אותות פרֵדה שנטמנו במעמקי המגירה

על מאמר ושיר לא ידועים של אלתרמן שנכתבו על סף ניתוקו משלונסקי

       לאדיבה גפן – ביום חגךְ

כל המתעניין בתולדות הספרות העברית, גם אם אינו חוקר ספרות, יודע ששלונסקי מָרד בביאליק וניסה למעֵט את דמותו. אכן, כאשר עלה "המשורר הלאומי" לארץ באביב 1924, לא קיבלוהו שלונסקי וחבריו הצעירים במאמרי ברָכה ובזרי-פרחים. להפך, גדול המשוררים נתקל כל יום בדברי גנאי ובביקורת נוקבת שנועדו לבזותו ולהסיר את הכתר מעל ראשו. המורדים הצעירים, בני חבורת שלונסקי, יצאו למסע תעמולה ברוּטלי, כדי לשכנע את הציבור שאחרי המלחמה העולמית והמהפכה הרוסית והספרות המהפכנית ששיקפה אותן, כָּשרה גם אצלנו השעה למרוד בעבר. במאמריהם דרשו להמיר את שירת יל"ג וביאליק בשירה מודרנית, שלא תמשיך את המסורת הקלסית והרומנטית שרָווחה עד אז בספרות העברית ותפַנה דרך לאמירה חדשה ולסגנון חדש.

ואולם, מקץ 15 שנים, בהתחלת מלחמת העולם השנייה, בשיא כוחו והשפעתו של שלונסקי, חל קרע בחבורתו. החבורה המשיכה אמנם לשמֵר את השם "יחדיו", אך כבר איבדה את ליכודה והתחילה להתפורר. "בניהָ" התחילו לערער על מנהיגותו של "אביהם". גם אלה שנשארו בחבורה וגם אלה שעזבוה נעשו מטרה לחִציה של משמרת צעירה יותר, בני חבורת "לקראת", שנתן זך הִתווה את דרכּהּ. במאבק הבין-דורי שהתחולל מסוף שנות ה-20 עד סוף שנות ה-50 לא חל הכלל של "על דאטפת אטפוּך" (אבות ב, ו). אלתרמן, למשל, כלל לא השתתף במרד נגד ביאליק, ואפילו הסתייג ממנו (במאמרו "במעגל", כתובים, 30.3.1932), בגַלוֹתוֹ עמדה עצמאית ונועזת בתוך חבורה צנטרליסטית שהונהגה על-ידי שליט בלעדי. והנה, דווקא הוא הועמד במרכז לוח המטרה של זך ב"מִטווח" שערך נגד משוררי הריתמוס ה"מכאני" – שלונסקי ובני חבורתו – שכּתבו את שירתם בהשראת השירה הרוּסית.

זך צבע את מאבקו נגד קודמיו בשירה העברית בצבעים נייטרליים, כאילו מדובר בוויכוח אקדמי אובייקטיבי על נושאים טכניים כמשקל וחריזה, אך הייתה זו אחיזת עיניים בלבד. חִציו של זך כוּונו בראש וראשונה, ולא במקרה, נגד אלתרמן, ולא נגד שלונסקי ובני חבורת "יחדיו", אבירי הריתמוס ה"מכאני". אם התכוון זך לתקוף את הפרוזודיה הרוּסוֹ-עברית לשם המרתה בנוסח שירי חדש, מדוע בחר לתקוף את אלתרמן 18 שנים תמימות לאחר שנפרד משלונסקי ומן הריתמוס של "אסכולת שלונסקי"? בסוף שנות ה-50 כבר כתב אלתרמן את שירי חטיבת "עיר היונה" בריתמוס שונה לחלוטין, בטורים ובמשקלים רחבים, הדומים במקצת לאלה של המשורר האמריקני וולט ו'יטמן (שהשפיע גם על א"צ גרינברג). מדוע לא תקף זך את שלונסקי ואת תלמידיו (את אלכסנדר פן, למשל) שהמשיכו לטפח את הנוסח הרוּסוֹ-עברי? מדוע לא תקף את רטוש הרֶוויזיוניסט שכּתב את ביכורי שירתו בריתמוס ובחריזה סדירים ומלוטשים?

כדי לתת מענה לתמיהות הללו, יש להודות בגלוי: מעשיו של נתן זך נבעו משיקולים פוליטיים ממוקדי-מטרה – שעיקרם מאבקי שליטה וכוח. הוא הלך לשיטתו של שלונסקי שיצא נגד ביאליק במתקפה שכּולהּ פוליטית, העוטה מסֵכה של מתקפה פואטית אובייקטיבית. כך טען בעקיפין גם משה-יוסף גליקסון, עורך "הארץ", שלא גיבָּה את עורך המדור לספרות של עיתונו, ואמר שהוא יאמין לדברי שלונסקי שאין מדובר במתקפה פוליטית ברגע שיראה במדורו ולוּ מאמר אחד בזכות ביאליק. כזאת הייתה מתקפתו של זך נגד אלתרמן: לכאורה היא יצאה נגד הגדול במשוררי הדור בכלים סטיליסטיים, פְּנים-ספרותיים, אך הסתירה את מניעיה האמיתיים. כאן וכאן התרחשה פעולת dethronement מובהקת – ניסיון להדיח מלך מִכּס המלכוּת ולרשת את כתרו. גם שלונסקי וגם זך לא הגיעו לקרסוליה של הדמות שאת כיסאה וכתרה ניסו לגזול, וגם לא היה בכוחם לשאת בעול ההנהגה בשוֹךְ מהומת המרד. אף-על-פי-כן, הם יצאו לקְּרב, בהבינם שרק בדרך זו תופנה לעֶברם תשומת-לִבּוֹ של הציבור, והם יהפכו בזכות המרד לאישים ידועים ומרכזיים.

