בין "אשת חוק" ל"אשת חיק"

על פזמונו של אלתרמן "זמר מפוחית"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1755 13/06/2022



את פזמונו הידוע "זֶמר מפוחית" כתב אלתרמן בשנת 1965 לקראת המופע "שוּק המציאוֹת" בביצועו של צמד השחקנים-הזמרים אִילי גורליצקי ויונה עטרי. שניהם נבחרו ללהק את המופע בזכות הצלחתם האדירה ב"שלמה המלך ושלמַי הסנדלר", מחזהו של סמי גרונימן שאלתרמן תרגמוֹ והוסיף לו פזמונים משלו, ששִׁדרגו את המקור הגרמני לאין-ערוך (בין השנים 1964 – 1971 הוצג המחזה 630 פעמים, וגאל את תאטרון "הקאמרי" מגירעון שעלול היה לגרום לסגירתו).


בשנת חיבורו של פזמון זה, שנת 1965, הוציא אלתרמן את קובץ שיריו האחרון "חגיגת קיץ", שבּוֹ מתוארת משפחת "עולים חדשים" ממרוקו, שנשלחה לעיירת פיתוח, בעוד שבִּתם ז'נט בוחרת להיות מלצרית במסעדה תל-אביבית, ונקלעת למציאוּת עבריינית שממנה היא נחלצת בסופו של דבר. אלתרמן, שהיה בין אנשי הרוח המעטים אשר לִיוו בחִיל ובגִיל את התאקלמותם של עולי צפון אפריקה בארץ, הרגיש בחושיו החדים כי המציאוּת הדמוגרפית המִשתנה תביא אִתה גם תמורות תרבותיות מרחיקות לכת. במקביל למועדוני זֶמר שהוקמו אז ביפו בסגנון הטבֶרנות היווניות, שבהן מוּשָׁרים השירים לצלילי הבּוּזוּקי (מועדון "כליף", ה"חמאם", "עומאר כיאם", "אריאנה",1 ועוד), הוא התחיל לשלב בשיריו ובפזמוניו מוטיבים ים-תיכוניים למכביר; ואכן, שירו "זֶמר מפוחית", הכתוב כדואט, פותח במילותיו של הגבר – ספן שאינו נזכר בשמו:


יֵשׁ בָּתֵּי יַיִן וְטָבֶרְנוֹת וְקֻבּוֹת יֵשׁ,

בְּסַן פְרַנְצִיסְקוֹ, בְּמַרְסֵיי וְסַן מָלוֹ,

נָשִׁים שְׁחוֹרוֹת יֵשׁ, צְהֻבּוֹת יֵשׁ, אֲדֻמּוֹת יֵשׁ,

וְגַם אֶפְשָׁר לְהִתְאַהֵב בָּן, לָמָּה לֹא?

אֲבָל אֲנִי עַל אַף כָּל אֵלֶּה, חֵי שָׁמַיִם,

אֲנִי קָשׁוּר אֶל אֵיזוֹ תְּנוּבָה מְרֻפֶּטֶת,

וְאִם בּוֹכָה הַמַּפּוּחִית עַל הַבִּרְכַּיִם,

וְאִם נִמְאַסְתִּי עַל עַצְמִי – זֶה לֹא מִיַּיִן.

זֶה רַק בִּגְלַל אֵיזוֹ מִרְיָמָה מְזֻפֶּתֶת.


השם "מִריָמה" (וריאציה של אלתרמן לתצורה המזרחית של השם "מרים" – "מַריוּמה"), וכמו-כן הכינויים שלה "חָרָאמה" ו"מזופתת", ובצִדם הפלפל שבטחינה – כל אלה מאפיינים את העשור האחרון ביצירת אלתרמן ומרחיקים את פזמונו "זֶמר מפוחית" מראשית דרכו בתחום הפזמון העברי. בשנות הארבעים פזמוניו נסבו סביב ההוויי באוהלי הפלמ"ח, סביב קשיי ההתאקלמות של ה"עולים החדשים" מאירופה, לרבות ה"יֶקים" שהגיעו ארצה אחרי עליית היטלר לשלטון, ובמיוחד סביב הוויי חייהם של תושבי "כרם התימנים", שהגיעו בחלקם עוד בימי "העלייה הראשונה". בשנות השישים – בתקופה שבָּהּ לא הִרבּה לחבּר שירים ופזמונים – מָלאו הפזמונים המעטים שחיבר בדמויות של יוצאי מרוקו, על רקע תמונה קבוצתית של בני עדות שונות מאגן הים התיכון (בעיקר מתורכיה וארצות הבלקן). התמונה החברתית הבלולה הזאת שיקפה את המציאוּת הישראלית המתגוונת של העשור השני של המדינה.2


