אלתרמן או אלפנדרי?

עודכן: 25 ביולי

פורסם: מוסף "שבת" מקור ראשון 17.5.2013

קישור לגירסה מעודכנת של מאמר זה (2022)

( טקסט מלא בהמשך הדף )

....אלתרמן היה היחיד מבין משוררי ישראל שתיעד את העלייה מצפון אפריקה על כל קשייה ועיוותי הקליטה שלה והתנגד בכל נפשו לתפיסת "כור ההיתוך" הבן־גוריונית. בעקבות הסערה הציבורית סביב השטרות החדשים...

לחצו להורדת קובץ PDF.


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

אלתרמן או אלפנדרי?

בעקבות הסערה הציבורית על השטרות החדשים

קישור לגירסה מעודכנת של מאמר זה (2022)

לא מכבר התעורר ויכוח ציבורי בנושא השטרות החדשים. אלתרמן שדיוקנו מתנוסס על שטר בן מאתיים שקלים, שקל למטרפּסיה (פסחים נז, ב); כלומר: "קיבל את עונשו". כבר לפני שישים שנה ויותר הִפציר בו דוד בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, אך אלתרמן מעולם לא הרים את הכפפה. הוא דבַק בשמו האשכנזי – שפירושו "איש זקֵן", או "חכם" – ולא רק משום שחבריו כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים" (בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דוד, המנהיג וראש הממשלה).


רק לבִתו תרצה העניק אלתרמן שם עברי המורכב מאותיות שמו. למען האמת, השם "אתר" דווקא הִתאים להפליא לו עצמו – למשורר שהִרבּה בכל ספריו לכתוב על אתרים בכלל, ועל ערים בפרט – עד כי ניתן להכליל ולומר שהעיר היא הגיבורה הראשית של כל חטיבות יצירתו. ואולם הוא לא קיבל את הרעיון הניטשיאני של "שלילת הגולה" מבית-מדרשו של מ"י בן-גָּריון (ברדיצ'בסקי) ושל דוד בן-גוריון, ודבַק בשם אבותיו מתוך כבוד למסורת המשפחתית ולקנייני התרבות של הגולה. בשיר "צלמי פנים" (שבספר "עיר היונה", שהלך אז ונכתב) הוא יצא נגד המגמות ה"כנעניות" המהפכניות, שבן-גוריון היה שותף להן במידת-מה, והביע את חששו שבלהט "כור ההיתוך" ובסערת המאבק על האֶתוס של המדינה ייזרקו ויאבדו נכסים לאומיים חשובים שנצברו באלפיים שנות גולה.


הוויכוח עם המגמות ה"כנעניות" שוללות הגלות, נראה ממרחק השנים ויכוח אידֵאולוגי ממרומי מגדל השֵׁן, אך היו לו השלכות מעשיות מאין כמותן, כי תוצאותיו עתידות היו לקבוע את אופי התרבות המתהווה. אלתרמן האמין שהעולים החדשים, על שלל המנהגים הזרים שהם מביאים מארצות מוצאם, יעשירו את המציאוּת ולא להפך. ככלל האמין אלתרמן, שהיה מהפכן שמרני, בתהליכים אבוֹלוּציוניים ובדיאלקטיקה של דורות, ואילו רטוש, הקיצוני והמהפכן ממנו, ביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: "לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד".


אלתרמן ביקש להימנע מכל תכתיב ואינדוֹקטרינציה. לדבריו, מלחמת התרבות בארץ תצמיח סינתזה שאי-אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה, אף אין להתיימר לדעת מה תהא דמותה. המציאוּת עדיין קורמת עור וגידים, ורב הנעלם על הנגלה. טועים ה"כנענים", טען אלתרמן, בכך שהם מנסים להכתיב את תכתיביהם בתוקף ובתקיפות, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות. הללו מנסים לקבוע מראש, שלא כדין, מה דמות תהיה לה ל"שולמית", בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה (וכדבריו בשירו "מריבת קיץ": "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל").


מתוך שאיפה למיזוג גלויות ולחידוש ימינו כקדם חִייב בן-גוריון את כל נושאי התפקיד, ואת קציני צה"ל במיוחד, להמיר את שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים, אך המודרניסטים (ובהם שלונסקי, אלתרמן, פן, זוסמן ולאה גולדברג), בניגוד ליונתן רטוש ולחבריו ה"כנענים" לא נענו לקריאתו. עם זאת, נושא מיזוג גלויות בכלל, ונושא השמות היהודיים בפרט, המשיך להעסיק את אלתרמן גם להבא. באביב 1954, כתב אלתרמן את הטור "עם "עם הקונגרס הספרדי" (דבר, מיום י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954), ובו שקלא וטריא רעיוני בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל".


מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו אלינו מספרד via ארצות המאגרבּ ומול הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו לנוכח הגילוי "המפתיע" שלא כל אקורד במנגינה הלאומית חייב להסתיים בצלילי-סיומת אשכנזיים כמו "-וֹבְסְקִי" או "-אֶבִיץ'" או "מַן"; לשון אחר: בסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את צליליו ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן"). כלול כאן גם חץ סָטירי נגד שניים ממתנגדיו שיצאו אז בפולמוס נגד טורו "יום הזיכרון והמורדים" (דבר מיום 30.4.1954), שבּו העלה אלתרמן את הטענה שהמרד הוא רק תו אחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכי יש לזכור גם את הנִספּים. השניים שיצאו נגדו היו דוד כנעני (הנדלסמן) מקיבוץ מרחביה וטוביה בוז'יקובסקי מקיבוץ לוחמי הגיטאות. אלתרמן נאלץ להפשיל שרווּלים ולענות להם על דבריהם נגדו. לא כל האקורדים חייבים להסתיים ב"-וֹבְסְקִי" או "-מַן", קבע אלתרמן, אך לא בלי שמינית שבשמינית של אירוניה עצמית.


