"ספיח" - שורשיו וספיחיו

על תהליך הבשלתו הממושך של "ספיח" ועל ייחוריה המאוחרים של היצירה המוגמרת

פורסם: על ''ספיח'' לביאליק (הסיפור "ספיח" ומסות עיון) ערכו צבי לוז וזיוה שמיר, אוניב. בר-אילן 1998

פורסם: ספר ישראל לוין (ב), קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, אוניב.ת"א, 1995

לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

א. חטיבה א': מעשה-כלאיים של ה"נוסח" המנדלאי ושל הנוסח הרומאנטי

'ספיח' - הפיוטי מבין סיפוריו של ביאליק, סיפורים הנוטים ברובם אל הארציות ה"בשר ודמית" - אינו עשוי, כידוע, מקשה אחת. בצורתו המוגמרת, בת 15 הפרקים, המוכרת לקורא מתוך המהדורות ה"קאנוניות" שלבי ביאליק, סיפור זה הוא פרי-הכלאתן של חטיבות נבדלות, שנתהוו בזמנים שונים ורחוקים, וכל אחת מהן טבועה בחותם זמנה. החטיבה הראשונה (תרס"ח-ס"ט הכילה שבעה פרקים בלבד (שהפכו לימים לפרקים ב' - ח' של הנוסח המוגמר). השנייה (תרע"ט), הכוללת את הפרקים ח' - י"ד (שהפכו לפרקים ט'-ט"ו של הנוסח המוגמר בהשור תמים לאחר החטיבה הראשונה, וחוברה אל קודמתה, חרף הבדלי טון, אווירה וסגנון. פרק א' של 'ספיח', המאוחר מבין הפרקים, ראה אור בשנת תרפ"ג, ומועד חיבורו פותח פתח להשערה שהוא נועד להשלים את הסיפור, ערב פרסומו במהדורת יובל החמשים (הוצאת "חובבי השירה העברית", ברלין תרפ"ג). ככל הנראה, ניתוסף פרק זה במאוחר, כדי להעניק ליצירה המקוטעת והמקוטבת אחדות כלשהי, גם אם רופפת, ולפרוש על פניה דוק של הזיה ושל חלום (ותחת כנפיו המסוככות של החלום, הן ניתן לגשר אפילו בין עניינים רחוקים וזרים, בלי להזדקק להסברים ולתירוצים מרובים).

ללא הכרת תהליך הגנזיס הארוך והנפתל של 'ספיח' קשה כמדומה להבין את אופיו הפרגמנטארי וההיברידי של סיפור זה, תופעה יוצאת-דופן במכלול הסיפורת הביאליקאית. מעניין בדיעבד לגלות, שעלה בידי ביאליק לנצל את החיסרון הגדול של היצירה (היותה יצירה מרובדת, שבה בתקופות שונות, בסגנונות שונים ובאופנים שונים של "חיקוי המציאות"), ולהפיק מחסרונה זה את מיטב היתרונות: להופכה ליצירה, המדברת על התרחקות מתמדת ממקור החוויה ועל אבדן התום הבראשיתי. כך נוצרה בסיפור דינאמיקה משכנעת ואותנטית, שאי אפשר היה להשיגה אילו נוצר סיפור זה בהינף אחד. הדובר מספר בה על התבגרותו ועל התרחקותו ההו וגוברת מן הילדות, וסיפורו חופף את האמת החוץ-ספרותית של המחבר. זהו 'בעקבות הזמן האבוד' של הספרות העברית - סיפור אימפרסיוניסטי, שתחילתו אמנם בסיפור הווי "מנדלאי", כמו-ריאליסטי, על ילדות ב"תחום המושב", סיפור הנטוע ברגל אחת בספרות המאה התשע-עשרה, אך סופו בהגיגים פילוסופיים נוסח 'הברכה' והספרות האסתטיציסטית של "מפנה המאה". עם זאת, ראוי להקדים ולהדגיש כבר בפתח הדיון, כי תיאור ההתהוות של 'ספיח' אינו מהווה כאן תכלית בפני עצמה, כי אם סף ומפתן לאבחנות פרשניות, שעיקרן מתחומי המיון הז'אנרי, ושמשמעותן חורגת מן העיון בסיפור הספציפי שבמרכז חיבור זה.

החטיבה המוקדמת, בת שבעת הפרקים, היא בעיקרה סיפור-ילדות, שצדו הגלוי עשוי - כפי שהבחינו מבקרים אחדים - במתכונת "הנוסח" של ספרות ההווי, שטבע מנדלי מוכר-ספרים,>1 הערה< ופה ושם אף ברוח סיפורי שלום עליכם וזיכרונותיו של יל"ג ('על נהר כבר'). לפנינו סיפור טראגי-קומי ורב-פרטים מ"מודוס החיקוי הנמוך", שנועד כנראה, בראש ובראשונה, לילדים ולנוער. אמנם, פרקיה של חטיבה מוקדמת זו נדפסו לראשונה במדור הספרות של 'השילוח', שביאליק עצמו ערכו,>2 הערה< אך דומה שמחילה הוא לא הועידם לקהל-הקוראים ה"טבעי" של 'השילוח' בלבד. ככל הנראה, הדפיסם ביאליק ב'השילוח' לאחר נוכח בדיעבד לדעת, שפרקי "זיכרונות" אלה, שבו על ילד/ים ולמען ילדים, מכילים בתוכם גם רעיונות (פסיכולוגיים, חברתיים, פדאגוגיים, פילוסופיים ואחרים), שילד לא יבינם, אף לא יבחין בהם כלל. ניתן כמדומה למתוח כאן קו של דמיון לתופעה מקבילה בסיפורת בת-זמננו, ולהשוות את פרסומם של שבעת הפרקים הללו ב'השילוח' לפרסומם לימים של פרקי 'סומכי', ספר-הילדים של עמוס עוז, ב-העת 'סימן קריאה' (אף 'סומכי' הינו ספר שנועד בעיקר לילדים, אך לא לילדים בלבד).

לא אחת העסיקה סוגיית קהל-היעד את ביאליק - הסופר, המו"ל והעורך - כפי שניתן ללמוד מן הלבטים, שליוו את פרסומן של אחדות מיצירותיו ה"ילדיות" וה"עממיות". לכאורה, הועיד המחבר את החטיבה הראשונה של 'ספיח' לקורא הצעיר והא ראיה: בשנת תרע"א, חזר והדפיס את פרקי החטיבה הראשונה (תרס"ח-ס"ט בספרון שנועד לקהל-הקוראים המתחיל ('מימי הילדות', מסדרת ה"ביבליותיקא 'מוריה' לבני הנעורים ולעם", אף היא בערו). ספרון זה מזכיר בדפוסי התימאטיקה והטיפולוגיה שלו את מקביליו הפופולאריים מפרי-עטם של מנדלי, שלום עליכם ומ' בן-עמי, שביאליק הצעיר תרגם מהם לעברית בשנות יצירתו הראשונות. רובם גוללו את מ חייו של ילד יהודי חריג, שלא ענה על ציפיות הוריו ומוריו, אם מתוך שקרא דרור ליצריו ולדמיונו, אם מתוך שהתקשה בלימודים ולא הצליח לעמוד בתביעותיה הדוגמאטיות של הסביבה.>3 הערה< ואולם, ביאליק הועיד את החטיבה הראשונה של 'ספיח' לא לצעירים בלבד, אלא גם לקורא העברי "המתחיל": לזה העושה את ראשית צעדיו מחוץ לכותלי ה"ישיבה" ובית-המדרש, ואוחז לראשונה בחייו ב"ספרי מינות", המכילים תיאורי טבע ואהבה הוא אף הועיד את חלקו הראשון של הסיפור לאותם קוראים שיצאו בעבר אל המרחקים והמרחבים, ועתה הם מבקשים לשוב, בגלגולם הציוני, אל הלשון הלאומית ואל הספרות הלאומית ולהכירן מקרוב. מכאן הכותרת "לבני הנעורים ולעם".

בחטיבה הראשונה של 'ספיח' ובתקדימיה שבספרות ישראל בלטו עדיין, במידה זו או אחרת, מגמותיו הפדגוגיות האפייניות של אותו סוג ספרותי, שזכה תכופות לכותרת הז'אנרית "ציורים מימי הילדות" (סוג שנקבע בספרות ישראלשור או שניים לפני חיבור פרקיו המוקדמים של הסיפור). בין שז'אנר זה נועד לילדים ולנוער, ובין שנועד ל"מתפקרים" ול"מתמשכלים", הנוטשים את ד' אמותיו של עולם ה"ספר" והמסורת למען ה"חיים", ובין שהוא נועד לחוזרים ב"דרך תשובה" משדות זרים אל הלאומיות - כך או כך, קהל-היעד של סיפור הילדות העברי נתפס בשנות "מפנה המאה" כציבור של ילדים ותלמידים (במרכאות ובלעדיהן), העושים את צעדיהם הראשונים,גלים לא לומדו, והם זקוקים ליד מנחה ומנחמת, בעודם מגששים את דרכם בערפל. במונחיה של תורת יונג, ניתן כמדומה לראות בגיבורם הרך בשנים של סיפורי-ילדות אלה (ילד הבועט בדוגמות, ולומד להכיר את הטבעין ביטוי מוקטן ומוחצן של תת-מודע לאומי קולקטיבי, בתקופה נתונה.>4<

ואולם, למרות שיש בחטיבה המוקדמת של 'ספיח', שנתפרסמה כאמור בשעתה כסיפור עצמאי, המשך לקו הז'אנרי המקובל של "ציורים מימי הילדות", הוסיף בה ביאליק לתיאורי ההווי הטיפוסיים גם נופך מקורי משלו, שהבדיל אתיבתו במידה ניכרת משגרת מוסכמותיו של הז'אנר הממוארי. ראשית, על גבי הרצף הריאליסטי ה"פשוט", הנמסר בנימת וידוי, הנדלה ממעמקי הזיכרון, הורכב כאן גם יסוד האירוניה הרומאנטית הבונה עולמות ומחריבה אותם בהבל פה, יסוד המשנה את כל טעמו של הסיפור ומקנה לו את אופיו המורכב והחמקמק. שנית, ניתוספו כאן במובלע גם רעיונות מודרניים רבים מתחומי הפסיכולוגיה של החינוך והפילוסופיה של הלשון, רעיונות שאינם פשוטים או ילדותיים כל עיקר, ואשר לא הוכרו עד אז בספרות ישראל בגילוייו המקובלים של סיפור הילדות - האפי, הלירי או הדרמאטי.

התמורה שנתחוללה בסיפור הילדות העברי התרחשה, לאמתו של דבר, עוד קודם ל'ספיח', הן בתחומי הסיפורת והן בתחומי השירה הסיפורית. בין ה"נוסח" המנדלאי של סיפור הילדות, שרווח בספרות ישראל בשנות "מפנה המאה", לנוסח הפיוטי יותר של הז'אנר כפי שעוצב ב'ספיח', החלו להתפרסם בשנים הראשונות של המאה העשרים סיפוריו של ש' בן-ציון ('נפש רצוצה' ושל מ"י ברדיצ'בסקי ('מערפלי הילדות'), שלא נבנו על סיפור הילדות המגמתי והרפורמאטורי, נוסח דיקנז-סמולנסקין, זה שנועד להוקיע עוולות חברתיות ולנסות ללחום לתיקונן.>5 הערה< סיפור הילדות הפיוטי בדור-המעבר שבין תקופת ההשכלה לתקופת ה"תחייה" ינק ממקורות אחרים, נעדרי מגמה מיליטאנטית מובהקת, ובהם רומאן הזיכרונות של טולסטוי 'ילדות, נעורים, עלומים'.>6<

ותופעה ספרותית נוספת, שהיוותה, מכיוון שונה אמנם, קטאליזטור חשוב לשינויים שחולל ביאליק במודל המקובל של הז'אנר הממוארי, שבמרכזו "ציורים מימי הילדות": בתקופה שבה ערך את מדור-הספרות של 'השילוח', בין השנים תרס"ד-תר"ע, הגיעו לידי ביאליק האידיליות הרומאנטיות של טשרניחובסקי, שבאחדות מהן הועלה בחרט-אמן סיפור חייו של ילד יהודי, שגדל כ"צמח בר" בטבע הכפרי: ב'ברל'ה חולה' תואר מין "מזיק" כפרי, "עם הארץ", שידו בכול ויד כל בו, ושאומנתו ה"גויה" בקיאה בהלכות יהדות ממנו ב'כחום היום' תואר סיפור חייו הטראגי של "ילד טבע" יהודי-אוקראיני, בעל נשמה של זהב, המתקשה בלימוד ה"אלף-בית" ב"חדר" ב'לביבות' נכלל דיון הגותי רוסואי בדבר נפשו הרכה והזכה של הילד, המזדהמת אט-אט בזוהמת החיים. עורכן חד-העין של האידיליות הללו שב והתוודע באמצעותן אל נוסחיבה כמו-עממי, המשחזר תמונות מחייהם של כפריים בכלל, וילדי כפר בפרט, ין תמימות מיתממת שמתוך אהבה ואירוניה כאחת (אך ללא מגמה ביקורתית, רפורמאטורית או מיליטאנטית גלויה לעין). אמרנו "שב והתוודע" - שכן נוסח יבה של טשרניחובסקי החזיר את ביאליק אל ניסיונות בלתי-גמורים בסיפורת "אוטוביוגראפית" על ימי הילדות בכפר ובפרוור, שהיו עמו ובים מזה שנים אחדות.>7<

