סיפורי פרסום והפרסת פרסים

מסמכים לא ידועים מארכיון יעקב הורביץ, הסופר ועורך מדור הספרות של עיתון "הארץ", על קשריו עם המשוררת נלי זק"ש, חושפים את חוטי המסכת שטווה גרשום שוקן כדי להכתיר את עגנון בפרס נובל לספרות

פורסם: הארץ, 29/3/2026

עוד בשנת 1946 יזם שלמה-זלמן שוקן מהלך שעתיד היה להוביל להענקת פרס נובל לעגנון, וביקש מקורצווייל, מבקר-הבית של "הארץ", שיכתוב המלצה מקפת, שעליה חתם פרופ' ש"ה ברגמן מהאוניברסיטה העברית. קורצווייל, שהעמיק בחקר עגנון וכתב את ההמלצה המלומדת בידע רב ובגרמנית עילאית, לא יכול היה לחתום עליה, כי באותה עת הוא לא היה אלא מורה בגימנסיה. רק ב-1964, משחידש גרשום שוקן את מהלכיו של אביו ויזם פנייה שלישית לוועדת הפרס, כבר הוענקה לקורצווייל דרגת פרופסור, והוא חתם במו-ידיו על ההמלצה שנשאה פרי ב-1966.

בינתיים צצו מועמדים חדשים בעלי סיכויים מרובים, בהם המשוררת היהודייה-הגרמנייה נלי זק"ש, תושבת שטוקהולם, שביצירתה העמידה קינה מזעזעת על הגורל היהודי בכל הדורות. כוכבהּ דרך בשנות היווצרותה של "גרמניה האחרת", עת מבקרים ומתרגמים לא מעטים עטו על שיריה ומחזותיה כמוצאי שלל רב. צרור מסמכים שנתגלה לא מכבר בארכיונו של הסופר יעקב הורוביץ, חברהּ ומתרגמהּ של נלי זק"ש, שותפתו של עגנון לפרס נובל (1966), חושף את חוטי המסכת שטווה גרשום שוקן כדי להכריע את הקרב, להכתיר את עגנון ולהגות את כל מתחריו מן המסילה.

לאחר שהתאושש יעקב הורוביץ מן הבגידה הכפולה – של אשתו מירה ושל חברו אברהם שלונסקי – שעליה ועל השלכותיה היצירתיות סיפרתי במוסף זה ביום 14.1.2025, הוא נשא את אטשי לבית שטרן, פקידה במחלקה הסוציאלית של עיריית תל-אביב, והשניים התרחקו מחוגי הבוהמה ומאור הזרקורים. בשנת 1958 נתמנה הורוביץ לתפקיד נספח תרבות בארצות סקנדינביה, ישב בשטוקהולם עם אשתו החדשה וניהל חיי-נישואים בוגרים ורגועים.

יעקב הורוביץ, מהסופרים המקוריים של המודרנה התל-אביבית, היה איש מערכת "הארץ", ומעולם לא השתייך למשרד החוץ. איך ומדוע מינוהו לתפקיד הנכבד, ומי קבע שיתגורר בשטוקהולם דווקא, ולא בעיר אחרת במרחבי סקנדינביה?! עניין זה נשאר סמוי מן העין, ואינו נזכר בחיבורים הביוגרפיים על הורוביץ ואפילו לא בערכים שנכתבו עליו באנציקלופדיות ובלקסיקונים, הגם שהוא כה קרדינלי להבנת התהליך שהוביל לזכייה בפרס נובל. ייתכן שבגנזכי המדינה נותרו התכתבויות ומסמכים של האישים ממשרד החוץ שמינוהו לתפקידו.

