למה מיעט ביאליק לכתוב ביִידיש?

לפני שעתיים (2)
זמן קריאה 9 דקות

חיים-נחמן ביאליק, אף-על-פי ששפתו הטבעית – השפה שבָּהּ חשב, חישב מִספרים ודיבר עם בני משפחתו, ידידיו ומיודעיו – הייתה יִידיש, לא הִרבּה לכתוב בשפה זו. כל יבולו ב"שפת האימהות" הסתכם בקומץ שירים ובמכתבים ספורים ששיגר לאשתו ולמכָּריו (בתוך אלפי מכתבים שכּתב בעברית, שרק כמחציתם כלולה בחמשת כרכי "איגרות ביאליק"). הוא לא חיבר ביִידיש אפילו סיפור אחד. את רוב שנותיו וכוחותיו הקדיש לכתיבה בעברית, ובה חיבר אפילו את האיגרות הראשונות ששיגר לעיר-הולדתו ז'יטומיר מישיבת ווֹלוֹז'ין – אל רֵעי נעוריו ואל סבו הקשיש משה-יעקב ביאליק.

בתחילה חשב שאַל לו לסופר עברי להשחית כוחו בכתיבה ב"ז'רגון", בשפה בלולה ומשובשת המעכבת את תחיית הלשון העברית. הוא ניאוֹת לכתוב שירים אחדים ביִידיש, משעורכו וידידו יהושע חנא רבניצקי, שהקים ב-1898 את כתב-העת "דער יוד", ביקש ממנו להשתתף בעיתונו כדי לסייע לאחד-העם האֶליטיסט והפּוּריסט, (שלא אחת הביע את סלידתו מיִידיש ומן העיסוק בפולקלור) להגיע אל המוני בית ישראל ולהגדיל את סיכוייו לעמוד בראש הנהגת התנועה הציונית.

הימים היו ימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, וביאליק הבין שאחד-העם לא הצליח להלהיב את המוני העם כשם שהצליח מתחרהו, תאודור הרצל, וכי כתיבה להמוני העם היא צו השעה. מקץ כעשרים שנות יצירה דו-לשונית, שהניבו כעשרים שירי יִידיש בסך הכול, ודווקא משהחל לפתח יחס עמוק ליִידיש ולהבין את תפקידה ההיסטורי בחיי העם, נאלץ ביאליק לנטוש את הכּתיבה הספרותית בשפה זו, משהבין כי מתנגדיה של התנועה הציונית התחילו לעשות בה שימוש ציני ומניפולטיבי למטרות פוליטיות אנטי ציוניות (כלומר, עושים בה קרדום לחפור בו כדי לנגח את השפה העברית, לקעקע את מעמדה ולתקוע טריז ברעיון של תחיית העם בארצו הקדומה המחדשת את "נעוריה"). אף-על-פי-כן, וחרף "הרומן" הקצר שהיה לביאליק עם לשון יִידיש, סוגיה זו של "ביאליק ולשון האימהות", היא סוגיה מרכזית בחקר ביאליק – האיש ויצירתו.

במציאוּת השוררת באלף השלישי, מציאוּת גלובלית שבָּהּ מעטים הם האנשים המשכילים שאינם שולטים בשפות זרות, קשה להבין עד כמה מצומצם היה בהיקפו עולמו הלשוני של ביאליק, ועם זאת כה עמוק ובלתי נדלה. הוא שלט היטב ב"לשונות היהודים" בלבד – ביִידיש ובעברית. בעברית כתב ונאם על עניינים שברומו של עולם, אך רק ביִידיש הוא יכול היה להתבטא בצורה בלתי מאולצת על עניינים יום-יומיים "נמוכים", כמו רבים מבני דורו שהגיעו ארצה דור או שניים לאחר יריית הפתיחה של "תחיית הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה וחבריו הירושלמיים.

