בין קרני הבֹּקֶר הנוגהות לקרני הבָּקר הנוגחות

רשימות "חֵקר מילים" של ביאליק מימי כהונתו בוועד הלשון העברית והשתקפותן ביצירתו

קטע מתוך מאמר שעתיד להתפרסם בכתב-העת "הקשרי לשון" בעריכת פרופ' לובה חרל"פ

חוברת 5 של כתב-העת (עורכת אורחת: פרופ' תמר סוברן), שעתידה להתפרסם בקרוב, תוקדש במלואה ליצירת ביאליק.

כתב העת "הקשרי לשון – בלשנות, פרשנות, משמעות" הוא כתב עת אקדמי שפיט (peer reviewed) בעברית, המיוחד לחקר הטקסט בהקשריו המגוונים ולמגעיה של תורת הלשון עם תחומי דעת משיקים ומשלימים. כה"ע נותן במה למחקרים עדכניים של טקסטים קלסיים ומודרניים במגוון סוגות וסוגים.

בארכיון ביאליק שרדה מחברת בת 11 רשימות, שחובּרה בתקופה שבָּהּ עמד המשורר בראש ועד הלשון בארץ ישראל, וכותרתה: "חֵקר מילים". רשימות אלה, הכתובות בנוסח טיוטה, התפרסמו מן העיזבון כארבע שנים לאחר מות מחבּרָן ב"כנסת" (לזכר ביאליק) לשנת תרצ"ח¹. ייתכן שאין הן אלא ראשי-פרקים לחיבור פילולוגי שלא הושלם על "שורשים אחים" שמקורם בעברית הקדומה בזיקתה לארמית ולשפות שֵׁמיות נוספות.

ביאליק בחן בהן מילים שהזיקה ביניהן מבוססת על שׂיכּוּל אותיות השורש, כדוגמת מילים מן השורשים בק"ר-פק"ר-פר"ץ-צפ"ר, והביע את דעתו על התפתחותן. כפי שנראה להלן, נוהג זה שלו לבחון "שורשים אחים" השפיע לא אחת על יצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה. תופעה זו קשורה גם לנטייתו להשתמש במילים שהתבססו על חילופי עיצורים (metathesis), תופעה לשונית הניכרת בעברית בצמדים כגון אַלְמֻגִּים-אַלְגֻּמִּים, שִׂמְלָה-שַׂלְמָה, זְוָעָה – זַעֲוָה, עָיֵף – יָעֵף, כֶּבֶשׂ-כֶּשֶׂב, וכדומה. רשימותיו של המשורר-החוקר ב"חֵקר מילים" והדוגמאות הכלולות בהן מצביעות ברובן על זיקה – ידועה או נסתרת – בין "שורשים אחים", שנתפלגו זה מזה במהלך הדורות, וכיום לכל אחד מהם נקבעה משמעות ייחודית משלו.

הרשימותיו ב"חקר מילים" נכתבו באופן סטנוגרפי – חסכוני ומקוצר – וניכּר שהן עדיין לא הוכשרו לדפוס. אילו ביקש ביאליק להתקינן ולהוציאן לאור, הוא היה מרחיב את ההסברים ומציג דוגמאות רבות נוספות. ואולם, גם במתכונתן השלדית והמצומצמת רשימות אלה מספקות לחוקרי יצירתו ולחוקרי לשונו חומר שלא יסולא בפז. דווקא אוֹפיָים הבוסרי של הכתובים, שבטרם עריכה וליטוש, מזַמן הצצה אל מעבדת היוצר ומאפשר מעקב אחר מחשבת הלשון שלו בעת היווצרותה. כל רשימה קצרה כמוה כמניפה שבהיפתחה נגלים כל צבעיה וצורותיה, או כיריעת בד גדולה המקופלת בקליפת אגוז, כבסיפורם של חז"ל שהעלה ביאליק באחד מנאומיו על סוד גאוניותו של גדול סופרי יִידיש, שלום עליכם.²

בנאום זה הסביר ביאליק שגדוּלתו של האמָן מתגלה בפתגמיו, המכילים במילים ספורות רעיונות לאומיים מורכבים ביותר. על "סוד הצמצום" אמר בנאום זה: "את הפילוסופיה של האומה תמצא לפעמים כשהיא ספונה בפתגמים. [...] העם מקפל לפעמים תמצית-חיים שלמה ומרכז הכול בשם של טיפוס. אחר-כך בא האמן ומגולל מתוך אֶפִּיתט אחד כזה ספר-חיים שלם. מסַפּרים על רבי יהודה הנשיא, ששלח מתנה לאנטונינוס שמלת-משי של מלכות וקיפל אותה בקליפה של אגוז, אחר-כך פתח את קליפת האגוז ופרשׂ לפניו שמלה גדולה. כך גם האמן מפַתח את המקופל בקליפה, ומוציא משם עולם שלם".

