משורר וסוחר

הכסף ומשמעיו אצל גדולי הסופרים

פורסם: בגירסה מקוצרת באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל, 13.10.2026

בספרות הקלסית והנֶאוֹ-קלסית נהגו רוב הסופרים והמשוררים להציג את יצירותיהם כעניין ערטילאי שנולד במחוזות רוחניים, רחוקים וזכים – טהורים מן הסיאוב של חיי היום-יום. המשורר מתואר אצלם כיצור מכונף, ששיג ושיח לו עם המלאכים והשרפים, שוכני מרומים, ורק לפעמים הוא יורד משפריר עליון אל עולמנו המרופש. ואולם, קומץ של סופרי-על ביקשו להכיר את המציאוּת בכל גילוייה, וכלל לא התעלמו מן הנושא החומרני. שייקספיר, למשל, הועיד למוטיב הכסף מקום נכבד ביצירתו לסוגיה. בשיריו ובמחזותיו יש עשרות אמירות מחוכמות על ההון והממון, כבפואמה הארוכה שלו "ונוס ואדוניס" (1593), יצירתו הראשונה שראתה אור בדפוס, שבה נאמר:

Foul-cankering rust the hidden treasure frets

,But gold that's put to use more gold begets.

ובעברית:

אוֹצָר שֶׁבַּמַּחְבּוֹֹא טָמוּן עַד מְהֵרָה יַחְלִיד,

אַךְ כֶּסֶף שֶׁעוֹבֵר וָשָׁב עוֹד מַטְבְּעוֹת יוֹלִיד.

מאנגלית: ז"ש

ויליאם שייקספיר, בנו של סוחר עורות ופרוות, היטיב אפוא להבין שכסף יכול להוליד כסף, בעוד שאוצָר ה"חבוש בטמון" (השווּ איוב מ, יג) עלול להחליד, לאבד את ערכו ולגרום לבעליו הפסדים. את הכלל הכלכלי הזה הנציח שייקספיר לדורות בחרוזי הבדולח שלו, ובין מאות המובאות המפורסמות, שדלו מעריציו מעשרות מחזותיו, יש ניתן לצטט רבות שבמרכזן ענייני הון וממון.

*

ובספרות העברית נצטט משירו של יהודה-ליב גורדון, גדול משוררי ההשכלה, שתיאר בשירו "השירה מאין תימצא" את המשורר בדמותו של צייד הרודף אחרי איילה, או בדמותו של אוהב המנסה לענוד חרוזים לבת-שירו המדומה לאיילת-אהבים חומקנית. מאחר שאת המרדף ערך המשורר בבטן ריקה, משימתו לא צלחה. הוא כתב ומחק, עד שסעד והתחיל לחוש שנפשו "דֵּבֵּר שִׁיר מִתְעוֹרֶרֶת". במילים אחרות: "אם אין קמח אין תורה". שיר זה, שנכתב בתערובת של כֵּנוּת ואירוניה, מסתיים במסקנה אנטי-רומנטית שלפיה המשורר זקוק לפרנסה ולתנאים טובים כדי ליצור את שיריו: "וּבְכֵן נוֹכַחְתִּי וָאָבִין וָאֶגְזַר אֹמֶר,/ כִּי מַעְיַן הַמַּחֲשָׁבָה וּמְקוֹר שִׁיר וָזֶמֶר/ בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה וּבָאָח הַמְּבֹעֶרֶת". יל"ג הקלסיציסט אכן השתייך לתקופה שבָּהּ לאמנים היו פטרונים שתמכו בהם ואִפשרו להם להקדיש את זמנם לכתיבה. המצנט העניק לאמן כסף, "שקט תעשייתי" ותנאי מחיה נאותים בהאמינו שאם יתפנה בן-חסותו מכל מלאכה, הוא יוכל להפיק את יצירותיו בנות-האלמוות.

