על עדוּת ההולכת ונמשכת מימי בראשית

במלאת 66 שנה להודעת בן-גוריון ביום 23.5.1960 על לכידת אייכמן

עיון בשירו של דן פגיס "עדוּת"

בקיץ 1970 התפרסמה בכתב-העת "מאזנַים" של אגודת הסופרים העברים סִדרה בת שישה שירים פרי-עטו של דן פגיס –בכעין תגובה מאוחרת על אירועים שהתחוללו בעולם ובארץ מאמצע שנות ה-30' ועד התחלת שנות ה-60' של המאה ה-20. בשירים אלה, שהנסתר בהם רב על הנגלה, מתיכים בתוכם למקשה אחת את האימפרסונלי והאישי, את המיתי והאמיתי. לפעמים הם מרחיקים את עדותם עד לימי בריאת העולם ויחסי קין והבל, לפעמים נרמזים בהם הרהורים על אירועים ממשיים שאירעו בארץ בדור הראשון שלאחר הקמת המדינה, כגון החתימה על הסכם השילומים עם גרמניה (1953) או משפט אייכמן (1961).¹

בין ששת השירים המטלטלים של פגיס, שהיה אז מרצה בכיר בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, נכלל גם שירו הקצר אך העמוק "עדוּת", המסביר בעשר שורות דחוסות את עיקרי השקפתו בנושא הזהות היהודית והגורל הלאומי המשתלבים במציאוּת הכלל-אנושית:

"לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם./ אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם. / אֲנִי הָיִיתִי צֵל. /לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר. / וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מַה שֶּׁיָּמוּת. / וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִּיל, כָּחֹל,/ מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל:/ עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל/ שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת".

מה למשורר צעיר למדיי, איש האוונגרד של "דור המדינה" אשר חיבר שירי חידה מרומזים וחידתיים לחבורה מצומצמת של יודעי ח"ן, ולכתב-העת המִמסדי של אגודת הסופרים שהלך בתלם ולא ייצג את השירה האקספרימנטלית? הקשר נוצר ככל הנראה תודות לעורך "מאזנַים" באותה עת – ב"י מיכלי, איש בסרביה שברומניה, הגובלת בבוקובינה, מחוז ילדותו של דן פגיס. בדרך זו או אחרת הצטלבו דרכיהם של המשורר הצעיר והעורך הוותיק, שהכין אז ביחד עם ק"א ברתיני ויצחק קורן את הספר המונומנטלי בן אלף העמודים "יהדות בסרביה" (1971). פגיס – ששמו עדיין לא הוּכּר אז בציבור הרחב² – זכה שמיכלי יפתח לפניו את שערי "מאזנַים" ויציב את ששת שיריו עמומי הפשר, בהם השיר "עדוּת", בפתח הגיליון, לפני דבריהם של סופרים ששמם הלך לפניהם.

השיר מציג קטע משיחה שבָּהּ מסביר הדובר (ה"אני" החי המדובב את עדותו של אדם שעלה כעשן מארובות המשרפה אל ספֵרות עליונות בשמים) את השקפתו על הסיבות והנסיבות שהביאו ל- condition juive, בימי מלחמת העולם הראשונה ובכל הדורות. מצבו של יהודי כמוהו, שנפגש בפעם הראשונה בשנות השואה עם עָצמתם של בעלי המדים והמגפיים. מוצג כאן לפנינו כעין עדוּת קומפקטית של עד מומחה לפני חבר שופטים בישיבה שהתכנסה לשם זיכויו/ם של נאשם/ים או להפללתו/ם. אפשר שמוצג לפנינו משפט כמו-רֵאלי, בדומה למשפט אייכמן, ואפשר שמדובר כאן במשפט חלומי ודמיוני הנערך לפני בית-דין של מעלה. השיר משחזר כביכול את דברי-העדוּת של אחד מקורבנות שואה, אולי של המחבר גופא, ששרד את השואה ונכנס לעורו של אחד מקורבנותיה שהומתו ונעלמו באוויר הדק (כמאמר הניב האנגלי הידוע "to vanish into thin air"). הוא מבקש, או מתבקש, להבהיר את הדברים, ומנסה בתגובה לחדד את עדותו כדי שתהא מדויקת ומדוקדקת בכל פרטיה, ולא יימצא בה דופי. עם זאת, הוא משמיע בסוף עדותו דברים שגם שופט בקי ועתיר ניסיון יתקשה להבינם.

