שיר לערב חג העצמאות
- לפני 17 שעות
- זמן קריאה 12 דקות
עודכן: לפני 4 שעות
על היחסים הסימביוטיים בין תרצה אתר לאביה
בשנת 1973, כשלוש שנים לאחר פטירת אביה, המשורר נתן אלתרמן, כתבה תרצה אתר את שירהּ "שיר לערב חג". הלחין אותו יעקב הולנדר, ומירי אלוני ביצעה אותו בביצוע בכורה בעיבודו של משה וילנסקי בפסטיבל הזמר והפזמון העברי שהתקיים אז דרך-קבע במוצאי חג העצמאות. בשיר מתואר יום העצמאות של שנת 1970, שהיה בעבור המשוררת והפזמונאית הצעירה יום העצמאות הראשון שעבר עליה בלי אביה האהוב, תומך גורלה.
תרצה, שקשר סימביוטי, אמיץ ומסועף במיוחד, נתהווה בינה לבין אביה, מבטאת בפזמון "שיר לערב חג" את סירובה להשלים עם העובדה המרה שהחיים מוסיפים לפעום והעיר מוסיפה לחוֹג את חגיה אף-על-פי שהמשורר התל-אביבי בה"א הידיעה כבר אינו נמצא בין החוגגים. תרצה אתר הייתה בתו היחידה, ותל-אביב שאותה ליווה בכל תחנות חייו וחייה (חרף תקופת-מה שבָּהּ נמשך לפריז) הייתה אהובתו היחידה העשויה מִבני בטון ומלט והמקושטת במרבדי גנים. שתי הצעירות האהובות, תל-אביב עירו וגם תרצה בתו נשאו שם של שם של עיר קדומה, הנזכרת בתנ"ך. שתיהן היו בנות-טיפוחיו של משורר-הדור, שעמד על ערשָׂן ומנה את נשימות אַפָּן והתגאה בהישגיהן. עתה, לאחר מותו, הבת העומדת מול העיר החוגגת מתקשה להבין איך עיר זו משגשגת ומתרחבת בלעדי המשורר שעיצב את דמותה לא פחות מכל האדריכלים. איך היא, בִּתוֹ, זוכה בפרסים ובעיטורים, אף-על-פי שכל כתפו של מי שהביאהּ אל פסגת ההצלחה כבר אי אפשר להישען.
בנקודת ההוֹוה של השיר המשוררת הצעירה עומדת בעיצומן של חגיגות יום העצמאות, בעיר תל אביב, ששמיה מלאים באורות של זיקוקי די-נור. גם היא עצמה מוקפת זיקוקי די-נור של תהילה, אך אין לה עם מי לחלוק את רגשותיה – את ששונה ואת אסונה. החגים קשים לה מִימי החולין. בולטת האנלוגיה בין הבת והעיר – שכל אחת מהן הייתה, כאמור, בתו היחידה או "אהובתו" של המשורר.
צירופי המילים בשיר, שרבים מהם נסמכים על שירי האב, מלמדים שבִּתו היחידה של נתן אלתרמן הכירה את יצירתו לאגפיה, למן שירי העלומים הגנוזים שלו, דרך שירתו "הקלה" לסוגיה, ועד ליצירותיו המאוחרות ביותר. כמו אביה, היא הרבתה להשתמש בשיריה בתחבולת ההאנשה (פרסוניפיקציה), וב"שיר לערב חג" היא העניקה תכונות אנוש לאופק, לערב, לרוח, לעיר, לעצים ולירח.
המילים "הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה" שבפתח השיר מאנישות את העיר והופכות אותה למדליק הפנסים מספרי האגדה הנושנים. מילים אלה לקוחות למרבה ההפתעה מאחד מפזמוניו המוקדמים של אלתרמן – "אתה חיכית לי" (1935)1 – המתאר דווקא את "אורות הכרך" בוורשה, שם התגוררה משפחת אלתרמן שנים אחדות (בשיר ישן זה זה של אלתרמן נכתב: "הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה / הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן"). תיאור האורות השטים בעיר מזכיר גם שיר מוקדם אחר של אלתרמן – "אתךְ בלעדיךְ" (1934)2 – המתאר את התנודות במצב הרוח של גבר מאוהב שאהובתו בגדה בו. בין השאר הגבר מכריז בשיר זה על נכונותו להתנמך ולשאת את שובל הכלה של האישה האהובה עליו "הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב".3 בשיר "ערב חג" הבת הניצבת בעיר החוגגת מספרת לאביה על החג הקָרֵב; על שהיא מחכה ממנו ל"אוֹת חיים" ("מְחַכָּה / לְצַעַדְךָ"). היא התייתמה בטרם עת מהאב שטיפח אותה והציג את הישגיה לראווה בלב רחב מגאווה.