כזו היא גם התחושה למקרא הערותיו של ביאליק והסבריו ב"חקר מילים": לפנינו מעט המחזיק את המרובה, ולעולם לא נוכל להקיף את הקשת הססגונית המתגלה בין ההערות וההסברים של המשורר-הבלשן לבין יצירותיו. ידיעותיו הפילולוגיות נקנו לכאורה באופן אוטודידקטי אקראי, ללא כל הכשרה מסודרת. ואולם, הן הושגו בהדרגה, אגב עיון מעמיק ורב-שנים בארון הספרים העברי. מתוך דברי חז"ל ופרשני המקרא והמשנה דלה המשורר רסיסי ידע לשוני ששימשוהו במרחבי יצירתו. תודות לחוש הלשון המופלא שלו הוא השכיל לצֶקת משמעויות חדשות בתוך מילים קדומות ולזהות קשרי-קשרים נסתרים שחמקו לא אחת מעיניהם של חוקרי לשון מקצועיים ומיוּמנים.

לא אחת חדרו "עיני הרנטגן" שלו למעמקיה של הלשון העברית בתקופות התהווּתה הקדומות, והעלו מתוכם השערות ומִמצאים. אבחנותיו האינטואיטיביות חלחֲלוּ ליצירתו, אף השפיעו על סופרי דורו ועל הקהל הרחב של קוראי העברית ודובריה. תחדישיו נשתגרו ברובם, וכיום קשה לשער מה היה שמם של שמות-עצם מוחשיים ומופשטים (כגון: "מצלמה", "מטוס", "תאונה", "תגובה", "מענק", ועוד), אלמלא המציאם המשורר כמענה לצרכים אקטואליים שנולדו בתקופת כהונתו בוועד הלשון העברית בארץ-ישראל. במאמרו "חיים נחמן ביאליק" אמר יעקב פיכמן על ביטויי ביאליק וניביו שהם כמו פתגמים עממיים ש"תיכף נקבעים בלב, ושוב אין ביכלתך להשתחרר מהם. ניבי ביאליק נעשו תיכף לנתינתם הפקר, קניין-הרבים, ואיש לא הרגיש בשימו אל כליו את רכוש המשורר".³

*

לפני שנדגים את הזיקה בין דברי ביאליק ב"חקר מילים" לבין יצירתו, מן הראוי להעלות עובדות היסטוריות אחדות, המלמדות על מדיניות הלשון שלו שנקבעה באודסה והתעצמה לאחר עלייתו, בעשור שבּוֹ עמד בראש ועד הלשון בארץ-ישראל.⁴ כידוע, אחרי מותו של אליעזר בן יהודה, שעמד בראש ועד הלשון מיום הקמתו, פסקה פעולת הוועד לכשנתיים ימים (1922 – 1924), והיא התחדשה עם בואו של ביאליק ארצה באביב 1924 והצטרפותו לעבודתו הפעילה של הוועד, תחילה במעמד "חבר" ואחר-כך במעמד "נשיא".

במרוצת כהונתו (1924 – 1934), ניכרה השפעתו על פעולות הליקוט והחידוש, שעליהן פיקח ועד הלשון העברית, והתמעטה השפעתם של מחדשי הלשון "הירושלמיים" מבית-מדרשו של בן יהודה. אליבא דביאליק ורבניצקי, המחדשים "הירושלמים" הקימו "בית חרושת" למילים, והנפיקו מילים חדשות בִּן-לילה ו"בסיטונוּת". בתקופתו כהונתו של ביאליק הואט הקצב, ונתבטל גם הנוהַג שנתחבב על מחדשי הלשון "הירושלמיים" שהמשיכו את המגמה האירופו-צנטרית של בני תקופת ההשכלה: חידוש מילים עבריות בהשראת מילים בין-לאומיות ממקור הודו-אירופי (כגון המילה "אֲוִירוֹן" שהסתמכה על המילה הצרפתית avion, המילה "בֻּבָּה" שהסתמכה על המילה הצרפתית poupée , או המילה "מברשת" שהסתמכה על השורש הגרמני "bürsten").⁵ ביאליק וסופרי אודסה המציאו ואישרו חדישים המסתמכים על שורשים שֵׁמיים (יוצא מן הכלל נדיר הוא השורש המרובע רשר"ש, שחידש ביאליק על בסיס דמיון צלילים לשורש העברי רע"ש ולפועַל הגרמני "rauschen").⁶