מילים אחדות על הדרך שבּהּ סלל שלונסקי את דרכו אל מנהיגותו, שהחליפה מדי שנים אחדות את "נְתיניהָ": בעלומיו פעל שלונסקי כסגנו של שטיינמן בכתב-העת "כתובים", שיצא במימון אגודת הסופרים, אך עד מהרה הוא חתר תחת יסודותיה של האגודה. אחר-כך מָרד בשטיינמן, והקים כתב-העת עצמאי ("טורים" שפעל לסירוגין בין השנים 1933 – 1939), אשר יצא בשני כרכים ובהם 50 גיליונות רחבי-יריעה. באחרון שבהם (ניסן תרצ"ט; מארס 1939) פִּרסם אלתרמן את מאמרו החשוב "עולם והיפוכו", שבסופו קבע שאם תתחולל מלחמה גדולה ומרה בין המשטרים הטוטליטריים לבין העולם הדמוקרטי תהא זו מלחמה בין שתי משפחות שונות של יצורים בני הגזע האנושי שתיאבקנה על השליטה בכדור הארץ. כמי שהתמחה בלימודי האגרונומיה גם בזואולוגיה, ידע אלתרמן היטב שהאריה והכלב, ולחלופין הנמר והחתול, שייכים לאותה משפחה (כמתרמז משירו "דף של מיכאל"). לגבי-דידו של איש מוסר ושלום כדוגמת נתן אלתרמן, יצורים שהם משוררים בחסד-עליון ויצורים שהם פוליטיקאים במובהק שייכים למשפחות שונות של המין האנושי. האחרונים מוּנָעים בכוח תאוות השלטון, ואינם בוחלים במעשי כזב ובגידה כדי להשיג את מטרותיהם.

התפוררות החבורה בהתחלת מלחמת העולם השנייה אכן התחוללה בעיקר מתוך סיבות פוליטיות. בעוד שלונסקי ולאה גולדברג, שהתיידדו עם הסופר הרדיקלי משה ליפשיץ חידדו את עמדתם הפרו-סובייטית (שבהעדר נגישות לרוב ארכיוני בריה"מ לא נחקרה עדיין), הלכו אלתרמן וחבריו שהתרחקו מהעמדה הקוסמופוליטית של חבורת "יחדיו" והעצימו את הזדהותם עם צרת היהודים שנלכדו באירופה ואף לא התעלמו מקרבנות מאורעות הדמים בארץ-ישראל. הקרע הביא לפרישתם של נתן אלתרמן, ישראל זמורה, יעקב הורוביץ ואחרים מחבורת "יחדיו", שהקימו את חבורת "מחברות לספרות" ואת כתב-העת שלה.

לא אחת שיערתי שהסיבות שגרמו לפירוד נרמזות בשירו הקצרצר של אלתרמן "נתפרדה החבילה": "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים. / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים", שבספרו האחרון "חגיגת קיץ" (1965), שיצא כ-25 שנה לאחר שנפרד משלונסקי ומחבורתו. כאן הרהר אלתרמן בעצב על רגעי הסוף של חבורת סופרים שחוללה בתרבות העברית שינויים רבים – חשובים ומרחיקי-לכת – אך התפוררה מחמת חולשות-אנוֹש ומחלוקות שאנשי שלום אמיתיים (להבדיל מאישים שהשלום הוא בעבורם דגל פוליטי או סיסמה יפה) אמורים היו לדעת להסדירן בהידברות כנה.

ודוֹק: אילו חרז אלתרמן בשיר קצרצר זה את המילים "אחים-חיים", הוא היה משיג לכאורה חרוז משובח יותר. אולם, הוא בחר לשלב דווקא חרוז דקדוקי חלש ודיסהרמוני ("אחים-רֵעים"), בהטיבו להבין בשלב זה שחברי "יחדיו" מעולם לא היו אחים לרעיון. הקִרבה ששררה ביניהם הייתה מדומה, ולא העידה על קִרבת נפש או על השקפת עולם דומה. רגעי ה"אחווה" המעטים ששררו בחבורה זו התקיימו כל עוד הזדהו כולם, פחות או יותר, עם יעדיו של שלונסקי, שהנהיג שלטון יחיד חסר-מְצרים. למעשה, בשנות ה-30' ובשנות ה-40' היחידה שהזדהתה עם שלונסקי ושֵׁירתה את מטרותיו ללא-סייג הייתה לאה גולדברג שהלכה אִתו גם ל"דפים לספרות" של "השומר הצעיר" וגם להוצאת "ספריית פועלים". בין הסופר הוותיק ושותפתו, "העולה החדשה" מליטא, שרר גם שיתוף-פעולה ספרותי פורה: הוא סייע לה ותיקן את ניסוחיה העבריים, והיא סייעה לו בביצוע משימות היום-יום ותרגמה בעבורו מן הלעזים.