ביום העצמאות 1973, כשתרצה אתר – הדוברת בשיר – כבר מוקפת בפרסום ובפרסים, היא שרויה באובדן כיווּנים, ואינה יודעת לאן להפנות את מבטה. היא מתקשה רגשות לחוש שמחה, אף משוכנעת בתוגתה של העיר: "כִּי אַתָּה / לֹא אִתָּהּ". נתן אלתרמן אבד לבִתו ולעירו, והשניוּת הזאת בלִבּהּ של הדוברת מתבטאת גם בלחן של יעקב הולנדר, שסולמותיו עולים ויורדים חליפות (המילים המירו את מילותיה של תלמה אליגון, שהזמרת מירי אלון התקשתה להזדהות אתן):
שיר לערב חג
כְּבָר עֶרֶב,
הָאֹפֶק אָדֹם וְיָגֵעַ.
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא שׁוֹמֵעַ
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁהָעֶרֶב
עֶרֶב חַג.
כְּבָר עֶרֶב,
הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה,
צַמְּרוֹת אֲשָׁלֶיהָ הִסְמִיקָה.
כֵּן, חַג יֵשׁ בָּעִיר, וַאֲנִי כָּאן
מְחַכָּה
לְצַעַדְךָ.
עִיר חַמָּה וְשׁוֹקֶקֶת
רִבּוּעֵי זְהָבֶיהָ מַדְלֶקֶת
וּלְפֶתַע צַמְּרוֹתֶיהָ שָׁמְטָה
כִּי אַתָּה
לֹא אִתָּהּ.
שׁוּב עֶרֶב,
סָבִיב זִקּוּקִים וְיָרֵחַ
שָׁטִים עַל הָעִיר וְשָׁמֶיהָ.
אוּלַי רַק אַתָּה הַיּוֹדֵעַ
מַה קָּרָה כָּאן
וּמָתַי...
כֵּן, עֶרֶב,
שִׁכּוֹר מִשִּׂמְחָה וּמִבֶּכִי
וְכָל נִשְׁמָתִי רַק אֵלֶיךָ
לָדַעַת שֶׁאֵלֶּה חַיֶּיךָ
שֶׁעוֹדֶךָ...
שֶׁאוּלַי...
עִיר חַמָּה וְשׁוֹקֶקֶת
רִבּוּעֵי זְהָבֶיהָ מַדְלֶקֶת
וּלְפֶתַע צַמְּרוֹתֶיהָ שָׁמְטָה
כִּי אַתָּה
לֹא אִתָּהּ.
כְּבָר לַיְלָה,
הָעִיר נִרְדְּמָה עַל בָּנֶיהָ.
בְּקֶרֶן יָרֵחַ דּוֹמֵעַ
תָּלוּי עַל כְּלוֹנָס מִתְנוֹעֵעַ,
נַהַם רוּחַ
רַחַשׁ חוֹל.
כֵּן, לַיְלָה,
הַשֶּׁקֶט עָגֹל וְרוֹגֵעַ,
שָׁלֵם וְעָמֹק וְיוֹדֵעַ
אֶת כָּל הַדְּבָרִים, כִּי עֵינֶיהָ
שֶׁל הָעִיר
אוֹמְרוֹת הַכֹּל.
וְהָעִיר הַשּׁוֹתֶקֶת
לִכְבוֹדְךָ כּוֹכָבֶיהָ מַדְלֶקֶת,
אֵיזֶה שֶׁקֶט
אֵיזוֹ עִיר
עֲצוּבָה.
עִיר חַמָּה וְשׁוֹקֶקֶת...
"ערב חג" הוא מוטיב חוזר ביצירת אלתרמן, למן שיר העלומים המוקדם שלו "ערב חג", שפורסם אמנם אך נגנז ולא נכנס לספריו של המשורר.4 במהלך חייו הוסיף אלתרמן להשתמש במוטיב זה של "ערב חג", שחג וחגא מובלעים בו, ובולט ביצירתו לתקופותיה החרוז מתוך השיר "ליל המצור" ("שמחת עניים") מ-1941, שבּוֹ המת אומר לרעייתו-אומתו: "רְאִיתִיךְ וָאָבִין כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג". כדי להמחיש את המעבר החד המתחולל אצלנו בין חגא לבין חג, בחר אלתרמן במילים "דק" ו"תג" שרק תכונה פונטית זעירה אחת מבדילה ביניהן. אלתרמן ניבא ביצירתו הגאונית "שמחת עניים", גם את השואה וגם את התקומה (וכן את התג הדק המפריד בין הרְעוּת לבין הרֵעוּת). תרצה אתר נקטה ב"שיר לערב חג" תחבולה דומה, בעת שכָּללה בבית האחרון את המילים המנוגדות תכלית ניגוד – "שותקת" ו"שוקקת" – שרק צליל אחד מבדיל ביניהן. אירועי יום העצמאות שברקע, לרבות צבעיהם וקולותיהם של זיקוקי די-נור, מזכירים "כַּמָּה דַּק הַתָּג" בין התוגה של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות ולמופעי הזֶמר המתסיסים את נפשו של הציבור החוגג כיין נתזים.