הדובר בפזמונו של אלתרמן הוא ימאי שיש לו "אשת חֵיק" בכל נמל ורומן רב-שנים עם מִרְיָמָה הנאמנה המחכה לו בנמל-הבית, וכבר שָׂבעה את הבטחותיו לשאת אותה לאישה. היא כבר מיואשת מהסיכוי שהגבר של חייה יהפכנה ל"אשת חוק", וישים סוף-סוף קץ ליחסיו האקראיים עם נשים מזדמנות ברחבי העולם. הגבר עודנו מתלבט אם להתחייב לאישה אחת ויחידה.


למעשה, הפזמון "זֶמר מפוחית" הוא מונולוג של גבר לא-יוצלח, שנקלע בכף הקלע בין אהובתו הדורשת ממנו נישואין לבין כל הנשים היפות האורבות לו וקורצות לו מפִּתחי בתי היין והטברנות. גיבורנו הספן מבקש לברוח הימה, להרחיק עד פנמה, ובלבד שחוף הים ירחיק אותו מן החופה. מעניין להיווכח שדווקא השיר "הים-תיכוני" הזה, המתרחש על רקע בתי-יין וטברנות, מבוסס בעצם על שיר גרמני, הלוא הוא השיר "לורליי".

שיר זה של היינה מסַפּר כידוע את סיפורה אותה צעירה מיתולוגית שהשליכה עצמה לתוך נהר הריין מחמת אהבה נכזבת, והפכה לבתולת ים היושבת על סלע באמצע הנהר וסורקת את שְערה הזהוב במסרק זהב. הרפריין של הפזמון "זֶמר מפוחית" נאמר מפי הגבר המקונן שוב ושוב על מר גורלו: "מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ / לִי עַצְמִי הַדָּבָר לֹא בָּרוּר / זֶה הָעֶרֶב הַזֶּה הַמְּשַׁגֵּעַ / אוֹ הַזֶּמֶר הַזֶּה הָאָרוּר. / מַפּוּחִית מְפָרֶשֶׂת יָדֶיהָ /שָׁרָה שִׁיר שֶׁל שִׂמְחָה וִילֵל / מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ / מֶה הָיָה לִי יוֹדֵעַ הָאֵל".


מתברר שאלתרמן לא שכח עד אחרית ימיו את שירו זה של היינה "לורליי", שממנו ציטט תכופות בשיריו המוקדמים (לרבות ב"שירי העת והעיתון, שלו). הוא השתמש בשורות הפתיחה של שיר זה גם בפזמון שלפנינו. נוסח המקור ("Ich weiß nicht, was soll es bedeuten / Daß ich so traurig bin") שבתרגומו של שלמה טנאי, הוא: "מַה יֵּשׁ לִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ / שֶׁכּה עָצוּב אֲנִי", קיבל אצל אלתרמן תפנית קומית במקצת. אלתרמן השתמש במוטיבים משירת היינה, אך בנוסח הווריאציה המהפכת את כוונת המקור.


בבית החוזר של הפזמון הספן מקונן על מר גורלו. מוטיב הנשים המפתות את אותו, מוטיב הזֶמר הארור והנעימה המושכת שעלולים למשוך אותו אל האבדון – כל אלה הם וריאנטים מרוככים ומחויכים לסיפור המיתולוגי על הסירנות ולסיפור על לורליי via היינה – גם הוא סיפור אכזרי ומעורר חלחלה, פרי הדמיון העממי הגרמני שהולידוֹ.3 בשירו של אלתרמן ישנה מרימה, האישה הנאמנה כשפחה נרצעת, שסולחת לגבר על כל מעלליו.


את הפזמון "זֶמֶר מפוחית" כתב משורר בוגר ומפוכח, שנהג להשׂתרך מבית-הקפה "כסית" ולהגיע בהליכה מתנודדת של ספן שיכור לביתו שבשדרות נורדאו ליד הים, קרוע בין "אשת חיק" ל"אשת חוק" (אם לנקוט את אמירתו השנונה של אברהם שלונסקי). הפזמון מקונן על פתיינותן של הנשים, על רצונו של "הספן" או "המלח" לברוח מִסבך ההתחייבויות שלו כלפי הנשים שבחייו ועל התמכרותו ליין של המסבאות והטָברנות שברחבי העולם (התמכרות המיוצגת כאן בהומור כהתמכרות לכוסיות של "לבּן" במסעדת "תנובה" תל-אביבית, שכּן "גיבורנו" הוא גבר שְׂבַע-ניסיונות ולא צעיר במיוחד, שהרופא כבר גזר עליו ככל הנראה איסורים מאיסורים שונים).