איור: שירה לימון

הפְּרֵדה של אלתרמן מחבורת "יחדיו" לא קרתה בִּן-לילה. קדם לה פולמוס שירי המלחמה, שפרץ בעקבות מאמרה של לאה גולדברג "על אותו נושא עצמו" ("דפים לספרות" של "השומר הצעיר" מיום 3.9.1939) – פולמוס שבּוֹ השתתפו גם אלתרמן, שהתנגד לעמדת גולדברג, וגם שלונסקי שצידד בעמדתה ואף הִקצין אותה. הגם שההתפוררות כבר התחילה לצבור תאוצה, עדיין הדחיק שלונסקי את המפולת, ושקד על הכנת אסופה בשם "שישה פרקי שירה" (שיצאה בהוצאת ספריית פועלים, 1940). האסופה כָּללה את הבציר האחרון של החבורה, לרבות "שיר עשרה אחים" של אלתרמן, שכבר עזב את החבורה. אפשר ששלונסקי התכחש בשלב זה להתפוררות "יחדיו" ולהדחתו מִכּס המנהיגות של החבורה. ייתכן שהמשיך להאמין שהחבורה תתעשת, תלקט את הניצוצות שנתפזרו, ותמשיך לפעול כגוף מלוכד ואחיד.

בפתח העותק של אסופת "שישה פרקי שירה", ששרד בארכיון שלונסקי, שאותו העניקו המשתתפים לאחותו של המנהיג המודח, נרשם: "לאחות פניה מאת ששת האחים. 40.IIX.13" ועל-גבי השער הפנימי של "שיר ארבעה אחים", רשם אלתרמן: "לאחותו של אחינו ומורנו. נתן". שתי ההקדשות מעידות שגם לאחר שעזב אלתרמן את חבורת "יחדיו" והקים ביחד עם זמורה והורוביץ את חבורת "מחברות לספרות", עדיין שמר פינה חמה בלִבּוֹ למורהו שפתח לפניו את שערי הספרות העברית. באותה עת כבר חָבר אלתרמן לחבורת "מחברות לספרות", שהִפנתה עורף לברית-המועצות ולאידֵאולוגיה הסובייטית הטוטליטרית – אידֵאולוגיה שדיברה מִסיבות פוליטיות בזכות ספרות אָ-פוליטית ושלצורך שימורו של שלטון צנטרליסטי דיברה בזכות ביזור אוניברסליסטי.

כמעט כל אחד מחברי "יחדיו" הפך אחרי הפּרֵדה לִפרוּדה, ללא דבק מלכד עם חבריו מלפָנים. על ההתפוררות במחנהו של אבי החבורה כתבה פרופ' חגית הלפרין בהרחבה בביוגרפיה על שלונסקי ("המאסטרו", 2011), וממנה עולה ששנים לפני שהורגשה ההתפוררות קירב שלונסקי במיוחד את לאה גולדברג, והוציא לה ספר שירים ראשון שהִפלה אותה לטובה והקדים את ספריהם הראשונים של כל בני החבורה. שלונסקי פעל בחבורה כשליט בלעדי שעל פיו יקום דבר, ועורר את חמתם של "אֶחיו", שותפיו לדרך שהבינו שאין הם אלא צמיתים בממלכתו. ואולם, מאמצע שנות ה-30 ואילך השקיע את מיטב זמנו בתרגום המופת שלו ל"יֶבגֶני אוניֶיגין" של פושקין ובפרוייקטים גדולים נוספים, ולא נותרו לו הפנאי והאנרגיה שנדרשו להנהגת חבורת "יחדיו" ולעריכת "טורים". גם בגידתו של שלונסקי, שחמד את אשת רעהו יעקב הורוביץ, הוסיפה קיסם למדורה.

*

הדברים שהובאו עד כאן ידועים בחלקם, וכל חוקר נותן בהם סימנים והדגשים משלו, אך רק לאחרונה נתגלגלה לידיי במפתיע אותה משבצת קטנה וחשובה המשלימה ב"קליק" אחד את התצרף (puzzle) רב-החלקים המשַׁקף את סיפור התפוררותה של החבורה. לפעמים משבצת קטנה מאירה באור חדש פרשה רבת-משתתפים ורבת-ממדים, שחומרי הארכיון שלה מרובים, אך אף פעם אינם מלאים. בזכות הסופרת אדיבה גפן, יו"ר "גנזים" וצוות המתנדבים המסור שלה (באופן מיוחד נתונה תודתי לאהודה גאבר), נמסר לי מאמר-פתיחה לא ידוע של אלתרמן, שאמור היה להידפס בראש הגיליון הראשון של כרך ג' של "טורים", אך גיליון זה מעולם לא יצא. מאמר זה, חרף ניסוחו הלקוני, הוא המשבצת החסרה בתמונה.