מובן, יִידיש הייתה שפת הדיבור בבית הוריו ובבית הורי אשתו מניה, ואפילו עם רֵעהו ושותפו י"ח רבניצקי שוחח ביאליק ביִידיש. שליטתו ברוסית ובגרמנית הייתה מוגבלת למדי, שהרי לימודיו עברו עליו ב"חדר" וב"ישיבה". כאשר ענה ברוסית על מִכתביה של אירה יאן, הציירת של כתביו, נזקק המשורר לסיוע מידידיו. באוזני אביגדור המאירי הודה ביאליק כי שליטתו ביִידיש, שלכאורה הייתה צריכה לסייע לו לדעת את השפה הגרמנית, היא בעוכריו. לשון יִידיש מטעה אותו תכופות בפנייתו אל הגרמנית, במקום לסייע לו (וראו בספרו של המאירי, "ביאליק על אתר", תל-אביב 1962, עמ' 18 – 19). ביאליק, מתרגמו של "וילהלם טל", הודה אפוא ששליטתו בגרמנית לא הייתה שליטה של ממש. רק בסוף ימיו התחיל ללמוד אנגלית כדי לתרגם את שקספיר, אך ידיעותיו הדרדקיות בשפה זו לא מנעו את תרגום המערכה הראשונה של "יוליוס קיסר". מה גרם אפוא לאָנוֹמַליה זו, שדווקא בלשון יִידיש, שבּהּ שלט שליטה בלתי מאולצת וללא מצָרים, לא כתב ביאליק אלא כעשרים שירים בלבד?

בעשרים השנים שבהם כתב שירים ספורים ביִידיש (1898 - 1918), חי ביאליק ופעל בתוך חבורה לא-גדולה של סופרים דו-לשוניים, תושבי אודסה, שחוללה מהפכה שקטה בתרבות עם ישראל. הוא ראה כיצד סופרים אחדים מן המעלה הראשונה – כדוגמת מנדלי מוכר-ספרים, שלום עליכם ויצחק-ליבוש פרץ, איש ורשה – מצליחים לשַנות כבמטה קסמים, בתוך שנים אחדות, את לשון יִידיש וספרותה ואת יחסו של הציבור כלפיה. מעתה נעשתה לשון יִידיש לשון ש"פני יאנוס" לה: פן מזרח אירופי, "הֶבּרָאיסטי", המיועד להמוני העם, ופן מערב אירופי, "הֶלניסטי" ואֶליטיסטי, המיועד לאינטליגנציה שוחרת הקִדמה, התרה אחר תכלית כלל-אנושית. היא נעשתה לשון שרגלה האחת נטועה בין יריעות "אוהל שם", והשנייה מתייצבת מחוץ ליריעות האוהל ומבקשת להוליך את העם למחוזות קוסמופוליטיים.

לשון יִידיש עברה אפוא גלגולים לא מעטים, ששינו את תדמיתה ואת יעדיה מן הקצה אל הקצה, במעבר מתקופת ההשכלה אל "דור התחייה". מלשונם של פשוטי העם, שהמשכילים ראו בה מכשול בדרכם להתערוּת של ממש בתרבות אירופה כאזרחים שווי זכויות וחובות, הפכה לשון יִידיש, בתוך כמאה שנים, ללשון שבעזרתה ניסתה האינטליגנציה הסוציאליסטית להניא את העם משאיפותיו הלאומיות, ולהופכו לחלק בלתי נפרד מתנועת הפועלים הבין-לאומית.

ואולם, בחוג אודסה כתבו ופעלו בשנות מִפנה המאה דווקא אותם סופרים שביקשו, באמצעות הכּתיבה ביִידיש, להישאר "בבית", בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית, ובו בזמן לקרוע חלונות אל תרבות המערב. יִידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת: מצד אחד, זוהי שפה יהודית, הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות לרוב, וככזו הריהי שפה "הֶבּראיסטית" (כלומר, שפת היהודים – שפתו של עם ידוע סבל, המתנזר מהנאות העולם הזה, מתבדל מן העמים ומתגדר בד' אמות). מצד שני, יִידיש היא שפה הדומה מן הבחינה המורפולוגית, הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית, וככזו היא שפה "הֶלניסטית" (כלומר, שפה מערבית, המשקפת אורַח חיים מתקדם ומודרני, נהנתני ושוחר יופי). "תכונת פיפיות" זו של לשון יִידיש המודרנית ושל ספרותה, שאותה הביאו סופרי "דור התחייה" לשיאים חסרי תקדים, השפיעה גם על תחייתה המואצת של העברית, שפת הספר, גם כשפה חיה ומדוברת.