*
אלתרמן היה טיפוס צנוע, "יושב אוהלים", שלא חיבב את התהילה המוחצנת ואת "טִקטוּק המצלמות" (כך כינה – בטי"ת ולא בתי"ו – ב"מעשה בחיריק קטן" את פעלולי התהילה, את אורות הבמה ואת בוהק הזרקורים המופנה אל אותם אישי-צמרת העומדים בפסגת חיינו). הוא בז לתופעת ה"סלבריטאוּת" שהתחילה להתפתח בימיו, פרי האמריקניזציה שסימניה ניכּרו בחברה הישראלית בימי "המלחמה הקרה", ומיעט להשתתף במסיבות מתוקשרות. ואף-על-פי שהתרחק מן הצַלמים, יש באלבומו גם כמה וכמה תמונות אישיות, ולא רק ממלכתיות. סדרת תמונות משנות השישים מגלה את המשורר המבוגר, ששֵׂיבָה כבר זָרקה בשְׂערו, מטייל בשדרה תל-אביבית עם נכדתו יעל. אין זאת כי ביקש לסייע לבתו היחידה תִּרצה לשאת בעול גידולה של הבת-התינוקת ולאפשר לה שעה קלה של מנוחה מן המטלות הרבות שרבצו עליה.
תרצה עבדה בביתה יום-יום ללא הפוגה, משעת בוקר מוקדמת ועד חצות הליל: היא ניהלה את ביתה, טיפלה בילדתה, הופיעה על הבמה חיברה יצירות רבות, בעיקר פזמונים לשם פרנסה. בנוסף לכל אלה היא הרבתה בתרגומי מחזות. כשלושים מחזות תרגמה בחייה הקצרים, ובהם מחזות חשובים ונודעים כדוגמת "העלמה יוליה", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "חתולה על גג פח לוהט", "ביבר הזכוכית" ו"מותו של סוכן". ספק אם יש עוד סופר במקומותינו שהפיק מספר רב כל כך של מחזות מתורגמים, אפילו האריך ימים ופעל ברציפות לאורך חייו.
דומתני שלא אטעה אם אניח שאביה, שביקר אותה יום-יום, פקח עין גם על התרגומים שהיו מונחים על האָבניים, ואולי אף עבר עליהם בקולמוסו. היא אהבה את אביה אהבה עזה, וחשה הכרת טובה על שסייע בגידול הילדה ובטיפוח "ילדי הרוח". בעת חיבור "שיר לערב חג" היא עומדת נבוכה, כי דווקא לאחר מותו זכו פזמוניה להצלחה מרובה, ואחדים מהם זכו לפרסים יוקרתיים, בארץ ובעולם הרחב. ואולם, היא התייתמה מאב שטיפח אותה והציג את הישגיה לראווה מבלי להסתיר את גאוותו. כך, למשל, זכה שירה-פזמונה "אהבתיה" בפרס ראשון בפסטיבל הזֶמר והפזמון 1970, והביא לפרסומו של שלמה ארצי, שהיה עד אז זמר אלמוני למדיי (הפסטיבל נערך כחודשיים לאחר פטירתו של אלתרמן). שירהּ-פזמונה "אני אוהב את נעמי" בביצוע חדווה ודויד זכה בפסטיבל טוקיו במקום הראשון, ונמכר ברבבות עותקים. היא הייתה מיודדת עם הזמרת חווה אלברשטיין, וכתבה לה שירים רבים למען תוכניית-היחיד שלה (ובהם שירהּ הידוע "הלילה"). העיר וריבועי זהביה5 המדליקים למענה את אורותיהם כמוהם כאותם זרקורים שאביה לא אהב לראותם מכוּונים כלפיו.