מתברר שבזמן שיצאה החוברת האחרונה של כרך ב' של "טורים" במארס 1939, הוסכם שישראל זמורה (שבשלב זה כבר פרסם חיבור מונוגרפי על שלונסקי, ועל כן התחבב על ראש החבורה), יערוך את כרך ג' של "טורים" במקום מייסדו. ואולם, כאמור, הגיליון הראשון של "טורים" ג' מעולם לא נשלח לדפוס ונשאר במגירה. את מאמר הפתיחה הקצר – שהוכתר בכותרת "ההמשך" – חיבר אלתרמן עוד לפני שהפורשים מחבורת "יחדיו" הקימו את חבורת "מחברות לספרות", ועדיין ישבו על הגדר מבלי לדעת לאן פניהם מוּעדות. למעשה, מאמרו זה של אלתרמן הוא-הוא ה"משבצת" החסרה בתמונה של הקרע הקריטי שחצה את חבורת שלונסקי והקים את חבורת "מחברות לספרות" (במנהיגותם של זמורה, אלתרמן והורוביץ). אמנם פרטי הרקע של הקרע ידועים זה מכבר, אך רק עכשיו נחשפה החוליה המספקת את העדות המכרעת על אותו רגע מדויק שבּוֹ נוצר מצב של "אַל חזור".

העובדה שמאמרו של אלתרמן נמצא בביתו של שלונסקי, מעידה שה"תלמיד" שלח אותו לאישור "רבו ומורו", ומעולם לא חתר תחתיו ולא תכנן את פרישתו מהחבורה. אלתרמן נשאר נאמן לשלונסקי הגם שמנהיג החבורה ויד-ימינו לאה גולדברג נתנו לו לא פעם סיבה מַספקת לפרוש מחבורתם ולפעול באופן עצמאי, בלי אילוצים ותכתיבים. לפי מאמר של ישראל כהן שנכתב ב"זמן אמת", מתברר שיעקב הורוביץ, שקופח בידי קברניטי "יחדיו", ניסה לפרוש מהחבורה ולהקים חלופה כבר בתרצ"ז (1937), בעת שכתב-העת "טורים" עדיין עמד על תִּלו ופעל בכל עוז (https://benyehuda.org/author/1957). ייתכן שכבר אז נשמעו הרינונים על יחסים שנרקמו בין שלונסקי לאשתו, במיוחד בעת שהותו הממושכת באוסטריה לצורכי ריפוי. לימים התברר לכל חברי החבורה ששלונסקי בגד ברעהו, וגזל ממנו את אשתו, עובדה שפגמה כאמור באחדותה של החבורה והחישה את התפוררותה.

התנאים לפרֵדה הלכו והבשילו בהדרגה, ורק עם היוודע החלטת שלונסקי לסגור את "טורים" התרחש ניתוקו של אלתרמן מן המנהיג ומחבריו-לשעבר. במילים אחרות: החלטת שלונסקי גרמה לייתורו של המאמר של אלתרמן ולגניזת הגיליון הראשון של הכרך השלישי של "טורים", והיא הייתה הקטליזיטור שהאיץ את הקמת חבורת "מחברות לספרות".

בשלב זה עליי לערוך רֶוויזיה קלה בדברים שנאמרו על המאמר הלא ידוע של אלתרמן, שגניזתו הובילה לפירוקה של חבורת "יחדיו" ולהקמתה של חבורת "מחברות לספרות". לאמִתו של דבר, מאמר זה דווקא פורסם ב"מאזנים" בערב שנת תשל"ד, אך לצִדו התפרסם, ללא הסבר וחציצה, גם חלק משיר-הזדמנות אישי שחיבר אלתרמן ליעקב הורוביץ, כאילו מדובר ביצירה שנכתבה במשיכת קולמוס אחת. הדפסתם של שני המסמכים ברצף, יצרה רושם מוטעה כאילו נכתבו המאמר הפרוזאי והשיר המחורז בעת ובעונה אחת, ולא היא.

רק בקריאה חוזרת ונשנית התחוור לי שלמעשה חלפו כשנה וחצי ממועד כתיבתו של המאמר לבין חיבורו של השיר. המאמר נכתב באביב 1939, לאחר שהתפרסם גיליון ה-50 של "טורים", כרך ב, ואילו השיר נכתב בסוף קיץ 1940, כרשום בראש שיר-תשובה ששיגר הורוביץ לאלתרמן. דנה כוגן (בתה של מירה לוין-הורוביץ-שלונסקי, שגדלה בביתו של שלונסקי) מסרה את שיר הידידות לפרסום ב"הארץ", ושיר זה התפרסם ביום 8.4.2007 (אך הוא לא פורסם במלואו ובמילות השיר נפלו עשרות טעויות מביכות שהפכו, למשל, כל כ"ף סופית לסימן שאלה). השיר הנכון והמתוקן מובא כאן אפוא בפעם הראשונה במלואו. מאמרו של אלתרמן מובא בנספח למאמרי. גם קורא שמכיר את המאמר מ"מאזנַים" של שנת תשל"ד, יווכח כאן לראשונה שהוא לא נכתב באופן סימולטני ולא נועד להתפרסם ברצף אחד עם השיר המוקדש ליעקב הורוביץ.