את "חומרי" היצירה לאידיליות שלו בחר טשרניחובסקי בדרך-כלל מתוך סיפורים נוסחאיים למדי, שחלקם אינו אלא מימוש (ריאליזאציה של אידיומאטיקה יידית פשוטה ושגורה (כגון הפתגם העממי "משרתת גויה בבית יהודי יודעת אף היא לפסוק הלכה" סטוטשקאוו סימן 334, פתגם שהוליד את דמותה הז'אנרית הטיפוסית של האומנת יבדוכה, הבקיאה במצוות המעשיות, עקב שירותה הממושך בבתי יהודים, והגוערת בברל'ה על בורותו בהלכות יהדות). אולם, טשרניחובסקי השכיל להעניק ביצירתו ל"חומרים" טיפוסיים או ארכיטיפיים אלה עיצוב רומאנטי רב-פרטים ורב-רגש, ולפרשם פירוש חדש, אישי ומקורי, ספציפי ושובר מוסכמות. בעקבות מפגשו של ביאליק העורך עם היצירות הרומאנטיות הללו, שחזות להן כשל וינייטות מחיי הכפר הפשוטים והאותנטיים ("כמות שהם" בעיני-רוחו של האמן, המשחזר את המראות הראשונים של קדמת הילדות), יצאו מן הכוח אל הפועל כל סיפורי הילדות הכמו-עממיים והכמו-אוטוביוגראפיים, שנצברו במגרותיו במרוצת העשור החולף. הסופר-העורך הפשיל את שרווליו, ב בעת ובעונה אחת, פחות או יותר, את סיפורו המקורי 'מאחורי הגדר' ואת חטיבתו הראשונה של 'ספיח'.

פרסומן של האידיליות של טשרניחובסקי דחף אפוא את ביאליק לחזור אל האטיודים הבלתי-גמורים שלו יבה "אוטוביוגראפית", ולהביא מוטיבים אחדים מתוכם לידי מימוש בסיפורים חדשים, רחבי-יריעה, ממיטב יצירתו הפרוזאית. בזמן חיבור החטיבה המוקדמת של 'ספיח',ב גם את מסתו הגדולה הראשונה 'חבלי לשון' (תרס"ח), תקדים למסתו הידועה 'גילוי וכיסוי בלשון' (בה בתרע"ו ונדפסה בתרע"ז). מסות אלה בענייני הרחבת הלשון נתבססו על דברים שנשא המשורר בתוקף תפקידיו הציבוריים בשירות התנועה הציונית. אף רעיונות ממחשבת הלשון והספרות, ששוקעו במסה הפרוגרמאטית הזאת, בדבר היחס שבין המלה ל"עולם", בין הסימן לרפרנט, חלחלו לפרקי הסיפור 'ספיח' והעניקו להם ממד הגותי, סמוי אמנם מן העין, אך מהותי להבנת המכלול שלו. ממיזוגו של ה"נוסח" המנדלאי ושל המודל השירי של טשרניחובסקי, בתוספת רעיונות אינטלקטואליים שריחפו אז בחללו של עולם הרוח, צמח ביצירת ביאליק נוסח פרוזאי חדש, שליריקה הגותית ואפיקה "רבת-מעללים" (מעללים קומיים וטריוויאליים בעיקרם משמשים בו בערבוביה. נוסח זה, שביאליק התנסה בו עוד לפני טשרניחובסקי אך לא הצליח להביאו לידי הבשלה, כאילו חיכה עשור שלם לאיתות מבחוץ, שיאיץ בו לצאת ממחבואו ולהיגלות סוף סוף ברבים.

ב. חטיבה ב' של 'ספיח' והיפוך הפרספקטיבה: "מחוץ" ולא "מבית"

החטיבה השנייה של 'ספיח' (פרקים ט' - ט"ו של הנוסח המוגמר בה בשנות המלחמה והמהפכה, ונדפסה -שור תמים לאחר השלמתה של החטיבה הראשונה - במאסף 'משואות',>8 הערה< שביטא בהופעתו את אותות הזמן: את חורבנן של אותן שכונות ועיירות יהודיות, ששקקו בשעתן חיים, מאלה שתוארו בפרקי 'ספיח' המוקדמים (בעקבות מנדלי ושלום עליכם בקריצת-עין הומוריסטית, זמן לא רב לפני שהתהפך עליהן גורלן. 'משואות' היה מאסף שהוציאה הוצאת 'אמנות' עם שוך הקרבות, ושמו העיד על בקיעתה המחודשת של הספרות העברית מתוך גלי ההריסות. באופן טבעי, אופיה של החטיבה השנייה הוא נוסטאלגי ואידילי יותר משהוא סאטירי-אירוני.

שני פרקיה הראשונים של החטיבה השנייה נתפרסמו ב'מולדת' - ירחון לבני הנעורים>9 הערה< - עדות נוספת לכך שהיצירה נועדה, בגלגולה המוקדם, לקורא הצעיר בעיקר, וזאת חרף המורכבות הסימאנטית והרעיונית, הבוקעת בתוקף אפילו מחלקיה הריאליסטיים ה"פשוטים". החטיבה השנייה נבדלת בנימה ובאווירה מקודמתה, למרות שהיא המשך ישיר שלה, לפחות לכאורה. גם במרכזה מתוארת דרכו של ילד עתיר-דמיון בלימוד סיפורי המקרא ובמעשי קונדס מבודחים, הקוראים תיגר על חומרות ה"חדר" אולם מה שנראה כהמשך ישיר של הפרקים המוקדמים, ב למעשה מנקודת-מוצא חדשה לגמרי, שתבואר להלן. ראוי להקדים ולהטעים, שפרקי ההמשך של 'ספיח', אף שהם מורכבים כביכול מאירועים חיצוניים ומתמונות חיצוניות, עיקרם בעלילת נפש, שיסודות של רגש ואינטלקט שזורים בה אלה באלה. וביתר דיוק, עיקרם של פרקים אלה בשחזורה הרטרוספקטיבי של הדרך האפיינית, שבה תופס הילד את העולם, את מראותיו ואירועיו, ולא בהעלאת האירועים האפיים והדרמאטיים, כדי להנציחם ולשמרם "כמות שהם".יבתו הסיפורית של ביאליק ב'ספיח' הפכה אפוא סובייקטיבית ואימפרסיוניסטית יותר ויותר, במעבר מחטיבה לחטיבה.

כאמור, שתי החטיבות שנתלכדו עוקבות לכאורה אחר שלבי התפתחותו של גיבור אחד ויחיד, ויוצרות לכאורה רצף כרונולוגי אחיד למן ימי הינקות והגיל הרך ועד לסוף ימי הילדות וקדמת שנות הנוער. אולם, שתי החטיבות גם נבדלות זו מזו באופן מהותי ויסודי, ומותר כמדומה להניח שהרצף שנוצר ביניהן קלוש למדי, אולי אף מדומה בלבד. השוני ב"נוף" שברקען של שתי החטיבות בולט לעין במיוחד: הראשונה מתרחשת בד' אמות ובין כותלי הבית, ואילו השנייה - בעיקר בטבע שמחוץ לכותל. שינוי זה משקף אמנם נאמנה את תהליך התבגרותו של הגיבור, שאינו צמוד עוד לסינר האם, ומסוגל להפליג בכוחות עצמו למקומות זרים ומרוחקים. אולם, ה"חדר" וה"חוץ" מכילים כאן במקביל גם השתמעויות סמליות וארכיטיפיות, שמעבר להנמקה הריאליסטית הפשוטה, ואין הם בבחינת "חילופי תפאורה" גרידא.

הנה כי כן, כל חטיבה עושה שימוש שונה לגמרי במע-היחסים שבין ה"חיים" ל"ספר" (או בין "הטבע" ל"אמנות"), ובכל אחת מהן חלים אצל הגיבור תהליכי הבנה והתבוננות שונים, המתגלים כדבר והיפוכו. בראשונה - הילד הרך וה"נבער" תופס את ה"אלף-בית" באמצעות מראות הטבע שמעבר לכותל בשנייה - הגיבור הילד שהתבגר במקצת, וכבר נותק מן ה"טבע" ורותק אל "הספר" (הוא כבר יודע "חומש", אף מכיר את ספרי הנביאים הראשונים והאחרונים), מתוודע התוודעות מחודשת אל "הטבע" שמעבר לכותל. עתה, הוא תופס את מראות ה"טבע", את העולם האמפירי הנתפס בדרך-כלל בחושים, לא בסיוע חושיו, כי אם בעזרת מראות המוכרים מעולם "הספר" ומבין כותלי ה"חדר" (באמצעות עניינים תלויי-תרבות). התוצאה בשתי החטיבות דומה (סינתיזה אישית בין "טבע" לבין "אמנות", בין אמת לבדיה, בין מציאות לעיצובה בידי אדם), אך סדר שלביו של תהליך הסינתיזה משתנה תכלית שינוי במעבר מחטיבה אחת לרעותה.

ומן ההכללה אל פירוטה: בחטיבה הראשונה הילד הרך עושה את צעדיו הראשונים ומתקשה בלימוד ה"אלף-בית", בעיקר בשל שיטות ההוראה הנפסדות הנהוגות ב"חדר" מן הנוסח הישן. אגב הלימוד, הוא יוצר לעצמו - למורת רוחו של המלמד - תחבולות זיכרון פרטיות (שיטה מקובלת ללימוד ולשינון, שהפדאגוגיה בת-ימינו דווקא מלמדת עליה זכות, רמז לכך שהאינטואיציה הטבעית של הילד עדיפה על פני שיטותיו העבשות של מלמדו). בבריאת התחבולות המנמוטכניות התמימות הללו הוא מסתייע תכופות במראות מוחשיים ומוכרים מן הסביבה הקרובה, שהיא - באופן טבעי ופראדוקסלי כאחד - סביבה כפרית נכרית ואסורה. באורח טראגי-קומי, עקב האנומאליה שבמצבו של היהודי בגולה, הילד היהודי הרך לומד צורת אל"ף מתוך דימויה של האות העברית למארוסיה, שואבת-המים הנכרייה והאסל שעלפיה, או לצלב הנוצרי, שצורתו מוכרת לו היטב משחר ימיו. מראותיה הקונקרטיים של הסביבה הקרובה-הנוכרית ממחישים לו את הצורה המופשטת של האות העברית, שהיא עבורו, לפי שעה, "זרה ומוזרה" (התמונה הטראגי-קומית הזו היא, כמובן, המחשה והרחבה של פתגמים יידיים ידועים, כגון "אינו יודע צורת אלף", או "אינו יודע מה בין צלב לבין אלף" סטוטשקאוו סימן 360, פתגמים שביאליק עשה בהם שימוש מעניין ואישי גם במקומות אחרים, כגון בסיפורו 'מאחורי הגדר'). בעוד שהוא דומה לילדי ה"גויים", ולבו יוצא אל ריח השדה,שיו בשעתו, הוא נעשה בעל-כרחו יהודי "יושב אהלים".