סגנונו של העד אינו עשוי מִקשה אחת, אלא הולך ומתפתח, הולך ומשתנה, במהלך העדוּת. בפתח העדות, נימת הדברים ומבחר המילים, וכן הנוסח הדיבורי, נשמעים כאילו מדובר בעדוּת כמו-מוקלטת, פשוטה ועניינית, שלא עברה "שיפוץ" ועריכה. בהמשך הרושם היום-יומי והקונקרטי של דברי העד משתנה לחלוטין, במיוחד למשמע האמירות החותמות את השיר, שטיבן ערטילאי וסוּרֵאליסטי לגמרי.

בערך "ויקיפדיה" המתאר את עדותו של הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק) במשפט אייכמן – עדוּת מזעזעת שבָּהּ כינה הסופר את אושוויץ "פלנֶטה אחרת" ובמהלכה התעלף על דוכן העדים – נכתב בין השאר: "המשורר דן פגיס אשר נמנע מלהעיד במשפט אייכמן, התעמת בשירו 'עדוּת' עם הגדרת אושוויץ כ'פלנטה אחרת' וכתב: 'לֹא לֹא / הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי-אָדָם'", וגו'. נוסיף על אלה הדברים, ונזכיר שבפרקי יצירת הפרוזה "אבא", שפורסמו לאחר מותו, כתב פגיס: "הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר-שתיים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן".³ בתקופת משפט אייכמן הגיעו אפוא לסיומן שנים רבות של הדחקה, שבהן ניסה סֶבֶרין פגיס, יליד רומניה, להזדהות עם דמותו המומצאת של דן הישראלי, שאותה ברא בכוחותיו שלו כדי להתכחש לדמותו הגלותית שליוותה אותו בדרכו ארצה ולמחוק מזיכרונו את החוויות הקשות שבהן התנסה בשנות המלחמה.

פרשניו של שיר זה חשבו ברוּבּם שהמילים "לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי אָדָם" וגו' מצדדות בגישתה של חנה ארנדט, שנשלחה מטעם העיתון "ניו יורקר" לסקר את המשפט, ותיארה את רב-המרצחים לא כחיית-אדם אלא כאדם רגיל שנקלע למציאוּת מעוּותת.⁴ סקירות קובצו בספרה Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil ("אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליוּת של הרוע"), שיצא באנגלית ב-1963 (ובעברית רק בשנת 2000!). בספר זה לא הציגה ארנדט את אייכמן כמפלצת, כי אם כאזרח בעל אישיות קונפורמיסטית שלא עבר שום עבֵרה לפי החוק הגרמני המעוּות של הרייך השלישי. דבריה על הרוע ה"בנאלי" של אייכמן זכו לעניין רב ולתהילה ברחבי העולם ולגינויים רבים בישראל.

לדעתי, כוונת הדברים בשירו של פגיס שונה מן התפיסה הפייסנית של חנה ארנדט, שהתעלמה מן הפסיכופתולוגיה שבאישיותם ה"נורמטיבית" של אייכמן ושל קברניטי מכונת-ההשמדה הנאצית, שכל רעיון הוּמני והוּמניסטי היה זר להם לחלוטין. בשיר "עדוּת" פגיס מסכים כביכול עם הדברים הפייסניים הללו, אך למעשה מתבונן בהם באירוניה מרה כבדברים שרק יהודי גרמניה, כמו חנה ארנדט, המתגעגעים ל"מולדתם הישָׁנה והטובה" יכולים היו לאָמרם. אמנם בשורת הפתיחה של השיר משולבת המילה "בְּהֶחְלֵט", אך אין מדובר בתמונה מוחלטת, בעלת אופי בינארית בצבעי שחור-לבן. לשיטתו של פגיס האמירות הנאמרות בשיר "עדוּת" משקפות באירוניה מרה תמונה פּוֹלַרית מורכבת שיש בה מִגוון רחב של גוני ביניים ושל אפשרויות אינטרפרטטיביות. האם אפשר להבין את טענתו של העד שהנאצים היו בהחלט בני אדם שלא כאמירה אירונית? האם ניתן להבין את הבנימוק ה"הגיוני" שהנאצים היו מצויידים ב"מַדִּים, מַגָּפַיִם [...] הֵם נִבְרָאוּ בְּצֶלֶם" כנימוק לוגי סביר?