המילים "הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה" מבוססות כאמור על שיר מוקדם של אלתרמן ("אתה חיכית לי"), אך מזכירות גם את שירו הנודע מ"כוכבים בחוץ" הפותח במילים "אָז חִוָּרוֹן גָּדוֹל הֵאִיר" ומסתיים בתיאור המואנש של העבר (של ההיסטוריה) הנכנס לעיר בדמות מדליק פנסים – דמות אופיינית מן ההיסטוריה העירונית האירופית השייכת כמובן לדורות שקדמו להמצאת החשמל, המדליקה את אורות העיר. הופעתה של דמות זו מזכירה את גזר דינו של החלוף: תיאור האפרוחים ("המצהיבים" כגוויליהם של דברי הימים) רומזת שגם התופעה הדֵּהָה והמצהיבה מיוֹשֶׁן הייתה פעם צהובה וחדשה כאפרוח שזה אך בָּקע מהבֵּיצה, בחינת "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת" ("יָרֵחַ").
המילים "וַאֲנִי כָּאן/ מְחַכָּה" מזכירות את המילים בשיר המוקדם "חיוך ראשון" (מן השירים המוקדמים המעטים ששילב אלתרמן ב"כוכבים בחוץ": "הלא ידעתי – אתְּ לי מחכָּה [...] כֻּלָם הלכו וְאַתְּ נותַרְתְּ בחשכה". תרצה הפכה את שירו של אביה לדיאלוג בינה לבינו. ב"חיוך ראשון" כתב אלתרמן "אַךְ אַתְּ עוֹדָךְ", ותרצה אתר ענתה כהד: "וְכָל נִשְׁמָתִי רַק אֵלֶיך / לָדַעַת [...] שֶׁעוֹדְךָ...". אלתרמן כתב "הַמֶּרְחָבִים שָׁטִים", ותרצה אתר תיארה כאן "זִקּוּקִים וְיָרֵחַ / שָׁטִים עַל הָעִיר וְשָׁמֶיהָ". אלתרמן כתב "אַתְּ לִי מְחַכָּה", ותרצה אתר ענתה: "וַאֲנִי כָּאן / מְחַכָּה / לְצַעַדְךָ". אלתרמן כתב כאן על "חַג בּוֹדֵד", ותרצה אתר תיארה ערב חג של בדידות, בלי האדם החשוב לה ביותר, שאיננו.
ואַיֵּה האֵם? ב"שיר לערב חג" נוכחותה נרמזת רק פעם אחת במילים "הָעִיר נִרְדְּמָה עַל בָּנֶיהָ" המזכירות את הפסוק "נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם" (ירמיהו לא, יד). האֵם, רחל מרכוס, נוכחת אפוא בשיר הזה, אך אין היא ניצבת גלויה במרכזו. ברוב טוריו של שיר זה עומדים הבת ואביה המת לבדם, והיא משמיעה באוזניו מונולוג אֶליפְּטי שאינו זוכה כמובן למענֶה.
בנושא הקשר האמיץ בין המשורר לתרצה בתו, דומה שלא מיותר להזכיר את פרשת בחירתו של השם "אתר". הספר "בין המשורר למדינאי", שהוציא מנחם דורמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כולל את התכתובת בין דוד בן-גוריון לנתן אלתרמן, שבָּהּ ביקש ראש ממשלת ישראל מהמשורר כמה וכמה פעמים להחליף את שמו הלועזי בשם עברי: "צר לי על שלא שינית שמך הלועזי, שבמקרה משמעו הוא ההיפך של מהותך. אינך 'איש זקן', וראוי שאפילו הגילוי הפורמלי, החיצוני, שלך יהיה שם עברי". אלתרמן לא הרים את הכפפה. הוא צמח בראשית דרכו באסכולת שלונסקי, שרוב אנשיה טיפחו זהות קוסמופוליטית, ולא המירו את שם משפחתם בשם עברי – שלונסקי, שטיינמן, פן, גולדברג, הורוביץ, לוין, זוסמן, טסלר, ועוד. ה'כנענים' אימצו לעצמם, כמובן, שם עברי, והסופרים בני דור תש"ח הלכו בעקבותיהם והמירו את שמם הגלותי בשם עברי, כמעט בלי יוצא מן הכלל. אלתרמן לא צידד במגמה ה"כנענית" שביקשה להינתק מן הגלות, לא שעה לבקשתו של בן-גוריון, ולא שינה את שם משפחתו לשם "צעיר" שאינו נושא כ"חטוטרת" את מורשת הגלות. עם זאת הוא הציע לבתו תרצה שם עברי – אתר – המבוסס על אותיות שמו הלועזי. השם הזה התאים כיד לכפפה דווקא לאלתרמן האב, שהִרבָּה לכתוב על אתרים, למן הרחוב התל-אביב ועד לעיר הארכיטיפית, לארץ ולעולם, וגם הִרבָּה לחרוז את חרוזיו על-אתר. הוא העניק לה שם ששני אגפיה – השם הפרטי ושם המשפחה – קשור באתרי הארץ.
