מדוע תקף זך את אלתרמן, בעוד ששלונסקי יצא כמעט בלא פגע?

לא אחת תהיתי איך נטווּ אגדות סביב המתקפה של זך נגד אלתרמן. על מאמרו של זך "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) נכתבו סיפורים סותרים ונתהוו טעויות פרשניות רבות. קודם כול, מאמר זה, שהתפרסם ב"עכשיו" – ביטאון לא ידוע במיוחד של משוררי "דור המדינה" – הוצג על-ידי חבריו של זך כאות הפתיחה של המרד נגד אלתרמן. לאמתו של דבר המרד התחיל מעל דפי "אָלף" של רטוש ובני "התנועה הכנענית" כעשור לפני מאמרו של זך.¹ מאמר זה של זך הוצג בדרך-כלל ככתב-אשמה נגד אלתרמן כמשוררהּ המובהק של חבורת "יחדיו" מיסודו של שלונסקי – חבורה שהשליטה בשירה העברית נוסח רוּסוֹ-עברי עם ריתמוס סדיר וחרוזים נמרצים, בהשראת ראש החבורה ובעידודו. ואולם, התקפתו של זך כוּונה רק נגד אלתרמן, ולא נגד פטרונו שלונסקי.

החוקרים והפובליציסטים לא הפנו זרקור לעבר השאלה: מדוע לא יצאו זך וחבריו נגד שלונסקי, ראש האסכולה, ובחרו מבני כל חבורת "יחדיו" באלתרמן כיעד למתקפה נגד הסגנון הרוסו-עברי שהביא לשירה העברית את הריתמוס ה"מכאני" ואת החריזה הסדירה-המפתיעה. גם במאמרים שפרסם זך בעיתונות היומית הופנו רוב חִצי המתקפה שלו נגד אלתרמן, ומיעוטם נגד לאה גולדברג. מודרניסטים אחרים שכתבו בריתמוס ובחריזה סדירים ומפתיעים כאחד (כדוגמת אלכסנדר פן, מזה, ויונתן רטוש, מזה) יצאו ממנה "בשלום", ללא כל פגע. ולא הם בלבד, אלא גם רפאל אליעז, עזרא זוסמן, אברהם חלפי, יוכבד בת-מרים, משה ליפשיץ, ואחרים מבני חבורת "יחדיו" לא הותקפו. זך לא תקף את "הריתמוס המכאני" של חבורת "יחדיו", ו/או את העומד בראשה, אלא את אלתרמן בלבד. ליתר דיוק, גם לאה גולדברג זכתה ל"מחמאות" אחדות ממנו. התופעה אומרת "דָּרשני!".

ותמיהה גוררת תמיהה: אם מדובר במתקפה נגד הפרוזודיה הרוּסוֹ-עברית, אגב המלצה על סגנון שירי חדש, מדוע בחר זך לתקוף את אלתרמן שמונה-עשרה שנים תמימות לאחר שנפרד גדול משוררי המדינה מבית-גידולו – מן החונך שלו, אברהם שלונסקי ומִבּני החבורה שטיפחה את הנוסח הרוּסוֹ-עברי? זאת ועוד, מדוע תקף זך את אלתרמן על הפרוזודיה שלו (על הסדירוּת הריתמית של שיריו, על סכמת החריזה שלהם, על מצלוליהם, וכו') כשני עשורים לאחר שנטש אלתרמן את סממני הסגנון הללו, מורשת שלונסקי וחבורתו ופנה לסגנון פרוזודי שונה בתכלית. סממני "אסכולת שלונסקי" התבטאו אמנם ב"כוכבים בחוץ" (1938), אך לא בספר שיריו השני ("עיר היונה", 1957). בזמן ששילח זך את חִציו ב-1959, כבר אימץ אלתרמן פואטיקה אחרת, ובחטיבת שירי "עיר היונה" (הספר כולל גם חטיבות של שירה מוקדמת יותר) הפגין נוסח שירִי רחב ואמירתי, המזכיר לפעמים את זה של א"צ גרינברג ב"רחובות הנהר" (שהושפע מנוסחו של ווֹלט ויטמן ב"עלי עשב", 1955). אלתרמן שינה שינה את הריתמוס ואת סכֵמת החריזה שלו לבלי הכֵּר, ודברי זך ב-1959 בגנותו של אלתרמן כבר לא שיקפו כלל את נוסח כתיבתו של אלתרמן.

