בדיה מתוחכמת שהקדימה את זמנה

על ספרה של דורית זילברמן "לא ביום ולא בלילה" (1994)

על הציירת אירה יאן, שניהלה תכתובת בת עשרות מכתבים עם ביאליק, נכתבו חיבורים לא מעטים. הציירת, שאיירה את מהדורת תרס"ח של כל שירי ביאליק, מכוּנה לדעתי בטעות "אהובתו של ביאליק". אולם, סופרים אחדים שסיפרו את סיפורה הסתמכו על "חירות הסופר" (licencia poética), הריהו החופש האמנותי הניתן ליוצרים לסטות מן הכללים ומן העובדות ההיסטוריות ולהפעיל את דמיונם. דורית זילברמן הייתה הראשונה שחיברה רומן המבוסס על מכתבים פיקטיביים של הציירת שאהבה את המשורר עד כלות.

את "יריית הפתיחה" בפרסום פָּרשת אירה יאן ערך הסופר משה שמיר במאמר ב"מאזנַים" מדצמבר 1972, שבּוֹ חשף את חמש איגרותיו של המשורר לציירת, שאיירה את מהדורת כל שיריו. לאחר מכן חקרה פרופ' נורית גוברין את סיפוריה של אירה יאן בספרה "דבש מסלע" (1982) העוסק בעיקרו בסיפורת הארץ-ישראלית. כשפניתי לכתיבת ספרי "לנתיבה הנעלם" (2000) כבר היו בידיי מכתביה האותנטיים של אירה יאן, שהגיעו אליי באדיבות פרופ' חמוטל בר-יוסף, ובחרתי להתמקד במעקב אחר עקבות הפרשה כפי שהיא משתקפת ביצירת ביאליק במרוצת 30 השנים שעברו מיום פגישתו הראשונה עם הציירת בעיר קישינב ב-1903 ועד שהכין את מהדורת יובל השישים שלו. בפתחהּ של מהדורה זו הציב את דיוקנו מעשה ידיה של אירה יאן, ולא את אחד הדיוקנאות שלו "הנחשבים" פרי-מכחולו של הצייר ראובן, או צייר אחר מגדולי הציירים.

במקביל לחוקרי הספרות הציתה הפרשה את דמיונם של סופרים, ובעיקר של סופרות, שראו בפרשה חלק מסיפור טרגי החוזר מדי דור – סיפורן של נשים יצירתיות ומוכשרות, המתאהבות בסופר נערץ ומאבדות את שיקול דעתן. הן מוותרות מבלי דעת על חיי משפחה תקינים, על גידול ילדיהן, על בֵּיתן ועל טיפוח קריירה משלהן, עד שהן מגלות יום אחד במאוחר ששקעו באהבת סרק שהרסה את חייהן (הציירת אירה יאן שהתאהבה בביאליק, הסופרת חוה שפירא שהתאהבה במבקר ראובן בריינין, ולהבדיל – הצעירה חבצלת חבשוש שהתאהבה התאהבות טרגית בסופר פנחס שדה).

אירה יאן, הציירת והסופרת שהתאהבה בביאליק, שרפה למענו את כל הגשרים: היא ויתרה למען האהבה על שפתהּ, מולדתה, משפחתה העשירה והמכובדת, בעלה המצליח וידידיה הרבים, באי ביתה. היא ויתרה גם על הקריירה האמנותית שהאירה לה פנים, ופתחה לפניה דלתות בארמונות מלכים. אלמלא ביטלה את אישיותה ובחרה לשגות בחלומות שווא על אהבה חסרת סיכוי, היו רחובות נקראים על שמה, שכּן אירה יאן הייתה למעשה הציירת הראשונה בתולדות עם ישראל.

בשנות מלחמת העולם הראשונה גורשה אירה יאן לאלכסנדריה כמו רבים מתושבי הארץ, ילידי רוסיה, שנחשבו סייעני אויב. המגורשים נתנו לציירת פרוטות כדי שתלמד את ילדיהם ציור, לבל תגווע ברעב או תיאלץ להתבזות ולפשוט יד. במחנה המגורשים היא חלתה במחלת השחפת שקיצרה את חייה. בשובה ארצה, התברר לה להוותה שביתה נפרץ ונבזז. כל תמונותיה, פרי עשרות שנות יצירה, נגנבו או הושחתו. נעלם גם כתב יד של ספר שחיברה על הפסל אנטוקולסקי. וגרוע מכל, בתה היחידה אֵלה, שנשלחה לקישינב לבקר את אביה, נעלמה בסערת המלחמה ולא נודעו עקבותיה. תהפוכות גורלהּ דיללו את כוחותיה והחישו את קיצה. היא הלכה ודעכה ממחלתה, ונפטרה בטרם מלאו לה 50 שנה.

