אלתרמן או אלחסיד?
בעקבות הסערה הציבורית על השטר הנושא את דיוקנו של נתן אלתרמן
פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1767, 25/07/2022
הרחבה של מאמר שהתפרסם במאי 2013
כשיצאו ב-2013 שטרות הכסף החדשים, התעורר ויכוח ציבורי בנושא הדמויות שנבחרו לעטרם ("שוב כולם אשכנזים"?!). אלתרמן שדיוקנו מתנוסס על שטר בן מאתיים שקלים, שקל למטרפּסיה (פסחים נז, ב); כלומר: "קיבל (כביכול) את עונשו". כבר לפני שבעים שנה בערך הִפציר בו דוד בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, אך אלתרמן מעולם לא הרים את הכפפה, והמשיך לשאת על גבו את ה"חטוטרת" של שמו האשכנזי עתיק היומין ואת עקת הגלות הנלווית אליו.
הוא דבַק בשמו האשכנזי – שפירושו "איש זקֵן", או "חכם" – ולא רק משום שחבריו כינוהו "נתן החכם", הן על שם גיבורו של לֶסינג והן על שם הנביא שפעל לצִדו של דוד המלך ושימש לו "תיבת בלמים" (בל נשכח: גם נתן אלתרמן פעל בתקופת "מלכותו" של דוד, המנהיג וראש הממשלה). הוא דבַק בשם אבותיו הן מתוך כבוד למסורת המשפחתית הן מתוך כבוד לקנייני התרבות של הגולה, שה"כנענים" ביקשו לסלקם מן המציאוּת העברית המתחדשת.
רק לבִתו תרצה העניק אלתרמן שם עברי המורכב מאותיות שמו. למען האמת, השם "אתר" דווקא הִתאים להפליא לאביה של תרצה – למשורר שהִרבּה בכל ספריו לכתוב על אתרים בכלל, ועל ערים בפרט – עד כי ניתן להכליל ולומר שהעיר היא הגיבורה הראשית של כל חטיבות יצירתו. ואף זאת: המילה "אתר" היא מילה ארמית, ולא מילה עברית למהדרין, ובתנ"ך ניתן לאתרהּ בקטעים הארמיים שבספרי דניאל ועזרא. גם בספרות חז"ל היא באה בעיקר בטקסטים שלשונם ארמית. האם כך רמז לרטוש ולחבריו שאין הוא מתנזר מן השפה שהביאו אתם עולי בבל בתקופת בית שני בבואם לארץ ישראל מן הגולה?
אלתרמן לא קיבל את הרעיון הניטשיאני של "שלילת הגולה" מבית-מדרשו של מ"י בן-גָּריון (ברדיצ'בסקי) ושל דוד בן-גוריון. בשיר "צלמי פנים" (שבספר "עיר היונה", שהלך אז ונכתב) הוא יצא נגד המגמות ה"כנעניות" המהפכניות, שבן-גוריון היה שותף להן במידת-מה, והביע את חששו שבלהט "כור ההיתוך" ובסערת המאבק על האֶתוס של המדינה ייזרקו ויאבדו נכסים לאומיים חשובים שנצברו באלפיים שנות גולה.
הוויכוח עם המגמות ה"כנעניות", שוללות הגלות, נראה ממרחק השנים ויכוח אידֵאולוגי ממרומי מגדל השֵׁן של המחשבה הצרופה, אך היו לו השלכות מעשיות ואקטואליות כבדות משקל, כי תוצאותיו עתידות היו לקבוע את אופי התרבות המתהווה. אלתרמן האמין שהעולים החדשים, על שלל המנהגים הזרים שהם מביאים מארצות מוצאם, יעשירו את המציאוּת ולא להפך. ככלל האמין אלתרמן, שהיה מהפכן שמרני, בתהליכים אבוֹלוּציוניים ובדיאלקטיקה של דורות, ואילו רטוש, הקיצוני והמהפכן ממנו, ביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: "לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד".
אלתרמן ביקש להימנע מכל תכתיב ואינדוֹקטרינציה. לדבריו, מלחמת התרבות בארץ תצמיח סינתזה שאי-אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה, אף אין להתיימר לדעת מה תהא דמותה. המציאוּת עדיין קורמת עור וגידים, ורב הנעלם על הנגלה. טועים ה"כנענים", טען אלתרמן, בכך שהם מנסים לכפות את תכתיביהם בתוקף, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות. הם מנסים לקבוע מראש, שלא כדין, מה דמות תהיה לה ל"שולמית", בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה (וכדבריו בשירו "מריבת קיץ": "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל").