וביאליק הצעיר, שבתחילת דרכו "התכתב" עם יל"ג, אף שאב משירתו מלוא חופניים, כתב בשנת 1893 תגובת-נגד ל"השירה מאין תימצא?". הוא יצא נגד שירו של הארי שבמשורריה של תקופת ההשכלה, והגיע למסקנה הפוכה, שלפיה משורר עברי שר את שירו לא כשלִבּוֹ טוב עליו והוא מוקף במצבורי הון, אלא כשהוא נתון במכאוב, בסבל ובעוני:

סוניט – דלא כגרדון

מְשׁוֹרֵר סוֹחֵר תְּבוּאָה הִקְנַנִי אֵלִי,

סוֹחֵר מְשׁוֹרֵר – שָׂב מֻכֶּה קַדַּחַת,

כְּרוּב עִם נָחָש דָּר בִּכְפִיפָה אַחַת –

וַיְהִי יוֹמִי לְמֶרְקוּר וּלְפֶגַּסּוּס לֵילִי.

וּבִפְרֹץ מַעֲרָבִי וַיְּבָרֶךְ ה' חֵילִי –

גַּם צְרוֹרוֹת כֶּסֶף גַּם בָּר בָּאַמְתַּחַת –

וַיַּעַל פֶּגַּסּוּס וַתְּהִי שִׁירָתִי נִשְּכַּחַת,

וַיְהִי עֻזִּי כַּסְפִּי וּזְהָבִי אֵלִי.

אַךְ לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן – וֵאלֹהַי אֶתְנַנִּי

בָּגַד בִּי כְמוֹ נַחַל וַיָּשֶׁב אוֹפַנִּי.

כִּנְעָתִי נֶאֱסָפָה וַתֹּאכַל כָּל הוֹנִי.

וּמֵאַיִן כֶּסֶף וַעֲבוֹדָה כָּל הַיּוֹם שַׁרְתִּי.

עָנִיתִי זְמִיר עָרִיצִים וּסְפָרִים חִבַּרְתִּי,

כִּי אֵין עִבְרִי שָׁר כִּי אִם מֵעֹנִי…

שיר זה שנדפס לראשונה מן העיזבון בשנת תרצ"ו, בכרך הראשון של "כנסת" (לזכר ביאליק), מודה שהמשורר זקוק לכסף כדי להתקיים, אך הוא אינו מקבל את הונו ללא טרחה. להפך, הוא שקוע בלי-הרף בענייני מסחר, ורק כשהגורל מַפנה לו עורף וצינורות הפרנסה נסתמים, הוא מתחיל לכתוב שירה. אליבא דביאליק, מקור השירה אינו "בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה וּבָאָח הַמְּבֹעֶרֶת", אלא בבטן הריקה ובהיעדר כסף באמתחת.

את המשורר העברי המשיל ביאליק הצעיר לשתי דמויות מן המיתולוגיה היוונית: למרקור, אלוהי הכסף המהיר ככספית, המתרוצץ בסנדליו המכונפים, ולפגסוס – הסוס המכונף שהבקיע בפרסותיו את מעיין המוזות שלמרגלות האולימפוס, והיה לסמל השירה וההשראה. לפי שירו של ביאליק, בתקופה שבָָּהּ המסחר מניב רווחים נאים, פגסוס נעלם והשירה נשכחת. בתקופה של הפסדים כספיים, המשורר חוזר לדל"ת אמותיו ומחבר את שיריו. בשיר זה משולבים יסודות אוטוביוגרפיים מן הימים שבהם נטש חיים-נחמן, העלם הז'יטומירי, את סחר היערות של אבותיו, ופנה אל ממלכת השירה. נרמזים בו גם עניינים לאומיים, שהרי גם עם ישראל לתפוצותיו התפרנס מענפים הקשורים בעולם החומר וב"שוק ההון": מסחר, רוכלות, הלוואה בריבית, חכירת פונדקים וגביית מסים. לעת ערב, כאשר היהודי שב הביתה מעמל יומו, כמוהו כ"משורר" השר את מזמורי תהלים. גם כשמזלו בוגד בו ואויביו קמים עליו לכלותו, לפתע פורחת ומלבלבת השירה – שירי התחינה, הקינה והקובלנה – ומגיעה למלוא תפארתה. המשורר העברי, טען ביאליק, אינו זקוק לכסף, לשלווה ולתנאי רווחה כדי ליצור את מיטב שיריו. הללו נוצרים לא פעם דווקא כאשר חרב חדה מונחת על צווארו.