כל ניסיון לענות על השאלות הללו, אפילו ניסיון חלקי, מבהיר עד מהרה שהחזוּת התאורטית והאובייקטיבית ששיווה זך למתקפה שלו לא הייתה אלא תירוץ ואחיזת עיניים. המתקפה ועיתויהּ נבעו בעיקרם ממאבקי כוח וממניעים פוליטיים חוץ-ספרותיים, ולא נולדו על רקע שימושו של אלתרמן בריתמוס "מכאני". אילו באמת ובתמים התכוון זך לתקוף את הריתמוס הסדור ("המכאני", כדבריו) של ראשית המודרניזם העברי, היה עליו לתקוף – כאמור – בראש וראשונה את אברהם שלונסקי (ובצִדו את אלכסנדר פן), שהושפעו מן המודרניזם הרוסי, וכן את יונתן רטוש שהושפע מן המודרניזם הצרפתי (אף-על-פי שרטוש התכחש לכל השפעה בתואנה ששירתו אינה נובעת מן השירה האירופית – העברית או הלועזית.

את חידת העיתוי של מרידת זך באלתרמן ניתן לפענח בנקל: המרידה פרצה בזמן שספרו החדש של אלתרמן, "עיר היונה", הותקף מכל עֵבר. הספר, שאִכזב חלק מהקוראים שהוקסמו מ"כוכבים בחוץ", לא תאם את אופק הציפיות שלהם, הן מן הבּחינה הטקסטואלית הן מן הבּחינה התמטית והרעיונית. אמנם דב סדן, חברו של אלתרמן למערכת "דבר", שעמד בראש חבר השופטים של פרס ביאליק לשנת 1957, זיכה את "עיר היונה" ב"פרס ביאליק" וכן במאמר משבח ("במבואי עיר היונה");¹ אולם בדרך-כלל נתקל ספר זה בביקורת עוינת ומעליבה. ברוך קורצוויל, מבקר הבית של עיתון "הארץ" שיבח את אורי-צבי גרינברג. לעומת זאת, את שירי "עיר היונה" הוריד לדרגת "פזמונים", ואת מחברם כינה בכינוי-הגנאי "פייטן המפלגה השלטת וההסתדרות".² מאמרו השולל של קורצוויל חרץ את גורל הספר, ונתן זך שנכח במסיבת ההשקה של ספר זה בביתם של אידה צורית ואהרן מגד, כמתואר בספרו של מנחם דורמן,³ ושמע את דברי ההערכה הפושרים שהשמיע שלונסקי על הספר החדש ואת דברי העלבון ששילח בו (בזך) באותו מעמד, מצא את העיתוי המושלם לצאת נגד אלתרמן ולהכותו אל החומֶש בעת שהמשורר הנערץ כבר היה ממילא מוּכּה עד עפר.