מתוך שאיפה למיזוג גלויות ולחידוש ימינו כקדם חִייב בן-גוריון את כל נושאי התפקיד, ואת קציני צה"ל במיוחד, להמיר את שמותיהם הלועזיים בשמות עבריים, אך המודרניסטים (ובהם אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, עזרא זוסמן ולאה גולדברג), בניגוד ליונתן רטוש ולחבריו ה"כנענים" לא נענו לקריאתו. עם זאת, נושא מיזוג גלויות בכלל, ונושא השמות היהודיים בפרט, המשיך להעסיק את אלתרמן גם להבא.
באביב 1954, כתב אלתרמן את הטור "עם "עם הקונגרס הספרדי" ("דבר", מיום י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954), ובו נכלל שקלא וטריא רעיוני בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל".
מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו אלינו מספרד דרך ארצות המאגרבּ ומול הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו לנוכח הגילוי "המפתיע" שלא כל אקורד במנגינה הלאומית בת-ימינו חייב להסתיים בצלילי-סיומת אשכנזיים כמו "-וֹבְסְקִי" או "-אֶבִיץ'" או "מַן"; לשון אחר: בסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את הצלילים ואת הנימה המיוחדת שלו ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן").
כלול כאן גם חץ סָטירי נגד שניים ממתנגדיו שיצאו אז בפולמוס נגד טורו "יום הזיכרון והמורדים" ("דבר" מיום 30.4.1954), שבּו העלה אלתרמן את הטענה שהמרד הוא רק תו אחד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכי יש לזכור גם את הנִספּים. השניים שיצאו נגדו היו דוד כנעני (הנדלסמן) מקיבוץ מרחביה וטוביה בוז'יקובסקי מקיבוץ לוחמי הגיטאות. אלתרמן נאלץ להפשיל שרווּלים ולענות להם על דבריהם נגדו. לא כל האקורדים חייבים להסתיים ב"-וֹבְסְקִי" או "-מַן", קבע אלתרמן, אך לא בלי קורט של אירוניה עצמית, שהרי גם שמו הכיל את הסיומת "-מַן".
מעניין גם להיווכח שבין השמות הספרדיים הזכיר אלתרמן את השם המכובד "אלחסיד", בעוד שאל תוך דמותו של "מישה בר-חסיד" (מגיבורי "חגיגת קיץ") יצק אלתרמן יסודות לא מעטים מדמותו שלו (השם "בר-חסיד" ניתן לו אולי משום שאבותיו של אלתרמן היו ממשפחה של חסידי חב"ד). הדמיון בין "אלחסיד" ל"בר-חסיד" מלמד שאלתרמן חש אמפתיה כלפי הפליטים שהגיעו ארצה, והזדהה אתם עד כדי כך שהרגיש כאילו הוא אחד מהם.
שירי אלתרמן מ-1954 נכתבו כשהקובץ "שירי עיר היונה" (חלקו הראשון של הספר "עיר היונה") כבר היה על האובניים. רבים מתוך שלושים השירים שכותרתם "שירי עיר היונה" עוסקים באֶתוס של המדינה הצעירה ומתפלמסים עם תפישֹתו המדינית-תרבותית של בן-גוריון, שהדגישה את ערכי הצבאיות ואת שלילת הגולה. בכל יצירותיו מתקופה זו מתח אלתרמן קו של אנלוגיה בין עולי המזרח לבין העולים שהגיעו ממזרח אירופה.
במחזור "בטרם יום", מיד לאחר תיאור אותם פליטים שהגיעו "מִשִּׁבְרֵיהֶן שֶׁל קְהִלּוֹת-אַשְׁכְּנַזִּים", והוטלו ביום בואם ארצה לקרב לטרון, מתואר איך הוטלו אתם מסולמה של אנייה אל הקווים הקדמיים גם "בָּאֵי עֲרָב וְהַצִּיָּה, / בְּנֵי הָאִלְּמָה וְקוֹלָנִית בַּגָּלֻיּוֹת [...] בִּבְרַק מִשְׁחַת-שֵׂעָר, בִּבְרַק / טַבַּעַת וּתְבַלּוּל חוֹפְזִים בַּחוּץ / בִּכְרַך שֶׁל אַפְרִיקָה. גּוֹלָה חֲגוּרַת שַׂק / בְּלַעֲגֵי צִבְעֵי עֲרָב, צָרְפַת וְכוּשׁ". אלה ואלה נשלחו לזנק "אֶל מוּל קְצִירָהּ שֶׁל אֵש אוֹיֵב". בתיאוריו לא שׂם אלתרמן פדות בין "אשכנזי" ל"ספרדי": אלה ואלה הקריבו את חייהם למען המולדת. מול תרומתו של אליפלט, ששילם בחייו כדי להגן על חבריו, הציג אלתרמן את תרומתו של נתן אלבז יוצא מרוקו, חייל צה"ל שהקריב את חייו למען חבריו בקפיצה על רימון.