שְׁמה של האישה הנאמנה בפזמון האלתרמני הוא "מרים"-"מִריָמה", לכאורה רק לצורך החריזה עם "ים" ו"ימה", אך לאמִתו של דבר הסיבה מורכבת יותר. מעניין שדמותה של מרים, למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המודרניים, מופיעה על-פי-רוב על רקע של מקור מים כלשהו: יאור, או ים או באר. בתחילה מרים המקראית משגיחה על משה ששט בתיבה על היאור (גם שמו של משה נקשר בשדה הסמנטי שעניינו מים, שהרי הוא נמשה מן היאור, שבו הוסתר; כלומר, מחביאים אותו דווקא בלב הסכנה, בתיבה השטה על פני היאור שאליו ציווה פרעה כזכור להשליך את היילודים – קודם הוא משוי מן המים, ואחר-כך הוא מוֹשֶׁה את עמו מן הטיט והיוֶון שבמצרים ומוליכו דרך הים לארץ חדשה).


אחותו מרים שרה את "שירת הים" לאחר הניצחון על המצרים, ובהמשך נזכרת גם "בְּאֵרהּ של מרים", שנדדה עם בני ישראל במדבר ובסופו של דבר נקבעה לפי האגדה בכינרת. מעניין להיווכח שגם השם בגלגוליו הנכריים ("מארי", "מאריה", "מארינה") מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שמן המילה הלטינית מארֶה = ים. מידידתי המשוררת ש' שפרה ז"ל, מתרגמת המזמורים האכדיים והשוּמריים, שמעתי ש"מרים" פירושו "אהובת האל ים", או "ברוכת האל ים", והאל הקרוי "ים", יריבו של האל "בעל", הוא אלוהי הים והסערה.4


לגבי האֶטימולוגיה של השם "מרים" יש גם דעות אחרות. חלק מהמפרשים רואים בשמה שם אריסטוקרטי, של אישה מוּרמת מעם. כפי שהשם "עמרם" מצביע על מעמדו האריסטוקרטי הרם והנישא של אבי מרים ומשה, וכפי שהשם "יוכבד" מצביע על היות האם אישה כבודה ונישאה, המכבדת את האל והאל מכבדהּ, כך גם השם "מרים" מלמד על היותה מרה – גבירה נעלָה ומרוממת. אפשר אולי לשמוע מתוך שמה גם את יסוד המרי שבדמותה, שהרי היא מוכיחה את אחיה בפרשת האישה הכושית ומורדת בו.


השניוּת, או כפל הפנים, ניכּר אפוא למן אִפיוניה של מרים במקרא: מצד אחד היא אחות דואגת, שחרדה לשלום אחיה, ומצד שני היא מותחת עליו ביקורת נוקבת ואף נענשת על כך עונש כבד. מצד אחד היא אישה משכלת ומנהיגה, נביאה ומשוררת, ומצד שני אין לה מעמד של הנהגה בזכות עצמה, וכל פועלה מוקדש להאדרת מעשי אחֶיה, משה ואהרן. משה הוא כבד פה, אהרן בעל כישרונות ורבליים ומרים אפילו יודעת לתת קולה בשיר (המילה "משורר" בימי קדם משותפת כידוע ל-poet ול-singer, ו"חבל נביאים" היה יוצא כזכור בנֵבל ותוף וחליל וכינור; משמע, הנביאים, וכנראה גם אותן נביאות מעטות שנזכרות במקרא, היו מלַווים את דבריהם בשירה ובנגינה). כדאי לשים לב לעוד פרדוקס בדמותה של מרים המקראית: מצד אחד היא לועגת למשה על לקיחת האישה הכושית (אולי משום כך נזכר בפתח השיר ש"נָשִׁים שְׁחוֹרוֹת יֵשׁ"), אך תכף ומייד היא הופכת לבנה כשלג בשל נגע הצרעת, ללמדנו שלא כל מה שצבעו לבן הוא גם חיובי ורצוי. במקרה זה, העור השחור – כך רומז המסַפֵּר המקראי – עדיף על העור הלבן הנגוע בנגע הצרעת.