אלתרמן, שייחל להתעצמותה של הריבונות היהודית בארץ-ישראל התפלל בכל מאודו לקליטת העלייה. אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא ייפה את התמונה ולא ניבּא רק אינטגרציה, שַׁלווה והרמוניה. בצד "מיזוג הגלויות" הוא ניבּא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ותתחולל כאן מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תְֹבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן".


כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית תעשה את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האיסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות רמות. השמות העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלהם הם ראויים. השיר מסתיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!).


בשעתו היה אלתרמן כמדומה היחיד מבין סופרי ישראל שנדרש לשאלת העלייה מצפון אפריקה – היחיד שתיעד אותה על כל קשייה ועיווּתי הקליטה שלה. באותה עת ניתן היה להעריך את המשורר על אומץ לבו: על שלא חשש להאיר את מעשי העוולה והאיוולת של ההנהגה שהשליכה את העולים היישֵׁר מן האנייה לעיירות פיתוח מרוחקות (אלתרמן הרבה לכתוב על סוגיה זו בשירי עיר היונה, בשירי הטור השביעי ובספר שיריו האחרון חגיגת קיץ), תוך חשיפת בן-גוריון לביקורת קשה ונוקבת. לימים, עם התפוגגות הסולידריוּת במדינה ועם התגברותם של הִלכי רוח המערערים על הנחות היסוד של הציונות, יימצאו אולי מבקרים שיאתרו בתיאוריו של אלתרמן את העולים מארצות המאגרבּ הדים לרגשי עליונות פטרונית של בן הארץ על אחיו הקרובים-הרחוקים שזה מקרוב באו. להערכתי, ניתן לזהות אצל אלתרמן אֶמפּתיה רבה כלפי אחיו הקרובים-הרחוקים, שאנשי הסוכנות שידלום לבוא ארצה אך לא דאגו כראוי לקליטתם בארץ, ביחד עם ביקורת נוקבת כלפי ההנהגה והמִמסד על אטימות הלב שבּהּ ליווּ את תהליך הקליטה. ברקע יצירותיו האחרונות נזכרת לא אחת הסלקציה שערכו פקידי הסוכנות ביהודי צפון אפריקה – סלקציה ששיסעה משפחות, שהולידה תחושת קיפוח מוצדקת ועוררה את תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים".


אלתרמן ביכה בחגיגת קיץ את גורלה של עדה שלמה, שמרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדברי אלתרמן בשירו "הפנים החדשות" בספרו חגיגת קיץ: "בִּהְיוֹתָה מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָה אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָה בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָה כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב. / אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶֹר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים". כך תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ששמותיהם – הנשמעים בחדשות בעת אסון בעיצומן של עבודות דחק – מעידים על חייהם הקשים בהווה ועל עברם התורני המפואר (שם כמו "ירך יעקב", שמו של חיבור תורני חשוב, רומז גם למאבקו של יעקב עם המלאך, שבסיומו זכה לשם "ישראל"). עולים חדשים אלה התברכו בסבלנות, יושר, כיבוד אב ואם ורגשי חברות חזקים, אבל לדעת מוסדות הקליטה אין להם "שׁוּם עֲרָכִים".


מסַפּרים על גולדה מאיר, שבהיותה שרת-העבודה ביקרה בעיירת פיתוח של יוצאי הרי האטלס, והבטיחה לעולים החדשים מצפון אפריקה שהמִמסד ידאג להם, לקליטתם, לרווחתם ולחינוכם. קם אחד העולים ואחר: "גבִרתי, מן הכפר שבּוֹ נולדתי הגיעו אִתי ארצה כמה וכמה אנשים שיודעים את כל מִשנה תורה של הרמב"ם על-פה. אתְּ תחנכי אותנו?!". על גילויי פטרונות כאלה הלעיג אלתרמן בחגיגת קיץ, וניבא כי בני העניים הללו, החדורים שאיפה לעלות בסולם החברה, אכן יעלו בו, ירעננו את פני החברה הישראלית ויגיעו לגדולות, תוך דחיקת ההגמוניות הישנות ממעמדן: "מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים (…) / יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים / שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה. / לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ / וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ, / מְחַכּוֹת , לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ, / מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ". רוב הפרוגנוזות של אלתרמן התממשו, וגם זו: העולים החדשים מארצות המאגרבּ אכן עלו בסולם החברה והגיעו למרומיו ברשויות המקומיות, בכנסת ישראל ובצבא. בדורות הבאים, לכשינפיקו שטרות חדשים יש להניח שדיוקנותיהם של סופרים וסופרות מבני עדות המזרח יתנוססו עליהם, אם עדיין יעמוד הנושא העדתי על סדר יומנו, ולא ייעלם עד אז לגמרי מסדר היום הציבורי שלנו.