תרצה חייתה כאמור את חייה היצירתיים בסימביוזה עם אביה – הכירה את כל יצירותיו לעומקן, וניהלה אִתן דיאלוג גלוי וסמוי. לפעמים ניכֶּרת בכתיבתה השפעה ברורה של יצירת אביה. כך, למשל, בדומה לחרוז האלתרמני הנודע "שְׁתֹק, טִפֵּשׁ, אָמַרְתָּ שְׁטוּת,/ בְּעַצְמְךָ אַתָּה סְמַרְטוּט!", כתבה תרצה אתר ב"האריה שאהב תות" את החרוז "אֲבָל הָאַרְיֵה בָּכָה וְרָצָה רַק תּוּת / וְאֶת עֵינָיו נִגֵּב וְנִגֵּב כָּל הַזְּמַן בִּסְמַרְטוּט". בדומה לאמירה ה"צַבָּרית" המתיילדת והלא-תקנית של אלתרמן בשירו "ליל קיץ" ("לַיְלָה, כַּמָּה לַיְלָה") הניחה תרצה אתר לעצמה לשלב בפזמוניהּ אמירות בעברית לא-תקנית, ובפזמון "שבת בבוקר", הכתוב בעברית כמו-ילדותית, חיננית בשיבושיה, נכתב: "שַׁבָּת בַּבֹּקֶר! יוֹם יָפֶה, / אִמָּא שׁוֹתָה הֲמוֹן קָפֶה, / אַבָּא קוֹרֵא הֲמוֹן עִתּוֹן / וְלִי יִקְנוּ הֲמוֹן בָּלוֹן".
*
אגב התמקדות בגילויי הסימביוזה שבין הבת והאב לא הרפו ממני המחשבות על שיר ישן, שנכתב כ-120 שנים לפני "שיר לערב חג", וגם הוא מתאר עיר בערבו של חג וגם בו שלטת תחושה אמביוולנטית של ערגה לאהבה ותוגה על היעדרה. כוונתי ל"חג האביב" של המשורר המוכשר והטרגי מיכ"ל (1828 – 1852), שנכתב כשנתיים לפני מותו. מיכ"ל היה כידוע בנו של אד"ם הכהן, שהיה גדול המשוררים עד להופעתו של יל"ג בזירת הספרות העברית. בדומה לתרצה אתר, בתו של גדול המשוררים של תקופת המאבק על עצמאות ישראל, גם הוא הלך לעולמו בדמי ימיו.
בהגיעו מעיר הולדתו וילנה אל ברלין, שבָּהּ למד לימודים קלסיים ופילוסופיה, אף שמע מיכ"ל הרצאות מפי הפילוסוף הנודע פרידריך וילהלם יוזף שֶׁלינג (Schelling), בערוב יומו, הוא כתב את השיר מרטיט-הלב "חג האביב" (1850), שהוא בעיני רבים הטוב והחדשני בין שיריו. באמצע המאה התשע-עשרה, בתקופה שבָּהּ משוררי ההשכלה שרו שירי תהילה נאוקלסיים על מלכי ישראל וגיבוריו, הבקיע מיכ"ל דרך חדשה בשירה העברית, ותיאר בסגנון פְּרֶה-רומנטי את תחושותיו האישיות של צעיר חולה, שאינו יכול להשתתף בשמחה הסוחפת את העיר החוגגת. אמנם הוא נמשך אל הצעירות היפות המתהלכות ברחובות ברלין, אך אינו יכול להיענות לרמזיהן ולמצוא אהבה בזרועותיהן, כי המחלה והמוות שומרים את צעדיו:
נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, הַיּוֹם יָפוּחַ,
כָּל רַחֲבֵי הָעִיר הַצְּלָלִים בָּלָעוּ,
וּבִשְׁפְּרֶה הַיּוּבַל שֶׁמֶשׁ יָשׁוּחַ –
אַךְ לִקְצוֹת עָבִים עִקְּבוֹתָיו נוֹדָעוּ!
וּבֶרְלִין הָעִיר הוֹמִיָּה צוֹלַחַת,
כִּי חַג לָהּ הַיּוֹם, חַג פֶּסַח, חַג אָבִיב!
וּכְמַדָּה הִיא תִלְבַּשׁ גִּילָה וָנַחַת,
וּבְחוּצוֹתֶיהָ אַךְ צָהֳלָה מִסָּבִיב!
