"סיפור טוב מתחיל בהלוויה"

לִצְבִיקָה נִיר, יָדִיד מִנֹּעַר,/ בְּרָכוֹת עַל סֵפֶר מְיֻחָד,/

שֶׁקִּבַּלְתִּיו, וְלֹא בַּדֹּאַר,/ תְּשׁוּקוֹת בּוֹ, אַף חִידוֹת הוּא חָד.//

יוֹדְעֵי קְרוֹא וְגַם כָּל קוֹרֵא/ יִתְעַנְיְּנוּ מַה בּוֹ קוֹרֶה/

(וְאֶמֶשׁ כְּבָר הוּבְאוּ מֵרֹאשׁ,/ בַּבְּלוֹג שֶׁלִּי דִּבְרֵי פֵּרוּשׁ)

על הרומן החדש של צביקה ניר "תשוקה ומוות 65667"

"סיפור טוב מתחיל בהלוויה", כך נאמר בפתח הרומן החדש, הרביעי במספר, של צביקה ניר – עורך-דין וסופר העומד בעשור האחרון בראש אגודת הסופרות והסופרים. פרקיו של הרומן, הנושא את הכותרת המוזרה והחידתית "תשוקה ומוות 65667" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2026), נסבים סביב שלושת מרכיביה של הכותרת. שני הראשונים עוסקים בשני הנושאים הנפוצים והטעונים ביותר בספרות לדורותיה – אֶרוֹס ותָנַטוֹס. את השלישי ננסה לחשוף בסוף רשימה זו. הקביעה שלפיה "סיפור טוב מתחיל בהלוויה" חוזרת ארבע או חמש פעמים לאורך הרומן (באחת הפעמים היא מובאת באופן אֶליפּטי), עד שניתן לראות בה כעין מוטיב חוזר.

פתיחתו של סיפור דרמטי בסצנה של הלוויה היא תחבולה ספרותית ידועה המסתייעת בדרך-כלל בטכניקה הקרויה בתורת הספרות בשם "Reverse Chronology". ביובל האחרון השתגרה תחבולה ספרותית זו ברומן העברי לסוגיו. היא רווחה בספרים אירופיים שנכתבו לפני כשלושה דורות, כדוגמת "הזָּר" (1942) של אלבר קאמי, הנפתח בהלוויית אִמו של מרסו, המסַפּר בגוף ראשון איך רצח גבר זר על חוף הים בשובו מן ההלוויה. עולה על הדעת גם ספרו (שנכתב בעקבות הצלחת תסריטו) של גרהם גרין "האדם השלישי" (1949) – רומן מתח הנפתח בהלווייתו של הארי ליים בווינה ובניסיונו של חברו לחשוף את הסיבות והנסיבות שהביאו למותו.

ואצלנו, בספרות העברית, הציף גל של רומנים הנפתחים בהלוויה לאחר יציאתו לאור של הרומן העגנוני "שירה" (1971). הגיבור הראשי ברומן זה, היסטוריון-חוקר בשם מנפרד הֶרבּסט, מביא את אשתו הֶנריאטה לבית-היולדות (בבית יש לבני הזוג שתי בנות בוגרות), ושם הוא פוגש בפגישה גורלית את המיילדת שירה. באותו רגע הוא נזכר שהוא ושירה נפגשו לא מכבר בהלוויה רבת משתתפים של צעיר, בן למשפחה ידועה, שנרצח במאורעות הדמים. הלידה והמוות קשורים בקטע הפתיחה של "שירה" זה בזה, כנחש הנושך את זנבו.¹

לאחר עגנון נכתבו אצלנו ספרים רבים הנפתחים בסיפור על הלוויה: ספרו של יעקב שבתאי "זכרון דברים" (1977), ספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" (2003), ספרו של א"ב יהושע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2010), ולאחרונה ספר-הביכורים של איציק יושע "אמא מתה" (2025), ועוד. ספרו של צביקה ניר נכנס אפוא מדעת לבקעה מלאה, שלא קל להתגדר בה ולחדש בה חידושים. אף-על-פי-כן, בניגוד ליצירות חקייניות בתחום זה,² הוא הצליח ליצור יצירה מקורית, שסצנת ההלוויה בה אינה אלא ציוּן-דרך צדדי בדרך לעלילה המרכזית המובילה להיזכרות בסיפור אהבים ישן-נושן, שהיה או לא היה. עלילת האהבים, המסופרת כסיפור בתוך סיפור, פותחת פתח להעלאת שאלות פילוסופיות כבדות משקל סביב סוגיית האמת והבדיה, או המציאוּת וההמצאה באמנות, עם בעיית הנראטיבים ההיסטוריים הנוצָרים במהלך ההתרחקות ממועד האירועים ומן המקום שבּוֹ התרחשו (או לא התרחשו) אירועים אלה. לא קל למַצות את סבך השאלות שהרומן הזה מעורר.