בנעוריו חיבר ביאליק לידידו, לרגל נישואיו, שיר מבודח בשם "שיר כסף", שבו הוא מראה איך הכסף מניע את העולם, ושאפילו הרגשות הנעלים ביותר מונעים באמצעותו. מובאות אחדות מן השיר יעידו על יחסו האירוני של ביאליק לכסף – יחס ששלילה וחיוב דרו בו בכפיפה אחת:

"מִכָּל הָאֱלִילִים שֶׁעָבַדְתָּ מִנֹּעַר / תַּעֲבֹד אֶת עֵגֶל הַזָּהָב; [...]

וְדַע כִּי כְּבָר מָשׁוּ מִמְּקוֹמָם עַמּוּדֵי/ הָעוֹלָם שֶׁאָמְרוּ הַחֲכָמִים,/

וּשְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים בִּמְקוֹמָם נִתְקָעוֹ – / הַכֶּסֶף, הַמָּמוֹן, הַדָּמִים... //

הַכֶּסֶף, הַכֶּסֶף הוּא נִשְׁמַת הַבְּרִיאָה/ בּוֹ נִשְׁחַק לְמַחֲסוֹר וּלְרָעָב;/

דַּע כִּי אֵין טוֹב מִן הַכֶּסֶף בַּתֵּבֵל,/ וְטוֹב מִן הַכֶּסֶף – הַזָּהָב!".

בהקדמה ל"דון קישוט" כתב ביאליק על האביר הקרוע בין "עולם המעשים" (עולם החומר והפרנסה)  לבין "עולם האצילות" (עולם הרוח). כמו בכל עניין הוא היה אמביוולנטי ושנוי בנפשו, וגם בנושא הפיננסי: חלקו היה שקוע בעולם המסחר והממון, וחלקו בעולם הרוח. והרי גם שקספיר התהלך כבן-בית בשני העולמות האלה.

*

בשירת אלתרמן יש להון ולממון תפקיד מרכזי למדיי. אחת הדוגמאות הבולטות ניכרת בכותרת "מגש הכסף", שבו גילוייהם הקיצוניים ביותר של החומר ושל הרוח מתערבבים זה בזה. את הצירוף "מגש הכסף" (1947) תרגם אלתרמן מצירוף מילים שהשמיע חיים וייצמן, ראש ההסתדרות הציונית ערב הקמת המדינה, בנאום שנשא לגיוס כספים (כפי שגילה ההיסטוריון מרדכי נאור). וייצמן אמר לתורמים ש"שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף [...] תוכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי" (הוא השתמש בצירוף האנגלי "a silver platter"). אלתרמן הפך את מגש הכסף, שעליו מניחים את התרומות, למגש הכסף שעליו מניחים את הרך היילוד בטקס ברית המילה. לפני שנים אחדות היו הנערים הללו שבזכותם תיכון המדינה תינוקות בני-יומם, וכבר גופותיהם מונחות ומוגשות כקרבנותיה של המלחמה. מאז טבע אלתרמן את המושג "מגש הכסף" נטבע מושג זה בשיח הישראלי, ובימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, נוהגים לקרוא את שירו זה מעל כל במה. כספי התרומות וקרבן הנערים, שאין שיעור לגודלו, מוצמדים כאן זה לזה בדרך אוקסימורונית, מעוררת עצב וחלחלה.