קשה לדעתי לדעתי להחמיץ את הכוונה האירונית הטמונה בשורת הפתיחה. ניתן לדעת בוודאות שלפנינו עדוּת אבּסוּרדית שבָּהּ – מאחורי הקלעים – עומד המחבר המובלע וקורץ לקוראיו במבט עצוב וביקורתי כאחד. כל קורא אמור לשים לב לכך שבעת הניסיון לבסס את הטיעון בדבר "אנושיותם" הביזארית של בעלי המדים והמגפיים ולהסיר הסטיגמה החייתית מעל דמויותיהם, אין העד מביא אפילו ראָיה אחת המוכיחה את אנושיותם. נהפוך הוא, העד מאפיין את הגרמנים באמצעות האובייקטים נטולי הגוון האנושי שאִפיינו אותם. הוא עושה כן בסגנון האופייני לגרמנים: בפסקנות חסרת התלבטות, תוך שימוש במילה "בְּהֶחְלֵט", האופיינית לאותה צייתנות דייקנית ומוחלטת שאפיינה את הנאציזם (כמילים כגון "bestimmt", "eindeutig", "Jawohl" וכדומה, הטיפוסיות לשפה הגרמנית). דבריו של העד מתאפיינים בחלוקה בינארית של "שחור-לבן", בהיגיון "יֶקי" סדור, אך "איגיוני" (nonsensical) עד לכדי אבּסוּרד. למעשה, הדובר מזדהה עם הטיעון של שוביו ומבקשי נפשו, ולוקה באותה תסמונת פסיכו-פתולוגית הקרויה Stockholm Syndrome המאפיינת אותם שבויים או קורבנות-התעללות המפתחים רגשות, הבנה ואמפתיה כלפי השובה המתעלל בהם.

לפנינו סָטירה מובהקת, שבָּהּ כאמור אין הדובר מביא אפילו טענה הגיונית אחת לשכנענו בצדקת דבריו, שלפיהם נבראו שונאי-העם בצלם ה': הוא אינו טוען, למשל, שהיו ביניהם אנשים שניסו להתנהג בצורה אנושית וסייעו ל קשישים, נשים וילדים. הוא אינו מנסה להביא ראָיות שלפיהן היו בין הנאצים אנשים ש"בסך-הכול" מילאו פקודות מתוך פחד מפני הממונים עליהם. הוא אף אינו תולה את אנושיותם בתווי פניהם או בשפת-הגוף שלהם, אלא אך ורק ב"מַדִּים, מַגָּפַיִם", המייחדים אותם כביכול מֵחיות הפרא, - מן הטורפים והדורסים.

הדובר-העד בשירו של פגיס מביא לכאורה טיעונים שמפחיתים את הדֶמוניוּת של הצוררים, אך למעשה דבריו מגבירים אותה. הדברים מציגים את כיצורים שחיצוניותם נבראה אולי בצלם, אך הם לא צוידו בשמץ של רגש אנושי הדרוש לשם גילוי של הזדהוּת-מה עם הקרבן. לא היה בהם קו מצפון אחד שיבהיר להם את חומרת מעשיהם. המגפים המשמשים כאן באירוניה כסימן של היותם "בני אדם" ש"נבראו בצלם", מזכירים את האטימולוגיה של המילה "קלגס", שמקורה בנעל המסומרת של החייל הרומאי, הקרויה "קליגה". באמצעות אפיונם של הגרמנים דרך המדים והמגפיים שלהם הם מצטיירים כיצורים חזקים ואלימים, הדורכים ברגל גאווה על האדמה ועל גופות קרבנותיהם, בלי טיפה של אמפתיה אנושית.

