מדוע אני חוזרת שוב ושוב לספרו של אהרן מגד "החי על המת"?

פורסם: ידיעות אחרונות , 27/3/2026

לקריאה ב PDF כפי שפורסם בעיתון

את ספרו של אהרן מגד קראתי בשנת פרסומו (1965), עוד לפני שזכה להידפס במהדורות חוזרות ותורגם לשלל שפות זרות. באותה שנה התקבלתי לחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה והוקסמתי מהרומנים אנגלו-אמריקאיים הנפלאים שפרופ' מאיר רוסטון לימדנו. אף-על-פי-כן, לא החמצתי את קריאת "החי על המת", שעליו העיד מחברו בחיוך: "סבורני שמעטים הסופרים בארץ שזכו לפרסום כה רב על ספרים שכתבוּ, כשם שזכיתי אני על ספר שלא כתבתיו".

האירוניה הייתה חדה כתער: כזכור, יונס רבינוביץ, גיבורו של מגד, מקבל מקדמה נדיבה בעבור כתיבת ביוגרפיה על גיבור נערץ, אברהם-אברשה דוידוב שמו, אך אינו מצליח לעמוד בהתחייבות, ונתבע למשפט בגין הפרת-חוזה. מועקתו של הסופר שנקלע בכף הקלע כה רֵאליסטית ומשכנעת עד שהקורא חושב שאהרֹן מגד גופא, הוא ולא אחר, "נתקע" בעיצומה של המשימה, ולא עלה בידו להשלימהּ.

. הסופר, גיבורו של מגד, נזכר בפגישתו הראשונה עם אברשה: "פתאום הופיע, פתאום נעלם, והותיר אחריו תמרת־אבק של געגועים, כמו פרש הנעלם בדהרה אל מעבר לאופק. [...] בערב שמענו את קולו מרחוק, מתגלגל, בודד וגאה, באיזה שיר רוסי זאבי, מצד המושבה הקטנה, מוּכּת־הירח". תיאורים יפים ועדינים כל כך עדיין לא פגשתי אז, אף שעד שנת 1965 כבר פרסמו רבים מסופרי דור תש"ח את מיטב ספריהם.

יונס נזכר בשיחותיו עם הפָּרָש הבודד דוידוב, גיבור ראוי לשמו, אך גם בקי בספרות הרוסית הקלסית והרומנטית שהמהפכה קטעה את הישגיה הגאוניים. ראוי לזכור ש"גיבור דורנו", הספר ש"נתקע" ולא הושלם, נושא את שמו של הרומן היחיד והמיוחד של לרמונטוב, שגיבורו ההולל פֶּצ'ורין שוקע בהרס-עצמי ומנסה להפיג את השיממון הבטלני שלו בפרשיות-אהבהבים נלוזות. הספר – שהשפיע על עיצוב דמויותיהם של גוֹנצ'רוֹב, טוּרגנייב, וצ'כוֹב והשפיע אפילו על סופרים מערביים נודעים כדוגמת ג'יימס ג'ויס ואלבר קאמי – זכה לחמישה תרגומים עבריים (בעת חיבור "החי על המת" היה בידי מגד רק התרגום הראשון מאת דוד שמעונוביץ-שמעוני).

ב"רפובליקה הספרותית" שלנו הטביע "החי על המת" (1965) חותם מעניין: "מסובים היינו במרתף, החבורה כולה, חוגגים את הופעת החוברת הראשונה של 'סימן קריאה'". (עמ' 141). וראו זה פלא: בסוף 1972 יצאה החוברת הראשונה של כתב-העת "סימן קריאה" של מנחם פרי שהיה בכעשרים שנות קיומו כתב-העת הנחשב ביותר ב"קריית ספר" העברית. אפשר שיעקב שבתאי הושפע מדמויות הגברים הנהנתנים וקלי-דעת כדוגמת יונס רבינוביץ, גלגולן הבתר-מודרניסטי של דמויות כדוגמת פצ'ורין ואובלומוב מ"תור הזהב" של הקלסיקה הרוסית.

אצל מגד אמורה הייתה הכותרת "גיבור דורנו" להכתיר את סיפור חייו ההֶרואי של דוידוב. ואולם, מַהֲלך הדברים השתבש בכל המישורים: הראיונות שעורך יונס עם מכריו של הגיבור חושפים דמות שונה מן התדמית שנקבעה בציבור; ובמישור הפנים-ספרותי: לא הגיבור ההֶרואי הוא גיבורו של הספר, אלא דווקא דמותו האנטי-הֶרואית של יונס. כל ציפיות הקורא (המתלכדות עם ציפיות המו"ל והמִמסד הספרותי) נופלות באפקט-שרשרת, כשורה של קוביות דומינו.