מַשְׁמִים אֵשֵׁב בֵּיתִי, אָנוּשׁ עַל שִּבְרִי,
עַל נַחְלָה מַכָּתִי רוּחִי נֶעְכֶּרֶת –
הָהּ, בִּדְמִי יָמַי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי
וִיגוֹן נִשְׁמָתִי בּוֹ כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת! [...]
הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי לַמָּוֶת!
חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…
אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָּל עָקַת צַלְמָוֶת
עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמַיִם!
חַי הָהּ עוֹדֶנִּי, כִּי לַגְדִּיל הַשֶּׁבֶר
עוֹד אַהֲבַת הַחַיִּים בָּנוּ תָנוּחַ.
הוֹי מַה נּוֹרָא הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר
עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ.
אֲרוּרָה אַהֲבַת-הַחַיִּים לָנֶצַח!
בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה.
הִיא תִכְלָא יָדַי בָּעֲצָמוֹת שִׁית רֶצַח,
וּמַדּוּחֵי תִקְווֹת-שָׁוְא הִיא נִבָּאָה !–
קוֹל צָהֳלַת עָם שָׁם בַּחוּצוֹת יָרִיעַ,
וּכְבָר אוֹר הַגַּז בָּרְחוֹבוֹת זָרוּחַ;
אֶעֶזְבָה-נָא בֵיתִי, אֵצֵאָה אַרְגִּיעַ,
הָהּ, אוּלַי רֶגַע גַּם עָצְבִּי יָנוּחַ!
וּכְבָר עֲלָמוֹת יָפוֹת שָׁם נָהָרוּ,
הָהּ, אַךְ גִּילַת רַנֵּן עַל כָּל אַפָּיִם;
בֵּין מַרְאוֹת הוֹד אֵלֶּה פָּנַי קָדָרוּ,
כֶּעָנָן יִשְׁכּוֹן בֵּין כּוֹכְבֵי שָׁמָיִם!
וִיפֵה-פִיּוֹת עֲלָמוֹת עוֹטוֹת שָׁנִים
לַשָּׁוְא עֵינֵיהֶן תָּפֵקְנָה אֲהָבִים;
הָהּ, חָלְפָה חֶמְדַּת יָמַי, עֵת עֲדָנִים,
עֵת לִיפִי-הוֹד נַפְשִׁי שָׁרָה עֲגָבִים!
בִּיפִי עֵינְכֶן לֹא עוֹד אֶחֱזֶה שָׁמַיִם
גַּם קוֹלְכֶן כִּי עָרֵב אָזְנִי לֹא תָבֶן -
הָהּ! לָטֹרַח לִי כָּל נֹעַם הַחַיִּים
כִּי לִבִּי בִי חָלַל וַיְהִי לָאָבֶן!!
גַּם אַהֲבַת חַנָּה יָפָתִי הָאַחַת
מִלֵּב קָרַעְתִּי עֹז אַהֲבָה כַּמָּוֶת!
מַה לָּהּ אֶל לִבִּי? שָׁם עָרוּךְ הַשַּׁחַת!
אוֹר חַיִּים הֲיִשְׁכֹּן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת??
בֵּין מִצְהֲלוֹת הָמוֹן חוֹגֵג שָׂמֵחַ
קוֹדֵר הָלַכְתִּי וָאָחִישׁ הַפַּעַם!
הוֹי! הֵן מִיגוֹנִי אָנֹכִי בוֹרֵחַ
מִכֹּבֶד תּוּגָה מִנֵּטֶל הַזַּעַם!
אֶת רֶכֶב הַבַּרְזֶל רֶגַע עָבַרְתִּי
אֶת בֵּית הַזִּמְרָה, גַּם הֵיכַל הַמֶּלֶךְ;
עַד קַצְוֵי־בֶרְלִין נֶהֱדַפְתִּי, נִנְעַרְתִּי
בֵּין רִבְבוֹת־עָם נוֹדֵד אֲנִי וָהֵלֶךְ!
אַךְ לָרִיק אָרוּצָה - רַעְיָה אֲיֻמָּה…
תִּשְׁמֹר צַעֲדִי הָהּ! אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת -
עַד בִּלְעִי רֻקִּי לֹא תֶרֶף הַזְּעוּמָה
וּבְיָד נַעֲרָצָה בִּימִינִי תּוֹמֶכֶת!!