חשיבות מיוחדת יש כאן לפרסומו הראשון הנכון של שיר הידידות האלתרמני ליעקב הורוביץ, שפורסם פעמיים באופן באופן מוטעה ומטעה: ב"מאזניים" פורסם רק חלק משיר זה, כאילו נכתב ביחד עם מאמרו של אלתרמן, וב"הארץ" התפרסם באופן משובש עד מאוד – "נֹח בשבע שגיאות". על כן, השיר שנמצא בארכיונו של הורוביץ ויובא להלן במלואו, יכול לדעתי להיחשב כשיר לא ידוע שהתפרסם בפעם הראשונה. שיר זה נכתב ככל הנראה בקיץ 1940, שכּן בשיר-התשובה של הורוביץ נאמר על אלתרמן: "צְלַח וַעֲלֵה בֶּן שְׁלֹשִׁים./ שִׁירֶיךָ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת מְצִיצִים כְּרִבּוֹא כּוֹכָבִים". אלתרמן, יליד אוגוסט 1910 היה בן 30 בעת שקיבל את שירו של הורוביץ, ומותר כמדומה להניח שגם שיר-הידידות שנשלח ליעקב הורוביץ חוּבּר בקיץ 1940:

ליעקב הורוביץ

יַעֲקֹב, הַאֲמֵן-נָא לָשִׁיר, נֶאֱמָן הַשְּׂמָחוֹת וְהָעֶצֶב.

אַל תַּחְשֹׁד גַּם אַתָּה, כְּרַבִּים, בְּכֵנוּת הַמִּלִּים הַחוֹרְזוֹת,

בְּכָזְבֵנוּ,[א] כִּזַּבְנוּ לָרֹב דַּוְקָא בְּלִי חֲרוּזִים וּבְלִי קֶצֶב.

הַצְּבִיעוּת אוּלַי בָּזֶה לָשִׁיר, אֲרֻכָּה לָהּ הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת.

תַּכֶּה רוּחַ קַלָּה בַּיָּמִים. וִידֻפְדַּף נָא הַזְּמַן לְפָנֶיךָ

וַהֲרֵינִי רוֹאֶה אֶת הַלַּיְלָה. טְלוּלָה וְצוֹמַחַת הָעִיר.

וְאַתָּה מְאֹהָב וּבוֹדֵד וּסְחַרְחַר קְצָת, כְּמוֹ סִפּוּרֶיךָ,

שֶׁשָּׁתְקוּ וְהִצְהִיבוּ מֵאָז, בֵּין דַּפֵּי הַפּוֹעֵל-הַצָּעִיר.[ב]

וְהָיוּ רַעַשׁ-יָם וּגְשָׁמִים וּפְגִישׁוֹת וְחֵמוֹת וּוִכּוּחַ.

וּכְתִיבָה וּתְכָכִים וְשִׂמְחָה, שֶׁנִּמְחוּ כַּעֲבֹר אוֹתָם יָם[ג].

רַק בְּךָ לֹא נִמְחָה כָּל מְאוּם. רַק בְּךָ זֶה חָרוּת עֲלֵי רוּחַ

וְחָבוּק אַתָּה עוֹד בַּיָּמִים. וְנוֹשֵׂא אַתָּה עוֹד אֶת חָלְיָם.

כִּי הַזְּמַן מְבַקֵּשׁ לוֹ מִפְלָט, כִּי הַזְּמַן מְבַקֵּשׁ לוֹ מָנוֹחַ,

וְאַתָּה הַפּוֹתֵחַ לוֹ לֵב, לְכָל קְהַל כִּנּוּיָיו וּפָנָיו.

לֹא אֶחָד נְטָשׁוֹ בְּבוֹא יוֹם, גַּם נָשָׂא לוֹ מִמֶּנּוּ מַלְקוֹחַ,

וְנִשְׁאַרְתָּ אַתָּה לְבַדְּךָ, לְבַדְּךָ, לְחוֹנֵן אֲבָנָיו.[ד]

כֹּחוֹתֶיךָ רַבִּים, יַעֲקֹב, הֵמָּה לֹא יַנִּיחוּךָ לָנוּחַ,

הֵם תָּמִיד מְצַפִּים לְמַגָּע וּנְכוֹנִים לְבָעֵר כְּגָפְרִית.

שָׁוְא תִּבְרַח, גַּם לַחֶדֶר הַצַּר, שֶׁבִּרְחוֹב הַכַּרְמֶל הַדָּלוּחַ,

אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ מָצְאָה, יַעֲקֹב, הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית.