יונס, כמו הסופר קל-הדעת של לרמונטוב וכמו אובלומוב של גונצ'רוב, אינו מצליח לעמוד בהתחייבויותיו ותחת זאת מתמכר לטיפה המרה, מתגרש מאשתו ומבלה את זמנו ברומנים מזדמנים וקצרי-מועד. הגיבורים אצל מגד מתמזגים זה בזה, ודמותו של דוידוב מורכבת כנראה מדמויות אחדות (אין הוא יצחק שדה, כפי שחשבו אחדים): בין ידידיו של אבי, בן דור המאבק על עצמאות ישראל, הכרתי לוחם שמעלליו וסגנונו דומים לאלה של דוידוב, אך שם משפחתו של אותו לוחם ניתן ברומן דוקא לגיבור אחר. כיום, זיהויו של המודל אינו חשוב, כי כבר לא שרדו אנשים שהכירוהו, אך עליי להודות שמגד היטיב לתארו בחרט אֳמָן.

מגד מעולם לא ניסה להסתיר את מקורות ההשראה שלו, וכתב עליהם בגלוי. ב"החי על המת" ניכרת השפעת עגנון שהעניק לגיבוריו שמות אלגוריסטיים לרוב. וכך, למשל, גיבור "החי על המת" קיבל את שמו של הנביא האנטי-הֶרואי, שברח מן השליחות (כשם שיונס בורח מן ההתחייבות שעליה חתם) ושמו של המו"ל קארפ קיבל שם של דג, בהשראת זה היוצא לבלוע את הנביא המקראי. אברשה, כמו אברהם אבינו, עומד תחת כיפת השמים וסופר את הכוכבים כבמעמד "ברית בין הבתרים", ושם-משפחתו "דוידוב" מאזכר את מלחמת העצמאות כמלחמת דויד בגוליית (ומותח קו של אנלוגיה בין מרגמת ה"דוידקה" של קרבות 48' לקֶּלע של דויד הנער, או ל"רוגטקה" שלו כבשירו של דן אלמגור "הצלף הג'ינג'י"). מקפקא נכנסו ל"החי על המת" גם המשפט ומשפטניו וגם המקק הגדול שאהובה, אשתו-גרושתו של יונס, מגלה בחדרו.

רוב ספריו של אהרן מגד משַׁקפים את חייהם של אנשים אנטי-הֶרואיים העוסקים בספרות לענפיה, ובכך אין לו מתחרה בספרות העברית: סופרים, מבקרים, עורכים, ארכיברים, ספרנים, וכדומה. "החי על המת" הוא כמדומני ספרו הראשון שבו העמיד מגד במרכז הזירה את עולם הספרות, על אורותיו וצלליו, אמִתותיו ונכליו. לסוגיהָ ולדורותיה. אמנם יצירות שגיבורן הוא סופר (בכל משמעיה של המילה) מצויות כבר אצל ברדיצ'בסקי ("גרי רחוב"), ביאליק ("סוחר", "איש הסיפון"), י"ח ברנר ("שכול וכישלון") ואצל ש"י עגנון ("אגדת הסופר"), אך במסכת יצירתו של מגד תופסות דמויותיהם של סופרים חזית רחבה ביותר – מ"החי על המת" (1965) ועד "עשרת הימים הנוראים" (2010). דווקא גיבור ספרו האחרון של מגד – "קברות התאווה" (2016) – אינו סופר אלא איש נדל"ן הנמשך אל הקרקע, ולא אל שמי הספרות.

ולא מקרה הוא שמגד כתב על סופרים ועל אנשי-ספר: אהרן מגד (1920 – 2016) ורעייתו אידה צורית (בת ה-100!) הקימו במרוצת השנים את "האימפריה הספרותית" – הגדולה ביותר בארץ, ואולי בעולם כולו. ידועים בארצות המערב זוגות ספרותיים כגון הסופר היהודי הפורה פול אוסטר (Auster), ורעייתו הסופרת סירי הוסטוודט (Hustvedt). ישנם גם משפחות סופרים נרחבות יותר, אך אין כמדומני תופעה הדומה לזו של משפחת הסופרים לבית מגד: אהרן מגד עצמו חיבר עשרות ספרים שתורגמו לעשרות שפות, וגם אחיו, מתי מגד, היה סופר חשוב ופרופסור לספרות ולתאטרון. בניהם של אידה (פרוזאיקונית ומשוררת מוערכת בזכות עצמה) ואהרֹן מגד הם הסופר איל מגד, מחברם של 24 ספרי שירה וסיפורת, וההיסטוריון פרופ' עמוס מגד מאוניברסיטת חיפה, המספר את הנראטיבים של השבטים האינדיאניים באמריקה. איל מגד נשוי לסופרת צרויה שלֵו, שחיברה עשרה ספרים נודעים, בתו של מבקר הספרות יצחק שלֵו ואחותו של הסופר והמתמטיקאי ענר שלו, הנשוי לדנה לבית דים-גולדברג, חוקרת הקלסיקה הקדומה. צרויה היא אחייניתו של הסופר יצחק שלֵו ובת-דודתו של הסופר מאיר שלֵו, וגם אם שכחתי בטעות מישהו מן הגלריה המפוארת הזאת, ניתן להבחין על נקלה שמדובר במשפחה הניצבת בחזית הספרות העברית מזה כשלושה דורות, והיא עדיין מרימה לה בקביעות תרומה נכבדה ורבת-ערך.