לא ייפלא שמולייר, מחברו של המחזה "הקמצן" (1669), מאניש את הכסף והופכו לידידו הטוב והמיטיב, וכך אומר עליו ואלֶר, המאוהב באליז, בתו של הרפגון (אך ורק כדי לשאת חן בעיני אביה הכיליי ולגרום לחָמיו-לעתיד להאמין שיש לו עבד נאמן, האומר "אמן" אחרי כל "דבר חָכמה" היוצא מפיו):

Oui, l'argent est plus précieux que toutes les choses du monde, et vous devez rendre grâces au Ciel de l'honnête homme de père qu'il vous a donné. Il sait ce que c'est que de vivre. Lorsqu'on s'offre de prendre une fille sans dot, on ne doit point regarder plus avant.

ובעברית:

כן, כסף הוא הדבר היקר ביותר בעולם, ואתְּ יכולה להודות לאלוהים על האבא הישר הזה שהוא נתן לך. הוא יודע מה זה לחיות; מה חשוב יופי, נעורים, מוצָא, כבוד, חָכמה, הגינות.  כשמישהו מציע לקחת בת בלי נדוניה, אין מה להמשיך ולחפש .

(מצרפתית: אלי ביז'אווי).

ברי, כל אחד מהשניים חותר למסקנה אחרת. הרפגון, החס על כספו ושומר אותו מכל משמר, מעוניין להשיא את בתו למר אנסלם העשיר, המוכן לקחתה לאישה ללא מוהר ונדוניה. ואלֶר, לעומת זאת, מתכוון שהוא עצמו מוכן לשאת את אֶליז מבלי שאביה ישלם לו פרוטה, כי הוא מאוהב בה עד עמקי נשמתו, ואין לו עניין בכספו. וכאשר הרפגון אינו מוצא את תיבת האוצר שלו, ובטוח שכל כספו ירד לטמיון, הוא מאניש את הכסף פעם נוספת ומקונן עליו כעל ידיד יקר – יקר יותר מכל בני משפחתו – שהלך לעולמו. הוא מודה שבלי הכסף חייו אינם חיים:

Hélas, mon pauvre argent, mon pauvre argent, mon cher ami, on m'a privé

de toi; et puisque tu m'es enlevé, j'ai perdu mon support, ma consolation,

ma joie; tout est fini pour moi, et je n'ai plus que faire au monde.

Sans toi, il m'est impossible de vivre.

אבוי, כסף מסכן שלי, כסף מסכן שלי, ידיד נפשי היקר! הנה נלקחת מעמי! ומאחר

שניטלת ממני – ניטלה משענתי, ניטלה נחמתי, ניטלה שמחתי! הכל חשוך בעדי,

אין לי תכלית ואין טעם בעולם! אם אין אתה לי -למה לי חיים!?

אבל היו לאלתרמן גם אמירות מחוייכות על חשיבותו של הכסף, כמו זו ששם באחד הפזמונים שחיבר למחזהו של סמי גרונימן "החכם והכסיל" (1942), שעלה על במת "האוהל" בתרגום אלתרמן ב-1943. ההוצאות הכספיות הרבות שהיו לאלתרמן עקב התמכרותו ל"טיפה המרה" ועקב חייו הכפולים עם "אשת חוֹק ואשת חֵיק" (כניסוחו השנון של שלונסקי), רוששו אותו, והוא, שמעולם לא ידע לכלכל את ענייניו החומריים ולנהוג בהם במשׂוּרה ובמידה, מצא עצמו תכופות מול שוקת שבורה. במחזמר נעמה העניינית משמיעה בשנינות לקונית את ה"אני מאמין" שלה בענייני ממונות:

"כֵּן, אִם יֶשְׁנוֹ הַזּוּז, נָקֵל לוֹמַר – בָּזִים לוֹ. / אַךְ אִם חָסֵר הַזּוּז, אֵיךְ בִּלְעָדָיו תָּזוּז? /

יָכוֹל לָבוּז לַכֶּסֶף זֶה אֲשֶׁר זוּזִים לוֹ, / אֲבָל חֲסַר הַזּוּז לַכֶּסֶף לֹא יָבוּז".