בחטיבה השנייה "גיבורנו" כבר "עשה חיל" בתלמודו, ושנה את פרקו מפי מלמד קפדן, חסר כל גישה או הכשרה פדאגוגית. מוחו כבר מלא כרימון באלפי פרטים טפלים ומפוררים, ממיני ההבלים הנלמדים ב"חדר" מן הנוסח הישן, ואת אלה הוא נושא אתו לכל אשר ילך. מצויד בכלים "חשובים" ו"מועילים" מאין-כמותם להבנת החיים, הוא מתחיל לתפוס את המציאות הזרה והמופלאה (את הטבע הנשכח המרוחק, שממנו נותק בכל שנות לימודיו, ושאליו הוא מפליג בשיטוטיו שמחוץ לכותלי ה"חדר" בצבעי התנ"ך ובתמונותיו, כפי שנסתננו דרך הפריזמה של אגדת חז"ל. הנוף ה"גויי" הדשן, הנושא אחריו כשובל ניחוחות של אמונות-עם אוקראיניות, נתפס אצלו במושגיו של הסיפור המקראי, פרי המזרח הקדום - בהיפוך כל התהליכים שתוארו בחטיבה הראשונה (שבה נצבעו דווקא אותיות "הספר" בגוני "הטבע" שמחוץ לכותל). בקצרה, נוצרת כאןין סימביוזה בין "החיים" לבין "הספר": כל רשות נוטלת בתורה את הבכורה, ומשפיעה על חברתה. אולם, הקשר ביניהן הוא דמיוני ושרירותי בלבד, קשר שנקבע אך ורק בראשו של הילד, בהתאם לחוויות התשתית שחווה "מחוץ" ו"מבית" ובהתאם למידת קרבתו או ריחוקו ממקור החוויה.>10<

ילד רגיש ו"בעל חלומות" זה, גיבור החטיבה השנייה של 'ספיח', שקלט את פרטי הלימוד אך במטושטש, בונה לעצמו עולם פנטאסטי, שבו "מככבים" גיבורי המקרא, בעיקר הנידחים והנשכחים שבהם, ין תיאטרון פרטי, שחוקיו אישיים ואידיוסינקראטיים, בלא כל זיקה ממשית ומחייבת לחומר הנלמד (דרכו של הילד עתיר-הדמיון ב"עירוב פרשיות" ובהמחשת פסוקי מקרא סתומים מזכירה אמנם את המסופר אצל מנדלי ב'בימים ההם' וביצירות "עממיות" אחרות משנות "מפנה המאה", אך ב'ספיח' התכלית הסופית היא הגותית-מופשטת, יותר משהיא סיפורית-קונקרטית). הסופר מדגים לקוראיו כיצד פועל דמיונו של ילד, שאינו שם חיץ בין האובייקטים הטבעיים לבין אלה שהם מעשה ידי-אדם (בין "טבע" ל"אמנות"). את כל הסובב אותו הוא תופס באמצעות החושים ולא באמצעות האינטלקט, ועל הכול הוא מעטה זוהר מופלא, המבטל את הגבול שבין רפרנט לסימן. בחטיבה הראשונה העטה דמיונו מעטה נכרי על ה"אלף-בית" העברי, ואילו בחטיבה השנייה הוא "מייהד" את הנוף ה"גויי" ותופסו בעיניו של למדן מ"בית המדרש", שנאסר עליו להתבונן ביפי האילן והניר (או בעיניו של בן-תרבות, שאיבד קשר ישיר אל הטבע). בשלב הבא, עם התבגרו ועם התרחקותו מן התמימות הראשונית ומן הדמיון הילדותי, אובד לילד הכושר לראות את העולם באור מופלא, וכל המראות מתעממים, מתכהים ועוברים תהליך בלתי-נמנע של הסתאבות ושל פיחות.

ג. חטיבה ג': הסטת המוקד מן העלילה אל ההגות

על אבדן הראייה הילדית ועל תהליך הסתאבותן של המלים נסבה החטיבה השלישית, שהיא כדברי ג' שקד (1975), מסה מפויטת, שבה נבלעו הגבולות בין פרוזה לשירה. חטיבה מסאית-פיוטית זו מעתיקה למעשה את מרכז-הכובד של היצירה מן העלילה אל ההגות, מן ה"הראיה" אל ה"הגדה", ובמונחיו של נורתרופ פריי: מן ה"מיתוס" אל ה"דיאנויה". ביאליק אף הסיט כאן את המוקד מן הממד ה"אוטוביוגראפי", המעלה תמונות ילדות קומיות למדי מנבכי הזיכרון, אל הצד ההגותי-הרציני (שעיטר אמנם גם את שולי החטיבות הקודמות, אך כאן כבר הוסט מן השוליים אל המרכז). עם צירופה של חטיבה מאוחרת זו, הפך הסיפור 'ספיח' ליצירה פילוסופית על בעיית המימזיס באמנות. כפר מולדתו של המספר וזיכרונות ה"חדר" שלו הופכים כמעט למשל - לתמונה מוחשית שבאמצעותה יבין הקורא את המסר המופשט שמעבר ל"פשט". עיקרו - תהליך בריאתם והסתאבותם של מלים ומושגים, תהליך המהווה סוגיה חשובה בפילוסופיה של הלשון. סוגיה תיאורטית זו העסיקה את ביאליק במסתו הידועה 'גילוי וכיסוי בלשון' (בה בתרע"ו נדפסה בתרע"ז ובשירו 'חלפה על פני" (תרע"ז), שבו בזמנים הקשים שבין המלחמה למהפכה, תחת רישומה של תורת-הלשון של הבלשן הסלאוויסטי א"א פוטיבניא.>11<

החטיבה המאוחרת, שהוצבה בסופו של דבר בראש הסיפור, היא שהקנתה לו אפוא את אופיו הפיוטי-הלירי המיוחד, המבדיל את 'ספיח' משאר סיפורי ביאליק, וכן מסיפורי ילדות מקבילים בסיפורת העברית והיהודית בת-הזמן. חטיבה מאוחרת זו, המכילה רק את פרק הפתיחה "כפר מולדתי וחלומי", נדפסה ב'העולם' בשנת תרפ"ג,>12 הערה< וכאמור, הדחף יבתה נבע כנראה מן הצורך להשלים את הסיפור, להדביק את חלקיו השונים ולהקנות להם אחדות כלשהי לקראת הכללתו של 'ספיח' במהדורת יובל החמישים, שבה נדפס הסיפור לראשונה בשלמות. פרק פיוטי זה - "אקורד הפתיחה" של היצירה בנוסחה המוגמר - אף השליט על הסיפור אופי הזוי ומהורהר של התבוננות מרוחקת, כמבעד לערפלי הזמן. כמו כן הוא העניק לסיפור 'ספיח' את הפרספקטיבה הכפולה שלו - עירוב מעניין של ראייה ראשונית "בתולית" ושל ראייה ספקנית ובוגרת, המתבוננת במראות הראשונים מתוך דמיסטיפיקאציה ופיכחון. חטיבה פיוטית-חלומית זו בה כבר תחת רישומה של תורת פרויד ותחת רישומם של סיפורי חלום שבו בהשראתה בגרמנית.

בחטיבה מאוחרת זו כלול, בין השאר, חלום אודות שיירה מאובקת ועולם-פלאים שאנן שמעבר למחיצת אבים רעננים. תמונה מופלאה זו היא תמונת חלום חצוית-דיוקן: פן אחד שלה שייך למציאות הפשוטה (ל"עולם העשייה", כניסוחו של ביאליק במסת-המבוא שהוסיף לתרגומו ל'דון קישוט'), ובה מסתפח ה"אני" אל אנשי השיירה עכורי-הפנים, השמים פניהם אל היריד פן אחר שלה שייך לעולם החלום והיצירה (ל"עולם האצילות", כניסוחו של הסופר באותה מסת-מבוא), ובה יושב ה"אני" בדד על שפת נחל זך שמעבר לחיץ. לפנינו ה"אני" ו"תמונת התשליל" שלו (או ה"אלטר אגו" שלו): מצד אחד, לפנינו אדם, הנתון כולו בחיי טרחה ועמל, המוציא את לחמו בזיעת אפיו, ושדרך-נדודיו קשה לו כקריעת ים סוף מצד שני, כפילו הניגודי יושב ישיבת-קבע שאננה על מים שקטים ובהירים, ומפנה את עורפו לחיים ולהמונם. התאומים הנפרדים הללו - הדמות ובבואתה - מתרוצצים, לאמתו של דבר, בנפש אחת: נפשו של הילד שהיה למבוגר, נפשהקרועה ושנויה כל ימיה בין עולם ה"פרנסה" השפל ועמוס-הדאגה לבין שלוות-פסגותיו של ה"פרנאסוס". השניות בחיי הפרט מישראל כבחיי האומה כולה (ההתרוצצות בין קוטבי העראי והקבע, הקודש והחול, ההתכנסות פנימה וההתפשטות החוצה, החזון והמציאות וכו' מהווה טופוס חשוב, שביאליק נזקק לו תכופות ביצירתו לסוגיה. הוא דן בו בהרחבה, בלשון עיונית-מופשטת, בנאומו הנודע 'השניות בישראל' (תרפ"ב), שאותו נשא ממש בעת חיבורה של החטיבה השלישית של 'ספיח'.

לא אחת תיאר המשורר ביצירתו את היחיד מישראל, אף את האומה כולה, כמהות דואלית, הנתונה כל ימות השנה במהומה דינאמית של חיי מסחר מסואבים, והשקועה, בעת ובעונה אחת, בחיים רוחניים ונאצלים מאין-כמוהם - חייו של איש-ספר, יושב אהלים (והשווה לשירו 'אבי', שחלקו הראשון נדפס בשנת תרפ"ח, שנים ספורות לאחר החטיבה האחרונה של 'ספיח'). ביצירה המאוחרת שיקע ביאליק דפוסים משירים גנוזים רבים מן העשור הראשון ליצירתו, כגון 'באהל התורה', 'יעקב ועשיו', 'השירה מאין תימצא', 'אוי, מלב בוקעת', 'מחוץ לעיר' וכד', המבטאים כל אחד בדרכו את הדיכוטומיה של פנים וחוץ, קודש וחול, ישראל ואומות-העולם, עולם ה"פרנאסוס" הנאצל ועולם ה"פרנסה" המעשי. ביצירות דיכוטומיות אלה צבע המשורר את דמותו של הגיבור הראשי, כשם שעשה ב'המתמיד' וביצירות מוקדמות אחרות, בצבעיהם של גיבורים מקראיים שונים, מאלה שהיו לדמויות סמליות "איקונאיות", ושדמותם אף היא הכילה בתוכה את ניגודי הארציות והרוחניות (יעקב, יוסף, משה, שמואל, דוד ועוד).

הילד גיבור 'ספיח' נקרא "שמואל'יק", ודמותו אכן מצויירת, כפי שנראה בהמשך, בקווי דמותו ובצבעיו של שמואל הנער, שהוריו הביאוהו למקדש עלי לשרת בקודש, ושזכה שם באשון-לילה לרגעי התגלות בלתי צפויים (ציורו של ביאליק נעשה אמנם מתוך הקטנה קריקאטורית, קומית קמעא, של הדמות המקראית המוכרת). אך גם תכונות של גיבורים מקראיים נוספים מתגלות בדמותו של גיבור 'ספיח', המכילה פה ושם רמזים לדמותם של יוסף ושל משה. סיפור חייהם של גיבורים אלה, כסיפור חייו של שמואל, מעמיד אף הוא במרכז ילד שנעזב לנפשו בעצם ימי ילדותו, ושעלה אחר כך לגדולה, וחזר אל משפחתו ואל עמו. ייתכן אפילו שדמותו של ה"אני" הילד, שהתבונן במים מאחורי מחיצת אבים, שנסתלק ממנו כושר הדיבור, שניסה להוציא קילוח חלב מן הכותל (בחינת "מים מן הסלע", ולא רק מימוש הפתגם העממי "לחלוב את הכותל"), וש"ראה את הקולות" כבמעמד הר-סיני - נבראה בצבעי דמותו של משה הילד שבתיבה, שהפך ברבות הימים לאדון הנביאים. אפשר אפילו שכל סיפור החלום אודות מחיצת האבים, המפרידה בין עולם המעשה הטמא לעולם הרוח הטהור, ואודות ה"פלאי" היושב מעבר לחיץ, גבו אל השיירה המאובקת ופניו אל המים הזכים, מקורו בבקשתו של מאקסים גורקי מביאליק, שיעלה בחרט את דמותו של משה למען הקורא הצעיר, בקשה שלא נתממשה.>13 הערה< בידי ביאליק הצטברו אפוא במשך השנים כמה וכמה חטיבות של סיפורי ילדות, שלא קורצו מחומר אחד, והוא חיפש דרך להתיכן ולהופכן לרצף סיפורי אחד, אחיד למראה. היצירה השלמה, כפי שהיא מוכרת לנו בנוסחה ה"קאנוני", היא פרי-הכלאתן של חטיבות נבדלות, שכל אחת מהן היא חטיבה עצמאית, המשקפת בגלוי ובמובלע עולם רוחני שונה.

סגנונה של חטיבה מאוחרת זו הפך כה פיוטי - כה עמוס בחזרות, בתקבולות, באליטראציות, במצלולים, בסינסתיזות וכיוצא באלה צייני-סגנון האופייניים ללשון השירה - עד כי א' אברונין ערך בעזרתו תרגיל דידאקטי מעניין: הוא סידר את שורותיו בשורות קצרות של שיר, והראה שלא בנקל יימצא ההבדל בין "השיר" 'ספיח' לבין שירים אחרים של ביאליק, שבו במשקל מקראי ובריבוי של תקבולות, כגון 'אחד אחד ובאין רואה', 'יהי חלקי עמכם', 'חלפה על פני' ושירים אחרים מתקופת חיבורה של החטיבה המאוחרת של 'ספיח'.>14 הערה< תרגיל זה של אברונין אכן מוכיח בבהירות, שהגבולות בין סיפור פיוטי לבין פואמה בפרוזה הם למצער גבולות רופסים ומסופקים.