גיליונות כתב העת "לקראת" של משוררי "דור המדינה" כבר התחילו לצאת באותה עת במתכונת חדשה ומעודכנת, וזאת בהשוואה לגיליונו הראשון שיצא עדיין בסטנסיל (שיטת שכפול מיושנת ששימשה אז בעיתונים של בתי-הספר והגימנסיות). הגיליון הראשון של כתב-העת יצא בסיוון תשי"ב וכָלל את שיריהם של שבעה משוררים צעירים בסדר א"ב: יגאל אפרתי, משה דור, ה. בנימין, נתן זך, פסח מילין, אריה סיון, גרשון שקד. בפתחו הובא מוטו מתוך תרגומו של שלונסקי לשיר של המשורר הרוסי ק"מ פּוֹפַנוב, שביקש פואטיקה חדשה והצהיר: "חַפְּשׂוּ נָא דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה/ הַיְּקוּם הוּא צַר וּבִנְחֻשְׁתַּיִם [...] הַחֲלוֹמוֹת נִדְלוּ עַד תֹּם/ עֵינוֹת הַהַשְׁרָאָה חֲרֵבוֹ/ וִימֵי תְּחִיָּה קָרְבוּ, קָרֵבוּ!". במנשר שנכלל בגיליון זה לא הסתיר/ו מחברו/יו את טיבו הפובליציסטי של העיתון החדש שעתיד לעסוק בבעיות כגון: היחס בין האמנות לחברה, הקשר בין הסופר לקהל הרחב, וכו' (המנשר לא הזכיר כלל עניינים "טכניים" כענייני משקל וחריזה). מניפסט הפתיחה אף הצהיר על הכוונה להרבות בתרגום יצירות מספרות העולם, כלומר, לפרוץ את ה"פרובינציאליוּת" של הדור הקודם, דור המאבק על עצמאות ישראל. ובמאמר מוסגר: בהמשך דרכם, שלושה מבין המייסדים (ה. בנימין, נתן זך ומשה דור) ישבו תקופות ממושכות מעֵבר לים, למדו ספרות כללית ולא שמרו על קשר רציף עם הפעילות הספרותית שהתרחשה בזירה הישראלית.

זך, שבשלב זה שאף לפרסם את כתב-העת "לקראת" ואת החבורה שקמה סביבו בהנהגתו, השתדל אפוא לשווֹת למאמרו מ-1959, ואחר-כך לספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" מ-1966, חזוּת אובייקטיבית, כמו-אקדמית, כדי שלא לחשוף את הכוונות האישיות הסמויות שלהם, ועיקרן:

(א) כוונתו של זך לפגוע במעמדו של אלתרמן כדי להעלות את קרנו ואת קרנהּ של ה"אסכולה" חדשה שבראשה עמד;

(ב) כוונתו של זך לפגוע במעמדה של מפא"י, המפלגה השלטת בעלת הערכים הפטריוטיים, שהונהגה על-ידי בן-גוריון, "חברו" של המשורר, ולהביא לחיזוקה של אופציה קוסמופוליטית ומערבית יותר.

דברי זך, חרף מטרתם – הפוליטית והאישית – הגיעו לקוראים במסווה אקדמי. הדברים הובנו כאמירה תאורטית, נטולת אינטרס אישי.

כדי להעצים את הרושם האקדמי הניטרלי של המתקפה, לא נעצר זך במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", וחודשים אחדים אחריו, ביום 6.11.1959, יצא במאמר גדול גם נגד לאה גולדברג. המשוררת הפופולרית לא נמנתה אמנם עם חוג הסופרים שהעריץ את בן-גוריון. כמו שלונסקי, היא הייתה מאנשי מפלגת מפ"ם, עיתונה "על המשמר" והוצאת הספרים שלה "ספרית פועלים". אנשיה נשאו את עיניהם נשאו את עיניהם אל הנעשה בברית-המועצות. במקביל, המשוררת טיפחה משוררים צעירים, שהוזמנו לביתה, בצוותא ולחוד, והם שקבעו את דמות דיוקנה של השירה העברית ב"דור המדינה". את נתן זך לא זימנה ממשוררת אל חוג זה, שכּן מנהגיו וסגנונו הכוחניים לא נשאו חן בעיניה. זך מצא הזדמנות להיפרע ממנה במסווה של אמירה תאורטית שקוּלה ו"חסרת פניות", שהתמקדה כביכול בנושאים פנים-ספרותיים, ותוּ לא.