הִיא שׁוֹאֶלֶת לַכְּתֹבֶת, הִיא בָּאָה, הִנָּהּ עַל דַּלְתֶּךָ נוֹקֶשֶׁת,

הִיא הִכִּירָה אוֹתְךָ, יַעֲקֹב, גַּם מִבַּעַד לְחוֹר הַמַּנְעוּל.

הִיא אֵינֶנָּה רוֹצָה לְוַתֵּר. גַּם הַלַּיְלָה הִיא כָּאן, הָעִקֶּשֶׁת.

יֵשׁ רָצוֹן לְהַשְׁאִיר אֶת שְׁנֵיכֶם, עַל סַפְסָל-הָרֵאָיוֹן הַטָּלוּל... [ה]

כִּי פָּנִים אֶל פָּנִים תְּדַבְּרוּ, וַאֲנַחְנוּ אַט-אַט נִסְתַּלֵּקָה.

וְרִיבְכֶם הַיָּפֶה עוֹד נִמְשָׁךְ, וְרִיבְכֶם הַנּוֹשָׁן לֹא יָסוּף.

הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בַּ"נֵּעוֹר", הִיא חוֹמֶדֶת אוֹתְךָ בְּ"סוֹלֵיקָה"[ו]

הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם שֵׁם עוֹד וְגוּף.

אוֹר זָרוּעַ לְךָ, יַעֲקֹב, וְנָתִיב הַמְּשַׁוֵּעַ – דָּרְכֵנִי! [ז]

אוֹר זָרוּעַ לָךְ, יַעֲקֹב, שְׁמַע אֶת קוֹל קָמָתוֹ הָעוֹלָה!

סִפּוּרֶיךָ קוֹרְאִים מִסִּפְרָם – הַמְשִׁיכֵנִי, אָבִי, הַמְשִׁיכֵנִי! [ח]

קוּם וּתְקַע מַחֲרֵשׁוֹת חֲדָשׁוֹת! קוּם חַדֵּשׁ מַטְּרוֹתֶיךָ – וּקְלַע!

סִפּוּרֶיךָ בָּדָד לֹא יִתְּעוּ, בְּשִׂמְחָה נְקַדְּמֵם עַל אֵם דֶּרֶךְ.

בְּשִׂמְחַת אַהֲבָה יְשָׁנָה הָרְעֵבָה לִפְגִישׁוֹת עֲדֵי עַד.

גַּם בָּאָרֶץ הַזֹּאת, הַחַמָּה,[ט] – חֲלָקָה הַסִּפְרוּת מִנִּי קֶרַח.[י]

זֶה בָּזֶה נֵאָחֵז, יַעֲקֹב, עֵת הָרֶגֶל תַּחֲלִיק וְתִמְעַד.

וְנֹאמַר נָא בִּלְשׁוֹן יְדִידִים – עוֹד רַבִּים חַתְחַתִּים לְפָנֵינוּ,

וִיבָרְכֶךָּ הָאֵל, יַעֲקֹב, וְיַדְבִּיר לְךָ הַר וְעָקֹב,

וַאֲנִי וְרֵעֶיךָ כֻּלָּם מְבָרְכִים אֶת שִׁבְתֶּךָ בֵּינֵינוּ,

וְנוֹשְׂאִים אֶת הַכּוֹס לִכְבוֹדְךָ וְגוֹמְעִים מִן הַיַּיִן הַטּוֹב.

הערות לשיר

[א] רמז לפסוק "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל-הָאָדָם כֹּזֵב" (תהלים קטז, יא), למימרתו של משה אבן-עזרא "מיטב השיר – כזבו" ולספרו של יעקב הורביץ "כי האדם אינו כוזב". ספר זה נמסר אמנם לדפוס רק ב-1956, אך כתב-היד היה שמור כנראה בידי המחבר שנים רבות בטרם עודד ישראל כהן את יעקב הורוביץ לפרסמו. מאמרו של ישראל כהן מוזכר בגוף המאמר, וכן ב"שער סופרים" של כל כתביו (הכלול בפרוייקט בן יהודה).

[ב] במאמרו "יעקב הורוביץ", הכלול בפרוייקט בן-יהודה (ראו הערה [א] לעיל), סיפר ישראל כהן על סיפוריו המוקדמים של הורוביץ ב"הפועל הצעיר".

[ג] רמז לתיאורי הים – כמוטיב ליטֶרלי וכארכיטיפ מיתולוגי – בסיפורי "חתולותי הלבנות" של יעקב הורוביץ

[ד] כנראה נרמזים כאן סיפורי "עולם שלא נחרב עדיין", שישראל כהן (ראו הערה [א] לעיל) הצליח להוציאם בסוף שנות ה-40 אך נכתבו ובחלקם פורסמו קודם לכן. בסיפורים אלה נזכרות אבנים רבות, ואף נאמר ש"אפילו הצרות מונחות עלינו כגל של אבנים, אין אנו מתיאשים חלילה".