ד. "כלי הקסמים" - תחבולה לאיחוי קרעי הטקסט

כחמש-עשרה שנה חלפו אפוא עד שנשלמו תהליכי התהוותו והתגבשותו של הסיפור 'ספיח' - גנזיס נפתל וממושך, המזכיר את זה של 'המתמיד', החשוב והיומרני מבין שיריו המוקדמים. כידוע, תהליך התהוותו של 'המתמיד' השתרע על פני עשור שלם, אם לא למעלה מזה, והגיע אף הוא לסיומו רק עם כינוסה של הפואמה ההטרוגנית ורבת-הרבדים הזו באסופת שיריו של ביאליק (בספר השירים הראשון, שיצא בהוצאת 'תושיה' בשנת תרס"ב>15<). אף 'ספיח', כ'המתמיד' בשעתו, לא נתגבש ולא הושלם אלא על סף המהדורה החדשה (מהדורת 'חובבי השירה העברית', ברלין תרפ"ג), שבה אמר ביאליק להוציא לאור בפעם הראשונה את מכלול יצירתו - לרבות סיפוריו, מסותיו ותרגומיו - ולא את השירים בלבד.

זיקת הפרקים המוקדמים של 'ספיח', שבו בשעתם בריאליזם "נמוך" ובמודוס סיפורי-דרמאטי, לשם פרסומם כיצירה עצמאית בספרון פופולארי לבני-הנעורים, לפרק הפתיחה הלירי, המכיל גם הגות פואטית מעמיקה, מעשה "אמנות לשם אמנות", היא כאמור זיקה רופפת ורופסת למדי. כדי להעניק הנמקה כלשהי לאיחוים של החלקים הנבדלים לכדי מ אחת, סיים ביאליק את 'ספיח' (כלומר את הפרק האחרון של החטיבה השנייה, שאת הרכבה ומהותה תיארנו לעיל בסיפור נאיבי ומתוחכם כאחד על אודות "כלי קסמים" -ין משקפת או קאלידוסקופ - שדרך זכוכיותיו הצבעוניות מתבונן הילד על העולם, ורואה אותו בארבעה גוונים שונים, צעצוע המנחיל לו ארבעה עולמות שהם אחד. "משקפת קסמים" זאת היא המנמקת לכאורה את האופנים השונים, שבהם משתקף העולם ב'ספיח' (לפי אופני שיקוף המציאות, שתיאר חוקר הספרות נורתרופ פריי, ניתן להקבילם למודוס המיתי, הרומאנסי, ה"גבוה" וה"נמוך"). הילד עובר אפוא במכווץ את תהליכי-ההתפתחות, שעברו על האנושות כולה, משחר ימיה ועד לעת החדשה: למן הראייה המיתית הנאיבית של הפרא הקמאי ועד לראייה הריאליסטית והמפוכחת, שבה ניחן האדם הציוויליזאטורי, בן הדורות האחרונים.>16<

כזכור, בפואמה 'מתי מדבר' מתוארים הענקים מנקודות תצפית שונות (ממבטו המגביה של הנשר, ממבטו של הנחש לוחך-העפר וממבטו של האריה המישיר מבט). בפואמה 'הברכה' משתקף מראה-טבע אחד בארבעה מצבים שונים של היממה או של עונות השנה, שהם למעשה גם ארבעה מצבי נפש וארבע פרספקטיבות לפירוש יחסי "אני" - "עולם". בשיר-הטבע 'הקיץ גווע' מתואר הנוף הסתווי, במעבר מבית אחד למשנהו, בשלושה סגנונות נבדלים (מלכותי, בורגני ופלבאי ולחלופין: נשגב, ריאליסטי ואירוני). גם ב'ספיח' נקלט עולם הילדות בכמה דרכי-התבוננות ודרך נקודות-תצפית אחדות, שכל אחת מהן משפיעה מצדה על היוצר ועל דרכו בעיצוב המציאות: העולם משתקף לפנינו גם בראייה ריאליסטית ישירה וגם מתוך האדרה והעצמה גם בראייה מקרבת וגם בראייה מרחיקה גם מתוך אירוניזאציה של המציאות וגם מתוך אידיאליזאציה שלה. השגב וההיתול, הסאטירה והאפותיאוזה, משמשים כאן בערבוביה כשני קטביו של עקרון "חיקוי המציאות", וביניהם משתרע רצף רחב-ידיים, שעל גביו ניתן לסמן כמה תחנות-ביניים, המקבילות לשלבי התבגרותו של ה"אני" המספר, גיבורו של הסיפור.

ההתבגרותו כרוכה באופן טבעי בהתרחקות ממקור החוויה: בילדותו ראה הגיבור-הילד את המציאות מתוך השגבה, ואילו המחבר המובלע מתבונן באירועיה ממרחק ומתוך עמדה של אירוניה מנמיכה ומהתלת בבגרותו, עם בוא השכחה, מתקשה הדובר לבור מתוך זיכרונותיו את היסודות האותנטיים, המעוגנים במציאות האובייקטיבית והאמפירית, ולבודדם מן המציאות הסובייקטיבית הארוגה בחבלי הדמיון (ובתחומי הלשון: לבודד את הרפרנטים מתוך שלל הסימנים שנקבעו בתודעה במרוצת השנים, שהקימו חיץ בין ה"אני" החווה לבין מקור החוויה). אין הוא מגלה כלפי המראות כל אשליה של אידיאליזאציה, אך עמדתו המובלעת כלפיהם היא עתה עמדה של רצינות מעמיקה, ולא של היתול קונדסי, כבראשונה. ההתבגרות הביאה אפוא לסגירת הפער בין שתי הפרספקטיבות, ותהליך ההתבגרות הזה - שהוא, כמובן, תהליך טבעי ובלתי-נמנע - מצער את המשורר, המבכר את ראייתו הראשונית של הילד על פני פיכחונו נטול-האשליות של המבוגר.

ביאליק מצא אפוא תחבולה מחוכמת - צעצוע ילדותי בעל שברי זכוכית צבעוניים - כדי לתרץ את ההבדלים הבולטים שבין חטיבות 'ספיח', ולהעניק אחדות כלשהי לפרקים ההטרוגניים, השונים כל-כך בדרך שיקוף המציאות וביחסו של המחבר המובלע כלפיה. אף על פי כן, פרקי 'ספיח' אינם מתאחים איחוי של ממש: בעוד שהחטיבה הראשונה כתובה בנוסח העממי הטראגי-קומי האופייני לשלום-עליכם ('אשריי, יתום אני', 'יוסלי זמיר', 'געציל' ועוד), על החטיבה האחרונה, שהוצבה בפתח הסיפור, נסוך מין דוק ערפלי של הזייה ושל חלום, בנוסח סיפורי ילדות סימבוליסטיים "דקאדנטיים", והוא ב - בסגנונם של תרגומי פרישמן לאגדות אוסקר ויילד ולהגיגי רבינדרנאת טאגור - ממרומי "מגדל השן" של האמנות האליטארית ה"צרופה", בזמן התפוררותו המוחלטת של העולם הישן ועל גבי משואותיו.

ה. איגרות הווידוי כגירסה מוקדמת של 'ספיח'

שורשיה של ההכלאה הז'אנרית והמודאלית של חטיבות 'ספיח' נעוצים עוד יבתו ה"אוטוביוגראפית" הדוקומנטארית של ביאליק, כפי שזו מוכרת מן האיגרת ב המחבר לבקשת קלוזנר בשנת 1903. כאבחנתו של ג' שקד,>17 הערה< קדמה לכל גלגולי ההתהוות של 'ספיח' אותה איגרת פיוטית לקלוזנר, המכילה בתוכה רבים מפרטי-המציאות ומן הדפוסים הטיפולוגיים, האופייניים לסיפור (למרות שאין חפיפה מלאה בין פרטי-המציאות שבסיפור לאלה שבאיגרת). איגרת זו, שגם בה אפשר לראות, במידה רבה, יצירת ספרות לכל דבר, בה, כידוע, בארבע גירסאות - זו שנשלחה ליעדה, נכללה בין איגרותיו המקובצות של המשורר ושימשה בסיס לביוגראפיה ב קלוזנר, ועוד שלוש טיוטות, שנותרו במגרה ונתפרסמו מן העיזבון ב'כנסת לזכר ביאליק'. המעיין בארבעת ניסיונותיו של המשורר לשחזר את ימי הילדות, לא יוכל שלא להתרשם מן ההבדלים העקרוניים שבין נוסחיבה אחד למשנהו. לא ארבע גירסאות של אותו ב עצמו לפנינו, כי אםיבה זיכרונית או אוטוביוגראפית בארבע אפשרויות מודאליות. הגירסאות שונות זו מזו ככול ש"צילומים" המשקפים אותו "נוף" עצמו, ושצולמו ברצף אחד, יכולים להיות שונים זה מזה.

אפשר כמדומה לטעון כי ארבעת נוסחיה של האיגרת האוטוביוגראפית משקפים אף הם, כמו "משקפת הקסמים" שבסיום 'ספיח', אותו עולם עצמו, כאילו היה ארבעה עולמות שונים. יש שהדובר (הצופה בתמונות הילדות בעיני רוחו מנמיך-ראות, ומתבונן בפרטי מציאות קונקרטיים, טפלים וטריוויאליים למראה ויש שהוא מרחיק-ראות, ולוכד בעיניו מים" אימפרסיוניסטיים מרפרפים - קטעי מראות, שברי קולות וזכרי ניחוחות מן הילדות הרחוקה. יש שהוא משתדל להיות ריאליסטי וענייני, להרבות בעובדות ובנתונים (לרבות שמות הספרים שהשפיעו עליו בנעוריו) ויש שהוא לירי ומעורפל, מרבה בסינסתיזות פיוטיות וממעט בפרטים קונקרטיים. לעתים, יחסו של המחבר המובלע כלפי זיכרונות ילדותו הוא יחס של אידיאליזאציה והשגבה לעתים - יחס של היתול מנמיך.

כמו כן, נמצא בגירסותיה השונות של האיגרת ריבוי של תיאורים ודפוסי מבע, שמצאו דרכם בסופו של דבר אל בין דפי 'ספיח', כגון בתיאור לימוד האל"ף בדמות מוט ודליים (טיוטה א' וב') קולותיה הסתומים של הקוקיה ביער, ושאר מראות מופלאים ב"חדר" ובטבע שמחוצה לו (טיוטה ב') או תיאור תחושות הבדידות של ה"אני" הצומח בדד בקרן חשכה (טיוטה ג'). איגרת זו מתארת במרומז את מה שעתיד היה להתפתח ולהתרחב ב'ספיח': את הדרך המשעשעת שבה רואה הילד את כל הסובב אותו באור מופלא, וממחיש בעיני רוחו אפילו את פרטיהם הביבליוגראפיים של הספרים שבבית-המדרש. לימים, השתמש ביאליק בנוסח הקומי הזה, המלמד עד לאן מגיע דמיונו של ילד בהיפגשו אפילו עם פרטים ביבליוגראפיים "יבשים", במסתו הפיוטית, הטבולה בהומור דק ועדין, '"המליץ", "הצפירה" וצבע הנייר".

ולמעשה, שורשי 'ספיח' נעוצים עוד בשלב מוקדם הרבה יותר, וליתר דיוק, בניסיונות הראשונים יבה אפיסטולארית, שערך הנער בשנת תר"ן, בעת לימודיו בישיבה, והנראים בדיעבד כגישושי-בוסר יבה וידויית לקראת חיבורה של היצירה ה"אוטוביוגראפית" הגדולה. דומה שלא תהא זו משום הגזמה אם נטען, שדפוסי הסיפור 'ספיח' ורעיונותיו ליוו את המחבר למן היום שבו עשה את ראשית צעדיו, ושספיחיו המשיכו לבצבץ ביצירתו ממש עד לאחריתה - בשירים שניסה וב בערוב יומו. אין לו לביאליק עוד יצירה כדוגמת 'ספיח', המבריחה כבריח את כל שנות יבה כולן - למן ה"אור טקסט" האיגרוני של ימי וולוז'ין הראשונים ועד ליצירות הבלתי-גמורות של שנותיו האחרונות של ביאליק, בביתו שבארץ-ישראל. אין עוד יצירה כ'ספיח', שבה מתערבלים כל הז'אנרים, שבהם התנסה הסופר בכל תחנות חייו: איגרות וידוי מימי הנוער, שירי-בוסר חקייניים, שהמשורר גנזם (כגון 'אלילי הנעורים'), קטעי פרוזה ממוארית ועד לשירים המאוחרים והבשלים (כגון 'אחד אחד ובאין רואה'). לא די אפוא בתיאור הגנזיס הארוך והנפתל, בן חמש-עשרה השנים, של הסיפור 'ספיח' לחטיבותיו, וראוי אף להרחיב את יריעת המחקר ולכלול בה גם שורשים שמקדם וייחורים מאוחרים.