האם הפעיל גרשום שוקן את קשריו כדי לתפור את חוטי המסכת? קשה לדעת, אך נציין שבחליפת-המכתבים שנערכה בין עורך "הארץ" לבין הורוביץ, ניסה שוקן ברמזים מחוכמים לקדם את סיכוייו של עגנון ולהמעיט בערך מתחריו. ברי, זכייתו של עגנון בפרס נובל הייתה מזַכּה את הוצאת שוקן בתמלוגי ענק מתרגומי יצירותיו לשפות רבות וממכירה מואצת של כתביו בארץ. לא ייפלא ששוקן השתדל לעשות את עגנון לסופר בין-לאומי. הביוגרפיה של דן לאור הקדישה לנושא קידומם של סיכויי הפרס עשרות רבות של עמודים, יותר ממה שהוקדש למידע על הרומנים הגדולים של עגנון, אך דמותו של הורוביץ אינה נזכרת בהֶקשר זה אפילו פעם אחת.

ואולם, אם חשב גרשום שוקן שעורך הספרות של "הארץ" יעזור לו בקידום סיכוייו של עגנון, נכונה לו הפתעה. הורוביץ התחיל לתרגם את שיריה של נלי זק"ש ופיתח אִתה קשרי-ידידות אמיצים. הוא ורעייתו ביקרו אותה תכופות במעונה הצנוע – בדירה קטנטנה שנמסרה למשוררת ולאִמהּ הישישה מראשי הקהילה היהודית בשטוקהולם. כה קטן היה מעונָן של השתיים עד שאם היו ניצתים בראשה רעיון או שורות שיר באמצע הלילה, היא לא העזה להדליק אור כדי שלא להעיר את אִמהּ. במקום לקום ממיטתה, היא שיננה את הדברים שעלו בקִרבָּה, ורק בבוקר העלתה אותם על הכתב. כך סיפרה ליעקב הורוביץ, שתיעד את דבריה ביומנו.

ניכּר שהסופר, שהתחנך באוסטריה ושלט שליטה מושלמת בגרמנית, הקדיש הרבה מזמנו לקידום יצירתה בסקנדינביה ובמרחב התרבות הגרמני. הוא ידע לספר איך הגיעו המשוררת ואִמהּ לשבדיה "ברגע האחרון", לפני המשלוח למחנות ההשמדה, בזכות עזרתה של הסופרת סלמה לגרלף, שאתה התכתבה המשוררת היהודייה הגלמודה והערירית שנים רבות, ואיך התחילה המשוררת לעסוק בתרגום מסמכים לגרמנית כדי להתקיים קיום דל. שתי הניצולות עוררו את אהדתם של בני-הזוג הורוביץ ואת חמלתם. בשירתה של נלי זק"ש נתגלו לסופר הישראלי, המלומד והאנין, כוחות יצירה אדירים.

ייתכן שהורביץ מצא בנלי זק"ש נפש תאומה. שניהם היו מוכי גורל, התגוררו בדירה קטנה וצנועה, והסתפקו במועט שבמועט. שניהם נהגו בענוותנות, ולא הפעילו תכסיסי פרסומת ויחסי-ציבור, ואולי משום כך לא זכו בפרסים ובכיבודים, הגם שמגילת-הזכויות שלהם הציגה הישגים מרשימים ביותר. ייתכן שהורביץ חש שביכולתו לעשות משפט-צדק, להטות את הכף לטובת ידידתו החדשה, "תאומתו", שהייתה ניגוד גמור של עגנון, ובכך להקל במעט גם על רגשות הקיפוח שקיננו בו.

עגנון לעומת זאת היה חדור הכרת ערך עצמו למן ראשית דרכו. כשעלה ארצה עם משפחתו ב-1924, בשנות השלושים לחייו, הוא היטיב לבסס ללא-דיחוי את מעמדו כגדול מסַפּרי ישראל בדורו, ודאג שמערכת-החינוך תציב אותו בתכנית הלימודים לצד ביאליק, אף-על-פי שבתחילת הדרך היו לו מתחרים מוכשרים בני-גילו (אשר ברש, אליעזר שטיינמן, ישראל זרחי, אהרן ראובני, א"ל אריאלי, ועוד). עגנון נשא אישה ממשפחה עשירה, הוליד בן ובת, אף בנה למשפחתו בית מידות עם ספרייה מרשימה. הוא היה כידוע בן-חסותם של המו"ל העשיר ש"ז שוקן ושל בנו, וזכה בתמיכה קבועה, בשירותי מו"לות בלתי מוגבלים ובפרסום רב.

