איזו נשיקה היא הנשיקה מבעד למטפחת - מקורה של מימרה וגלגוליה

מוקדש לזכרו של המשורר אשר רייך ז"ל,

עורך הספר "הנשיקה מבעד למטפחת",

 במלאת שנה לפטירתו.

בשנת 1957, בהתקרב שנת היובל של המדינה הצעירה, התחיל לצאת המגזין הראשון בישראל שנועד לבני הנעורים. זכורה לי התרגשותי כשקראתי את קטע סיפורי בשם "הנשיקה הראשונה", פרק מהספר "פרקי אליק", פרי-עטו של הסופר משה שמיר, שנדפס בלוויית איור אפלולי (כנראה של יוסי שטרן, צייר-הבית של "מעריב לנוער"). בתמונה צוירו נער ונערה, בני ההתיישבות העובדת, מתנשקים במחסן אפלולי, מוקפים מעדרים, מגרפות ושאר כלי-עבודה חקלאיים. הקטע הסיפורי הסתיים במילים "קלני מהכיל, קלני מהכיל", שאז לא הבנתי את פירושן, והמורה אליעזר רובינשטיין – אז מורה ב"עממי" ולימים ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטת תל-אביב – הסביר לנו שהן לקוחות מלשון חכמים, ואין משתמשים בהן בלשון הדיבור.

מאז ועד עתה הספקתי לראות במו-עיניי בפריז את פסל "הנשיקה" של אוגוסט רודן. בקולנוע ראיתי את הנשיקה המסוחררת בסרט "ורטיגו", שדורג בעשירייה הפותחת של "מאה הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים". בווינה ראיתי גם את המקור של תמונת הנשיקה המוזהבת פרי-מכחולו של גוסטב קלימְט המוּכּרת לכול בזכות הרפרודוקציות המרובות שלה. עליי להודות ולהתוודות: בעבורי הנשיקה המסעירה ביותר היא זו שבסיפורו של משה שמיר, אולי משום שהייתה זו הנשיקה הראשונה שחוויתי – האמנותית, אני מתכוונת – ואולי משום שבכוחן של מילים לעשות משהו ששום מדיוּם לא יוכל לעשותו.

מקוריות ומיוחדות במינן על רקע זמן חיבורן היו, יש להניח, בעבור הקוראים הראשונים מילותיו של מיכ"ל בפואמה "שלמה" על עלומיו של בן-המלך שהתאהב ברועה היפה השולמית: "הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת עוֹלֵלָה!", ובצִדן ההצהרה הנרגשת: "מִי אַתְּ הַנְּשִׁיקָה, צִלְצַל הַשְּׂפָתַיִם / וּבְלֵב רֵעִים חֵץ כַּבָּרָק תִּשְׁלָחִי?". מיכ"ל המשכיל, כתב דברים אלה באמצע המאה ה-19, בתקופה שבָּהּ עדיין נישאו החתן והכלה בנישואי שידוך, ושמרו על איסור נגיעה עד החופה. באמצעות מילים הוא שאף להכניס למציאוּת הלאומית ערכים מודרניים כמו נישואי אהבה ויחסי קִרבה בין המינים, אך מחלתו – מחלת השחפת – לא נתנה לו אפשרות לחווֹת את מנעמיה של הנשיקה הרומנטית שעליה כתב דברים נמלצים. לחבריו המשכילים בישרו שיריו את ניצניה של התקופה הרומנטית, תרתי-משמע, שבָּהּ שולט הטבע, ולא חוקיו הנוּקשים של "הספר", בכל משמעיו. המילה "נשיקה" הֵדיפה ניחוח של אביב אצל יל"ג ארבע פעמים (ופעם אחת אחת כפועַל – "וַיִּשָּׁקֶהָ") בשירו "קוצו של יוד". יל"ג היא ממשיכו של מיכ"ל, וכמוהו עמד על הקו החוצץ בין הקלסי, הבדוק והישָׁן, לבין החדש והרומנטי, שטיבו לוּט היה עדיין בערפל.