כנגד האמירה השגורה של בן-גוריון בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולָיֶיהָ, הִמליץ המשורר בשירי "עיר היונה" להשתהות מפּעם לפעם ולתהות אם אין בחולי הגלותי גם יסוד שראוי לשָׁמרו מכל משמר בשוב העָם אל ארצו ומולדתו ("לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל / נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ / מִן הָרִפְאוּת… לְבַל יָסוּף כָּלִיל / מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ. זִיק אֲשֶׁר קוֹרֵן הוּא / בְּאוֹר שֶׁאֵין לוֹ אָח, לְמוֹרָשָׁה / בְּשַׁעֲרֵי הָעֵת הַחֲדָשָׁה.// וְהוּא נִיצוֹץ שֶׁל סַרְבָּנוּת וָמֶרִי" וגו').
כאן ובמקומות אחרים בשירי "עיר היונה" טען אלתרמן אין להשליך את כל המִטען שהביא עִמו העָם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו. הוא התנגד לחבריו-יריביו "הכנענים" ולדוד בן-גוריון שטיפּח דעות כמו-"כנעניות", ולכל אלה אשר ביקשו בהשראת תורת ניטשה לדלג על תקופת הגלות ועל תרבותה (וכן על כלליו של המוּסר העברי-יהודי, שכּוּנה בפי ניטשה "מוּסר עבדים" הֶבּראיסטי), הראה אלתרמן מה עלול לקרות בעקבות מהפכה כה רדיקלית.
אלתרמן לא שינה את שמו לשם עברי לא משום שהתנגד למדיניות "כור ההיתוך", אלא משום שתפיסתו בנושא עיצוב דמותו של "היהודי החדש" הייתה כאמור אֶבולוציונית ומתונה הרבה יותר מזו של בן-גוריון. הוא לא חשב שעיצוב דמותה הרוחנית של האומה הוא עניין למפעלים ממלכתיים "מטעם", כי אם עניין טבעי שראוי לו שיתהווה במשך דורות רבים, ותשתתף בו "מקבילית הכוחות" של החברה בישראל לגווניה. הוא גם ידע שכל מהפכה מולידה תגובת-נגד, וחשש מפני אותם מהלכים קונטרה-רֶבוֹלוּציוניים מפלגים שישתתפו במלחמת התרבות המתרחשת כיום מול עינינו הרואות.
כאמור, הוא לא חשב שהגיעה העת להשליך את שם המשפחה הגלותי, ולא שעה לבקשת בן-גוריון להתנער מן השם ה"זקֵן" שנשא. ואגב, לא הייתה זו הפעם היחידה, שבה השיב אלתרמן את בקשת בן-גוריון ריקם. כששמע בן-גוריון שאלתרמן מחבר מחזה על ימי העלייה השנייה ("כנרת, כנרת"), הוא ביקש לראות את כתב-היד עוד בטרם יעלה המחזה על קרשי-הבמה, אך אלתרמן התעלם מבקשה זו ושמר על עקרון "חירות הפַּיִט" (licencia poetica) ממגע ידה של הפוליטיקה. דומה שרק יריבים אינטרסנטיים וחסידיהם השוטים, אשר לא הכירו את העוּבדות לאשורן ולא זיהו את הרמזים ששלח אלתרמן מפעם לפעם לבן-גוריון בין שיטי שיריו, יכולים היו להוציא לו – בטעות או במזיד – מוניטין של "משורר חצר".
אלתרמן, שייחל להתעצמותה של הריבונות היהודית בארץ-ישראל, התפלל בכל מאודו להגברת העלייה ולקליטתה. אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא ייפה את התמונה ולא ניבּא רק אינטגרציה, שַׁלווה והרמוניה. בצד "מיזוג הגלויות" הוא ניבּא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ושתתחולל כאן מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תְֹבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן".
כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר תפעל הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית את פעולתה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות רמות, וינקמו בהגמוניה האשכנזית את נקמת השפלתם. השמות העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלהם הם ראויים. השיר מסתיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן שצפוי לו מאבק לא-קל אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!).
בשעתו היה אלתרמן כמדומה היחיד מבין סופרי ישראל שנדרש לשאלת העלייה מצפון אפריקה – היחיד שתיעד אותה על כל קשייה ועיווּתי הקליטה שלה (על כך הרחיבה פרופ' רות קרטון-בלום). באותה עת ניתן היה להעריך את המשורר על אומץ לִבּוֹ: על שלא חשש להאיר את מעשי העוולה והאיוולת של ההנהגה שהשליכה את העולים היישֵׁר מן האנייה לעיירות פיתוח מרוחקות (אלתרמן הִרבּה לכתוב על סוגיה זו בשירי "עיר היונה", בשירי "הטור השביעי" ובספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ"), תוך חשיפת מדיניותו של בן-גוריון לביקורת קשה ונוקבת.