ב-6.11.1959 הקדיש מוסף הספרות של "דבר" מקום לשני מאמרים על ספרה החדש של ל' גולדברג "מוקדם ומאוחר". האחד בשם "פגישת הקולות והמראות" – מאת תלמידהּ הנבחר טוביה ריבנר, שכָּתב עליה מונוגרפיה. ריבנר שיבח את "שיווּי המשקל הנפלא בין הצורה החמוּרה לבין הטון הדיבורי, אחד מהישגיה הבולטים של המשוררת [...] פרי ברירה קפדנית על כל תג ותג" וכן על שמירת שיווי המשקל בין אמירה לשתיקה. במיוחד שיבח ריבנר את שליטתה של לאה גולדברג בז'אנר הסונטה שבו עשתה, כדבריו, נפלאות. מולו הציג נתן זך (במאמר שכותרתו "ראית את הגשם? אנחנו שקטים"), משוררת שלא הציגה בספרה החדש תמורה ביחס לקודמיו, החוזרת שוב ושוב לאותו מִגוון מצומצם של נושאים, מבלי לחיות את הדברים בייחודם ובחד-פעמיותם, ועל נוסח שירי מסוגנן, ערטילאי ולא חווייתי, הגולש לעבר הפזמון. זך קבע במאמר זה שעדיפים בעיניו דימוייו ה"שרירותיים" והפרוזודיה של אלתרמן (שאותם דרש לגנאי באותה עת במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן") על אלה של לאה גולדברג.

דן מירון, שיחסיו עם זך ידעו במשך הזמן עליות ומורדות, היה שרוי באותה עת בתקופה שבָּהּ העריך מאוד את זך ורצה בקרבתו. מאותה עת כִיוון את יחסו לאלתרמן ולגולדברג לפי "שושנת הרוחות" של נתן זך, מנהיג חבורת "לקראת". לא עברו אלא שבועות אחדים מפרסום מאמרו של זך בגנות שירת לאה גולדברג, וכבר יצא גם דן מירון במאמר בשם "על שירי לאה גולדברג" (הארץ, 1.1.1960), שבּוֹ חזר על רוב טענותיו של זך. גם הוא האשים את גולדברג על דבקותה במסורות קונבנציונליות ועל ששיריה נשארים "בתחום הכוללנות הבלתי-חווייתית, ומשום כך אין הם יכולים לחרוג מאותה סתמיוּת, שהיא אויבתה המסוכנת של השירה". מדעת או שלא מדעת, הוא בעצם סייע לזך לבסס את טענותיו על הריתמוס ה"מכאני" של אסכולת שלונסקי.

וחוזרת השאלה למקומה: מדוע לא תקף זך את שלונסקי, את פן, את רטוש ואת שאר משוררי הריתמוס ה"מכאני", שעליו יצא קצפו? הסיבות קשורות לדעתי במעמדם של המשוררים, שאותם יכול היה זך לתקוף ובמידת התועלת שיכול היה להפיק מן המתקפה. בשנות החמישים כבר נתבסס מעמדו של אברהם שלונסקי כעמוד תווך בתרבות הישראלית, לאחר שהפך מ"מורד" ספרותי לדמות אב ופטרון ספרותי. בתקופה זו הוא עסק באינטנסיביות בתרגום מופת מרוסית, בעריכה, בחידוש מילים בעברית, הוביל את הוצאת "ספרית פועלים" וביצר את מעמדו של דור חדש בספרות העברית. הסופר משה שמיר ראה בו את סנדקה של הספרות הארץ-ישראלית הצעירה, וכינהו בשם "המאסטרו". אך לא לעולם חוסן. בספרה "המאסטרו", תיארה פרופ' חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של שלונסקי ויצירתו, את השינויים התכופים שחלו במעמדו של אבי חבורת "יחדיו":

בשנות החמישים והשישים, כשהתבסס מעמדם של סופרי "דור תש"ח", הם היו "הצברים", הארצישראלים ואילו הוא הפך לנציגם של דור האבות שנולדו "שם" וייצגו את הגלותי והמסורתי. מעמדו של שלונסקי השתנה והוא, שבנעוריו יצא בחריפות נגד ביאליק וסופרי דורו ומרד בהם, זכה בבגרותו ליחס דומה מהסופרים בני הדור הצעיר שביקשו להשליט נורמות חדשות בשירה.⁴

משמע, סופרי "דור המדינה" יצאו נגד שלונסקי , אם בגלוי ואם בסמוי, במיוחד לנוכח העובדה שכְּתב-העת החשוב שלו "אורלוגין" נסגר ב-1957, ושלונסקי כבר לא היה בעליה של אכסניה שיכולה הייתה לסייע להם בפרסום יצירותיהם. עם זאת, בסוף שנות החמישים עדיין החזיק שלונסקי בעמדת כוח והשפעה תודות למשרתו כעורך הראשי של "ספריית פועלים", והוא לא היה מבליג על מתקפה נגדו מצד "טורף" (predator) זה או אחר, אלא מתיר את חרצובות לשונו, מתנפל עליו ומשיב לו כדבעי.

