והמתנשאים שהפסיק לומר לו "שלום" ואף הִפנה עורף כדי שלא לענות על ברכת השלום של רעהו הצעיר. יש להניח שהופעתם של שירי ביאליק בכתב-העת היוקרתי של אחד-העם "השילוח", שעורכו מיעט בכוונה בפרסום שירים, עורר קנאה במשורר הוותיק, ששיריו לא הוכנסו "למועדון". באחת מפגישותיהם אמר המשורר הצעיר לסנוב הוותיק: "אינך חייב לסובב את הגב. אתה אפילו יכול ללחוץ את ידי. אל תדאג. כשרון-כתיבה אינו מחלה מידבקת".

איזה עלבון חכם ומעודן הנחית ביאליק על "יריבו"! בדרך-כלל אנו נאלצים לבחור לצערנו בתגובה היחידה שעומדת לרשותנו לנוכח גילויי סנוביזם, והיא ההתעלמות מן הסנוב – מיהירותו ומרוע הלב שהוא מקרין כלפינו. כאמור, לא כל אחד יודע להמציא על-אתר תגובה ראויה כמו זו החדה והשנונה שהשמיע ביאליק ברגע שנפגש עם סנוב קנאי ומר-נפש שהתעלם מנוכחותו וניסה להעליבו בפומבי בהפניית גב בוטה.