האני-הדובר – במאי מהולל שאינו נזכר בשמו – מגיע להלוויה כדי להשתתף בצערה של עובדת צעירה המועסקת בבניין רב-הקומות שבּוֹ שוכן משרדו, וכל קשריו אִתה הם קשרי "שלום" ו"בוקר טוב" בעת ההמתנה למעלית. הקשרים הללו מתהדקים במקצת ככל שהפגישות לצד המעלית חוזרות ונשנות, עד שהבמאי חש מחויבות להראות את פניו בהלוויה. משמע, לא הלווייתה של דמות מרכזית ומשמעותית לפנינו, אלא של דמות צדדית ונידחת, שאינה מוּכּרת אפילו לגיבור הרומן המגיע אל ההלוויה.

במהלך ההלוויה נצמדת אליו צעירה מוזרה בשם שרון, שבהדרגה מתברר שהיא יודעת עליו הכול, אך הוא אינו יודע עליה דבר. הוא אף אינו יודע איך ומדוע הזדמנה צעירה זו להלוויה שבָּהּ נפגשו. שרון מתגלה כבעלת אישיות כריזמטית. הגם שבֵּינה לבין הבמאי פעור פער משמעותי של גיל ושל מעמד, היא מצליחה לגרור אותו לדירתה, מבצע הכרוך בעלייה בגרם מדרגות בן שש קומות בלי מעלית (מתברר ששרון המתגוררת בדירת גג סובלת מהפרעה קלאוסטרופובית, שאינה מאפשרת לה להיכנס למקום צר וסגור כמעלית).³

בדירתה של שרון מתגלה לבמאי תופעה ביזארית ומעוררת יִראה: מצוי בה אוסף של כל התכניות של הצגותיו מכל התקופות, לרבות מודעות פרסומת ומאמרי ביקורת שנתלווּ להצגות. מתברר כי שרון עוקבת אחריו שנים לא מעטות – למן הימים שבהם התגוררה עם אִמהּ (האֵם הלכה לעולמה בטרם עת), וזוכרת כל פרט, חשוב או שולי, מֵעֲברוֹ של אורחהּ. שרון זוכרת אפילו מה נשאל הבמאי לאחר שהעלה הצגה של או'קייסי, ומה ענה למראיין. הפסיכולוגים יודעים לתאר את התופעה הפסיכו-פתולוגית הזאת המתבטאת בשליטה אומניפּוֹטֶנטית בזולת באמצעות צבירת ידע "מודיעיני" רב – עליו ועל שלל מעלליו.

החידה הולכת וצוברת נפח ומשמעות ככל ששהותו של הבמאי בדירתה של שרון הולכת ומתארכת, ומתרמז מתח מיני ההולך ונוצר בין השניים חרף פער הגילים. המצב מציב את הבמאי, הנשוי באושר לאישה טובה ומבינה, בקונפליקט עז. ואולי שרון אינה מנסה כלל לפתותו, ואין מדובר אלא בתחושה של הבמאי היהיר שהוא עשוי לקסום לצעירה שלפי גילהּ יכולה להיות בִּתו. החידה נפתרת לכאורה בעת ששרון חושפת מסמך שכָּתבה אִמהּ המנוחה, שהייתה מאוהבת בבמאי עד כלות לפני שנים רבות, עוד בזמן שירותה הצבאי. במכתב ישן שכָּתבה אִמהּ של שרון, החיילת המאוהבת בקצין הבכיר שנעשה לימים במאי ידוע, כלול גם תיאור של התעלסות שהתרחשה ביוזמתה כאשר עצרה באמצע הדרך, עת התנדבה להסיע לירושלים את גבר חלומותיה, והחנתה את הרכב בצד מחמת הסערה העזה שאיימה על הנסיעה המסוכנת במעלה הכביש.