ברי, זך היה יוצא ניזוק אילו יצא במלחמה נגד שלונסקי, ובחר לצאת נגד דמותו שוחרת השלום של אלתרמן, אשר ניסה תמיד ליישב מחלוקות ולא להחריפן. זך יצא כדי להכריע את אלתרמן, לפשוט את עורו, להביסו ולהפיק תועלת מן המתקפה. הייתה זו מלחמה בין סופר, שהפָּציפיזם המוצהר שלו כיסה על אישיות של עוף דורס העָט על טרפו, בְּסופר שהיה פָּציפיסט בנשמתו, הגם שלא התהדר בדרך-כלל בהכרזות פָּציפיסטיות גלויות. יתר על כן, גם אם תקף זך את אלתרמן המוחלש, בעת שהתחיל המשורר הגדול לאבד את מעמדו אצל ראשי המדברים "רפובליקה הספרותית", עדיין עמד מאחוריו ציבור גדול של מעריצים, שאהב את שיריו, "טוריו" ופזמוניו. מבחינתו של זך, מלחמה באלתרמן ונטרול ההערצה כלפיו יכולה הייתה לזַכּותו בהישגים הגדולים והחשובים שעליהם חלם.

גם מלחמה ביונתן רטוש לא עמדה על הפרק מבחינתו של זך. מלחמה כזו עלולה הייתה לסבך אותו, ולגזול ממנו את הדימוי שדבק בו כמחדשו של הנוסח המודרניסטי האנגלו-אמריקני בשירה העברית. שירי רטוש שהתפרסמו בשנות החמישים בעיתון "הארץ" וכונסו בספריו "צלע" ו"פרט" הטרימו בשנים אחדות את הנוסח הקוטידיאני (quotidian) והפשוט לכאורה המזוהה עם נתן זך. הם בלטו בקיצור שלהם, בלשונם הדיבורית, בקשת הנושאים שלהם העוסקת בעניינים כמו-טריוויאליים מן החיים האישיים. שירים מאוחרים אלה של זך, שאינם דומים כלל לשירי "חופה שחורה", ביקשו לשחזר את החוויה היום-יומית כמוֹת שהיא, ללא פתוס וקישוט, באמצעות תחביר מרוסק ובסיוע ריתמוס חופשי הזורם בשיר כזרום התודעה. התעלמותה המוחלטת כמעט של הביקורת משירי ספרו של רטוש "צלע" (1959), שנתפרסמו במוספי הספרות של העיתונות היומית במרוצת שנות החמישים, טשטשה את החידוש המופלג שהביא איתו אבי התנועה ה"כנענית" לשירה העברית של ראשית שנות המדינה, וכתר החידוש הזה נפל שלא כדין בחלקו של נתן זך. אילו פרצה מחלוקת בין זך לבין רטוש, עלול היה "מִגדל הקלפים" המפואר שהוקם סביב זך – מגדל שביסס את מעמדו כסנונית המבשרת תקופה חדשה – לקרוס ולהתמוטט.⁵

ואם לא די בכל אלה, הרי שלנתן זך קמו באותה עת מעריצים שביקשו לחסות בצִלו ולהצטרף אל חבורתו. כיום, בסיוע האתר החשוב "עיתונות עברית היסטורית" יכול כל קורא לקרוא את מאמרו של דן מירון "הערות לוויכוח על שירת נ. אלתרמן",  כפי שנדפס ב-1960 בעיתון "למרחב".⁶ ברוב הדברים החרה-החזיק מירון אחרי זך (אם כי הציג את עצמו במעמד של "פוסק אחרון" שאינו קד קידה לזך בכל מחיר), ותלה אף הוא באלתרמן את כל האשמות שתָּלה בו זך.