סופרים דו-לשוניים אלה מִבּני הדור, רובם מסַפרים ומיעוטם כותבי שירה וסיפורת, שעיקר פעילותם הדו-לשונית ב"קריית ספר" ניכּרה עד שנות המלחמה והמהפכה, הגמישו את העברית ועשׂוּ לשפה מדוברת בטבעיוּת (למרבה הפרדוקס, באמצעות דיאלוגים ספרותיים במובהק, שאין בינם ללשון היום-יום ולא כלום). בעת ובעונה אחת, הפכו סופרים אלה את לשון יִידיש בת-הזמן ללשון מודרנית ומתקדמת יותר, משובצת ברמיזות לתנ"ך, למיתולוגיה היוונית-רומית, לברית החדשה, לשקספיר, לסרוונטס ולטולסטוי, כאילו הייתה זו ספרות אירופית מן המעלה הראשונה, ולא שפתו של עם קטן ונידח, הכתובה מימין לשמאל באותיות מרובעות.

בעיני היִידישיסטים המובהקים, יריביה של התנועה הציונית, נחשבה העברית לשפת ההסתגרות וההתבצרות בגבולות התרבות הלאומית הבדלנית, ואילו יִידיש הוצגה כלשון העם וכסמל הקִדמה והפתיחוּת – לשון הפותחת את החלון לרווחה למשבי רוח ים – להלכי רוח מערביים ולרעיונות בין-לאומיים. מקץ שנים לא-רבות, משהחלו הרדיפות נגד תרבות ישראל בברית-המועצות ועם כינון מרכזיהָ של התרבות בארץ-ישראל – בתל-אביב ובירושלים – החלה כמובן התמונה להשתנות, ולבסוף היא אכן השתנתה תכלית שינוי, משהתעוררה העברית והגיעה למלוא מיצויה: בעל-פה ובכתב, בספרות יפה ובכתיבה חוץ-ספרותית, ביצירת מקור ובתרגום מספרות העולם.

כתיבתו הדו-לשונית של ביאליק השפיעה כמובן גם על האגף העברי של יצירתו. רוב הסופרים הדו-לשוניים של "דור התחייה" כתבו סיפורת, וביאליק הצעיר הביא לתחומי השירה אחדים מהישגיהם האקספרימנטליים (כגון יצירתו של גיבור עממי, המדבר בלשון כמו-עממית). הוא אף הרחיק לכת מהם, ויצר בשיריו "העממיים" טיפוסים חדשים ודפוסי רטוריקה חדשים, שקודמיו לא ידעוּם. בראשית דרכו כמשורר עברי חיבר מונולוגים דרמטיים ארוכים "מפי העם", שאותם גנז עקב משפטו השולל של אחד-העם. אלה נראים ונשמעים כ"תרגום" מילולי של מונולוג ביִידיש, מן הבחינה המילולית והתחבירית (ניכּר בהם השימוש הצפוף, וכנראה המכוּלכָּל, באותם הֶבּראיזמים שחלחֲלו ללשון יִידיש).

הוא התחיל לכתוב ביִידיש שירי תוכחה נבואיים, שטבעי היה לוּ נשמעו בשפת האבות הנזירית, היא שפתם המאובנת של "הספר" ו"האות המתה". באותה עת, הוא חיבר ופרסם גם מחזור חדש של "שירי עם" עבריים, רצוף יִידישיזמים, כעין עיבוד פָּרודי של שירי עם יהודיים אותנטיים, מאלה שהושרו ב"לשון האימהות" הרכה, שהייתה עדיין באותה עת שפת הדיבור. סינתזה כעין זו שיקפה גם את השקפתו החוץ-ספרותית באותו שלב של התפתחותו הרוחנית: חרף לגלוגו על חסידי שפת יִידיש, שביקשו בוועידת צ'רנוביץ (1908) להָפכהּ לשפה הלאומית של עם ישראל, הִמליץ ביאליק לחבריו, ממש באותה עת עצמה, לבל ייכנעו לקנאותם חסרת הפשרות של "גדוד מגיני השפה העברית" ולבל יוותרו על יִידיש כעל שפת העראי של "דור המדבר", עד שתושלם תחייתה של "לשון האבות". בארץ-ישראל, כך האמין, ידעך מעמדה של "לשון האימהות" בלאו הכי, ועל כן אין להשליך לאלתַר את כל קנייניה המרובים ככלי אין חפץ בו.