ועד הלשון העברית שינה אפוא את הרכבו ואת מדיניותו בתקופת הנשיאות של ביאליק. לצִדם של חברים ותיקים מסופרי אודסה, שהצטרפו לוועד הלשון לפני עלייתו של ביאליק ב-1924 (יצחק אפשטיין, שמחה בן־ציון גוטמן, נחום סלושץ ויוסף קלוזנר), נוספו לוועד חברים חדשים (משה-יוסף גליקסון, אלתר דרויאנוב ושאול טשרניחובסקי) ששיקפו את מדיניוּת הלשון שהונהגה במרכז העברי של אודסה אשר התהווה בסוף המאה ה-19 בהנהגת אחד-העם, מזה, ומנדלי מוכר-ספרים, מזה. באופן טבעי, שלטה בתקופתו של ביאליק מדיניות הלשון של סופרי המרכז העברי באודסה, שהתבטאה בחידוש מילים בקצב מתון ובאישורן לשימוש רק לאחר בדיקה היסטורית מעמיקה.

*

בדברים שיובאו להלן נתמקד בשתיים מתוך 11 הרשימות של "חֵקר מילים", ננסה להראות את רישומן של ההערות הפילולוגיות הטמונות בתוכָן על שיריו הנודעים. רשימות קצרות ומקוטעות אלה פורשות, כאמור, מידע רב על השפה העברית לתקופותיה ועל לשונו של ביאליק בפרט.

הערה: הרשימות נרשמו במחברת בכתיב חסר, וכאן הן רשומות בכתיב מלא.

רבק, בקר וכו' רבֹק – אָח לשורשים: רָבֹוץ, רָבֹועַ (שהבהמה שוכבת על ארבע), וכידוע חילופי ע', צ', ק' (שיסודם בשינויי המבטא וההברה במִדְבָּרִים הגליליים) מצויים מאד בעברית וארמית וערכם רב בהסתעפות השורשים (פרק, פרץ, פרע; ארץ, ארעא, ארקא; חמץ, חמירא, חמיעא). ויהי אם כן "עגל מרבק" = עגל מרבץ, כלו', שמחזיקים אותו כלוא במרבץ, כדי להלעיטו ולהמריאו. וכן צאן שנכנסה לרבקה = לרבצה. וכן השם הפרטי: רִבקה־רִבְצָה, שם שאול מחיי הרועים, כמו שם "רחל", וכן שם "לֵאָה" – צאן נהלאה, נִלאָה. האין השם "בקר" בא מן "רבק" בהיפוך אותיות? אמנם השערה רחוקה היא. ויותר מתקבל על הלב וקרוב לאמת, מה שאמרו בו בעלי הלשון, שהוראת בקר – פרץ ונגח, כמו "פְקַר" "בְּקַר" בארמית, שענינם פרץ ופרק. ומזה הפקר (= הבקר) בית דין. ומזה גם "בֹּקֶר" – שעניינו בקיעת קרני השמש ופריצת אור היום בצאתו. וכן השורש "נגֹהּ" אח הוא לנגֹח – ושניהם קרניים להם.

לא קשה להיווכח שעקבותיה של הערה חשובה זו מתוך "חֵקר מילים" ניכרים על כל צעד ושעל ביצירתו של ביאליק, לסוגיהָ ולתקופותיה. במאמרי "על מה ולמה ברא ביאליק את צפריריו?",⁷ דנתי, בין השאר, בשמות האימהות במקרא לפי "חקר מילים". אליבא דביאליק, שמות האִמהות הם שמות השאולים מחיי הרועים, והם שארית וזֵכר לתקופה שבּהּ היו בני ישראל רועי-צאן נוודים, טרם התיישבו בארץ ועבדו את אדמתה. "רבקה" היא בת צאן רובצת, שמלעיטים אותה לצורך האבסה (כמו "עגל מרבק"); "רחל" היא כבשה שבגרה, רחלה; "לאה" היא בת צאן נהלאה, המפגרת אחרי העדר. עובדה זו ניכרת ביצירות ביאליק, ובמיוחד ב"שירי העם" שלו ובפזמונותיו (כגון בשירים "היא יושבה לחלון", "יש פושֵׁט למרגלית יד", "לִבנות שפֵיה", ועוד)