מירון אף חיזק את טיעוניו הפרוזודיים של זך, ופסק בקשר לריתמוס של אסכולת שלונסקי-אלתרמן שרק דור שקרא קריאה לקויה את ביאליק (בהברה הארץ ישראלית הספרדית) יכול "להתלהב דווקא מ'ידיעת הנגן' של אסכולת שלונסקי-אלתרמן (שהביאה לדבריו על השירה העברית החדשה את אחד מעידניה המונוטוניים והאנטי-מוסיקליים ביותר)". כמי שניסה באותה עת, כאמור, להתקרב לזך, סיכם וטען שזך, חרף חד-צדדיותן של הערותיו, היטיב "לכוון את תודעתנו לצדדים פגומים חשובים בשירת אלתרמן". לימים הסתכסכו זך ומירון, ומירון, שכבר לא ניסה לרַצות את זך, התחיל לשבח את אלתרמן על הישגיו המזהירים, אך כששוב נתקרבו בשנות השמונים וערכו ביחד את כרכי "איגרא" (אלמנך לספרות ואמנות) שוב כתב מירון בגנותו של אלתרמן ותיארו במאמרו "מיוצרים ובונים לבני בלי בית" כ"משורר חצר" שכתב בשנות החמישים שירה "מגושמת ותפלה".

לא ארכו הימים והשניים הסתכסכו שוב, ושוב התחיל מירון להאדיר את אלתרמן ולספר על שיחות ארוכות שניהל אתו בסוף שנות השישים, שנים ספורות לפני פטירתו בטרם-עת. בשנות השמונים הוזמנתי למסיבה בביתו של חנוך ברטוב שבה השתתפו בני דור תש"ח – הסופרים ס' יזהר, משה שמיר, חנוך ברטוב, השופט משה בייסקי, פרופ' ישראל לוין ואחרים וגם פרופ' איתמר רבינוביץ שהתמנה אז לתפקיד ראש מרכז משה דיין. ברטוב טען שאלתרמן השתקן מעולם לא האריך בשיחה, אפילו עם הטובים בידידיו, עקב גמגומו ואישיותו האינטרוֹוֶרטית. איש מהנוכחים לא מחה נגד דבריו, אלא כולם הִנהנו לאות הסכמה.

מירון שצייר ב"שיחות" ידידות וקרבת-נפש בינו לבין המשורר שכח או ניסה להשכיח מאמר שכתב נגד אלתרמן ("מעריב" מיום 1.3.68) ואת תגובתו הצינית של אלתרמן על מאמר זה ("מעריב" מיום 8.3.68). בעוד שדברי אלתרמן מנוסחים ב"esprit" ובכשרון, דברי מירון, שהיה אז פובליציסט כבן שלושים, דרדק במונחי גילם של החוקרים האקדמיים במדעי-הרוח, נוסחו בלשון מעליבה שהציגה את אלתרמן כ"דמגוג".

זך הסתייע בסייענים שעזרו לו להפיץ את תורתו. הוא לא פסח על איש שעיטר אותו במחמאה, בין שהיא פרי המציאוּת או שהיא פרי ההמצאה. כך, למשל, טרח לצטט את נסים קלדרון שאמר לו שהוא (זך) הִנו המשורר המולחן ביותר מבין המשוררים הישראליים.⁷ אין בידיי כל הנתונים על הלחנת שיריהם, אך ברור שאלתרמן – עם מאות פזמוניו, טוריו המולחנים ושיריו ה"קנוניים" שהולחנו – הוא המשורר המולחן ביותר מבין שניהם.*