וּמְגוּרוֹת צַלְמָוֶת אִתָּהּ הֵם בָּאִים
פָּנֶיהָ הַשְּׁאוֹל, רֵיחָהּ רֵיחַ קֶבֶר…
שֻׁפּוּ עַצְמוֹתֶיהָ - וּכְמוֹ הָרְפָאִים -
וּלְחַיַּי תֹּאמַר: אֵין תִּקְוָה וָשֶׂבֶר!!
וּבְאִבֵּי יָמַי בִּי תָּפְתֶּה עָרָכָה
הִיא חִבְּלָה רוּחִי, לָהּ לִבִּי מוֹרָשָׁה –
וּבְכוֹס עֲלוּמַי - הָהּ! לַעֲנָה מָסָכָה…
מַחֲלָתִי הִיא!! - הָהּ, מַחֲלָה מִשְּׁאוֹל קָשָׁה!!
אַחֲרֶיהָ מָוֶת יִתְהַלֵּךְ כָּרֵעַ
הוֹי אֵחַר לֶכְתּוֹ, יִצְעַד בַּעֲצַלְתַּיִם!
שַׁוְעִי לֹא יַאֲזִין, קוֹלִי בַּל שׁוֹמֵעַ
אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִּים!!
(חוהמ"פ תר"י ברלין)
תרצה אתר לא נתנה פומבי לקשיים הניצבים בדרכם של בנים לאנשים ידועים, שהציבור נושא פניו אליהם – קשיים הנובעים מהשוואה בין-דורית בלתי פוסקת, לרוב גם בלתי מוצדקת. כאשר מיכ"ל הוציא את שיריו בקובץ, נזדרזו רבים בקרב המבקרים ובני הדור, וקבעו שניכרת בהם ידו המנחה של האב – אד"ם הכהן – שהיה אז כאמור אביר השירה העברית. כשפרסמה תרצה אתר את קובץ שיריה הראשון (תשכ"ד) וגם את השני – "בין סוֹף לבין סתו" (תשל"ב), מצאו המבקרים עדויות להשפעת שירת אלתרמן. ואכן היה יסוד לדבריהם, אלא שבאותה עת לא היה אפילו משורר ופזמונאי אחד בכל "הרפובליקה הספרותית", שלא עבר "שלב אלתרמני" בקריירה שלו. השפעתו של אלתרמן הייתה כה עמוקה ודומיננטית, עד שהשירה העברית מָלאה בפונדקים, בתיבות נגינה, במשוררים טרובדורים ובדרכים הנפקחות כעין מופתעת אל מול שערי העיר. מה הפלא שנמצאו מוטיבים, תבניות ריתמיות וסטרופיות, תחבולות רטוריות וכדומה, שחִלחֲלו משירת אלתרמן אל שירת הביכורים של בִּתו?
וגם אני הצגתי כאן רק צד אחד של המשוואה – את עקבותיו של אלתרמן בשירת בתו. ואולם, כוחה של תרצה אתר התבטא בתחום אחר, שבּוֹ אביה כמעט שלא נגע (למעט שירים אחדים החבויים במחברת "שירי פריז" שאותם גנז אלתרמן). היא התמקדה בשחזורן של חוויות ילדות, מבית סבתא ומבית אבא-אימא, ולא בשירה אידֵאית – היסטוריוסופית ואקטואלית כאחת – כשירת אביה המפורסם. דווקא הוא, שנדד עם משפחתו בערים אחדות במרחבי אירופה עד הגיעו לתל-אביב, לא מצא לנכון לספר את סיפורו האישי, המנומר מצבעים כה רבים. מותר כמדומה להניח שאלתרמן זרה פה ושם פכים קטנים מימי ילדותו – כמו תיאור פנסי העיר ברחוב דז'יקה הוורשאי משירו "אתה חיכית לי", המזכיר את אור פנסי הגז משירו של מיכ"ל ושנתגלגל ל"שיר לערב חג" – אך הוא הִקנה תמיד לתיאוריו נופך ארכיטיפי, החורג מגבולות הזמן והמקום, בעוד שתרצה אתר תיארה תיאורים קונקרטיים, כפי שנקבעו בזיכרונה של ילדה תמימה.
כבשירה הרומנטית הרבתה תרצה אתר לכתוב על זיכרונות הילדוּת, וכמו בשירה הרומנטית היא התמקדה בילדות ובזקנה. "הילד הוא אבי האדם",6 קבע המשורר הרומנטי הגדול ויליאם וורדסוורת', ואכן שתי דמויות היסוד הללו – הילד והזקן – מאכלסות את מיטב השירה הרומנטית: זה פותח את מעגל החיים וזה מסיימו. בספרה של תרצה אתר "ארצות הנשייה" בולטות דמויותיהן של הילדה ושל סבתה, ובולט היעדרם של בני המשפחה האחרים, לרבות האב והאם.