להערכתי, ההיגיון האֶטימולוגי הזה, הקושר בין הנשים לחיות המִרעה והמִקנה, לא איבד את תוקפו גם לאחר שנסתיימה תקופת הרועים והנוקדים, והוא מתגלה גם בשמות שיש להן זיקה לחיות בר משולחות שאינן גדלות בדיר או בחווה מגודרת. יעל, אשת חבר הקיני, כמוה כיעלה, הדומה לאותן עִזים המקפצות על ההרים, משוחררות מן המכלאה ומעינו הפקוחה של הרועה. ב"מגילת עָרפה", אגדה שחיבר ביאליק כתוספת ניגודית ל"מגילת רות", רות מדומה לאיילה (איילת אהבים, חיה צנועה, סמל לכנסת ישראל), ואילו אחותה עָרפּה, שהפנתה עורף לחמותה העברייה וערקה לאוהלי הפלשתים, אויבי העברים, היא בת-דמותה של הבִכְרה המִדברית, נקבת הגמל.

הרשימות מראות שלבּוֹקֶר ולבָּקר מקור אטימולוגי משותף, בזכות הקרניים הפורצות, סמל הכוח והחידוש. הצפרירים אינם נזכרים אמנם ב"חקר מילים" של ביאליק, אך לא קשה להיווכח שהצפריר קשור ב"צפירה" (הלא היא המילה הפיוטית ל"בוקר", שמקורהּ ב"צפרא" שבארמית), וכן בצפיר ובשעיר שכולם יצורים מקריני קרניים. ביצירתו הכמו-עממית של ביאליק ("שירי העם", הפזמונות והאגדות) בת-ישראל שהגיעה לפרקה מתוארת כבת צאן שהבשילה, ועתה היא מייחלת לבן-זוגהּ. מוטיבים של הפקרות ופריצות נרמזים בשירים אלה, וזאת בניגוד לשירי העם האותנטיים ששימשו להם מקור.

כך, למשל, שיר 142 באסופת גינצבורג-מארק ששימש לביאליק מקור ל"היא יושבה לחלון" אינו אלא קובלנה כֵּנה של צעיר מאוהב על רוע לִבָּן של הבריות המוציאות את דיבתה של אהובתו, בעוד ששירו של ביאליק שמשתמש במילותיו הוא פרודיה אירונית, החושפת את חוסר ההבנה והסימאון של הצעיר המאוהב המוכיח את שכניו על שהם קוראים לאהובתו "פרוצה". לפי "חקר מילים" של ביאליק, השערות הפרועות של רחלה וגם השיבולים (שיבולי השעורה הקשורים בשׂערות ובשׂעירים) קשורות במילה "פרוצה" הנזכרת בשיר. השיר כולו אפוף אווירה של קיץ ובשלוּת: שדה הקמה המלאה והבּשֵׁלה (הנקשרת לשיבולי השעורה, לשעירים ולשער הפרוע של הצעירה) משמש מקום מסתור לאוהבים, המקדימים מעשי אהבים לחופה, וניתן לראות בתיאור מטפורה לבשלותה של הנערה קלת-הדעת רחלה, שכמוה כבת-צאן שהגיעה לה עת ייחום. ⁸

להלן נראה שרשימה קצרה זו בדבר השורשים רב"ק-בק"ר-פר"ק-פר"ץ-צפ"ר, שרובם קשורים בבוקר, בצפירה, בצפרא (בשעות הראשונות של היממה והתעוררות היקום משחור הלילה), קשורה גם בשמות בעלי החיים המבוייתים מתחומי הבָּקר (עגל מרבק, למשל) והצאן (צפיר, למשל). קרני האור של הבוקר וקרני העור של סוגי הבָּקר ושל צפירי-הצאן נתמזגו אלה באלה באמצעות הלשון.