אפשר שהורביץ התקנא בַּסופר שנותני-לחמו הוציאו לו מוניטין, ותרמו לפרסומו העצום שהותיר את הורוביץ ואת כל סופרי הדור בפינה נידחת, שרויים בצֵל. הוא תרגם וסיכם כל מאמר שנכתב על נלי זק"ש, ועודד אותה להקדיש שני שירים לרגל תערוכת הציור הישראלי שנערך אז בשטוקהולם, אף תרגמם לעברית. הוא שלח לאהרן מסקין מחזה פרי-עטה, ועודדו להעלותו על הבמה לפני הגרמנים שגילו בו עניין ימחיזו אותו ראשונים. הוא עודד את המשוררת לכתוב ספר על ישראל, וביקש מזיאמה (זלמן) ארן לתמוך במפעל זה. הוא חיבר עליה מאמר מונוגרפי, שנפתח במילים "המשוררת היהודייה נלי זק"ש [...] נחשבת היום לאחת הגדולות שבמשוררות הכותבות בלשון הגרמנית", אף טרח במשרד החוץ ליזום את הזמנתה לביקור בארץ.

כך או כך, שוקן חש שהמהלך עלול להיכשל, ודווקא בעקבות פעילותו הנמרצת של איש מערכת "הארץ", שלא פעל כמצופה והִפנה את כל מאמציו לקידום מעמדה של נלי זק"ש, ולא של סופר-הבית עגנון. לפיכך, נטל שוקן את קולמוסו, ואותת לאיש שלו בשטוקהולם בנימוס נרגז (לאחר שהורוביץ שלח אליו שניים משירי נלי זק"ש) שלא על הדרך הזו תהיה תפארתו. במכתב מ-8.9.1958 כתב:

"את החומר על נלי זק"ש מסרתי לתמוז. עליי להודות שלא הבחנתי בשני השירים יותר מאשר ברצון טוב ומגמה רצויה, ואני גם – תאמר כדרכי – אינני מתרשם מן התשבחות במבחר הביקורות ששלחת לי. כאשר גרמני משבח היום יהודי, הרי תגובתי הראשונה היא תמיד שהגרמני רוצה כנראה להוכיח את כשרותו או את כשרותה של גרמניה החדשה".

עוד הוסיף שוקן באירוניה כבושה על דברי הורוביץ בדבר גדולתה של נלי זק"ש: "אני חסיד גדול של אלזה לסקר-שילר. היא הייתה תופעה חד-פעמית. אפשר כמובן לחקות אותה, וזה אפילו לא כל כך קשה, אך אין זה אותו דבר". לאיש "הארץ" הסביר שוקן שבאמנות המודרנית אין המבקרים מבחינים לפעמים בין אמן שמשלח רסן ושובר את כל הכללים לבין דמיון יוצר של אָמן-אמת. הוא סִייג את דברי הביקורת שלו בטענה שזהו רושם ראשוני, אולי מוטעה, אך סיימם ברמז עבה כקורת בית-הבד: "דרך אגב, שמתי לב שבאנתולוגיה רצינית מאוד של שירה גרמנית מודרנית, שיצאה לפני שנים מעטות בגרמנית, נלי זק"ש איננה מיוצגת"...

סוף המאבק הזה, שהתרחש כולו מאחורי הקלעים, ידוע לכול: ש"י עגנון ונלי זק"ש זכו במשותף בפרס נובל בשנת 1966, ועגנון לא הסתיר את אכזבתו מחלוקת הפרס (הליך נדיר ב"פרס נובל לספרות"). לאיילת נגב, שראיינה אותו, אמר בלגלוג: "בגילי תולים לי פילגש". הוא בקושי נענה להזמנה לבקר בביתה של נלי זק"ש, וביקש שהיא תבקר אותו במלון המפואר שבו התאכסן. כשהציע לו איש משרד-החוץ להגיע לביתה עם זר-פרחים, ענה לו הסופר: "אז תקנה פרחים". מוּכּרת היא התמונה שצולמה בעת שבָּהּ התקינה נלי זק"ש את העניבה לצווארו של שותפה לפרס, "סצנה" מבוימת שהייתה בוודאי לשביעות רצונו של עגנון, שאהב לעמוד במרכז כשמסביבו מסתופפים מעריציו הטורחים למענו.