[ה] אלתרמן ניקד: סַפְסָל-הָרְאָיוֹן כדי להתאים את האמירה למשקל ההקסמטר הדקטילי, אך טעה בניקוד המילה "רֵאָיוֹן".

[ו] "שלוש מיתות של נעוֹר הרוח" ו"סוליקה" הם שמות שניים מסיפוריו המוקדמים של הורוביץ.

[ז] "אור זרוע" הוא שם ספרו של הורוביץ שהתפרסם בפעם הראשונה בשנת 1927 בהמשכים בעיתון "העולם", ולאחר מכן במתכונת של ספר בשנת 1929 בהוצאת "כתובים". הצירוף "הַמְּשַׁוֵּעַ – דָּרְכֵנִי!" הוא המצאה אלתרמנית על בסיס הצירוף המדרשי אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי!", שפירושו: 'דבר הטעון עיון' או 'דבר המצריך הסבר'.

[ח] על בסיס הפסוק "מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ" (שיה"ש א, ד).

[ט] "בָּאָרֶץ הַזֹּאת, הַחַמָּה" – מובאה מ"אל הציפור" של ביאליק: "הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, / תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?". דומה שהציטוט מביאליק נועד לרמוז להורוביץ, שעתה – לאחר הפרֵדה משלונסקי – גם אין צורך להישמע לחרם שהטיל על יצירת ביאליק.

[י] אִזכּוּר הקרח אחרי החום רמז לדברי יעקב על צרותיו ומכאוביו: "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, מ). הדברים על ההחלקה והמעידה רומזים לפסוקים רבים הקשורים למעשה העוול שנגרם להורוביץ בפרשת הבגידה הכפולה – של אשתו ושל אחיו ושותפו לחבורה.

והערה לסיכום:

המאמר שלפניכם, ובו מנחת-ידידות של אלתרמן להורוביץ, חוּבּר כמחווה לידידתי אדיבה גפן, יו"ר מוסד "גנזים", העורכת ב-6.6.2026 אירוע גדול לכבוד ארכיוניו של המוסד החשוב והמפואר הזה, השייך לאגודת הסופרים. על התקנת אוצרותיו של מוסד "גנזים" והנגשתם ל"כל דיכפין" – עמלים כל עובדי "גנזים" ומתנדביו הרבים במסירות אין קץ.

מלאכת השיבוץ של החומר בהקשרו הנכון ומלאכת הפרשנות המתלווה להבנת החומר נעשית באמצעות חוקרים שסקרנותם המחקרית מוליכה אותם ל"גנזים" ולארכיונים נוספים ברחבי הארץ. אפילו השיר להורוביץ, המשובץ בגוף מאמרי, והמאמר המצורף בנספח מאירים פינה נידחת, אך בעלת חשיבות עקרונית, להבנת האירועים והאישים שבָּנוּ את המודרניזם הארץ-ישראלי המוקדם מבית מדרשו של שלונסקי. אלמלא סודרו חומרים אלה בעבודת נמלים נטולת זוהר, אך רבת חשיבות, של אנשי "גנזים" ואנשיהם של ארכיוני ישראל השונים ברחבי הארץ, אי אפשר היה להגיע אליהם. חומרים אלה הם המאפשרים להיסטוריוגרפים להסתמך על עוּבדות ונתונים, מבלי להיתלות בסיפורים ובהגדות על שיחות, שהיו או לא היו (שיחות המתפרסמות רק לאחר מותו של בן-השיח ואינן נזכרות אפילו פעם אחת בחייו).

תודה לאדיבה גפן ולעובדי "גנזים", שחושפים את אוצרות הארכיון לעיניהם של חוקרים מתמידים וארעיים; הן לרשות חוקרים ותיקים הנזקקים לחומרים הממוסמכים והמוסמכים הללו דרך-קבע הן לרשותם של צעירים הפונים ל"גנזים" באופן מזדמן ואקראי. החומר החשוב הזה עומד לרשותו של כל דורש.

למותר לציין: במרתפי "גנזים" אצוּרים חומרים רבים עד מאוד שכל אחד מהם אומר "דָּרשני!". יש בהם חידות רבות מִסְּפוֹר המצפות לפותריהן. ראוי שהעוסקים בחקר הספרות ייענו לאתגרים המוצעים להם, ויגלו בכוחותיהם שלהם עניינים חדשים ורעננים, שימָלאו לַקוּנות בתמונת התהווּתה של הספרות העברית החדשה.

יש לקוות שצעירי החוקרים "ירימו את הכפפה" וייענו לאתגרים הלא-קלים, אך המעניינים לאין-קץ, המצפים להם ב"גנזים" ובשאר הארכיונים. כך ייפלו לידיהם חומרים מקוריים, והם יתנזרו בהדרגה מן המנהג האנטי-אקדמי שפָּשה בחקר הספרות העברית ביובל השנים האחרון – הסתמכות על דברי הזולת בלא מִזְכֶּה (credit) הולם למי שמצא את המִמצא או הגה את הרעיון – מנהג נפסד שהִסיג בתחומים אחדים את המחקר לאחור.