אצל תרצה אתר אין מדובר בדמויות ארכיטיפיות, אלא בדמות אוטוביוגרפית, בסבתה של המשוררת שגידלה אותה כשאביה ישב במערכת העיתון או ב"כסית" ואִמה עלתה על במת תאטרון "הקאמרי". אלתרמן כתב על דמויות מוכללות וטיפוסיות – האב, הרעיה, הבת, ההלך, הפונדקית – והצניע את הממד האישי עד כדי טשטושו המוחלט כמעט (היום הוא מתגלה לחוקריו, אך רק במשורה). תרצה כתבה על חוויות קונקרטיות מימי הילדות, שהיא מעניקה להם באמצעות הדמיון היוצר ממד שמעֵבר לנגלה, וכך תמונה המונחת תחת הזכוכית שעל-גבי המזנון, שפעם נהגו לשים תחתיה תמונות של בני המשפחה, הופכת בדמיונה לאגם שקוף שהדמויות נזקפות ממנו כקני-גומא.
הישגיו של מיכ"ל עלו לדעת רבים על הישגיו של אביו. לתרצה לא היה סיכוי להתחרות בכשרונו החד-פעמי של אביה, שהקים מפעל ענקים. הוא ישב כל ימיו בד' אמות, ליד המכתבה, וחיבר בלי הרף את שיריו, את "טוריו" ואת פזמוניו (ככתוב בשיר י"ז של המחזור "דברים שבאמצע", הכלול ב"חגיגת קיץ"). ואולם, הבת שידעה שיצירתה לעולם לא תגיע ליצירת אביה – הן בממדיה הן בעושר הסמנטי שלה– חיפשה ומצאה בקעה להתגדר בה, ולא אחת עשתה בה נפלאות.
הערות:
שירם-פזמונם של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי "אתה חיכִּיתָ לי" נכתב לתכנית ל"ט של תאטרון "המטאטא" ("שְׁמע קולנו", מופע הבכורה ביום 21.12.1935).
ערב חג. "כתובים", שנה ו, גל׳ מ–מא (רעב–רעג) (ערב ראש השנה תרצ״ג, 30 בספטמבר 1932), עמ׳ 3.
גזית, ב, חוב' א, תרצ"ד, עמ' 33. כונס בספרו של אלתרמן שירים: 1931 – 1935 (בעריכת מנחם דורמן), תל-אביב תשמ"ד, עמ' 143-144.
אלתרמן השתמש בצירוף "ערב חג" גם בשירתו הקלה, כגון בשיר הקדשה שחיבר ליהושע ברטונוב לרגל יום הולדתו: "עֶרֶב חַג הוּא, לֹא כֵן? עוֹד לֹא תַּם הַסִּפּוּר/ עוֹד לָשֵׂאת וְלָשֵׂאת וְלָלֶכֶת./ הַזִּקְנָה? הֲבָלִים! הַזִּקְנָה הִיא אִפּוּר.../ מִתּוֹכוֹ עוֹד עֵינֶיךָ בּוֹרְקוֹת אֶל הַמְּלֶאכֶת".
ריבועי הזהב של העיר יכולים להיות חלונותיהם של בתי העיר (כבתמונת העיר עם עיניה המכוסות זוהב בשיר "ליל קיץ") או ריבועי המרצפות שעל מדרכות העיר (כבשירו של אלתרמן "הם לבדם" החותם את "כוכבים בחוץ").
המימרה כלולה בשירו של ויליאם וורדסוורת' "My Heart Leaps Up", המובא כאן בתרגומי:
"לִבִּי עוֹלֵץ וּמְנַתֵּר / מוּל קֶשֶׁת בָּרָקִיעַ / כָּךְ בְּיָמַי כְּיֶלֶד תָּם / כֵּן בְּיָמַי בְּבַגְרוּתָם / וְכָךְ לִכְשֶׁאֶזְקַן יוֹתֵר, / וָלֹא – קִצִּי יַגִּיעַ. / הַיֶּלֶד אָב הוּא לָאָדָם. /לוּ יְהֻדָּקוּ יָמַי לָעַד / בַּאֲדִיקוּת טִבְעִית כַּדָּת".
הערה:
פירוש שונה בתכלית מפירושי ל"שיר לערב חג" עולה ממאמרו של איתמר זהר "מי אמר שזה שיר שכתבה תרצה אתר לנתן אלתרמן", בעיתון "הארץ" מיום 19.4.2026. לא ננעלו אפוא שערי פרשנות.