ואולם, דומני שאהרן מגד – בנו של מורה לעברית – עסק כל ימיו באנשים המוצאים את פרנסתם מ"קריית ספר" העברית לא רק משום שהמסדרונות של מערכות העיתונים והוצאות הספרים היו נהירים לו מחוצות העיר, ולא רק משום שמשפחתו המורחבת הוציאה לפחות ספר אחד בכל שנה קלנדרית, אלא משום שהדילמות של הסופרים מורכבות ומעניינות יותר מאלה של הסַפָּרים במִּספרות. ב"החי על המת" העלה מגד אחדות מהסוגיות המעסיקות כל האוחז בעט סופרים, גם אם המיר אותה במקלדת.

וזוהי בדיוק הסיבה שגורמת לי לחזור שוב ושוב ולקרוא בספר הפשוט והמורכב הזה, ש-61 שנים חלפו מיום פרסומו וטעמו לא התפגג. בעת שגולל את גורלו של יונס, שברח מן השליחות שהוטלה עליו כמו יונה הנביא , העלה מגד סוגיות שאולי העסיקו כבר את גיבוריו של הומרוס הקדמוני בעת יציאתם למסע בים סוער, או בחיים הסוערים כים אינסופי. הסוגיות רבות מספור, ומתוכָן אבחר באחת בלבד – זו המעמידה במרכזה את הסופר המשכיר את עטו (ובימינו, את מקלדתו) לבעלי המאה.

לפעמים מדובר באילוצים כלכליים, שאינם מאפשרים לסופר לסרב למשרת "משורר החצר" המוצעת לו, ולפעמים התיאבון לממון, לכבוד ולשררה, משכיח ממנו את יעודו האמיתי. אני קוראת את "החי על המת" שוב ושוב כדי להיזכר שאסור לאדם יצירתי ללכת שבי אחרי הפיתוי הקל המדיח אותו לקבל מענק, מקדמה, תקציב-מחקר, וכדומה, ולהתחייב להגיש את פרי-עטו בתאריך שנקבע מראש, ביחד עם דו"ח כלכלי לקרן הנדיבה המאפשרת את קבלת המענק.

החיים לימדוני שצדקו חז"ל בעת שקבעו ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח, ב). ולכך שני טעמים, לכל הפחות: האחת כרוכה בסכנת הפלגיאריזם: בעת שיצירתו של סופר, או הצעת המחקר של חוקר, נשלחת אל הלקטורים למיניהם, כדי לקבל מהם חוות-דעת, קנייניו הרוחניים נחשפים לעין זרה, והלקטורים עלולים לעשות לנכס לעצמם את הגילויים ואת רעיונות המקוריים של זולתם (וכבר היו דברים מעולם). יתר על כן, בחשיפה המוקדמת יש גם משהו הדומה ל-spoiler (קַלְקְלָן בעברית) המקלקל לקהל את ההנאה מן המסתורין. היה מי שהשווה את היצירה לבושם יקר הנתון בכלי סגור. אם ייפתח מפעם לפעם המִכסה, יתנדף חלק מן הבושם, עד שתכולת הכלי תתאייד לגמרי.

אכן, בחשיפת התכנים והרעיונות לפני שהושלמו נגרמת לסופר, או לחוקר, סכנת ההתאיידות, ועליו להימנע מחשיפה ולהגן על היצירה מפני בוזיהָ. שברגע שרעיונות יוצאים לרשות-הכלל לפני שקרמו עור וגידים, עלול הכותב להישאר בלי מוטיבציה להשלימם (והוא אף מתקשה להטיל בהם שינויים שצצים במהלך השלמת היצירה). חשיפת חלקים מהספר או המחקר עלולה להפגיש את הקוראים והמבקרים עם "חצי עבודה", והם עלולים להשמיע ספקות ולרפות את ידי הכותב. יוצא אפוא שגם מן הבחינה המעשית וגם מן הבחינה הפסיכולוגית מומלץ לשמור את כתב-היד סמוי מן העין. לפיכך, אני חוזרת וקוראת את "החי על המת", שמזכירני להיזהר מפיתויים ושלא להגיש מועמדות למענקים בגין ספרים שטרם הושלמו. מגד היה צעיר מילדיי כשלימדני את הלקח החשוב הזה, ואני מקבלת אותו בתודה ובהכנעה, כי כמוהו כעץ ירוק-עד.