חוץ מהמדים והמגפיים, יש בשיר שלפנינו אובייקט נוסף, שאינו בולט לעין, הקרוי "עדוּת". המילה "עדוּת" שבכותרת אינה מציינת רק עדוּת משפטית, והיא איננה רק שם-עצם מופשט. מילה זו מציינת גם חפץ מוחשי הנזכר פעם אחת בתנ"ך. חפץ זה נזכר בסיפורו של יואש בן אחזיה שהמליכוהו בעזרת הנזר והעדוּת ("וַיּוֹצִא אֶת-בֶּן-הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַנֵּזֶר וְאֶת-הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ-כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ"; מלכים ב, יא, יב). היו ששיערו שהעדוּת היא התורה, והיו ששיערו שמדובר בעדיים, המוסיפים לבן המלך כבוד ויקר. היו גם שפירשו את המילה "עדוּת" כתעודת יוחשׂין, המעידה על זכותו החוקית של הנסיך לאחוז בכתר. מכל מקום, ברור מן ההקשר שבן המלך הוכתר לתפקידו המלכותי בעזרת שני חפצים שנתן לו הכוהן: הנזר והעדוּת.

וכך, בעוד שהגרמנים הצטיידו בנזר ובמגפיים הצטיינו בני ישראל ב"עדוּת" – בגווילים ובתעודות, לרבות אותה "תעודה" ("יעד" או "ייעוד") הקרויה בפי המשכילים "תעודת ישראל בעמים". היא נולדה מתוך שאיפה של אנשי-רוח יהודיים לאורך הדורות להיות "אור לגויים" ולשמור על התורה ועל האמונה המוֹנוֹתאיסטית. רעיון זה מצוי הרבה בשירי ביאליק המתעמתים עם הרעיונות הניטשיאניים בדבר ההבדלים שבֵּין היהדוּת ליוונוּת ("הֶבּראיזם והֶלֶניזם"). ואלתרמן, שהידיעות הראשונות על ההשמדה השיטתית הגיעו אליו בעת שהועסק בעיתון "הארץ" בתרגום ידיעות מהעולם שהגיעו בטלפרינטר, הדפיס על-אתר בעיתון את שירו "מכל העמים" (27.11.1942) ובו הטחת דברים קשים בהשגחה העליונה שבגדה בתפקידה:

בִּבְכוֹת יְלָדֵינו בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים / אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ. / כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים / אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.// כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים / מִנּוֹרְבֶגִים, מִצֶ'כִים, מִבְּרִיטִים. / וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים,/ יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים,/ הֵם יוֹדְעִים כִּי דָמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים – / הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי.

בהבדל שבין החפצים הקונקרטיים, המייחדים את הגרמנים בשירו של פגיס (מדים, מגפיים) לבין החֵפץ הקונקרטי והאבסטרקטי כאחד הקרוי "עדוּת", נעוץ ההבדל שבין "יהדות" ל"יוונוּת" (נזכיר כי היוונוּת כוללת גם את הגרמניוּת, כשהרי הגרמנים הזדהו עם הפָּגָנים, ממשיכי תרבות הֶלַס=יוון). כצאצאי יפת, בנו של נֹח (ולפיכך "בני-אדם"), הם נולדו בצל הצלב אך האמינו גם באלילי יוון ורומי. וכבר הזכרנו את הדיהומניזציה הכרוכה בהצגתו של פגיס את הגרמנים באמצעות חפצים ולא באמצעות תכונות אנושיות כלשהן. כשביקש ביאליק לערוך דיהומניזציה של חיות-האדם שבשוק, הוא תיארם ככלים ריקים העטופים בבלויי סחבות, ולא כבני אדם (כך נהג גם ביצירתו "שור אבוס וארוחת ירק"). בעקבות ביאליק נהג גם עגנון בנובלה הידועה "עד הנה" וברומן "בחנותו של מר לובלין", שיצא מן הגניזה – שניהם על היהודים במרחב התרבות הגרמני בימי מלחמת העולם הראשונה.