את השכבה ה"פריהיסטורית" של הסיפור אכן ניתן למעשה לחשוף באיגרות הראשונות של ביאליק - איגרות וידוי מסולסלות וסנטימנטאליסטיות, ב הנער מן הישיבה בוולוז'ין לחברי-ילדות מז'יטומיר. כאן שרטט דיוקן-עצמי אנליטי, המציג את מחברו כילד מרדן ונון-קונפורמי, שהיה לצעיר בעל נפש פיוטית העומד עתה על פרשת דרכים, ולפניו מבוי סתום. באיגרת הראשונה נתן המשורר-הנער ביטוי ראשון לרעיון הרומאנטי הרוסואי, שהמשיך לפעם ביצירתו עד לסופה, בדבר היותה של נפש הילד בשחר חייוין "טאבולה ראזה", שעליה חורתים החיים את אותותיהם עד שהיא מאבדת את זכותה ומסתאבת: "תקופת הילדות היא הראשונה ... בעוד הנער באבו, בעודנו מיתמם בתומת ילדים, בטרם ידע הנער לבחור בטוב ולמאוס ברע, בעוד זכים רעיוניו, בעוד מוח רך בקרבו, מוח רך כדונג, אז רק אז היא העת היותר מוכשרת ומסוגלת לפעול ברוחו, ורק אז יקבל כל צורה שיצרוהו...".>18<

האיגרות המוקדמות הללו הן מאגר חשוב של צירופים, מוטיבים ורעיונות, שהמשיכו להתפתח ביצירת ביאליק ולהפוך במרוצת השנים לסימני ההיכר המובהקים שלה. מתוכם נבחר שתי דוגמאות המעידות על הכלל: דימויו של ה"אני" ל"ספיח" ול"חומט". האיגרת המוקדמת מכילה את מקצת משמעיו של המושג "ספיח", כפי שאלה עתידים היו להתגלות בסיפור: "נמאס ונבזה אני בעיניהם ... כמו אסופי מן השוק הנני וכמו "נספח“ הנני על בית יעקב, ואני קשה להם "כספחת"".>19 הערה< מן הדברים מהדהד, כמובן, זכר וב "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמ' מז, ע"ב), רמז לזרותו של הילד בתוך משפחתו ו"בני עמו", וכן רמז להתנכרותם של הקרובים כלפיו, כלפי הילד היתום, השובב וקשה-העורף, שנוכחותו נכפתה עליהם בעל כורחם (כליבתו ה"אוטוביוגראפית" של ביאליק - האיגרונית והזיכרונית - רצופה תיאורים של התנכרות והתנכלות מצד קרובים קשי-לב ומצדה של סביבה עויינת).

המלה "ספיח" הן אינה קשורה לתחומי החקלאות בלבד ("ספיח" היא, כידוע, תבואת השדה העולה וצומחת מעצמה, בלא חרישה וזריעה, וראה: ויק' כה, ה ובהשאלה: כינוי לשערות שעלו בפנים ללא טיפוח, כגון בצירוף "ספיחי זקן"). מלה זו משמשת גם מושג חברתי, בעל קונוטאציות מעמדיות: "ספיח" הוא מי שנטפל לחבורה, ושקשה להיפטר ממנו, וכן המצטרף לקבלת כהונה ומשרה. הסיפור עושה שימוש בכל קשת המשמעים של המלה: הנער שנולד להוריו לזקונים, ושגדל כצמח-בר, ללא השגחה והשקייה (אפילו המינקת צמוקת-הדדיים נהגה לתת לו את אגודלו בפיו, בעודו משווע לחלב), מנסה לימים להסתפח אל החבורה, אך מגורש ממנה במקלות וביריקות-בוז, ועל כן מתכנס הוא בתוך עצמו, כחומט בנרתיקו. לפנינו צמח בר ("ספיח" ומטרד משפחתי וחברתי ("ספחת"). לפנינו גם שילוב של כהן ושל נביא, המנסה להסתפח אל אחת הכהונות, אף זוכה בהתגלות שכינה או בהארה אלוהית.

לא במקרה שמו "שמואל'יק" (הואין פרח-כהונה כשמואל הנער, הגדל במחיצת דמויות אותוריטאטיביות - אב קפדן ומלמד חסר גישה פדאגוגית). בסיוען של רמיזות רבות וצפופות, שימשה דמותו של שמואל הנערין לייטמוטיב סמוי בפואמה 'המתמיד', שבה יחסי המתמיד וראש-הישיבה הם כיחסי שמואל ועלי הכהן;>20 הערה< וגם ב'ספיח' הנער הוא, בין השאר, פרח כהונה, שזכה ל"אפיפאניה" - להתגלות האל, כששמואל בשעתו, שזכה למעלת "נביא", "רואה". בסיפורי ילדות רבים בני "מפנה המאה" מופיעה דמות בשם שמואל'יק (שמואל'יק החזן ב'יוסלי הזמיר' של שלום עליכם, שמואל'יק הסמרטוטר ב'בעמק הבכא' של מנדלי, שמואל'יק הנער ב'דמון יהודי' של ע' גולדין, שמואליק היתום ב'חיי אדם' של שלום עליכם ועוד). רק אצל ביאליק קיבל השם את מלוא השתמעויותיו, הכרוכות בהקטנת דמותו המקראית של שמואל: ילד שניתן במאוחר להורים עריריים, שהקדישוהו לכהונה ושהיה לנביא, שוויתר על מעמדו והמליך את ראשון מלכי ישראל. ההארה הנבואית, שבה זוכה הנער, מלמדת על משמע נוסף של המלה "ספיח" - "ספיח משוררים", כדברי יל"ג,>21 הערה< ואכן, בפרק א' של 'ספיח', מבקש הדובר רשות "להרצות ... פרקים פרקים, מגלגולי חייו הפנימיים ומחלומות נפשו הנאמנים של אחד מבני הספיחים בישראל".

אף דימויו של ה"אני" הדוברלחומט המקופל בנרתיקו הוא דימוי מעניין וסימפטומאטי, ששורשיו נעוצים, כאמור, יבה האיגרונית המוקדמת של ביאליק. בנימה של רחמים עצמיים, התוודה ביאליק לפני חברו אליהו פרידמן, על הסתגרותו, מרצון ומאונס, מפני העולם המסואב: "פה הנני מתכנס אל תוכי כצב-שלטי המתכנס אל עצמו, אל קרבו אל תוכו, בתוך קשקשותיו ... ועל כן בראתי לי בקרבי ובנפשי עולם קטן בפני עצמי ... ונמצא עולמי בקרבי בחלמון בתוך חלבון, בתוך קרום דק, בתוך קליפה קשה ולבנה, ששמם ביחד 'ביצה'".>22 הערה< הדברים הללו מזכירים, כמובן, את הנאמר מפי הדובר בשיר 'על סף בית המדרש', בדבר האופי השבלולי והמכונס בתוך עצמו של ה"אני" כפרט וכציבור לאומי ("וכחומט המתכנס בתוך קשקשותיו / אתבצר במבצר ברוח בדממה / חמוש בכלי נשקי אשמור דלתותיו - / למועד אתעוררה ואצא למלחמה"). הדברים דומים אף להפליא למסופר בפרק שני של 'ספיח', מפיו של ה"אני" המשורר, המעלה זיכרונות ילדות ספציפיים וחד-פעמיים כביכול: "מקופל הייתי כחומט בנרתיקו וחוזה בהקיץ" (ואגב, גם ע' גולדין דימה את הילד היהודי לחומט בספרו 'דמון יהודי', מסיפורי ההווי המעניינים והסימפטומאטיים של שנות "מפנה המאה", ולימים אף נכלל דימוי זה בשיר-הילדים הביאליקאי 'קטינא כל-בו'). ענייני הפרט וענייני הכלל הפכו בווידויים אלה, כבמקומות אחרים ביצירת ביאליק, למ אחת, שבתוכה הם אחוזים ופתוכים לבלי הפרד, מעוצבים במבחר מלים ודימויים זהה כמעט. ואגב, ביאליק השתמש כאן במלה "חומט" לציון אופיו ה"שבלולי" של הילד הסגור, המתכנס בתוך עצמו והמנוכר לסביבתו, וגם לציון אופיו הטמא והמשוקץ, בעיני הסביבה ובעיניו שלו (שכן באיגרות הוא מתאר עצמו גםנשמת החומט, הצב והתנשמת נזכרים בספר ויקרא, פרק י"א, בין החיות הטמאות והמשוקצות, האסורות באכילה).>23<

האיגרות המוקדמות הללו מכילות אפוא את עיקרי 'ספיח' במצומצם ובמוקטן, כעובר מקופל שממנו עתיד להתפתח אדם שלם, בכל שיעור קומתו: את הרעיונות הרומאנטיים, המחוות האופייניות, תיאורי הטבע המתפייטים וההתבוננות האינטרוספקטיבית בתהליכי נפש היוליים. מוטיבים ודפוסים רבים חלחלו מאיגרות הנעורים אל האיגרת האוטוביוגראפית הנודעת, ב המשורר לקלוזנר ב-1903, בהגיעו לפסגת ה"קריירה" הספרותית שלו. איגרת אוטוביוגראפית זו בה, כידוע, ארבע פעמים: בשלוש טיוטות שנגנזו, ובנוסח מוגמר שנשלח ליעדו (לימים נדפסו הב והטיוטות בספרון, הנושא את הכותרת 'פרקי חיים').

ואולם, הבנתם של בי הווידוי ה"אוטוביוגראפיים" ושל פרקי הילדות שב'ספיח' כמבטאים אמת ביוגראפית אותנטית, תוך התעלמות מצדם הבידיוני והארכיטיפי, לוקה בפשטנות יתרה: יותר מש'ספיח' הוא סיפור על תקופת הילדות ואירועיה החיצוניים, הריהו סיפור על חוסר יכולתו של הילד היהודי לעבור את ימי-ילדותו בלא מכשולים ועל חוסר יכולתו של הסופר לשקף חוויות שמכבר באופן ראשוני ובתולי, כפי שנחוו במקורן. וכדברי ג' שקד: "'ספיח' אינו אבטוביוגראפיה פיוטית של אחד שמואליק או אחד חיים נחמן, אלא תיאור נפלא של יחסו של האדם אל שורשי קיומו. זהו 'ספיח' החושף שורשים. גילוי מעמיק של אפשרויות ההתבוננות האנושית ומיצוי רב-גוני של העושר הגנוז בעולמו של ח"נ ביאליק".>24 הערה< נוסח הווידוי האוטוביוגראפי נועד להקנות לדברים אמינות וכנות, לקרב את הקורא ולפתותו לכרות אוזן לחלקים המסאיים, כבדי ההגות. לפנינו, בסופו של דבר, סיפור "ארס פואטי" מובהק על ניסיונו הכושל של האמן הבוגר, שניחן אמנם גם ב"עיני רוח" ולא ב"עיני בשר" בלבד, להתמודד עם ה"עולם", עם המציאות החוץ-טקסטואלית, ועל מאבקיו חסרי-התוחלת לשחזר את מראות הבראשית ואת חוויות התשתית.

'ספיח' איננו סיפור אוטוביוגראפי כפשוטו לא מפני שגיבורו קרוי בשם "שמואליק" (שם שהוא, כאמור, דימינוטיב של פרח-כהונה, המנסה להסתפח אל מקדש עלי, וזוכה בו באשון-ליל בהתגלות שכינה מפתיעה), ולא משום שחלק מן הנתונים עומדים בו בסתירה לפרטי-חייו האותנטיים של המחבר (כגון הצגתו של הילד כילד קשה-התפיסה, מין בור כפרי כדוגמת ולוולה מן האידיליה של טשרניחובסקי בעוד שביאליק גופא סייע מגיל צעיר לדיין בבית-המדרש, וגילה בקיאות מדהימה בהלכות ובדינים). 'ספיח' אינו סיפור אוטוביוגראפי כפשוטו, משום ש"אירועי החיים" המתוארים בו (ואלה אינם, כאמור, עיקרה של היצירה), אינם אלא דפוסי ספרות ידועים או הרחבתם והמחשתם של פתגמי-עם ידועים (סיפור השד הצומק, שבגללו נזרק התינוק אל מינקת נכרייה, סיפור חליבת הכותל, סיפור הימשכותו של הילד אל האות י' ("יוד", הריהו היהודי המרחף באוויר, ללא קרקע לכף רגלו), ועוד סיפורים נוסחאיים, שהספרות העברית והיידית מלאה בהם ובשכמותם. עיקר הסיפור אינו בשחזורה של הוויה חוץ-ספרותית אותנטית מימי הילדות הרחוקים, אלא בסיפור נפש: כיצד עורך ילד מיסטיפיקאציה של כל המראות, מראות הטבע שבחוץ ומראות האובייקטים המוחשיים והערטילאיים, שבתוך החדר פנימה, וכיצד עובר הוא בבגרותו תהליך בלתי-נמנע של דמיסטיפיקאציה, חרף רצונו לשמר את המראות בבתוליותם המופלאה.