ביאליק כתב אפוא כעין "שירי עם" בעברית, אף שברור היה לכול ש"גיבוריהם" של שירים אלה לקוחים ממציאוּת שבָּהּ הם ושכמותם מדברים בלשון יִידיש, ולא בעברית. "גיבורים" כאלה הם למשל הדוברת החושפת באחדים משירים אלה את כמיהתה לבן-זוג, או "השלימזל", בעלה של "הקליפה", או אבי הבנות קשות השידוך, המקונן באחדים מֵהם על מר-גורלו. לעומת זאת, ביאליק פנה אל הרטוריקה הנבואית בפעם הראשונה דווקא ביִידיש (למרבה האירוניה, השמיע המשורר לראשונה את דבר הנביא ואת דבר ה' בלשון יִידיש, ולא בשפה הטבעית שבּה ראוי היה שיישמעו דברים אלה). בעשור הראשון של המאה העשרים, הוא החל לחבר שירי תוכחה נבואיים ("דאָס לעצטע וואָרט", "כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאַנגען", "אין שחיטה-שטאָט"), שלכאורה ראוי היה שייכתבו בשפת האבות העתיקה, החצובה באבן ובעלת הקול הרועם, ולא בלשון יִידיש, הרכה והמתנגנת בנועם.

כך תרם ביאליק לכל שפה את מה שחָסַר בה: ליִידיש תרם פתוס ושגב, רטוריקה מוגבהת, רגשי גאווה ואצילות של עם עתיק יומין; ואילו לעברית הכניס קללות וגידופים, צורות הקטנה (דימינוטיבים) האופייניות ליִידיש, אנחות קורעות לב ("הָהּ", ו"אהה", לא אחת מתוך פָּרודיה גלויה על נוסחם הסנטימנטלי של "משוררי חיבת ציון"), בדיחות וניבים עממיים ועוד ועוד. עם זאת, תמיד ראה בעברית "גבירה" השוררת בביתה, ובלשון יִידיש – "שפחה" היאה לאהבהבים. בכוחה אמנם להעניק לו "בנים", אך אפשר שייאלץ לגרשה לארץ גזֵרה אם תתעורר מריבה בין "נשות הבית".

ואכן, עד מהרה התהפכו היוצרות בין "השפחה" ל"גבירה", בין אישה לצרתה, או בין כלה לחמותה. כאשר הִשווה ביאליק את יחסי התלות ההדדיים של עברית ויִידיש ליחסים בתוך המשפחה (בחינת "רות ונעמי"), היה המשל ברור לכול: העברית היא נעמי הזקֵנה, שירדה מנכסיה, וכַלָּתהּ הצעירה והנכרייה, אלמנת בנהּ המת, אינה אלא יִידיש, האישה הזרה והנכרייה (הדומה בהיבטים מסוימים לגרמנית). זו הסתפחה אל האישה הקשישה וביקשה לכלכלהּ בימי עונייה ומרודיה, והגורל גמל לה והפך את האישה המואבייה, שנסתפחה לעם ישראל, לאם השושלת שמִּזרעהּ יצא דוד מלך ישראל.

ואולם, בזמן שהעלה ביאליק דימוי זה בשנת תרפ"ז, כבר נשתנו הסביבה והנסיבות, ונתהפכו היוצרות: עתה הייתה העברית המדוברת שפה צעירה ומלבלבת, ואילו יִידיש – השפה הזקֵנה והנובלת. אף-על-פי-כן, יחסי התלות נותרו עדיין כשהיו: העברית עדיין נזקקה לסיוע ולתִגבור מבחוץ, אפילו מלשון יִידיש, שהחזיקה עדיין אלומות בר די הצורך לכלכלתה של השפה הצעירה: מילים מן המוכן ללשון היום-יום, מינוח של בעלי מלאכה, דפוסי שיחה ומשא ומתן, דפוסי כתיבה איגרונית, שירי עם ושירי ילדים, ביטויי עגה, גידופים וקללות, ועוד כהנה וכהנה.