בחלוקת הפרס נאם עגנון נאום שקולמוסים רבים נשברו עליו. פתיחתו מצוטטת על השטר בן 50 השקלים, שעליו מתנוסס דיוקנו עד שהומר בשטר הנושא את דיוקן טשרניחובסקי: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים", וגו'. הסופר משה שמיר מתח ביקורת נוקבת על נאום זה, שלא הזכיר במילה אחת את תחיית הספרות העברית. היו גם תגובות ביקורתיות יותר שקבלו על כך שמילים מרשימות אלה אינן אלא פרפראזה של דברים שכתב א"צ גרינברג במאמר שפורסם בעיתון "דבר" בשנת 1926 לרגל יובלה של אלזה לסקר שילר.

יעקב הורוביץ המשיך להעריץ את נלי זק"ש גם לאחר שהלכה לעולמה, ותרגם את הפואמה שלה "רגע של יצירה בעיני בעל-שם-טוב", הנחתמת במילים: "אֶת כָּל הַמַּאֲמִינִים אַךְ עַד תְּחוּם/ בּוֹ הַכּוֹכָבִים עוֹד קוֹבְעִים אֶת הַשְּׁעוֹנִים./ הוּא מְזַכֶּה בְּרֶגַע שֶׁהֶרֶס עֵינָיו, / הַמְּכֻוָּן לְבִלְתִּי-נִרְאֶה – / תָּפַס בְּעֶרֶשׂ הַלֵּדָה שֶׁל הַדְּמָעוֹת". הוא אפילו ניסה כוחו בשירה וכתב לזִכרהּ שיר שכותרתו "עם הסתלקותה של נלי זק"ש", המסתיים בקריאה: "אָנוּ הָאִמָּהוֹת, / הָאוֹרְזוֹת בָּעֶרֶשׂ-תִּינוֹק / דִּמְדּוּמֵי זִכְרוֹנוֹת / שֶׁל יוֹם הַבְּרִיאָה – / גֵּאוּת וָשֵׁפֶל שֶׁל הַנְּשָׁמָה / הַלֹּא הוּא נִגּוּן לִבּוֹתֵנוּ. // אָנוּ הָאִמָּהוֹת, הַמְּנַעְנְעוֹת אֶל לֵב הָעוֹלָם/ נִגּוּנֵי שָׁלוֹם".

הורוביץ אף כתב לזִכרה של נלי זק"ש נקרולוג ארוך, שבתוכו משובצים קטעים מתרגומיו לשיריה. לימים הצטרפו אליו מתרגמים לא מעטים: מאיר איילי, ד"ר משה שפיצר, ידידיה פלס ודינה פון-שוורצה (שתרגמה גם את התכתובת בין נלי זק"ש לפול צלאן). זוהי הזדמנות להודות לסופרת אדיבה גפן יו"ר מכון "גנזים", שהעמידה לרשותי את האוצר הגנוז הזה, למתנדבת אהודה גאבר שסידרה את הארכיון ולמתנדבת רות פלדמן שטרחה וקראה את עשרות המכתבים והמסמכים הכתובים בגרמנית, בכתב-ידם של נלי זק"ש ויעקב הורוביץ. עזרתן סייעה לי בהתמצאות בסבך הטיוטות הדו-לשוניות ולתארך אותן. ראוי גם לציין שעד עצם היום הזה, יותר מיובל שנים לאחר פטירתה של המשוררת, עדיין מעניקה העיר דורטמונד שבמערב גרמניה פרס הנושא את שמה לסופרים שיצירתם מקדמת את התחשבותו של האדם בזולת – בזָר ובאחֵר.