ו. על השירים שצמחו מתוך 'ספיח': בין סיפורת לשירה

הסיפור 'ספיח' הבשיל, אם כן, במשך שנים לא מעטות: למן השנים שבהן ישב ביאליק בוורשה, בעת שערך את החלק הספרותי של 'השילוח', דרך ימי המלחמה והמהפכה, שבהם ישב באודסה, וכלה בתקופת יציאתו, בראשית שנות העשרים, מברית-המועצות לארץ-ישראל, וישיבתו הארעית בגרמניה כבתחנת-מעבר. יתר על כן, שורשיו של הסיפור נעוצים, כפי שראינו, בניסיונותיו הראשונים של ביאליק הנער יבה כמו-משכילית (באיגרות הווידוי המסולסלות) נופיו נושקים במודרניזם - בסימבוליזם ובאקספרסיוניזם - ומגיעים עד לניסיונות המאוחרים יבת פואמה בפרוזה ובחיבור שיר תוכחה אורבניסטי על שקיעת המערב, כפי שעוד נראה בהמשך. ניתן אפוא לסכם ולטעון, כי חומרי 'ספיח' ליוו את ביאליק כל שנות יצירתו: למן שנתיבתו הראשונה (תר"ן ועד לערוב ימיו בארץ-ישראל של ראשית שנות השלושים.

גם מקורות השראתו של סיפור זה מתפשטים לאין-שיעור, וחורגים בהרבה מגבולות הספרות העברית והיהודית: 'ספיח' אינו רק גלגול עשיר ומשובח של מוטיבים נבחרים מתוך סיפורי ילדות קודמים בספרות ישראל: מזיכרונות יל"ג ומסיפורי מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרי 'המהלך החדש'. גיבור 'ספיח' - נער רגיש ומרדני, שאינו יכול לשאת את חברתם הכפייתית של המבוגרים - עוצב גם בהשראת ספרי מופת אירופיים, גרמניים ורוסיים בעיקר. ייתכן שהסיפור, שב כאמור תחת רישומה של האוטוביוגראפיה של טולסטוי, וכן מקוויהם המרומזים והמעודנים של סיפורי צ'כוב על ילדות בטבע הכפרי הרוסי, הושפע גם מן הספר 'ילדות' מאת מאקסים גורקי, מיטיבו של ביאליק באותה עת (ומי שטרח אצל השלטונות להשגת רשיון עלייה לביאליק ולעוד 12 בתי-אב של סופרים עברים, שתיאר אף הוא את ימי ילדותו שלוקופה של עינוי מתמשך מידיהם של מבוגרים כפייתיים וצרי-מוח). גם ב'ילדות' של גורקי - כבסיפורי הווידוי של ביאליק - מתואר ילד רגיש, המתקומם למראה עוולותיהם של דודיו גסי-הרוח, סבו הקפדן וסבתו הטובה הנכנעת לגורלה.

רוב סיפוריו של ביאליק - ולא סיפורו הראשון 'אריה בעל גוף' לבדו - מתארים הוויה גשמית ו"נמוכה", יומיומית ופשוטה, והם בבחינת פרוזה תרתי-משמע.>25 הערה< אמנם, כבר ב'מאחורי הגדר' נמצא קטעים מרובים, שבהם גוברת עלילת-הנפש הפיוטית על העלילה החיצונית - האפית או הדראמטית. אף על פי כן, חלקיו המאוחרים של 'ספיח' נבדלים מכל סיפורי ביאליק בפיוטיותם היתרה: חלקים לא מעטים מסיפור זה נראים, אף נשמעים, כשירים לכל דבר, שאך במקרה בו בשורות "ארוכות" של פרוזה. ואכן, לימים, נטל ביאליק חלקים מתוך 'ספיח', והפכם לשירים או לטיוטות-שיר. ניסיונות אלה, שבהם התחיל המחבר כמדומה בסוף שנות העשרים, הקיפו את שנות פעילותו האחרונות, ובהם התמיד עד לפטירתו.

ככלל, סיפוריו של ביאליק אף מציגים קו סיפורי רצוף למדי, ורק 'ספיח' לבדו מציג הכלאה הטרוגנית ופרגמנטארית, שהדמיון וההגות מצילים אותה מהתפוררות ופורשים על פניה מעטה של הזיה ושל חלום שבהקיץ. 'ספיח' הוא, אם כן, מבחינות רבות, סיפור יוצא-דופן, שבו נבלעו לא אחת הגבולות בין הז'אנרים, הסגנונות ואופני חיקוי-המציאות. ואולם, לכאורה מתוך סתירה להווייתו המפוררת והדיפוסיבית, שמציג סיפור זה, קטע הפתיחה שלו מציג מציאות שכולה יריעה אחת, ללא קרעים ופגמים: "כל הכפר של אותם הימים, לכל מלוא עיניי, כולו עשוי מ אחת שלמה - קיץ טהור כולו. השמים - שמי קיץ, והארץ - ארץ קיץ. הצמח והחי - כולם קיץ ואף פיגלה, פיגלה בת גילי וחברתי האחת בכל הכפר - אף היא כולה קיץ". יוצא אפוא ש'ספיח', חרף היותו סיפור מפורר ופרגמנטארי, הבונה תמונת-עולם משברירי תמונות ומפיסות מציאות הטרוגניות, מציג את המציאות בראשיתה כיריעה אחת, העשויה כביכול כולה מקשה אחת (בפסקה הראשונה חוזרת המלה "כל" לנגזרותיה שמונה פעמים, ופסקה זו אף מכילה מלים, שנגזרו מן השורשים של"ם, תו"ם, טה"ר, המצביעות על מציאות שטרם הועבה ומה, ושטרם נבעו בה בקיעים). אין זאת כי ביאליק תר באמצעות ההגות הרוסואית (בדבר התמימות, תרתי-משמע, האפיינית ל"תור הילדות" אחר הנמקה מניחה את הדעת לטיבה הפראגמנטרי של יצירתו. העירוב הז'אנרי הדיסהארמוני, העולה לאחר קטע הפתיחה ההגותי, נתפש מעתה כהמחשה של רעיון "הקרע הרומאנטי", לפיו אובדן התום מתבטא בעולם שכולו בקיעים ומהמורות.

המעיין במסתו הידועה של ביאליק 'הלכה ואגדה' יגלה בה גם את דעתו של המשורר בדבר ההבדלים שבין שירה לסיפורת, וזאת על-פי התפיסה שרווחה בחוג אודסה בשנות "מפנה המאה".>26 הערה< האגדה כמו השירה היא פיוטית ובלתי-מאולצת, ועליה אין חלים כללים, לבד מכללי "חירות הפיט" (LICENTIA POETICA), ואילו ההלכה כמו הפרוזה היא נוקשה ומחייבת, סמל הסייגים והכללים: "עד כאן - על הלכה ואגדה שבחיים ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבושת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גוון אחד - שלטון השכל וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים - שלטון הרגש".

למרות שביאליק - כמי שקיבל במידה רבה את כלליה של הפואטיקה הרומאנטית - לא היה מיסודו איש של איסורים חמורים ושל גבולות מובחנים, ניכר, בראשית דרכו, רצונו להבחין אבחנה ברורה בין שירה לפרוזה, ולקבוע לכל סוגיבה מע-כללים משלו. בסיפוריו תיאר בארכנות פרטי הווי ומציאות, בעוד שבשירתו התנזר (החל מן המהפך הרומאנטי, שחל בשירתו ב"מפנה המאה" מריאליזם לוקאלי ומפרטי הווי מסומננים. בעוד שירתו הפכה לירית יותר ויותר, סיפוריו עיצבו בהתמדה גיבורים בדויים וגשמיים, שאינם מזוהים ברובד הגלוי עם דמותו החוץ-ספרותית של המחבר, וכאילו ברחו מן יבה בגוף ראשון. אפילו סיפורו 'החצוצרה נתביישה', וב בגוף ראשון, הסיט את ראשית הפאבולה (סיפורו של איש-הצבא על ימי-ילדותו שמלפני שלושים ושתים שנה אל תקופת הגיוס לצבא הצאר שמימי אלכסנדר השני, תקופה שלגבי תקופת המלחמה והמהפכה, שבה מתרחש סיפור המסגרת, הייתה בבחינת היסטוריה, וזאת כדי להדגיש את האופי האימפרסונאלי של הסיפור. לגיבורים של סיפורי הילדות שלו, 'מאחורי הגדר' ו'ספיח', העניק שמות כדוגמת "נח" ו"שמואל'יק", ועשאם לילדים קשי-תפיסה, שאינם יודעים צורת אל"ף. פרט לאיגרותיו ה"אוטוביוגראפיות" ולקטעי הזיכרונות הגנוזים, אין לביאליקיבה בעלת חזות ממואריסטית ואוטוביוגראפית מלאה. את יבה הפרסונאלית שמר לשיריו ולאחדות משירותיו ('שירתי', 'זוהר' ושירי המחזור 'יתמות').

ואולם, במסתו 'הלכה ואגדה', שכבר הכילה בתוכה רעיונות סימבוליסטיים, מאותם שחלחלו למסתו 'גילוי וכיסוי בלשון', כופר ביאליק בגישה, המחדדת את ההבדלים בין שירה לפרוזה, גישה שהוא עצמו נתפש לה בראשית דרכו. במקום לראות בשני הסוגים ניגודים בינאריים - דבר והיפוכו - הוא ממשילם למים ולקרח, לשני מצבי צבירה של אותו חומר עצמו (ה"הלכה", או הפרוזה, היא גיבושה של ה"אגדה", או השירה). לחלופין, המשיל ביאליק את השירה והפרוזה לפרח ולפרי, והפרי הן מכיל בתוכו את הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. בסיומה של המסה מסיט ביאליק במפתיע את טיעונו, שהעניק משקל שווה ל"אגדה" ול"הלכה", וביטא ומבטא את ערגתו - ערגת משורר, שצמח בבית-מדרשו של אחד-העם - לגופי הלכה חדשים, למשמעת מוצקה ולמצוות מעשיות, ולא ל"מימרות ופזמונים" ו"מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים".

פיכמן, שתפיסתו הפואטית דמתה בנושאים לא מעטים לזו של ביאליק,ב בספרו 'שירת ביאליק' על חתירתו של גדול משוררי ישראל להישגים מרשימים בפרוזה - בתחום שבו לא קנה לעצמו דווקא מעמד של פורץ-דרך ושל מחדש. את דיונו במסותיו של ביאליק, סיכם פיכמן בדיון על הקורלאציה שבין דעותיו של ביאליק לבין אלה של הבלשן א"א פוטיבניא בדבר ההבדלים שבין שירה לפרוזה:

במקום אחר רמזתי על השפעת הבלשן הרוסי המפורסם פוטיבניא על הדעות שהובעו בשתי מסותיו של ביאליק - במיוחד על יחס הגומלין שבין שירה לפרוזה, וצמיחתן זו מזו. בבית ביאליק (בספרי היסוד של המשורר עצמו מצאתי את שני מחקריו של א"א פוטיבניא ("הרעיון והלשון", "מתוך השיעורים בתורת הספרות"). בספר האחרון מצאתי את ניסוח הרעיון, ש"בלשוננו מתהווה תמיד גלגול אטי במהלכו, אבל רב-תוצאות - הלא הוא: הפיכה עצומה של צורות השירה לצורות פרוזאיות וכן להיפך - של לידת צורות שירה חדשות מן הפרוזאיות". הרי זה, לכאורה, רעיון-היסוד של 'הלכה ואגדה', אבל מה עצום עושר המסקנות וגופי החיים שהסיק ביאליק מ"הלכה" בלשנית זו! מה נהדר הבניין שהקים עליה! כאחד-העם, שעשה את חוקי המיכניקה והסוציולוגיה הכלליים בסיס לתפיסת עולם יהודית-מקורית, הפרה ביאליק בהשפעת הבלשנות הכללית ... יסוד לתורת חיים פוריה, עמוקה ומקורית לאין ערוך מזו ששאל מאחרים.>27 הערה<

רק ב'ספיח' לבדו, מבין כל סיפוריו המכונסים, נקט ביאליק עמדה של וידוי כמו-אוטוביוגרפי (למרות שגם בו, העניק כאמור לגיבור שם של גיבור בדוי), ורק בו טשטש את הגבולות המובחנים שבין פרוזה לשירה. כל שאר סיפוריו של ביאליק נוטים אל הקוטב הפרוזאי: המשורר ברא בהם הוויה כמו-בידיונית וגיבורים כמו-בידיוניים, ותיאר במודוס החיקוי הנמוך "פיסת חיים" מיריד ההבלים של הפרוור היהודי, שבין העיר הקטנה לטבע הכפרי. יוצאים אולי מכלל זה קטעים אחדים של פרוזה כמו-אוטוביוגראפית, ב ביאליק ב"מפנה המאה", ושבהם נזכרים כמה מבני המשפחה (הסב יעקב-משה, הדוד ר' ברוך אידלמן, הדודנית הנאה שרה ואחרים בשמם המפורש. בין קטעי הפרוזה הגנוזים הללו נמצאים גםין סקיצות מחיי העיר הקטנה ובית-המדרש שבטבורה, ובהם עיבוד פרוזאי למוטיבים שכבר נודעו בעבר מתוך שירת ביאליק. כך, למשל, עיצב את הסיפור הממוארי הגנוז 'ארון הספרים' על-יסוד אותם דפוסים ומוטיבים, ששימשו את המשורר בשיריו 'לבדי' ו'לפני ארון הספרים'.