ופרדוקס נוסף: דווקא מרים, שלא התנסתה בנישואים ובאימהות (המדרש אמנם הפכה לאשת איש ולאֵם, אבל אין לכך כל סימוכין בסיפור המקראי), הופכת בסיפור הנוצרי לָאם האוּלטימטיבית, לָאם בה"א הידיעה, והקוראן אף מנסה לתרץ בדרכים מעניינות את סיפור העיבּוּר מרוח הקודש. ואם לא די בכל הפרדוקסים הללו, הרי שהשם "מרים" הוא גם שמה של מרים המגדלית, וכך יוצא שמרים היא גם הקדוֹשה וגם הקדֵשה.


אכן, דמותה של מרים – בכתבי הקודש וביצירת אלתרמן – מתהפכת לכל הגוונים. בפזמון שלפנינו, כמו גם ביצירתו המאוחרת חגיגת קיץ שמה של מרים הוא שם דו-ערכי – שם של קדוֹשה וקדֵשה כאחת. מצד אחד, בבית נזכרות הטָבֶרנות בכפיפה אחת עם ה"קוּבּות" (מילה מן השדה הסמנטי שעניינו זנוּת), ומצד שני, הוא מכנה אותה בכינוי "חֲרָמָה", הקשור בערבית לקדוּשה (וייתכן שהמילה רומזת גם למילה העברית "חֶרם" = "רשת", ללמדנו שהאישה מפתה את הגבר ומפילה אותו ברשתה).


אלתרמן גם הִטיל שינויים בסיפורים המיתולוגיים האירופיים, והפך את היוצרות: הסירנות ולורליי הן פיתו את הספנים באמצעות השירה, אך הניגון (שם נרדף לשיר ומילותיו) מעלה אצל אלתרמן גם את זִכרם של כלי הנגינה (מרים המקראית הן הסתייעה בשירתה גם בנגינת תוף וגם במחולות). אצל אלתרמן דווקא הגבר הוא האוחז בכלי הנגינה: הוא מנגן במפוחית, והמפוחית שבשירו – בהתחשב בכך שהוא מניח אותה על ברכיו – היא ככל הנראה האקורדיון, המלַווה את הספן בשירתו. משמע, אצל אלתרמן אין מדובר ב"שירת נשים" מפתה, אלא בשירו העצוב של גבר מתלבט, ספן שרירי האוחז במפוחית ומלווה את שירו בנגינה נוּגה .


הצירוף "לפָרשׁ (או לפרושׂ) ידיים (או כפיים)" בא בלשון המקורות בהקשרים שונים בהוראה של קריאת קינה ואבל (מל"א ח, לח; ירמיהו ד, לא; איכה א, יז) וכך גם בספרות העברית החדשה (בשירו של ביאליק "קִראו לנחשים" ובשירו של טשרניחובסקי "יש עצים, עצי גן"). ברי, האדם המנגן, האוחז במפוחית (בין שהיא האקורדיון ובין שהיא מפוחית-היד) הוא הפורש את כפיו בעצב וביגון, הוא ולא הכלי, אך אלתרמן לא אחת מחליף בשיריו את תפקידי מחולל הפעולה ומקבל הפעולה.


וכך, בשיר "הנאום" מתוך כוכבים בחוץ נכתב: "מִסְתַּחְרֵר הָאוּלָם מִגָּבְהֵי יְצִיעָיו", וגם כאן ניכּר היפוך היוצרות: יש שאדם השרוי בגבהים מקבל סחרחורת, ואילו כאן האולם מסתחרר מן הגובה (תוך היפוך מבַצע הפעולה ומקבלהּ). בשיר "שׂדרות בגשם" מצביע הדובר על הברזל ואומר עליו: "הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד / נַפַּח הַיָּמִים - - ". הקדמונים הן יצקו את אליליהם ממתכת, והִכּו על הברזל על גבי הסדן כבעבד רכון-ראש שאדוניו רודה בו. יוצא אפוא שהברזל שהנַפָּח שולט בו ומכֶּה בו בקורנס מכוּנֶה כאן בשם "נַפַּח הַיָּמִים", מתוך היפוך תפקידים בין האקטיבי לבין הפָּסיבי, בין מעניק הפעולה למקבלהּ.5