לימים, עם התפוגגות הסולידריוּת במדינה ועם התגברותם של הִלכי רוח המערערים על הנחות היסוד של הציונות, מאתרים מבקרים רדיקלים בתיאוריו של אלתרמן את תהליכי הקליטה של העולים מארצות המאגרבּ הדים לרגשי עליונות פטרונית של בן הארץ על אחיו הקרובים-הרחוקים שזה מקרוב באו. להערכתי, ניתן לזהות אצל אלתרמן אֶמפּתיה רבה כלפי אחיו הקרובים-הרחוקים, שאנשי הסוכנות שידלום לבוא ארצה אך לא דאגו כראוי לקליטתם בארץ, ביחד עם ביקורת נוקבת כלפי ההנהגה והמִמסד על אטימות הלב שבּהּ ליווּ את תהליך הקליטה.
ברקע יצירותיו האחרונות של אלתרמן נזכרת לא אחת הסלקציה שערכו פקידי הסוכנות ביהודי צפון אפריקה – סלקציה ששיסעה משפחות, שהולידה תחושת קיפוח מוצדקת ועוררה את תנועת המחאה של "הפנתרים השחורים".
אלתרמן ביכּה ב"חגיגת קיץ" את גורלה של עֵדה שלמה, שמִרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדברי אלתרמן בשירו "הפנים החדשות" בספרו "חגיגת קיץ": "בִּהְיוֹתָה מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָה אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָה בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָה כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב. / אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶֹר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים".
כך תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ששמותיהם – הנשמעים בחדשות בעת אסון בעיצומן של עבודות דחק – מעידים על חייהם הקשים בהווה ועל עברם התורני המפואר (שם כמו "ירך יעקב", שמו של חיבור תורני חשוב, רומז גם למאבקו של יעקב עם המלאך, שבסיומו זכה לשם "ישראל"). עולים חדשים אלה התברכו בסבלנות, יושר, כיבוד אב ואם ורגשי חברות חזקים, אבל לדעת מוסדות הקליטה... אין להם "שׁוּם עֲרָכִים".
מסַפּרים על גולדה מאיר, שבזמן כהונתה כשרת-העבודה ביקרה בעיירת פיתוח של יוצאי צפון אפריקה, והבטיחה לעולים החדשים שהמִמסד ידאג להם, לקליטתם, לרווחתם ולחינוכם. קם אחד העולים ואחר: "גבִרתי, מן הכפר שבּוֹ נולדתי הגיעו אִתי ארצה אנשים שיודעים את כל מִשנה תורה של הרמב"ם על-פה. אתְּ תחנכי אותנו?!". על גילויי פטרונות כאלה הלעיג אלתרמן ב"חגיגת קיץ", וניבא כי בני העניים הללו, החדורים שאיפה לעלות בסולם החברה, אכן יעלו בו, ירעננו את פני החברה הישראלית ויגיעו לגדולות, תוך דחיקת ההגמוניות הישנות ממעמדן: "מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים (…) / יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים / שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה. / לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ / וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ, / מְחַכּוֹת, לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ, / מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ". רוב הפרוגנוזות של אלתרמן התממשו, וגם זו: העולים החדשים מארצות המאגרבּ אכן עלו בסולם החברה והגיעו למרומיו ברשויות המקומיות, בכנסת ישראל ובצבא. בדור הבא, לכשינפיקו שטרות חדשים יש להניח שדיוקנותיהם של מדינאים וסופרים* מבני עדות המזרח יתנוססו עליהם, אם עדיין יעמוד הבידול העדתי על סדר יומנו, ולא ייעלם עד אז לגמרי מסדר היום הציבורי שלנו.
* הכתוב בלשון זכר נועד גם לנקבה, וכך גם במקורותינו, כגון בדיבֵּר החמישי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שהרי איש לא יעלה על הדעת שהבנות פטורות ממצוות כיבוד אב ואם). צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. הדרישה לכפילות מגדרית ("מדינאים ומדינאיות", "סופרים וסופרות") היא בעיני דרישה אופנתית הזרה לרוח השפה. דרך אגב, מה היו עושים הצרפתים (גם הצרפתית היא שפה המבדילה בין זכר לנקבה) אילו נאלצו להחיל את הכללים הטרחניים מבית-מדרשה של מירב מיכאלי על שמה של אגודת הסופרים והאמנים שלהם "Association des écrivains et artistes"? נסו, ותיווכחו בעצמכם עד כמה תהא התוצאה מסורבלת – משוללת כל חן ספרותי או אמנותי.