האם נהג ביאליק בשיטתיות לעבד עיבוד חוזר אותם דפוסים ומוטיבים ששימשוהו בעבר בשירתו ולהטמיעם יבתו הפרוזאית? התשובה על שאלה זו אינה קלה: אכן, ביאליק נטל תכופות מוטיבים וצירופי לשון שיריים ועשה בהם שימוש חוזר בסיפוריו. אך גם ההיפך הוא הנכון. לעתים אף נבללו הגבולות, וביאליק השתמש בעת ובעונה אחת באותם דפוסים עצמם הן בשיר והן בסיפור. כך, למשל,ב את תיאורו של אריה ('בעל גוף'), המתגאה בפרי-גנו, בעת ובעונה אחת עם המונולוג הדרמאטי 'מיין גארטען' ('גני'), שבו מתגאה המוכסן העשיר ו"עם הארץ", ומתברך בעצי הפרי, המלבלבים בגנו (בשני המקרים מדובר בהתרברבות של "אלאזון" יוצא דופן, שהרי יהודי בעל גן מלבלב איננו יהודי טיפוסי, וכמוהו כיהודי בעל כלב עז-נפש).

אין אפוא חוקיות חד-סטרית באשר לחלחולם של דפוסים ומוטיבים בין הז'אנרים השונים יבתו של ביאליק. סיפוריו הראשונים של ביאליק הפגינו אמנם ארציות בשר ודמית ועיסוק ב"גופו של עולם", וקבעו כביכול חיץ בין יבה הפרוזאית (תרתי משמע לבין השירה "בת השמים". ואולם, אין לשכוח, שביאליק החל את דרכו בניסיונות (שנגנזו אמנם ברובם יבת מונולוגים דרמאטיים "מפי העם", שהכילו ריבוי של פרטי הווי וסממני אקטואליה, שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה המוגבהת של השירה. פסילתם של שירים אלה בידי אחד-העם, בין אם משום שתיעב את העממיות הגלותית ה"נמוכה" ובין אם משום שתיעב את הסאטירה העוקצנית, הביאה את ביאליק יבת שירים מוגבהים וכלליים, המתנזרים מסממני זמן ומקום. את כישרונו הסאטירי-פארודי ואת נטייתו לנאטורליזם פרטני שיקע ביאליק בסיפוריו, שנתפסו בביקורת כהמשך ישיר של "הנוסח" המנדלאי.

ב'ספיח' נטרפו לראשונה כל המערכות, וביאליקב סיפור מינורי תרתי-משמע, שכולו אומר שירה. כזכור, ניתח אברונין שורות מ'ספיח' כאילו היה שיר.>28 הערה< בעשותו כן, אברונין הלך אינטואיטיבית ומבלי-דעת בדרכו של ביאליק, שבעצמו נטל שורות מתוך 'ספיח', וניסה לעבד מהם שירים ליריים חדשים. כך, ניסה לעבד מתוך 'ספיח' את השירים הגנוזים 'התעוני חרבוני צהרים' ו'דבורת הזהב', וייתכן שאף יש רגליים להשערה ששירו ה"קאנוני" 'ינסה לו כלבבו' צמח אף הוא מתוך שורות 'ספיח'. על זיקתו האמיצה של השיר הבלתי-גמור 'התעוני חרבוני צהרים' לפרק האחרון של 'ספיח', עמד לראשונה עוזי שביט. על כך העיר: "אין כמעט ספק שהנוסח השירי השקול קדם לנוסח הפרוזה, ומכאן שהפראגמנט המחורז ב לפני תרע"ט, דהיינו, לא לבשנותיו האחרונות של המשורר, כסברת לחובר".>29 הערה< ואולם, הממצאים הארכיוניים מכחישים הנחה זו. קטע השיר, הפותח במלים 'היי עוד הפעם מחסה לי', הוא נוסח אחר של הקטע, הפותח במלים 'התעוני חרבוני צהרים'. האחרון ב ביחד עם טיוטת השיר 'לנתיבך הנעלם' (תרפ"ח וצרור נאומים וטיוטות מן השנים תרפ"ח-פ"ט.>30 הערה<

אפשר שלתקופה זו שי גם הפואמה בפרוזה, שנגנזה ונתפרסמה בבים גנוזים' בשם 'דבורת הזהב'. זוהי פואמה סימבוליסטית בפרוזה, מן הסוג שחיבר ביאליק עוד בשנות 'מפנה המאה' ('בי יקננו נחשים'), בהכשירו באותה עת את הקרקע יבת הפואמה המודרניסטית הראשונה המובהקת שלו - 'מגילת האש'. בפואמה הסימבוליסטית 'דבורת הזהב', פונה הדובר אל הברייה הזעירה, בנוסחו הפיוטי של 'ספיח': "איה איפה גם את, דבורת הזהב הקטנה? בואי, בואי ופקדיני, המי באזני המייתך הדקה והמתוקה ... האריכי מיתרך, מתחיהו הדק היטב והרעידיהו דומם. נמתח הדק במיתרי נפשי, והינהו הומה ורועד ומייחל דומם. אל-נא יעבור חינם רגע הרחמים... ישנה נא עוד פעם אחת חלום הזהב, ישנה נא זוהר הרקיע וירק העשב, אלה אשר פקדוני בימי קדם... ישנה נא החלום אך הפעם".

לאפוסטרופה פיוטית זו יש מקבילה ברורה בפסקה האחרונה של פרק י"ד של 'ספיח', אלא ששם החרק הזעיר הוא יתוש, ולא דבורה: "הס! על אזני ממש - ואולי בתוכה - נמתחה נימה אחת נעלמה והיא מנהמת ומנהמת בקול דממה דקה ... והנימה הדקה עדיין מנהמת ומנהמת באזני, בנפשי פנימה. מה תהמי עליי נימה, ומה תשוחי עליי. האריכה מיתרך, יתושי, מתחהו היטב, העמיקה נגן. כך יפה לי, כך נעים ומה מתוק... צף אני עתה נמוג עם העב הקטנה והזכה בזוהר הרקיע. שלום לכם, חבריי! ... שלום שלום לרחוק ולקרוב!... הולך אני עתה מכם בדרך רחוקה, רחוקה...".

האם קדמה הפואמה שבפרוזה לניסיונות שבפרוזה פיוטית, או שמא תהליך הפוך היה כאן, זאת קשה לדעת היום בוודאות. הגיונית היא הנחתו הנ"ל של פיכמן, לפיה הכיר ביאליק היטב את הרעיון הבלשני, בדבר חלחול מתמיד של צורות השירה לצורות פרוזאיות וכן להיפך - של לידת צורות שירה חדשות מן הפרוזאיות. ביאליק הכיר את הרעיון בניסוחו התיאורטי, כפי שראינו מתוך דבריו ב'הלכה ואגדה', ואף הכירו מתוך הפראקסיס - מתוך ידע אישי ומתוך ניסיון שימיו כימי דור יבת שירים וסיפורים. הנחותיו של קרוצ'ה בדבר ביטול הגבולות בין ז'אנר לז'אנר, ובין שירה לסיפורת, מצאו מסילות ללבו של דור שלם, וללבו של ביאליק בפרט.

אמנם, רוב השירים שבקעו ועלו מתוך פרקי 'ספיח' הם שירים מאוחרים, ובהם השיר האפוקליפטי 'ינסר לו כלבבו' (תרפ"ו), שב בעת ביקורו של המשורר בניו-יורק, והמבטא את סלידתו מן הכרך המערבי הדקאדנטי, אף מנבא את קצו. תיאור התדהר הצעיר, המלבלב בתוך הזוהמה והפיגול, בשירו האורבניסטי היחיד של ביאליק ("ושתיל הרחוב, נטע בין חומות, תדהר צעיר,/ לא זיהמו הכרך בעשן תימרותיו / ... התחדש מחלצותיו / ולתל עפרו צמודולל אל פי שד / על גל שורשיו יעיר, מלבלב ונהיר / ובכל שרביטיו וזלזליו יאיר / ורעד בו מגיל כל עורק וכל בד"), מקבילה לו בפרק י"ב של 'ספיח': "תדהר גבן אחד לא נמנע מלבייש את זקנתו ... ואחד, לבנה ישיש ומסורבל, כפף קומתו כקשת לארץ, ומגבו צמח לו ועלה כיונק למעלה לבנה צעיר ורך, לבן ככסף טהור, ישר קומה וירקרק תלתלים, דורך על במתי אביו ושואף למרום...".

ואולם, קטע הפתיחה, ולא הוא בלבד, הן מכיל מוטיבים ומטבעות-לשון, שליוו את שירת ביאליק מראשיתה, ובמיוחד את שירתו המוקדמת, הכמו-סנטימנטלית, המדברת על אבדן התום והטוהר של תור הילדות השאנן ('חלום חזיון אביב', 'אחרי הדמעות', 'הקיץ', 'אחרי הקיץ', 'אלילי הנעורים', 'גמדי ליל', 'צפרירים', 'זוהר' ועוד).

'ספיח' הוא אפוא הפרי (אם נאחז בדימויו של ביאליק ב'הלכה ואגדה'), שהבשיל מן הפרח, וכבר מכיל בתוכו את הגרעין שממנו עתידים היו ללבלב פרחים מאוחרים. העובדה ש"פרחים" אלה קמלו קודם גמילתם אומרת דרשני. ביאליק מיעט וב שירים בשנותיו האחרונות, ונתן את רוב חילו למעשים שתועלת ציבורית בצדם (ער 'ספר האגדה', ההדרת שירת ימי-הביניים,יבת שירי-ילדים לגן העברי, הכנת ספרי לימוד לבתי-הספר, מתן הרצאות עממיות לציבור הרחב ועוד). יש תקופות סטאטיות בחיי האומה, כך חשב, שיאה להם השירה או האגדה, המסייעות להתיך את הקפוא והמאובן. לעומת זאת, בתקופה של תחייה לאומית "יש צורך במחוקקים ואנשי מעשה אשר ייצקו דפוסים קיימים ועומדים של נוהג ועשייה בדור של תחייה אין על כן צורך בשירה של תחייה, ו'משורר התחייה' חש שעליו לעשות לדורו בדרך אחרת מאשר שירה ... הדרך של יצירה ועשייה בתחום הקיבוצי בימי תחייה היא הדרך הטובה להגן על עצמו מפני התוהו: הוא נשמר לעצמו ובאותה שעה הוא מסייע לגיבוש יסודות בחברה כולה".>31 הערה<

כך או כך, ביאליק אכן מיעט וב שירים בתחנת-חייו האחרונה, ואםב, היו אלה בעיקר שירים אפיים רחבי-יריעה, המתרחקים מן הליריקה הערטילאית. בשירתם של ה"צעירים", שהלכה אז ונתבססה, ראה תעלולים של לוליינות מילולית, ותו לא. אגב ניסיונו להחיות את האפיקה העברית הקדומה, הפיק ביאליק מקולמוסו כמה יצירות סיפורת אישיות ומקוריות ('שור אבוס וארוחת ירק', 'אגדת שלושה וארבעה' ומקאמה וירטואוזית ('אלוף בצלות ואלוף שום'), שהעידו כי המיתוס שטוו סביבו שלונסקי וחבריו - מיתוס של משורר "בעל ביתי" מזדקן ומדושן-עונג, ש"ב חייו" שוקטת ורוגעת, היא תמונה מטעה וכוזבת. ביאליק המשיך לשפוע שפע של יצירה, ורק נואש במידת מה מן השירה, וכדבריו בסוף 'הלכה ואגדה': "בואו והעמידו עלינו מצוות! יותן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הניגר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיית מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?". בתקופה של שידוד מערכות לאומי, האמין ביאליק כי על האמן לרדת ממגדל השן שלו ולהתערב בציבור - לקחת חלק פעיל בעשייה החלוצית, ולוותר על מקצת מטרותיו הפרטיות למען טובת הכלל. השירה הלירית ה"טהורה" נראתה בעיניו כפעילות אגוצנטרית מדי, שאינה תואמת את מערך-הנפש שלו "בשעה זו". מכל מקום, ניסיונותיו של ביאליק לחזור, זעיר פה זעיר שם, מן הסיפור אל השירה - מפרקיו של הסיפור הפיוטי 'ספיח' לעיצובה של פואמה סימבוליסטית פרוזאית - הם ניסיונות שבדרך-כלל לא הרו בהצלחה. "גברו עלילות בארץ", כדברי ביאליק באחד משיריו הבלתי-גמורים, וההינזרות מן ההתפייטות לשמה ומן ה"אמנות לשם אמנות" נראתה למשורר כפתרון אישי וציבורי, ההולם את רוח התקופה.