הספר הבלטריסטי הראשון שנכתב על פרשת אירה יאן הוא ספרה של הסופרת דורית זילברמן "לא ביום ולא בלילה" (1994), שדווקא הוא אינו נזכר משום-מה בערך "אירה יאן" בוויקיפדיה (נזכרים בו ספרה של אידה צורית "אהבת ביאליק" [2000] וספרה של רות בקי-קולודני "הכניסיני תחת כנפך" [2003]). בהתקרב מאה שנה לעלייתה של אירה יאן לארץ-ישראל חזרתי אל  ספרה של דורית זילברמן שנכתב לפני 32 שנה ונזנח שלא בצדק – ספר ראשון שתבע את עלבונה של הציירת באמצעות סיפור אמיתי ובדוי כאחד (faction = fiction + facts). הספר כורך סיפור המתרחש בשנות ה-70 של המאה הקודמת בסיפור היסטורי שהתרחש בשנות "מפנה המאה העשרים", ולמקרא הדברים, הוצפתי ברגשות עזים ובזיכרונות אישיים.

ספרה של דורית זילברמן משחזר באמצעות סיפורה של דוקטורנטית בשם "עופרה שפילברג" את סיפורה האישי של הסופרת, וכך עולה לעיני הקורא תמונה של עמיתים בחוג לספרות עברית מלפני יובל שנים. באותה עת, במהלך המאבק שניהל החוג לספרות כללית בראשותו של פרופ' בנימין הרושובסקי בחוג לספרות עברית בראשותו של פרופ' ישראל לוין, עמדו שני החוגים האלה בפסגתו של חקר הספרות העברית (גם החוג לספרות כללית, שהקים את כתב-העת "הספרות", עסק אז בעיקר בספרות עברית). החוג לספרות עברית הקים את המכון לחקר הספרות ואת סדרת הכנסים הבין-אוניברסיטאיים לספרות עברית. הסגל של שני החוגים מנה עשרות אנשים, בכירים וזוטרים, לרבות פרופסורים רבים מן המניין. העשייה, ובצִדה התַּחרות החיובית והכעורה גם יחד, הרקיעו שחקים.

בתוך הכור הרותח הסתובבו גם צעירים, שהשתוקקו להצטרף ל"חגיגה", ובהן דמות בדויה כדוגמת עופרה שפילברג, גיבורת ספרה של דורית זילברמן, שגורלה חופף במידה לא מעטה את גורל חייה  האקדמיים של הסופרת. כמו עופרה שפילברג, גם דורית זילברמן הייתה אז דוקטורנטית, עוזרת הוראה בחוג לספרות עברית. גם היא הייתה נשואה לטייס, שממנו נפרדה. גם היא גידלה לבדה את בתה הרכה, בתל-אביב. גם היא עלתה על שרטון ביחסיה עם הסגל הבכיר בחוג, וּויתרה על חלום הקריירה האקדמית חרף כשרונה.

הוצפתי כאמור ברגשות ובזיכרונות, כי גם אני הייתי באותה עת חלק מהמערכת הזאת. התחלתי לעבוד ב"צוות ביאליק" ששקד על המהדורה האקדמית של שיריו, וטרם ידעתי לאן פניי מועדות ומה יזמנו לי השנים הבאות. איש מהדוקטורנטים הלא מעטים באותה עת לא נמלט מן ההליכה בראש עטור קוצים ב"ויאַ דוקטורוזה" שזומנה לכל מי שחשקה נפשו להידקטר ולעסוק בחקר הספרות העברית, חוץ משניים ששילמו על הנתיב הקל במטבע קשה (אך מוטב שלא נרחיב עליהם את הדיבור). ידעתי בדיוק על מה ועל מי דורית זילברמן מדברת בספרה, חרף מסכת ההסוואות הסבוכה שהעטתה על העלילה. הדברים מסופרים בכשרון תיאורי רב, וברור לי שדורית זילברמן, בדומה לאירה יאן שוויתרה על האֶגוֹ שלה למען מושא חלומותיה ובדומה לגיבורת ספרה עפרה שפילברג, אף היא ויתרה על חלום חייה להשלים את מחקרה באוניברסיטת תל-אביב ולהצטרף באופן מסודר לסגל האקדמי של החוג.

על יחסה האישי למושא מחקרה – חייה ויצירתה של אירה יאן – נאמר כאן מפי גיבורת הספר, שלא התככים באקדמיה והסערות בכוס תה שהתחוללו אז חרצו את גורלה: "יכולתי להיות חוקרת טובה [...] מה שחיסל אותי אלה החומרים שחקרתי [...] חיי התערבבו בחייה. אולי יצאתי להילחם את המלחמה שהיא לא נלחמה מעולם. נהרסתי מהדרך שקיבלה את גורלה [...] והנה עכשיו, אחרי שנים, אני רואה שבעצם גם אני השלמתי עם ההחמצה" (עמ' 32). אכן, עופרה שפילברג לוקה בחוסר יכולת להציב גבולות ולהימנע מקריסתם. בסוף הספר היא מתוודה לפני המו"ל שלה שכשהפסיקה את כתיבת הדוקטורט על אירה יאן, היא כתבה מכתב לביאליק:

"תחשוב שאני משוגעת. אני כבר לא יודעת אם זה היה בשם אירה יאן או בשמי. במהלך המחקר התאהבתי בו. מה כבר היה ההבדל הגדול ביני לבינה. גם היא חלמה עליו שנים על שנים, ללא מענה ממשי - - -" (עמ' 161).