*

ואולם, הקישור בין הקרניים הנוגהות של הבוקר לקרניים הנוגחות של הבָּקר אינו אלא עניין אחד בלבד המסתעף מתוך הרשימה הנ"ל המתמקדת במשפחת השורשים רב"ץ – פר"ץ – בק"ר – פק"ר). מרשימה זו מסתעפת גם המילה "הֶפקר" (וממנה "הֶבקר בית דין" שהוא כלל הִלכתי המאפשר לבית-הדין להפקיע את זכותו של אדם על רכושו ולהעמיד את קנייני הפְֹרט לרשות הציבור). הנערה ה"פרוצה", או המופקרת (שפרקה עול כללים ומוסכמות; שגופה הפקר וחייה חיי הפקר), היא גם נערה פרועה, המסרקת את שְׂער ראשה הפרוע ברשות הרבים. התיאור כולו אומר פריצוּת והפקרוּת.

המילה "הֶפקר" נעשתה במרוצת הדורות הֶבּראיזם ידוע ביידיש (בהגייתה המלעילית של מילה זו), ונודע לה מקום נכבד ומרכזי בשיריו ה"קאנוניים" של המשורר. ביידיש משמשת המילה "הֶפקר" גם בתורת שם-עצם מופשט שעניינו הפקרוּת ופריצוּת וגם עם-עצם מוחשי שעניינו מקום שבו נהגו בעיירה היהודית במזרח-אירופה להניח חפצים ישֶׁנים ובלויים, שחדלו לשמש את בעליהם וכל הרוצה לִזכות בהם, בא ונוטלם לעצמו.

בפתח השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" לפנינו לכאורה שני היגדים נרדפים של אותה טענה עצמה. גם המילים "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר" וגם המילים "אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי" מעידות על כך שהניצוץ – ניצוץ האור והיצירה של המשורר – לא הושג בנקל; שהדובר לא זכה בקניין שאחרים עמלו בעבורו. ואולם, ניתן להתבונן בשני ההיגדים הללו כבטענות שונות, העומדות בניגוד זו לזו נטילה מן ההפקר היא עניינם של קבצנים, חסרי ממון וקורת-גג, ואילו ירושה היא עניין מכובד העובר מאב לבן, מדור לדור (וככל שירושה זו גדולה ונכבדה יותר היא מלמדת על השתייכות למשפחותיהם של רמי היחס ובעלי הממון).

לכאורה הדובר בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" מעיד על עצמו שהוא איננו אריסטוקרט, המקבל קניינים בירושה, אך גם אינו טיפוס פלבאי מִדַּלת העם, המקבל את הוצאות קיומו מנדבת הזולת. למעשה הוא מעיד על עצמו שהוא חצב את הניצוץ מלבבו, בכוחותיו שלו, ואם בשדה הסמנטי שעניינו "רום היחס" ו"שפל היחס" אנו עוסקים, הרי שמוצג לפנינו אדם שבנה את עצמו במו ידיו ("self-made man"), אשר השיג את הבעלות על קנייניו בעבודה קשה ומפרכת. שיוך מעמדי זה אף יאה למאה העשרים, לתמונת עולם מודרנית, פוסט-מונרכית ודמוקרטית, שבָּהּ כבר נבלעו הגבולות בין המעמדות, ובה ניתן גם לאדם שנולד בדיוטה התחתונה להגיע לממון ולרכוש בזכות הכישרון, היגיעה וההתמדה.

נהוג לפרש את השיר "לא זכיתי" כשיר העוסק בענייני Ars Poetica, ובמישור השתמעות זה, ניתן להבין שהמשורר לא קיבל את ניצוצו בירושה, כדרכו של המשורר הנאוקלסי, המשמש שנים על גבי שנים שוליה בסדנתו של אמן גדול ומיומן ("Meister" בגרמנית), עד שהוא יורש ממנו את "החרט", את "הקסת", או את "הכינור". האני-המשורר אף לא קיבל אפוא את הניצוץ לפי סדר הדורות, אך הוא גם לא קיבּלוֹ "מִן-הַהֶפְקֵר", כדרכו של המשורר הרומנטי ששירתו הייחודית והמקורית באה לו מאליה, באופן ספונטני, משפריר עליון. הרומנטיקונים האמינו שהם מקבלים את השראתם מן הטבע, שמתנותיו ניתנות "מן ההפקר" – חינם אין כסף. עמדתם יצאה נגד עמדת קודמיהם, אנשי היצירה הקלסית או הנאו-קלסית, שקיבלו את מתנותיהם מנותני חסות למיניהם וכפפו את ראשם לדרישותיהם של הפטרונים.