ואף-על-פי שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו בשפע, נהג אלתרמן בנדיבות כלפי חבריו, ולא פעם פרע את חובותיהם חדלי-הפירעון של חבריו ויריביו. אולי בשל נדיבותו הטבעית, שָׂם המשורר בפי שלמה המלך את המילים: "תָּמִיד נָתַתִּי נְדָבוֹת, אַךְ לֹא קִבַּלְתִּי מֵעוֹדִי. / יָדִי הָיְתָה פְּשׁוּטָה לָתֵת וְלֹא לָקַחַת"… רֵעיו לא גמלו לו על רוחב לִבּוֹ.

*

מאז ירדו משוררי "אסכולת שלונסקי" מעל במת ההיסטוריה, ובמיוחד לאחר מות אלתרמן, שהיה בין כשרונותיו הרבים גם אמן הבמה הקלה, אין במקומותינו כתיבה ככתיבתו המשלבת קלילות הומוריסטית, אינטלקטואליזם ויכולת אנליטית. גם במאה ה-21 יש סופרים ומשוררים מצוינים, אך דומני שאין רבים שממדי יצירתם הם מכפלה של שטחם הנגלה לעין ושל מעמקיהם הסמויים מן העין (כיצירות שייקספיר וביאליק, מולייר ואלתרמן). נושא הכסף ממשיך להעסיק את סופרי המאה ה-21, בעיקר את כותבי הפרוזה, אך עדיין לא מצאתי בספריהם פתגם שנון כלשהו, הראויה לציטוט כמו אמירתו של שייקספיר שהובאה בפתח דברינו.

*

שלושת הכ"פים – כוח, כסף וכבוד – מניעים כידוע את הפוליטיקה והמִמסד, גם אם אישיהם לא יודו בכך קבל עם ועדה. לא אחת הם מניעים גם את חיי הפרט, כבדברי חז"ל שקבעו שאדם ניכר "בכוסו, בכיסו ובכעסו". ואכן, פרצופו האמיתי של אדם מתגלה כשהוא הוא שותה לשָׁכרה, ומאבד שליטה; ולחלופין, כשהוא מתבקש לפתוח את ארנקו ולתרום למטרה קולקטיבית, או כשהוא נתקל בעלבון ומשיב דברים לחורפיו.

לדעתי, אפשר להוסיף כ"ף נוסף למימרת חז"ל, ולקבוע שאדם ניכר גם "בכיסאו". קרי, כשאנשי השלטון מקבליהם לידיהם סמכות לחלוש על גורלו של הזולת, יש שיעשו זאת בחוסר-רגישות או ברוע-לב ויש שיפעלו באופן ענייני, סובלני ואמפתי. לכאורה קשה להבדיל בין הכרעה הנעשית מתוך אינטרס אישי גרידא (ad hominem), לכזו הנעשית גישה עניינית (ad rem), אך בעלי ניסיון יבחינו תיכף ומיד בטלפיים, גם כשהם מכוסים בכפפות לבנות כשלג.

לא אחת מצטטים מן האוונגליונים את הכלל היישועי הקובע: "לא תוכלו עבוד את-האלוהים ואת הממון" (מתי ו, כד). בימינו, בתקופה של קפיטליזם חסר רבן, המוזות אכן משתתקות לפנים (וראו את הכרסום ההולך וגובר במעמדם של מדורי הספרות בעיתונות הכתובה). ויש שהמוזות מתפרעות, וכשהן מתפרעות, הן סוטות – במתכוון או בעקראי – מן הדרך הגדולה, ויוצרות מינֵי מובלעות שאין להן שום זיקה ל-Mainstream של הספרות העברית החדשה, שנולדה בתקופת המהפכה הצרפתית. מה יהא גורלה של הספרות העברית בתקופה שבּה כולם עובדים את את הממון וזונחים את עולם הרוח. ימים יגידו.