הכּתיבה הדו-לשונית של "דור התחייה" היא תופעה שפָּרחה בעת ובעונה אחת עם פריחת המודוס העממי ביצירה הבֶּלֶטריסטית (אגדות, מעשיות, מעשיות לילדים, שירי עם, שירי עם לילדים, שירים לגיל הרך, ועוד) ועם פריחת המחקר בתחומי הפולקלור והאתנוגרפיה. בזכותה, חדרו ניבי יִידיש לכתיבתו הכמו-עממית של ביאליק ושל בני דורו, ואפילו שאול טשרניחובסקי הצעיר, שעקבות ה"גרסא דינקותא" בצבצו פה ושם מבין קפלי ה"טוגה" ה"יוונית" שלו, ביסס את תיאור המשרתת יבדוחה באידיליה שלו "ברל'ה חולה" על פתגם ביִידיש ("אַ שיקסע ביי אַ רָבֿ קען אויך פּסקענען אַ שַאלה" = "גויה המשרתת בבית רב יכולה גם היא לפסוק בשאלה הלכתית"), ואת תיאורו של היישוב האוקראיני בחודש תמוז, שבו האסירים שומרים על שומר הכלא, באידיליה "כחום היום", על הפתגם ביִידיש "איטלעכער משוּגענער ווערט אום תַּמוז מיושבֿ" [כל המשוגעים נעשים בחודש תמוז מיושבים בדעתם], בתארוֹ מציאוּת משובשת ואבּסוּרדית של "עולם הפוך".

מעניין להתחקות אחר שירת ביאליק ביִידיש ואחר משקעי יִידיש ששוקעו בשירתו "הקנונית" בעברית. תופעת הכּתיבה הדו-לשונית, בעברית וביידיש, (המאפיינת את יצירותיהם של סופרים גדולים כמו שלום-יעקב אברמוביץ ["מנדלי מוכר-ספרים"], חיים-נחמן ביאליק, אורי-צבי גרינברג, ועוד, שחיו ופעלו בתפר שבּין שתי תקופות ושני אזורים גאוגרפיים) מצטיינת בכתיבה היבּרידית – של כלאיים ושעטנז – שבּהּ שתי השפות חִלחלו, זו לרשותה של זו, וכל אחת שאלה חומרים מחברתה והשאילה לחברתה מאוצרותיה. לפחות שניים מפזמוניו של ביאליק ביִידיש – "אונטער די גרינינקע ביימעלעך" ("תחת העצים הירקרקים") ו"ים-לידער" ("משירי ים") נעשו שירי-עם אהובים ופופוּלריים, שהשפיעו על הזֶמר ההֶבְּרָא-יִידי ודורות נתחנכו עליהם והתרפקו איש על כתף חברו למִשמע מילותיהם וצליליהם.

ביאליק, מכל מקום, הבין את הקשר האמיץ שבין שפה לבין טריטוריה, והאמין שבלי זיקה לארץ-ישראל לא תמשיך הספרות העברית החדשה להכות שורש. הוא ידע אל נכון שתופעת השירה העברית באמריקה, שהעמידה בראשית המאה העשרים משוררים ראויים לשמם, לא תתמיד מעֵבר לדור הראשון (הוא דור המהגרים, שחבש את ספסלי ה"חדר" וה"ישיבה" ולמדו עברית כהלכה, אך בניו ובני-בניו כבר לא יכירו את רזיו של "ארון הספרים העברי"). בארץ לא כתב ביאליק בלשון יִידיש, אך המשיך פֹּה ושם לדבר עם רבניצקי בשפה שבָּהּ דיברו שני הרֵעים כל השנים (ואף נשפט על כך במשרדי "גדוד מגיני השפה העברית"). הוא האמין שלשון יידיש תדעך בלאו הכי, ושאין צורך להכריז עליה חרם ולאסור עליה מלחמה. הוא לא ביקש להכרית בבת-אחת את לשון יִידיש מעל פני אדמת הארץ, כפי שביקשו תומכי העברית המושבעים כדוגמת חברו יוסף קלוזנר, איש אודסה. כתלמידו של אחד-העם הוא האמין בתהליכים אֶבולוציוניים אִטיים, ולא בתהליכים רֶבולוציוניים של בִּן-לילה.

נאומיו על לשון יִידיש וספרותה מלמדים כי הוא האמין בכל לב שיש לראות בלשון יִידיש (הן כלשון דיבור והן כלשון כתיבה חלופית) פתרון עראי, שיידלדל מאליו לכשיתחזק המרכז הארץ-ישראלי, ואִתו מעמדה של העברית הדבוּרה. חרף לגלוגו על חסידי לשון יִידיש, המליץ ביאליק לידידיו לבל ייכנעו לקנאותם חסרת הפשרות של "גדוד מגיני השפה העברית" ולבל יוותרו על שפת יִידיש כעל שפת העראי של רבים מבני דור המִדבּר, עד שישתנו הנסיבות ויִמְלְאוּ האסמים בר.

גרסה מתוקנת ומעודכנת של פרק בספרה של זיוה שמיר "המשורר, הגבירה והשפחה", תל-אביב 2013.