האם נפתרה החידה בעקבות הסיפור שקוראת שרון לפני הבמאי המתארח בדירתה? הבמאי, המודה שהוא בעל אישיות נרקיסיסטית, טוען שהוא אינו זוכר את הסצנה המתוארת בכתובים. האם הוא אומר זאת כדי להרגיע את סערת הנפש של שרון, או כדי שלא לפגוע בתדמיתו, או כדי שלא לפגוע באשתו הנאמנה? האם בדתה אִמה של שרון את סיפור ההתעלסות כדי לחוש באמצעות המילים את רגעי הקִרבה האֶרוטית שאליהם השתוקקה? האם סצנה כזאת דווקא התקיימה, והבמאי המלא בהכרת ערך עצמו, הספיק לשכוח אותה במרוצת חייו הסוערים? הייתכן ששרון היא פרי אהבה של אותו לילה סוער וחד-פעמי, ואם כן – הרי שהמתח המיני בינה לבין מושא הערצתה עלול היה להוביל לגילוי עריות פרוֶורטי.

כל האופציות אפשריות, ואף לא אחת מהן אינה יכולה להכחיש את האחרות ואת הווריאציות הנוספות המסתעפות מֵהן. האמת – אותו מושג חמקמק ומתעתע שצביקה ניר התמודד אִתו בספרו השלישי "אמת" (2016) – איבד כידוע במאה העשרים את טיבו האבּסולוטי, והיה למושג יחסי התלוי בזווית הראייה ובנקודת התצפית של המתבונן. כמי שהתחיל את הקריירה שלו כהסטוריון צבאי, והמשיכהּ כמשפטן וכאיש ספרות , צביקה ניר יודע היטב את ההבדל בין אמת לבין אותם שקרים מפוּבּרקים הקוראים ליום "לילה", בין אמת לבין נראטיב (וכן בין "מסַפּר כל-יודע" לבין אחד ממסַפּריו המקוטעים של אותו ז'אנר הקרוי על-שם הסרט "ראשוֹמוֹן" [1950] של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה). ⁴

אף קורוסאווה לא המציא את הסוגה הזאת הנושאת את שם סרטו. חלפו יותר ממאה שנים מאז חיבר לואיג'י פירנדלו, הסופר והמחזאי, את יצירתו "כל אחד והאמת שלו" (1917), שבּהּ כל דמות, המספרת את סיפורהּ, טוענת שהמסַפּר של הגרסה הנגדית אינו שפוי, ומערערת את ביטחונו של הקורא או הצופה בתקפוּתהּ של כל אמירה. פירנדלו הראה לקהל קוראיו וצופיו לאיזה מבוך נקלע אדם כאשר מכל עֵבר הוא שומע אמִתות הסותרות זו את זו. בהשפעת פירנדלו קשה כיום לחבר דו"ח אמין או ספר משכנע שאינו ראשוֹמוֹן. אפילו כל מהדורת חדשות, שבּהּ מתראיינים אישים אחדים, שכל אחד מהם מציג את האמת האישית שלו, היא בעצם "ראשוֹמוֹן". גם "תשוקה ומוות 65667", כמו ספרו של אמנון רובינשטיין "אהבות אסורות", הוא ראשוֹמוֹן, שאמִתותיו תלויות בפרשנותו של קורא הבוחר בגרסה האמינה עליו יותר, או המתקבלת יותר על דעתו.

(צילום: יובל חן)

צביקה ניר כותב על הקושי בזיהוי האמת בעולם הגדוש בסילופים ובהונאה. בעולם כעולמנו, שבּוֹ שלטת היחסיוּת וגם החדשות הנשמעות בו מפוקפקות הן (("fake news", אין לאדם כַּן יציב אחד שעליו יוכל לסמוך. כל אדם, גדול כקטן, מצוּוה לפקפק בכל אמירה שהוא שומע, להצליב אמִתות שונות בטכניקה ראשוֹמוֹנית שתסייע לו להתקרב בסופו של דבר אל אמת תקֵפה ויציבה כלשהי.

את הכינוי הז'נרי "ראשוֹמוֹן" נהוג להעניק, כידוע, ליצירות רב-קוליות (פוליפוניות), שבהן כלולות כמה וכמה אמירות, המושמעות מפי גיבורים שונים, המציגים במקביל אותה תמונת מציאוּת עצמה, איש-איש בדרכו שלו ומנקודת התצפית שלו. הפרגמנטריות של כל עדות ועדות, הסתירות המתגלעות בין עדות אחת לחברתה, חוסר המהימנות של אחדים מהעדים – כל אלה מותירים בידי הקורא משימה נכבדה של "מילוי פערים". הקורא נתבע לְאַחוֹת את חלקי הטקסט השונים לכלל תמונה קוהרנטית, אמִתית או מדומה, שמידת קרבתה אל התמונה האובייקטיבית, אם יש בנמצא תמונה כזו, תישאר לעולם תעלומה בלתי-פתורה. ה"ראשוֹמוֹן" אינו מעמיד לרשותנו דיווּח מלא ואמין מפי מסַפּר כל-יודע, המאציל מסמכותו והמעניק לקוראיו את "פתרון החידה".