אך לשיר מישורים ורבדים נוספים, הקשורים למישור האַרס פואטי, אך גם פולשים לתחומים שמעֵבר לו. במישור האוניברסלי, השיר רומז לסיפור פרומתאוס (כמו שירו של ש' פרוג "אל פרומיתוס" שממנו הושפע), ובו טוען האני-המשורר שהוא לא גנב את הניצוץ, כמו הטיטאן הקדום, ובכל זאת הוא נענש בחומרה יתרה. לא זו בלבד שזרים גונבים את הניצוץ האישי שלו, אלא שהוא צריך לשאת בדמי הנזק שנגרם עקב האש הגדולה שהתלקחה. השיר מציג קובלנה אישית על שהמצאותיו המקוריות של המשורר נגזלות ממנו, אך גם קובלנה של עם שהביא לאנושות ניצוץ מקורי (הלא הוא הרעיון המוֹנוֹתֵאיסטי) שגרם להתלקחותה של אש גדולה, והוא משלם את המחיר על קנאת החקיין בממציאו המקורי של הרעיון.

אך לא עם הסיפור המיתולוגי לבדו ערך ביאליק דיאלוג סמוי בשיר זה, אלא גם עם גלגולו המודרני בשירת שמעון פרוג. פרוג, שכָּתב רבים משיריו הלאומיים ברוסית למען משכילים יהודיים שעברו תהליך של רוסיפיקציה והתחילו לשוב לעמם לאחר פַּרעות 1881. בשירו של פרוג "אל פרומיתוס" (1885),⁹ שהשפיע על ביאליק, במשתמע הדובר הוא משה רבנו שהביא לעמו ולאנושות את התורה ואת אמונת הייחוד. שיר זה מקונן (בקולו של משה, אדון הנביאים ומנהיגו הבכיר של העם) על העונש הכבד המוטל עליו ועל עמו, הגרוע פי כמה מעונשו של פרומתאוס: אלפי דיות מנקרות את גופו הדווּי ורבבות צפעונים לוקקים את דמו הניגר.

ובמילים אחרות: האומה נחמסת על לא עוול בכפה. היא, שהועילה לאנושות (הביאה לה את התורה ואת המוֹנוֹתֵאיזם, ובתקופת ההשכלה הפעילה את רעיון "תעודת ישראל בגויים" כדי להפיץ רעיונות מועילים), אינה זוכה לגמול על מעשיה הטובים, אלא משלמת עליהם בחלבה ובדמה. למעשה, מדובר במערכת יחסים לא מאוזנת, המפילה את האשמה כולה על עם ישראל. לפי ביאליק (בדבריו "לפתיחת השיעורים האוניברסיטאיים בתל-אביב"), היהדות "ראתה מעולם את התורה כהפקר [...] התורה נמשלה למדבר, לדבר הפקר – אין בעלים לתורה, כשם שאין בעלים למדבר. כל מי שרוצה לזכות בה, בא וזוכה".¹⁰ יוצא אפוא שעקב אופיה של התורה, שהיא "no man’s land", כמו מֵימי הימים שמחוץ למים הטריטוריאליים שכל אומות העולם יכולות להשתמש בהם (Mare Liberum), רק הוגה הרעיון נענש ומשלם את נזקי האש הגדולה שהצית הניצוץ הקטן שלו. ואולם, אלה שקיבלו מעם ישראל את התורה ואת האמונה המונותאיסטית במשיכה, התגלו באכזריותם: הם ביקשו להיפרע מהוגה הרעיון, להענישו, להָרגו ולהשתלט על נכסיו החומריים והרוחניים כדי שיוכלו ליהנות מקנייניו באין מפריע.

המושג "הֶפקר" בשלל משמעיו (בעלוּת מפוקפקת, הפקרות, פריצות, פריקת עול ומשמעת, ועוד) מצוי ביצירת ביאליק בכל אגפיה. במחזור "משירי החורף" (תרס"ד) מתואר עולם ללא אלוהים וללא בעלים, שאיבד את חוקיו ואת חישוקיו:

וְהוֹד הַיְקוּם כְּבַחוּרָה פְרוּצָה

בְּרֹאשׁ כָּל-חוּץ הִתְגַּלַּע לָבָן. [...]