העד בשירו של פגיס ממשיך לתאר את אויביו כמי שנבראו בצלמו של אל חזק, ועל כן גם הם חזקים כמוהו. אלוהי הצורר הגרמני איננו צל המוליד צל, או עשן הגורר עשן, כי אם צֶלֶם (שפירושו גם "צלב"). גם צוררי העם נבראו לכאורה בצלם האל האוניברסלי, שאמר למלאכיו "נעשה אדם בצלמנו", וכך מוליכנו שירו של פגיס אל יפת, בנו של נֹח ואביהו המיתולוגי של העם הגרמני. השם הרומי Iapetus, הקרוב לשם המקראי "יפת" הוא שמו של טיטאן – בנם של אורנוס (אל השמים) וגאיה (אלת האדמה) – הנחשב אביהו של המין האנושי.

לפנינו גרמנים, צאצאי נֹח ובנו יפת (ולפיכך בני-אדם), שנולדו בצל הצלב (ה"צֶּלֶם") אך האמינו גם בטיטנים שהעניקו להם את רעיון העליונות (גם היהודים האמינו ברעיון האליטיסטי של "אתה בחרתנו"). שני סוגיו של האדם – ה"הלניסטים" וה"הבראיסטים" – האמינו אפוא בעליונות עמם, אך מה רב ההבדל בין עליונות פיזית לעליונות רוחנית. שני סוגיו של המין האנושי לא התנזרו מדיהומניזציה של הצד השני, אך מה רב ההבדל בין תיאורם של הנאצים כקלגסים וכחיות-אדם (תיאור שאותו השיר "עדוּת" מנסה לכאורה להכחיש) לבין הקריקטורות האנטישמיות שהשניאו את היהודים על האספסוף שביקש לחסלם:

מן המסר המובלע בשירים כגון "על השחיטה" של ביאליק, "מכל העמים" של אלתרמן , או "עדוּת" של פגיס עולה המחשבה שכל עם בוחר את דמות האל שלו וסולל אליו את הדרך הראויה. אלוהיו של העם הגרמני היה הטיטאן "יפטוס", קרובו של "יפת" המקראי. הוא היה בנם של אלוהי השמים והארץ (המתגלמים בשירו של פגיס במגפיים הדורכים על הארץ ובעשן הכחול של המשרפות המרחף בחלל בדרכו אל השמים).⁵ משירו של פגיס ניתן להבין שאין היהודי שואף להיות בנו של אל שהוא טיטן, המצייד את בניו במגפי קלגסים, אך גם אין ברצונו להימוג באוויר כעשן ארובות כדי להיתמר ולהגיע אל אל ערפִלי.

השיר כולו מיטלטל בין הארץ לשמים. הוא מראה שיצורים המכוּנים "בני אדם" יכולים להגיע לשאול תחתיות, והם יכולים להתרומם לגובהי שמים. הדובר בשירו פגיס אומר (ובניסוחם משתתף המחבר המובלע הקורץ לקוראיו באירוניה): אפשר שאני, היהודי, לא נבראתי בצלם אלוהים, כי לאלוהיי אין צלם. אלוהיי הוא כמו עמוד העשן שהלך לפני העם במדבר, או כמו אותה יֵשות טרנסצנדנטית שהסתתרה בנקרת הצור ממבט עינו של משה. לכן היהודי הוא צל, ולא צלם. אלה שנולדו בצל הצלם יש להם אל חזק שהעניק להם בצלמו את צלמם.

ואולם, משירו של פגיס מתרמז מסר נוסף, העולה בדרכי עקיפין: מי שמתכחש כמו חנה ארנדנט לכך שבשואה נגלו שני סוגים של בני המין האנושי, שלכל אחד מהם אֵל או אמונה משלו, וטוען כמוה שכולנו – מרצחים וקורבנות – נבראנו "בצלם" אחד, צריך להבין גם את המשמעות הנגזרת מטענה כזאת בתחומי העונשין. אם הקלגסים, בעלי המדים והמגפיים, היו "בני אדם" כמונו, הרי שיש לדון אותם בכל חומרת הדין. במילים אחרות: יש להענישם כפי שמענישים בני-אדם, ולא כפי שמענישים חיית טרף או כלב שוטה שאינם מסוגלים לשלוט ביצריהם.