הערות:

1. ראה, למשל, פיכמן (תשי"ג), עמ' פ'. עם זאת, פיכמן מטעים, שמבקריו של ביאליק הרבו לציין את השפעת "הנוסח" המנדלאי על יצירתו, "ודווקא כאן, שהשפעת מנדלי ניכרת ביותר, לא הרגישו בה".

2. החטיבה הראשונה של 'ספיח' (מאורעותיו של נער עבריובים בידי עצמו נדפסה ב'השילוח', כרך יט, חוב' קט-קיד (אב תרס"ח - טבת תרס"ט), עמ' 147-155 438-444. במקביל, נדפסו פרקי 'בעמק הבכא' של מנדלי, שאף הם מכילים, בין השאר, ציורים מימי הילדות בבית יהודי דל שב"תחום המושב".

3. בשנות "מפנה המאה" רווח בספרות ישראל הז'אנר הזיכרוני, שנקרא אז תכופות בשם "ציורים מימי הילדות". סיפורים אלה - מן הספרות העברית, היידית והיהודית-רוסית - העלו אירועי-חיים אפיים או דראמטיים, טראגי-קומיים באופיים ולחלופין, ליריים וסנטימנטאליים (לפעמים התלכדו שתי המגמות הללו, האפית והלירית, ביצירה אחת). התמחו בז'אנר זה לא רק מנדלי, שלום עליכם ובן-עמי, אלא גם סופרים בני "המהלך החדש", כגון ע' גולדין וב' גוידא (ב' גורין). כן התנסו בו ראשוני המספרים של "דור התחייה" - מ"ז פיארברג וש' בן-ציון. את ראשית צעדיו יבת פרוזה סיפורית עשה ביאליק בתרגום סיפורי-ילדות של שלום עליכם ושל מ' בן-עמי, וראה: אופק (תשמ"ד), עמ' 16-20.

4. ניתוח של 'ספיח' לאור משנת יונג, ראה: גרון (1991).

5. על זיקת 'ספיח' ל'נפש רצוצה' של ש' בן-ציון, ראה שקד (תשל"ח), עמ' 283. ביתר פירוט, עמדה על זיקה זו נורית גוברין בסדרת הרצאותיה על סיפור הילדות העברי.

6. על זיקת 'ספיח' לספרו האוטוביוגראפי של טולסטוי עמד לראשונה לחובר (תש"ד), עמ' 730.

7. על הקשר שבין האידיליות של טשרניחובסקי ל"ציורי הילדות" של ביאליק, ראה: שמיר (תשמ"ח), עמ' 144-160.

8. 'משואות' (גליקסון), א, תרע"ט, עמ' 267-284. בשולי הסיפור נדפסה הערה ("הפרקים הראשונים נדפסו במקום אחר").

9. שנה רביעית, כרך ז, חוב' ב (לח). בשולי העמוד הראשון נרשם בהערה: "מתוך הפרקים שיבואו במאסף 'משואות' בער גליקסון, הוצאת אמנות".

10. כמו ב'גילוי וכיסוי בלשון', מסה שנתפרסמה באותה שנה עצמה שבה פרסם ביאליק את החטיבה השנייה של 'ספיח', המלה (או הטקסט הספרותי משמשת כחיץ בפני קליטת המציאות כהווייתה. המראות נקלטים בעין האדם, נקבעים בזיכרונו, אך בבואו לתת להם לבוש מילולי, אין הוא יכול לשחזר את המציאות הרפרנציאלית כפי שקלט אותה בחושיו.

11. פיכמן (תש"ו), עמ' קמ. אגב, מסתו הראשונה של ביאליק בענייני לשון - 'חבלי לשון' (תרס"ח - בה ופורסמה במקביל לחטיבה הראשונה של 'ספיח'. מסתו 'גילוי וכיסוי בלשון' בה, במקביל לחטיבה השנייה.

12. 'העולם', כרך יא, כאמור, גיל' א, תרפ"ג, עמ' 18-19.

13. ראה: מ' אונגרפלד, 'ביאליק וסופרי דורו, תל-אביב תשל"ד, עמ' 87-89.

14. אברונין (תש"ג), עמ' 101-111.

15. על תהליך ההתהוות הממושך של 'המתמיד', ראה: ביאליק (1984), עמ' 342-357.

16. לאה גולדברג (תש"ך), עמ' 82-83, הבינה את "ארבע הזכוכיות" כארבע אופנויות של התבוננות, לפי מידת הריחוק של ה"אני" המתבונן ממושא ההתבוננות - מריאליזם לאידיאליזם. אפשר שהן אף מבטאות את ה"עולם", כפי שהוא משתקף בארבע עונות השנה: אדום - כצבעי הש וסתיו כחול - כצבעי הקרח בחורף ירוק - כפריחת האביב צהוב - כצבעי הקמילה בקיץ. ארבע עונות השנה אף עשויות לשקף ארבע פאזות של היממה וארבע תקופות בחיי "כל אדם".

17. ראה ג' שקד (1975), עמ' 145.

18. איגרות ביאליק, א, עמ' ו.

19. שם, שם, עמ' ו.

20. על כך עמדתי בפירוט בדיסרטאציה 'שירי ביאליק הראשונים', תל-אביב 1980, עמ' 21-22.

21. ראה: יל"ג 'צלוחית של פלייטון', פרק ט"ו: "כל נערי ישראל המה, הספיחים והסחישים העולים כיונקים לפנינו", ראה גם: לחובר (תש"ד), עמ' 715, הע' 2.

22. איגרות ביאליק, א, עמ' כט. תיאור עולמו הפרטי של הילד-המשורר כחלמון בתוך חלבון בתוך קרום שבתוך קליפה מזכיר, כמובן, את האמור בשיר-הילדים האימפרסונאלי כביכול 'קן ציפור', וראה: "תבנית המעגלים הקונצנטריים: 'קן ציפור'", שמיר (תשמ"ז), עמ' 35-44.

23. בחיבורי 'שירי ביאליק הראשונים' (שמיר 1980, עמ' 57 השוויתי את התבטאויותיו האוטואירוניות של ביאליק בדבר היותו דומה ל"חומט" ל"צב שלטי", דימויים ששימשוהו כאמור לציון תכונות חיוביות ושליליות גם יחד. אפשר שבעקבות השוואה זו, טעה ד' מירון בחיבורו 'הפרדה מן האני העני' (תל-אביב 1986, עמ' 43), בהניחו ש"'חומט' בעברית של הזמן - כינוי לצב". בחיבורו של ד' סדן (תשמ"ב), שבחן את כל גלגוליה של דנוטאציה זו, וכן בכל המילונים העבריים שבדקתי אין לקביעה זו כל בסיס וסימוכין.

24. שקד (1975), עמ' 158.

25. אכזבתו של מ"י ברדיצ'בסקי מן הסיפורת הנאטורליסטית, נוסח 'אריה בעל גוף', ניכרת מדבריו על סיפורי ביאליק (ברדיצ'בסקי תש"ך, עמ' רסח). ורסס (תשמ"ד), עמ' 29, מסביר אכזבה זו על רקע סלידתו של ברדיצ'בסקי מפני סממנים ריאליסטיים ונטייתו אל סיפורת שבסימן ה"תום" ואל ה"שירה".

26. על המושגים 'הלכה' ו'אגדה' כמושגים תרבותיים פתוחים, שאינם קשורים דווקא עם ספרות חז"ל, ראה: כגן (1988), עמ' 11-15.

27. פיכמן (תש"ג), עמ' קמ.

28. ראה הערה 14 לעיל.

29. ע' שביט (1988), עמ' 190-191.

30. ביאליק (תש"ן), עמ' 376. פרטי התארוך של 'לנתיבך הנעלם' נתפרסמו לראשונה ברשימתי 'בעקבות אהובה חומקנית', 'מעריב' (ספרות, אמנות, ביקורת), 12.1.1979.

31. אדר (תשכ"ז), עמ' 25.

ביבליוגרפיה:

• אברונין, אברהם. "הלשון בפרוזה של ביאליק", 'מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג', תל-אביב תש"ג.

• אדר, צבי. 'ביאליק בשירתו', ירושלים ותל-אביב תשכ"ז.

• אופק, אוריאל. 'גומות ח"נ: פועלו של ביאליק בספרות הילדים', תל-אביב 1984.

• ביאליק, פרקי חיים

• ביאליק, ח"נ. 'שירים (תר"ן-תרנ"ח): מהדורה מדעית', תל-אביב תשמ"ג.

• ביאליק, ח"נ. 'שירים (תרנ"ט-תרצ"ד): מהדורה מדעית', תל-אביב תש"ן.

• ברדיצ'בסקי, מיכה יוסף. 'בספרות היפה',בי מיכה יוסף בן-גריון, כרך ב: מאמרים, תל-אביב תש"ך.

• ברזל, הלל. "השיירה והפלאי", 'משוררים על שירה', תל-אביב 1970, עמ' 40-45.

• ברזל, הלל. "מקרא ב'ספיח'", 'עיתון 77', 54-55 (חוברת ביאליק: במלאות 50 שנה למותו), סיוון-תמוז תשמ"ד, יוני-יולי 1984, עמ' 22-24.

• גולדברג, לאה. "ארבע זכוכיות", 'כנסת' (סדרה חדשה בער א' קריב, ירושלים תש"ך, עמ' 81-88.

• גרון, רבקה. "תבניות יסוד ארכיטיפליות ב'ספיח' לח"נ ביאליק: עיון בסיפור לאור משנתו של ק"ג יונג", 'מעגלי קריאה', 20, חיפה תמוז תשנ"א, עמ' 143-148.

• ורסס, שמואל. 'בין גילוי לכיסוי: ביאליק בסיפור ובמסה', תל-אביב תשמ"ד.

• כגן, צפורה. 'הלכה ואגדה כצופן של ספרות', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1988.

• לחובר, פישל. 'ביאליק - חייו ויצירותיו', תל-אביב תש"ד, עמ' 725-732.

• סדן, דב. "כחומט בתוך קשקשותיו", 'לשוננו לעם', מחזור לג, קונטרס ג (שכג), כסלו תשמ"ב, עמ' 67-74.

• סטוטשקאוו, נחום. 'דער אוצר פון דער יידישער שפראך', ניו-יורק 1950.

• פיכמן, יעקב. 'שירת ביאליק', ירושלים תשי"ג, עמ' פו-פז.

• צמח עדי. 'הלביא המסתתר', ירושלים 1969, עמ' 66-67.

• קורצווייל, ברוך. 'ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים בשירתם', ירושלים ותל-אביב תשל"ב, עמ' 3-22.

• שביט, עוזי. 'חבלי ניגון', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1988.

• שמיר, זיוה. 'שירי ביאליק הראשונים' (דיסרטציה), אוניברסיטת תל-אביב 1980.

• שמיר, זיוה. 'הצרצר משורר הגלות' (לחקר היסוד העממי בשירת ח"נ ביאליק), תל-אביב תשמ"ו.

• שמיר, זיוה. 'שירים ופזמונות גם לילדים' (יצירת ביאליק לילדים ולנוער), תל-אביב תשמ"ז.

• שמיר, זיוה. 'השירה מאין תימצא' (ארס פואטיקה ביצירת ביאליק), תל-אביב תשמ"ח.

• שנפלד, רות. 'גלגולו של סיפור', תל-אביב תשמ"ח, עמ 26-33.

• שקד, גרשון. "המראות הראשונים", 'מאסף', י, מוקדש ליצירת ח"נ ביאליק, בער ה' ברזל, תל-אביב 1975, עמ' 145-160.

• שקד, גרשון. "ביאליק המספר", 'הסיפורת העברית: 1880-1970', תל-אביב תשל"ח, עמ' 278-286.