וְהַלַּבְנוּנִית פְּרוּצָה, חֲשׂוּפָה, [...]

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר! – הוֹי הָרַכָּב!

הֲטִילֵנִי לָעַרְבּוּבִיָה

שָׂא גַם-אוֹתִי – צְלַח וּדְאֵה!

וְלָרוּחַ נַפְשִׁי זְרֵה!

הדובר בשיר זה הוא צעיר שעזב את כותלי הישיבה ובית-המדרש, ועתה הוא נהנה מיופיו המופקר של הטבע שהיה אסור עליו בתקופה שבָּהּ היה עדיין בן תורה והיה קשור ברצועות התפילין. ההפקר ממלא את לִבּוֹ שמחה, כמו זו הפורצת ב"קטעים אבטוביוגרפיים" (רשימות שנותרו בארכיון), שבהן מהלל הדובר, המשחזר את ימי ילדותו, את תחושת החופש, בעולם בראשיתי שכולו שייך לבורא ("הכל שלו ואנו זוכים ונהנים מן ההפקר! אוי, כמה מתוקה שעה אחת של הפקר...").¹¹ גם במאמרו "לכינוסה של האגדה", המשיל ביאליק את האגדה ל"שדה של הפקר וחורשה עזובה".¹² וכך גם בפרק 13 של סיפורו "ספיח", שבּוֹ מתוארת דרך עיניו של ילד קטן תמונה של קרעי העבים שנתקלים בהר שליד הנהר טיטירוב ונשארים פזורים עליו, "ואילו יעלה עליו אדם וָחַי, היה מוצֵא שם את הקרעים נטושים הפקר על פני כל ההר ואין מאסף".

ביאליק הִרבּה, כאמור, להשתמש במילה "הפקר", לפעמים בהוראותיה ההלכתיות הנוגעות לדיני קניין, ולפעמים בהוראותיה המטפוריות הנוגעות לחופש ופריקת כללים. במסתו "האדם וקנייניו",¹³ דיבר ביאליק על קניינים שבהם זוכה אדם מן ההפקר וכאלה שהוא עמל על השגתם, והסביר את הברית הכרותה בין האדם לבין נכסיו וקנייניו. ובמאמרו "יוצר הנוסח"¹⁴ תיאר ביאליק את "הנוסח" כדבר-הֶפקר שכל אחד רשאי לזכות בו ולנכּסו לעצמו. דומה שבדבּרו על מנדלי מוכר-ספרים, דיבר ביאליק גם עליו ועל לשונו שנטמעה בתוך רוח הדור ובתוך כתביהם של סופרי ישראל:

נותן הנוסח ומשליטו – מטמיע תחילה את רוח הדור בתוך עצמו, ולבסוף הוא עצמו, או חלק גדול ממנו, נטמע ואובד בתוך רוח הדור. ופעמים – כמה יגון בדבר – הרבה מיצירותיו אינן נקראות אפילו על שמו. כך מזלו של "נוסח": הוא נעשה מיד דבר של הפקר. הכל זוכים בו ואין אחד בעליו. הכל מסתפקים ממנו ונאותים לו – ואין מחזיק עליו טובה. יוצרו הראשון אין לו בו זכות ורשות יותר משיש בו לסתם כל אדם.

ביאליק ראה בנכסי הרוח של סופרי העבר נכסי "הפקר" שהם רכוש הציבור. הוא לא גילה סובלנות וסבלנות יתֵרה כשנכס כזה נתגלגל לידיהם של עשירים ששמרו עליו כעל רכושם הפרטי ומנעו מן הציבור את הטוב השמור באוצרותיהם. בהקדמה לכרך השביעי והאחרון של כתבי ר' שלמה אבן-גבירול שערך ביאליק עם חברו ושותפו יהושע חנא רבניצקי, נרשם ש"נמצא עוד חלק חשוב ומסוים משירי רשב"ג ופיוטיו חבוש בטמון בידי איש פרטי ולא יצאו עדין לפרסום ולשימוש". הכוונה לכתב-יד של ר' שמואל אבן גבירול, שנקנה על-ידי שלמה-זלמן שוקן, ועגנון שכנעו כנראה שלא להניח לביאליק לפרשו ולכלול אותו במהדורה המוערת של כתבי המשורר שיצאה בהוצאת דביר. במכתב מיום 14 לפברואר 1930 (ט"ז שבט תר"ץ), ביקש המשורר מעגנון להפציר בשוקן שיתיר לו לעיין בכתב-היד העתיק שברשותו: "נס נא אתה אליו דבר, אולי תצליח ממני. כלום העולם הפקר?".¹⁵ בסוגריים נציין שעד עצם היום הזה כתב-היד העתיק, נכס לאומי ממדרגה ראשונה, נשאר "חבוש בטמון" ורק בני-מזל ספורים זכו לראותו. מי יכול היה להאירו ולפרשו אם לא ביאליק, המהדיר הגדול של השירה העברית מימי-הביניים?!