ואוסיף אזהרה שחשיבות רבה לה לנוכח אירועי ההוֹוה המתהווה: בימים אלה, שבהם מוסדות לא מעטים, לרבות מוסדות תרבות, מותקפים במתקפת סייבר איראנית ומאבדים את הנתונים הממוחשבים שלהם – במלואם או בחלקם – יש לערוך גיבוי מסוג מתוחכם ומעודכן במיוחד של כל החומר האגור ב"גנזים" – חומר רב ועצום בכמותו ובחשיבותו. אם לא ייעשה כן, עלול להיגרם לו נזק חסר תקנה ותידרש אולי חקירה שתברר אם נעשו כל הצעדים הדרושים להגנתו של אוצר רב-ערך זה, סלע קיומה של תרבותנו.

---

נספח:

להלן מאמרו הקצר של נתן אלתרמן – "ההמשך" – שנועד לפתוח את "טורים" ג' (כאמור לעיל, הופעתו של "טורים" לא חודשה, והמאמר נשאר במגירה). מאמר זה נכתב בכתיב חסר, אך כאן הוא מובא למען הקוראים בכתיב מלא:

ההמשך

טור זה וגיליון זה פותחים את שנתו החדשה של "טורים", ופחות מכול יש בהמשך זה מחוֹק האינרציה שבכוחו מחייבת ראשית התנועה את המשכה. המעצורים שבדרך העיתון, אם מעצורים של חומר ועם מעצורי "רוח", כביכול, היא רוח קריית ספר שלנו שגילוייה לפעמים גשמיים כל כך, – הם בלבד דיים לעשות תנאי הכרחי לתנועתו את המנוע המתמיד, את הרצון, הדרוך בהמשכו לא פחות מאשר בראשיתו. שנתו החדשה של "טורים" אינה "המשך מאליו". היא המשך מרצון ומאמונה.

חברי "יחדיו" בטוחים כי הקורא שהכיר לדעת את העיתון עד כה והיה בן לווייתו ב-50 גיליונותיו, יכירו גם עכשיו כמודע לו, ובמצאו בראש גיליון זה את שמו של העורך לשנה המתחלת – י. זמורה, מסופריה הוותיקים והנאמנים של "יחדיו", ובסמוך לו את מאמרו של א. שלונסקי, הפותח את הגיליון, יבין כי לא "משברים" פנימיים, המספקים מזונות וחומרי גלם לשיחות בפרוזדורי הספרות, הם שגרמו לחילופי משמרת זו. כובד העול של עריכת העיתון וריכוז ענייניו, בתנאים שהוא נתון בהם, כובד העול הזה התובע מנושאו מרץ וכוח לפעמים עד כדי ויתור מאונס על פעולה אחרת בתחומיו, הם שהניעו חבורתנו להסכים להצערתו של א. שלונסקי ולמסור את ההגה לידי חברנו שסגולותיו וניסיונו, שעמידתו בשער מזה שנים רבות, עושים אותו ראוי לתפקיד קשה ורב-אחריות זה, רב-אחריות על אחת כמה וכמה בהיותו בא גם להמשיך מה שעשה ויצר העורך הקודם בשנתו הקודמת.

ובשם חברי "יחדיו", ובשם סופרי "טורים" וגם בשם קוראיו הנאמנים רוצים אנו להביע בפתח גיליון זה לא. שלונסקי לוּ רק מעט מן התודה שאנו חייבים לו, ואשר הספרות הנעלה מחשבונות של "זרמים" ו"כיתות" תזכור לו תמיד. 50 גיליונות "טורים" שעברו – הם רק חלק ותקופה קצרה במסכת פועלו הענף ורב-ההשפעה, אך מתח היצירה שעורר בחיי החולין הקשים של העיתון בשנה שחלפה הוא שיוסיף להיות ער ודרוך בטוריו להבא. מלחמת העיתון, כמהות אחידה, היא מלחמה לשלמות שעצם הגדרתה עושה אותה בלתי מושגת אף ביצירת יחדיו ולא כל שכן במפעל של חבורת סופרים, ואם עשה עיתונה של חבורת "יחדיו", בשנה שעברה, צעד לקראת שלמות זו, תוך כדי עיכובים ופגימות, שאיש לא כאב אותם כעורכו של העיתון, הרי הביאו לכך, במידה רבה ביותר, כוח אמונתו של העורך, כשרון הפעולה וההפעלה שלו, ראייתו הבוחנת גם את הקטנות בדרך ואינה מוסחת גם מן האופק הרחב של הספרות העברית וחשבונות סיכומיה.

אופק זה אל נא יסור מעינינו גם בשנה זו. תנאים חיצוניים אילצונו לצמצם, עד לאפשרות ראשונה של הרחבה, את מידותיו של העיתון, אך אנו תקווה כי האינטנסיביות של חייו הפנימיים לא תסויג על ידי כך במאומה. ולחברנו י. זמורה עורך "טורים" הבאים, נתונה בזה ברכת "יחדיו" מתוך אמון מלא ובאמונה שלמה.