בשלב מוקדם למדי של ה"ביוגרפיה ליטרריה" שלה היו לדורית זילברמן זכויות לא מעטות: היא הראשונה שכתבה ספר על שירת יונה וולך (ציטטה ממנו משולבת בספר שלפנינו), היא הראשונה שהמציאה מכתבים בדויים של אירה יאן בספרה "לא ביום ולא בלילה", לפני שמכתביה האמיתיים של הציירת נתגלו ונחשפו, והמכתבים הדמיוניים שלה יפים, כתובים היטב ומשכנעים. כך, למשל, כתבה לכאורה אירה יאן באחד ממכתבים בדויים אלה לידידה המשורר:

"בירושלים ראשית החורף, ואני באירופה פתאום, שכן שמיה מנומרים בעננים, והאור חודר אליה מסונן, והאוויר קר כמו הבטחה לשלג. לרגעים אני בקישינב. ילדה קטנה בסוודר כחול, ושערה השחור הרך אסוף על עורפה. הבית גדול וחדריו מרובים. [...] הכורסאות גבוהות מאוד. גם אבא נראה קטן בתוכָן. בעד החלון אני רואה את השדרה והגן שמעבר לה. ספסל אחד קבוע בו, ואנשים עייפים מתיישבים לנוח שם. כתמי האור נופלים על עלי העצים וזורחים דרכם למטה [...] שׂערי נטען חשמל, לחיי בערו, עיניי צרבו ונשימתי הייתה קשה. אבל גופי היה מרוחק ממחשבותיי מאוד. ובאמצע הסתבכו ענפים ושרכים, ויער ענק כיסה על כל השבילים, והשעה הייתה מאוחרת, וכולם הלכו ואתה הלכת. ואני נשארתי " (עמ' 33 – 36).

מכתב בדוי זה, כשאר המכתבים הכלולים בספר, כולם פרי דמיונה של הסופרת, נכתבו בשנות ה-90 של המאה הקודמת. כיום, בעידן "פוסט-אמת" שאנו חיים בו, יכול כל אחד ליצור סיפורים בדויים עם ארומה של פעם באמצעות הבינה המלאכותית. בלחיצת כפתור ובעזרת שאלות מכוונות מתאימות יודעים המנועים החדשים לחקות כל סגנון כתיבה ולשקף את קווי אישיותו של הכותב הבדיוני. כיום, בסיוע "פרוייקט בן יהודה" יכול כל סופר להכניס לספרו את מכתבי ביאליק או את מכתביה האותנטיים של אירה יאן ולערוך בהם שינויים כיד הדמיון הטובה עליו או על הבינה המלאכותית המצייתת לפקודותיו. לדורית זילברמן לא היו העזרים האלה, והיא ביצעה ירייה באפלה כאשר כתבה מכתבים פסידו-היסטוריים בכשרון רב.

כיום, כל מי שהצליח לפרסם שיר אחד קורא לעצמו "משורר", וכל דוגמנית שכתבה ספר, לפני שקראה ספר, קוראת לעצמה "סופרת". לעומת זאת, דורית זילברמן כתבה באתר האישי שלה ובמקומות אחרים: "אני רוצה לפרק את המילה סופרת. מחשיבה את עצמי כמדריכה בלונה פארק. לקבוצות וליחידים. מובילה בין רכבות שדים ומראות מעוותות. שומרת שתשתעשעו אבל שלא תלכו לאיבוד בין תעתוע לחרדה, בין שדים למכשפות, בין שלדים וארונות". לטעמי, דורית זילברמן "מקלילה" את מעמדה, וממעיטה בערך עצמה. כמי שפרסמה לא מכבר את סיפורה של דורית זילברמן "העיר העליונה" (פרק מרומן שבכתובים) בגיליון כתב-העת האמריקני "הדור" שערכתי ביחד עם פרופ' מאיה פרוכטמן לפי הזמנתו של פרופ' לב חקק, עליי לציין שאמירה זו של המחברת (שהייתי רוצה להתבונן בה כבאמירה אוטו-אירונית) אין לה על מה שתסמוך. האוניברסיטה הפסידה אמנם חוקרת ספרות מוכשרת, אך הציבור הרחב הרוויח ללא ספק סופרת אמת.