הערות:

1. ראו גם: בתוך  כתבים גנוזים של ח"נ ביאליק (המלביה"ד מ' אונגרפלד), תל-אביב 1971, עמ' 306 – 312.

2. בנאומו אל שלום עליכם; ראו: ח"נ ביאליק, "דברים שבעל-פה", ספר שני, עמ' קכה – קכז.

3. פיכמן, "חיים-נחמן ביאליק", בספרו "אַמַּת הבנין: סופרי אודיסה", ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"א.

4. נתן אפרתי, "ביאליק ביאליק בעשור האחרון לחייו וועד הלשון וּועד הלשון", העברית, סח, ב, אוגוסט 2021. החוברת כולה הוקדשה למאמר זה, הסוקר את תקופת כהונתו של ביאליק בוועד הלשון העברית.

5. ראובן סיון. "חידושי המילים של אליעזר בן-יהודה לפי מילונו", לשוננו לעם, יב, ב – ג (קיד – קטו), תשכ"א;סיון, ראובן, "אליעזר בן-יהודה ותחיית הדיבור העברי", לשוננו לעם, כד, ג – ד (רלג – רלד), תשל"ג, עמ' 65 – 116; סיון, ראובן. "'הלשון הירושלמית' והתגבשות הסגנון החדש", לשוננו לעם, מחזור לא, קונטרס ב (שב), כסלו תש"ם, עמ' 35 – 68.

6. דניאל לייבל "ביאליק שבעל-פה", מולד, כרך יז, חוברת 131 (תמוז תשי"ט), עמ' 278 – 286.

7. על זיקתם של הצפרירים לצפירים ולשעירים ובנושא הנשים כבנות צאן הארכתי במאמרי "על מה ולמה ברא ביאליק את צפריריו", העברית (רבעון בענייני הלשון העברית, מחזור עג, חוברת ב-ג, תשפ"ז, עמ' 73 – 97. כאן אתמקד במילה "הפקר" השייכת לפי "חקר מילים" של ביאליק לאותה משפחת שורשים.

8. ראו בהרחבה בספרי "הצרצר משורר הגלות", תל-אביב 1986, עמ' 80 – 93.

9. מנחם פרי ויוסף האפרתי, "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק",  בתוך: 'עכשיו' 18-17, 1966 עמ' 43 – 77; מנחם פרי, "המבנה הסמנטי של שירי ביאליק", תל אביב 1977; זיוה שמיר, "'השירה מאין תימצא': אַרְס פואטיקה ביצירת ביאליק"', תל-אביב 1987, עמ' 200 - 217; זיוה שמיר, "הניגון שבלבבו" (השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק), תל-אביב 2011, עמ' 199 – 210.

10. "לפתיחת השיעורים האוניברסיטאיים בתל-אביב", 'דברים שבעל-פה', כרך ב', עמ' פז-צא.

11. סיפור חייו התפרסם תחת הכותרת "קטעים אבטוביוגרפיים" בספר כתבים גנוזים של ח"נ ביאליק (המלביה"ד מ' אונגרפלד), תל-אביב 1971.

12. מסתו של ביאליק "לכינוסה של האגדה" כלולה ב"כל כתבי ביאליק" במהדורת דביר, במדור "דברי ספרות" (לפי מהדורת תשכ"ה).

13. מסתו של ביאליק "יוצר הנוסח" כלולה ב"כל כתבי ביאליק" במהדורת דביר, במדור "דברי ספרות" (לפי מהדורת תשכ"ה).

14. מסתו של ביאליק "האדם וקניינו" כלולה ב"כל כתבי ביאליק" במהדורת דביר, במדור "דברי ספרות" (לפי מהדורת תשכ"ה).

15. איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' כה.