אם כן האל הטיטאן "יפטוס", קרובו של "יפת" המקראי, שברא את הגרמנים, הוא בנם של אורנוס (אל השמים) וגאיה (אלת האדמה). גם בסיפורים המכוננים על הברית בין העם לאלוהיו ("ברית בין הבתרים" וסיפור ה"עקדה") הבטיח האל העברי הנסתר לאברהם להרבות את זרעו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים. פגיס פירק את הסיפורים הללו לגורמיהם והשתמש במרכיביהם בדרך סוראליסטית: "תַֹנּוּר עָשָׁן" הנזכר ב"ברית בין הבתרים" (בראשית טו, יז) מתלכד עם ענן העשן שיצא מארובות התנורים שבתאי המוות; המילה "כָּחול" המציינת את צבע השמים ואת צבעהּ של גופת המת, מתלכדת עם המילה "כַּחוֹל" (בראשית כב, יז) הרומזת באירוניה טרגית להבטחה האלוהית שהופרה בשואה.

מצבו הטרגי של היהודי, בנו של אל חלש שהֵפֵר את הבטחותיו, מתבטא במילים החידתיות: "מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל" שבסוף השיר. מי הוא האדם הצריך לבטא מילות פיוס והתנצלות? הרוצח או הקרבן? ואולם, פגיס, איש החידות, השתמש כאן במילה "מְפֻיָּס" (שממנה נגזרו גם מילים זרות כמו peace באנגלית, Paz [פַּאז] בספרדית, Paix [פֶּה], Pace [פאצ'ה] באיטלקית, Pax [פאקס] בלטינית, ו-Pacifism בלשון הבינלאומית) כדי להדגיש את הפייסנות של היהודים, שמקורה בחולשתם ובפחדם מפני מלחמה. האם רמז כאן פגיס ב-1970 לחלקם המרכזי של היהודים במנהיגות תנועת השלום שקמה ב-1965 בארה"ב נגד מלחמת ויטנאם, שחרתה על דגלה את הסיסמה "עשו אהבה, לא מלחמה"? היהודים היו מאז ומעולם בין היזמים והפעילים של תנועות השלום בעולם, וגם היהודי בשירו של פגיס עולה לשמים "מְפֻיָּס", מבלי להשמיע זעקת תוכחה על גורלו.

פגיס השתמש גם במילה הרב-משמעית "מִתְנַצֵּל" בשתיים מהוראותיה הנדירות: ביהדות קמו בכל הדורות הוגי-דעות וסופרים שכתבו "כתבי התנצלות", שבהם ניסו לשכנע את קברניטי המדינה ואת הכמורה שהיהדות היא דת רציונלית ושוחרת שלום שאינה מסיגה את האנושות לאחור. כך, למשל, ר' ידעיה הפניני, תלמידו של הרמב"ם, חיבר כתב-התנצלות בעקבות חרם שהטיל הרשב"א [ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת], גדול חכמי ספרד בדורו, על הפונים ללימודי פילוסופיה. לפני גיל 25. בכתב-ההתנצלות ר' ידעיה הפניני לימד זכות על העיסוק בפילוסופיה, נימק את השילוב בינה לבין האמונה והֵגן על דרכו של הרמב"ם הן למען עם ישראל הן כאפולוגיה כלפי חכמי הנצרות שביקרו את עקרונותיה של היהדות. ריב"ל [ר' יצחק בער לווינזון], מראשוני תנועת ההשכלה ברוסיה, חיבר גם הוא שני כתבי התנצלות שנועדו לרכך את יחסו של הצאר כלפי יהודי רוסיה. יוצא אפוא שיהודי הגלות כתבו כתבי התנצלות, שבהם ניסו, למרבה האבּסוּרד, להסביר אפילו כזבים מופרכים כמו "עלילת הדם".