והמפוחית, כמו התפוח הנזכר בהמשך השיר, מרמז על כך שהלב גם הוא הולך ומתנפח, הולך ותופח, מרוב רגש והתרגשות, עד שבבית האחרון הגבר מחליט להיכנע, להתחתן ולשים קץ לפיתויים: "מָחָר נֵלֵךְ וְנִתְחַתֵּן, סוֹף לַוִּכּוּחַ, / חֲשׁוֹב הֵיטֵב עַד שֶׁתָּגִיעַ לַחֻפָּה. / הָאַהֲבָה הִיא תּוֹךְ תּוֹכוֹ שֶׁל הַתַּפּוּחַ, / אֲבָל בַּנִּשּׂוּאִין לוֹקְחִים אֶת הַקְּלִפָּה. / מִן הַקְּלִפָּה הַזֹּאת אֲנִי אֶבְרַח הַיָּמָה [...]". את ה"קליפה" כשם-נרדף לאישה רעה לקח אלתרמן, יש לשער, משיר-העם של ביאליק "פלוני יש לו", שבּוֹ ה"קליפה" משמשת חלופה קומית ל"כלבתא" שעברה מן הארמית אל לשונות היהודים, וחזרה ללשון העגה הארץ-ישראלית בהגייה משובשת של לשון-יידיש.


כאמור, את פזמונו "זמר מפוחית" פרסם אלתרמן בן ה-55 בשנה שבָּהּ פִּרסם את קובץ שיריו האחרון חגיגת קיץ, ובו "תמונת מחזור" של יצירותיו הקודמות, ש"צוירה" מתוך התבוננות טרָגיקומית באירועי העבר ובסיכויי העתיד (בתוך חמש שנים עתיד היה המשורר הנערץ ללכת לבית עולמו, וכבר בשלב זה של חייו הוא התייסר ממחלת הכבד וחש שזמנו קצוב). ספרו של אלתרמן גם העמיד תמונה קבוצתית ססגונית של בני עֵדוֹת שונות במציאוּת הישראלית של העשור השני של המדינה.


חלפו כשנות דור, ועמוס עוז פרסם את ספרו יוצא-הדופן אותו הים, ה"מתכתב" עם ספר שיריו האחרון של אלתרמן, ומעמיד אף הוא – כמו חגיגת קיץ של אלתרמן – תמונה פוליפונית של יצירותיו ושל ישראל הרב-תרבותית, שלאחר תפוגת המדיניות של "כור ההיתוך" ולאחר התפוררות ההגמוניה של אצולת ההתיישבות העובדת. בסך-הכול נפרשת לנגד עיני הקורא רקמה בין-טקסטואלית מרהיבה של קשרי-קשרים המכילה בתוכה את ספרות עם ישראל לדורותיה, לרבות יצירתו של המשורר המומר היינריך היינה שעליה אמר ח"נ ביאליק שיש לראותה כחלק בלתי-נפרד מספרות ישראל, לתרגמה לעברית ולנַכֵּס את תכניהָ וצורותיהָ במין "פדיון שבויים" מטפורי.



הערות:

  1. ייתכן שבהשראת שמו של המועדון היפואי "אריאנה", ששימש כעין טברנה, קרא אלתרמן לגיבורת פזמונו המאוחר בשם "אוריאנה". ואולם, שירו של אלתרמן עשה שימוש גם במשמעויות אחרות של השם "אוריאנה" ("שחר" בלטינית וכינויה הפיוטי של המלכה אליזבת הראשונה).

  2. על יחסו של אלתרמן לעלייה מצפון אפריקה, ראו ברשימתי "אלתרמן או אלפנדרי", מקור ראשון, מיום 17.5.2013. וראו באתר האישי שלי https://www.zivashamir.com/

  3. ראו מאמרי "האכזריות הגרמנית בעיני אלתרמן" (על שירו של היינה "לורליי"), חדשות בן עזר, גיליון 1695, מיום 8.11.2021.

  4. ראו על כך בהרחבה בספרי סיפור לא פשוט, תל אביב 2015, עמ' 193 – 228.

  5. ד"ר שמואל טרטנר העירני שדוגמה נוספת לציין סגנון זה מצויה בשיר "האם השלישית" שבּוֹ מתואר סתיו אנוש ויגע. הכוונה היא כמובן לאנשים העייפים והחולים, אך המשורר מאניש את הסתיו ומעניק לו את כל התארים הללו השייכים לספֵרה האנושית.