וכך, כל קורא של סיפור פרגמנטרי כזה ישלים בדמיונו תמונת-מציאוּת שונה, הכול לפי מזגו ורקעו. ז'אנר ה"ראשוֹמוֹן" אינו מבוסס אפוא אך ורק על ריבוי קולות הוא אף מוליד, בסופו של עניין, ריבוי של תגובות ותובנות. הראשוֹמוֹן הוא-הוא הז'אנר בה"א הידיעה של המאה העשרים, מאה שנתערערו בה רבות מן הוודאויות המוצקות של העולם הוויקטוריאני שהומרו בתמונת-עולם יחסית ומפוררת. גם היכולת להבחין בין יצירת אמת לבין קונסטרוקציה ספרותית, שאיננה בגדר יצירת-אמת, השתבשה לחלוטין. האִם ניתן להגדיר את המספדים שכותבת שרון כדי להתפרנס, מספדים שמעלים בקהל המאזינים רגשות ודמעות, "יצירות ספרות"?!

סיפרנו שצביקה ניר התחיל את הקריירה שלו כהיסטוריון צבאי, אך לא דייקנו. כמי שלמדה אִתו באותו מחזור בגימנסיה "אוהל שם", אני יכולה להעיד שהייתה לו גם קריירה "פריהיסטורית" של מחבר תשבצים. זכור לי סיפור על צביקה שלימד את אחד מחברינו את המילה "חָוָוק" (שלב בסולם), ואותו חבר נתקל במילה זו בבחינת מיוּן למשרה בכירה, והתקבל. מראייניו אמרו לו בהשתאות ובהערכה, שהוא היחיד מבין כל המועמדים שהכיר את המילה הנדירה הזאת וידע את משמעהּ.

גם הרומן שלפנינו זרוע בחידות, וגם מִשלבּיהָ רבים ומגוּונים: לפעמים הספר מפגיש אותנו עם מילים טעונות מן המקורות הקדומים ומן הספרות העברית לדורותיה, כגון "פרישתו מחדריו" (11), "נים ולא נים תיר ולא תיר" (51), עם ציטטה משירו של ביאליק "ים הדממה פולט סודות" (61), או עם ציטטה משופצת מ"הסוחר מוונציה" (107). לפעמים הספר מפגיש אותנו עם שימושי לשון חריגים מלשון חז"ל כגון המילה "זִקנוּת" במקום המילה "זִקנה" הנהוגה בימינו (13), ולפעמים אפילו עם תחדיש כמו שם-התואר "צְרַדְרַד" (119), במשמעות "צרוד במקצת". צביקה ניר משוטט בין הרבדים והמִשלבּים, ושולט בכולם ביד רמה.

עם זאת, החידה העיקרית איננה חידת מילים אלא חידת מספרים. אפשר שהמספר "65667" שבכותרת הוא מספר כלי-הרֶכֶב שהוביל את הדובר ואת הצעירה המאוהבת לירושלים, כמשוער בהערה שבסוף הספר (בעת שירותו של הגיבור בצבא עדיין נסעו בכבישי הארץ רכבים עם מספר בן חמש ספרות). ואולם, לפנינו מספר העומד במרכזה של חידה מתמטית – חידת "65667" – המלמדת את החובבים של חידות הלוגיקה של המִספָּרים שגם בתחום המתמטיקה יש לפעמים מקום ליותר מפתרון אחד. חידה זו המשתמשת בַּספָרות של העשירייה הפותחת (מ-1 עד 10) בסדר הפוך, מגיעה לתוצאות שונות אם משַׁנים את מיקומם של סימני החיבור והחיסור בין הספָרות (חפשו באינטרנט תחת הכותרת "Number logic puzzle 65667"). גם בחידה הנוצרת סביב יחסי הדמויות ברומן "תשוקה ומוות 65667" מתקבלות תוצאות שונות אם משַׁנים את סימני החיבור בין הבמאי לבין שרון ואִמהּ המנוחה.