לסיכום, זך תקף את אלתרמן, כי זיהה בו טרף קל למתקפה. הוא גם היה משוכנע שאלתרמן, באצילותו הטבעית, לא יענה לו על דברי הבלע, בעוד ששלונסקי היה קורע אותו כדג. הוא לא ידע שאלתרמן שלמד בעלומיו זוֹאוֹלוגיה (בין לימודי האגרונומיה שבהם התמחה) הכיר והבין את הטקטיקה הטורפנית של ה-predator, וענה לזך בין שיטי טוריו, למען הדורות הבאים (בשיריו ובפזמוניו, במחזותיו "פונדק הרוחות", "אסתר המלכה", "משפט פיתגורס"; בשירי "חגיגת קיץ", בהומורסקה "המסכה האחרונה", ועוד ועוד). התכתשות אישית על מעמדו לא עניינה את אלתרמן, שידע לשקול באופן שקול ורֵאליסטי את תרומתו לתרבות העברית לעומת תרומתם של יריביו.

זך – שהצטייד בנימוקים פנים-ספרותיים כדי להסתיר את האטיולוגיה האמיתית של דבריו בגנות אלתרמן – הבין אל נכון שמתקפה נגד אלתרמן תניב לו את הפירות הנחשקים ביותר, ותעמיד אותו בעמדת-על שעליה הוא יכול היה רק לחלום. סייעניו, שהיום מתנערים מן ההגנה שהגישו לזך מתכחשים לתפקידם בביסוס טענותיו בגנות אלתרמן.

ואולם גם כיום, לאחר ששככו הדי המלחמה – שנועדה להיות "מלחמת העצמאות" של זך וחבריו – דומתני, שאיש מבין מבקריו של אלתרמן (גם אלה שאינם חסידיו המושבעים) לא יטען ברצינות שזך ירש את מעמדו של המשורר הגדול. אפילו עמיחי, שכשרונו עולה לדעתי בהרבה על כשרונו של זך, מנהיג חבורת "לקראת", לא טען מימיו שמישהו מבני דורו הצליח להדיח את אלתרמן ממעמדו. העובדה שאין כיום משוררים הכותבים בסגנונו של אלתרמן, ויש רבים הכותבים בסגונו של זך וממשיכיו, אינה ראָיָה לנצחונו של זך. היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט, ון גוך, מונה ומודיליאני, בעוד רבים יודעים לחקות את סגנונו של אנדי ווארהול. לסיום, נזכיר שבדור האחרון נערכו כמה וכמה משאלים על מידת הפופולריות של גדולי השירה העברית, ובכולם הוכתר אלתרמן במקום הראשון.

הערות

1. דבר סדן, "במבואי עיר היונה", "הפועל הצעיר", שנה נא, גיל' 15 (ט"ו בטבת תשי"ח; 7.1.1958), עמ' 18 – 20.

2. ברוך קורצוויל, "הארץ", י"ד בניסן תשי"ח (19.4.1958), עמ' 8.

3. מנחם דורמן, "נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה", תל-אביב 1991, עמ' 304 – 305.

4. חגית הלפרין, "המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי", תל-אביב 2011. הספר כלול ב"פרויקט בן יהודה"

5. ראו מאמרי "יונתן שבין נתן לנתן: המשורר יונתן רטוש כחוליית מעבר בין הסגנון הרוּסוֹ-צרפתי של נתן אלתרמן לסגנון האנגלו-אמריקני של נתן זך", בתוך הספר: "עוז לעוזי: מחקרים בלשון העברית לזכרו של פרופ' עוזי אורנן", בעריכת משה בר-אשר ויעקב עציון, האקדמיה ללשון העברית, ירושלים 2026, עמ' 372 – 390.

6. "משא" (מצורף ל"למרחב"), שנה י, גל׳ 34 (י״ט באב תש״ך, 12 באוגוסט 1960), עמ׳ א. מאמר זה נכלל לימים בספרו של מירון "ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו", ירושלים ותל-אביב (תשכ״ב; 1962), עמ׳ 84–108.

7. ראו www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=5&Area=1&ArticleID=9329

*) בדיקה ברשת העלתה כי באתר אקו"ם רשומות על שמו של אלתרמן 833 יצירות מוסיקליות, ועל שמו של נתן זך יש 387. מובילה על שניהם לאה גולדברג עם 1,183 יצירות מולחנות.