יתר על כן, בתנ"ך יש שימוש יחידאי בצורת הפועל "התנצל" בפסוק "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (שמות לג, ו), בהוראת: הסרת העדיים ופריקתם. וכאן, היהודי עולה לשמים כעדן, לאחר ההתנצל מכל עדייו, לרבות העדי הקרוי "עדוּת" (מלכים ב, יא, יב), כמוסבר לעיל. היהודי במחנות הריכוז וההשמדה התנצל מכל עדייו, בין שהציע אותם לשוביו בעבור פת לחם, בין שעדייו נגזלו ממנו ומוינו בערמות – טבעות, שרשראות, צמידים, וכו'. לגרמנים בני האדם היו מדים ומגפיים. היהודי הסיר את כל חפציו, התנצל מהם ונתן אותם לשוביו, או שהם הפשיטוהו והשאירוהו עירום ועריה, בלי כל חפצי הערך שלו. על כן מתואר כאן היהודי כעשן כחול המיתמר אל אלוהיו דרך ארובות המשרפות, והוא "קַלִּיל, כָּחֹל,/ מְפֻיָּס [...] מִתְנַצֵּל". זה היה מצבו של היהודי – ה-condition juive – בכל תקופת הגלות הדוויה, וזה היה גם גורלו בתחילת שנות השישים, כשבתא הזכוכית ישב אחד מקברניטי השואה ושמע את עדויות הניצולים. גם אז, כשוותיקים וניצולי שואה הקימו יחדיו מדינה והתמודדו עם אתגר הריבונות, עדיין ניכרו ההבדלים בין "הלניזם" ל"הבראיזם", שיישארו אולי גם להבא כשהיו מאז ימי נֹח ובניו, עת נתגבהו מחיצות של דת ושל גזע בין בני האדם.

הערות:

1. סדרת השירים התפרסם ב"מאזנים", כרך לא, חוב' א, סיון תש"ל, יוני 1970, עמ' 3 – 4 (ביחד עם השירים "אירופה מאוחר", "כתוב בעיפרון בקרון החתום", "המסדר", "עדוּת", "עדוּת אחרת", "טיוטת הסכם לשילומים". כשיצאה החוברת מלאו שנתיים למותו של אלתרמן, ולכאורה הועבר כתרו למשמרת הצעירה של יהודה עמיחי, נתן זך וסופרי "לקראת". בארץ יצא ב-1969 ספרו של יורם קניוק שהתמודד בדרך קפקאית-גרוטסקית עם חייהם המצולקים של שורדי השואה. בארצות-הברית יצאו אז הצעירים בהפגנות מתוקשרות נגד מלחמת ויאטנם.
   

2. ב-1973, כשיצא לאור ספר הילדים הפופולרי שלו "הבֵּיצה שהתחפשה", כבר הכירו רבים את שמו.
   

3. דן פגיס, "כל השירים", ירושים: הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 1991, עמ' 368.
   

4. בפרשנויות של השיר "עדוּת" עלתה בווריאציות שונות האפשרות שהשיר מצדד בדברי חנה ארנדט (כך, למשל, בדבריו של אהוד אמיר, עורך התוכן של אתר "יד ושם", שנכתבו ב-3 במארס 2025, וכן – אגב הסתייגות כלשהי – בדבריו של הפסיכולוג דרור גרין שניתח את השיר הזה באתרו האינטרנטי "פיוט", גיליון 979, שנה עשרים, מרץ 2026). גם מערכי שיעור של מורים שנאספו במרשתת מסבירים בדרך-כלל שפגיס לא ראה בצוררים מפלצות או חיות-אדם אלא בני-אדם שנבראו בצלם ושבנסיבות היסטוריות מסוימות נהפכו למרצחים.
   

5. משירים כאלה מתרמז שבעצם לא אלוהים בורא את האדם בצלמו, אלא האדם בורא את אלוהים בדמותו וצלמו, ובמרשתת מצוי הפלינדרום "מיהו לא-אלוהים", שניתן לקָראו מכל כיווּן, ללמדנו שכל אחד יכול להכתיר את עצמו או את זולתו בהילה אלוהית.