נשאלת השאלה: האִם הכול כאן אינו אלא קונסטרוקציה שבָּנה המחבר המובלע, בעקבות הקונסטרוקציות הדמיוניות שבָּנוּ גיבורי ספרו? לאו דווקא. יש בספר משפטים המסגירים אמת אישית רגשית כגון הרגע שבּוֹ הגיבור נאלץ לסַפּר לאמו על נפילת אָחיו בקרב, או הרגע שבו הוא מסַפּר על הוריו שמתו בטרם עת כי לא יכלו לשאת עוד את עול השְׁכוֹל שרבץ עליהם ומירר את חייהם עד דכא. גם ג'סטה קבועה של צביקה ניר, המתבטאת ב"העברת" מסרק בין שערותיו לפני תחילת נאומו, מסגירה זהות-מה בינו לבין גיבורו. אך יש, כמובן, גם שוני גדול ביניהם שהרי לפנינו ככלות הכול faction, כלומר סיפור הבנוי על עוּבדות ועל בִּדיון גם יחד. לטעמי, עיקר כוחו וחשיבותו של הסיפור שלפנינו נעוץ בַּדִּיון ההגותי הנערך בו בין השיטין בדבר הקושי לבודד את העוּבדות ולבוֹר אותם מתוך המוֹץ של החומרים המומצאים העוטף אותן.

לאחר ארבעה רומנים, שהוציא צביקה ניר, כָּשרה השעה להפנות זרקור כלפי כתיבתו החדשנית והאקספרימנטלית, הרהוטה וחדת האבחנה, המחזירה לקורא את חדוות הקריאה. ספרו החדש הוא רומן מתח מרתק – "סיפור פשוט" המיועד לכל קורא. מאחורי החזית ה"שקופה" של "הסיפור הפשוט" מסתתר ספר אינטלקטואלי, מורכב ומעניין, המתאים במיוחד לקוראים חובבי אלוזיות, תעלומות וחידות.

הערות:

1. עגנון אהב מצבים הכורכים את ההתחלה והסוף, על כן השתמשתי בצירוף זה – "כנחש הנושך את זנבו" – בספרי "סיפור לא פשוט" (2014), שבמרכזו שלושה סופרים שהושפעו מעגנון ו"התכתבו" אִתו. גם אלתרמן נהג לכרוך את ההתחלה ואת הסוף באופן מעגלי כנחש הנושך את זנבו, ורבים משיריו מצליחים לדבּר בהעלם אחד על שתי התופעות המנוגדות – על ההתחלה ועל הסוף. כך, למשל, הערשׂ בשיריו יכולה להיות גם ערשֹו של התינוק שזה אך נולד וגם יצועו של הזקן בשָׁכבו גוֹוע על ערש דוויי. הצחוק הוא גם צחוקו של עולָל שזה אך הִנביט את שִׁניו וגם צחוקו המבעית של שלד חושף שִׁניים. הסכין היא גם הכלי החותך את חבל הטבור, משחרר מן היִּילוֹד את הצעקה הראשונה ובכך הוא מעניק לו חיים, והוא גם הכלי הנוטל חיים וגורם למותו של אדם. האדמה היא גם באר החיים, וגם בור רקב וקבר.
   

2. בספרי "סיפור לא פשוט" מ-2014 (ראו הערה 1 לעיל), תיארתי את שיטתו של א"ב יהושע בעיצוב גיבור חסר שֵׁם, בדרך-כלל אדם בעל מקצוע טכני, שהיעדר שמו רומז לא לנחיתותו, אלא לחשיבותו ולמעמדו האלוהי. וכך, שנים אחדות לאחר מכן, שִׁכפל אחד הסופרים, שלא נזכיר את שמו כדי שלא לביישו, אותה תחבולה עצמה. אף-על-פי שסופר, להבדיל מחוקר ספרות, אינו חייב לחשוף את מקורות ההשפעה שלו, חשתי למקרא התיאור תחושת תפלוּת של פלגיאריזם.
   

3. לכאורה לפנינו טעות בעיצוב המציאוּת, שכּן בשש קומות יש הרבה יותר משישים מדרגות (כך כתוב בעמ' 30, בעוד שבבית-דירות רגיל יש בין קומה לקומה 16 עד 20 מדרגות). ואולם, ייתכן שהטעות היא של שרון ולא של הדובר או של המחבר הסמוי. אפשר ששרון בדתה את המספר כדי לעודד את הבמאי לעלות שש קומות ולהגיע לדירתה.
   

4. ידידתי, פרופ' שרה הלפרין ז"ל, חיברה ספר שלם על הראשוֹמוֹן, שכותרתו "ז'אנר הראשוֹמוֹן בסיפורת העברית החדשה" (1991). את ספרה סקרתי במאמרי "הראשומון – תוצר אופייני של המאה העשרים", "עיתון 77", גיל' 168, ינואר 1994.