*

כאן ברצוני להזכיר נשיקה מסוג אחר, לאו דווקא רומנטית (תרתי-משמע), ולהתחקות אחר מקורותיה ואחר משמעיה הגלויים והנסתרים. הכוונה לאותה נשיקה מטפורית – רֵאלית או ערטילאית – העולה מן המימרה המיוחסת לביאליק, מימרה המַשווה את התרגום ל"נשיקה מבעד למטפחת". במימרה זו בחר המשורר אשר רייך ז"ל, בעל הכשרון המילולי הנדיר, כדי להציבה ככותרת הספר שערך בשנת 2001, ובו מבחר השוואות של תרגומים עבריים של שירי מופת.¹ מעניין להיווכח שלא רק אצלנו נקבע שביאליק הוא בעליהָ של מימרה זו. בעלותו נזכרת גם בלשונות המערב כמעט בכל דיון העוסק בבעיות הכרוכות ב"העתקת" החומר משפה לשפה (המושג "העתקה" שימש את סופרי המאה ה-19 כמילה נרדפת לפעולת "תרגום", עקב התחילית trans- המשולבת במילה "תרגום" ברבות משפות המערב).

פנה אליי עמיתי פרופ' סטיבן פסברג, העורך הראשי של המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, ושאל מה מקור המימרה, ובעקבות פנייתו חיפשתי בעבורו את המימרה בספרים ובאתרים רבים ובשפות שונות. במהלך החיפוש נכונה לי הפתעה משמחת אך גם אכזבה קלה בצִדה. שמחתי להיווכח שרוב הנדרשים למימרה אינם שוכחים להעניק לביאליק את המזכֶּה (credit) עליה, ומצטטים אותה כראוי. כולם גם מביעים את הרעיון שטעמו של תרגום – אפילו הוא תרגום מעולה – אינו יכול להשתווֹת לטעמה של יצירת המקור. ואולם, התאכזבתי לגלות שהמובאה המנוסחת כאילו הייתה פתגם נפוץ הידוע לכול, מעַוותת לגמרי את הכוונה המקורית של המשורר. מדבריהם של כל המחברים הרבים המייחסים את המימרה לביאליק – חוקרים, מבקרים, פובליציסטים, וכד' – ניכָּר שאיש לא טרח לבדוק מה באמת אמר המשורר בטרם ציטט את "דבריו" והשתמש בהם. וכך, ניתן למצוא בעשרות ספרים ומאמרים, אם לא למעלה מזה, אמירות על מימרתו של ביאליק, כגון זו הקובעת:

"Kissing through a veil" is a famous metaphor, often attributed to poet Hayim Nahman Bialik, describing the experience of reading a translation of a literary or sacred text rather than the original language. It signifies that while the core message is conveyed, the intimacy, nuance, and emotional flavor of the original language are muffled, akin to a diminished romantic embrace.

ובתרגום:

"נשיקה דרך המטפחת" היא מימרה מטפורית ידועה, המיוחסת לא אחת למשורר חיים-נחמן ביאליק. היא מתארת את החוויה הכרוכה בקריאת תרגום של טקסט ספרותי או של טקסט מקודש, ולא בשפת המקור. משמעותה [של מימרה זו} היא שבעוד שעיקר המסר הטמון טקסט המקורי נמסר בתרגום, הדקויות של הטקסט והנימה הרגשית שלו מעומעמות, כבחיבוק רומנטי שאיבד את עָצמתו. (תרגמה לעברית: ז"ש).

המצטטים את המימרה "הנשיקה מבעד למטפחת" העניקו אפוא לביאליק את זכות היוצרים עליה, אך רובם פירשוה כנשיקת אישה אהובה, או כנשיקת כלה מבעד להינומה. ולא היא. לביאליק הייתה כוונה אחרת לגמרי, שאין לה קשר לנשיקה רומנטית. נביא אפוא את דבריו של המשורר ככתבם וכלשונם, כפי שנאמרו בהרצאה בשנת תרע"ז (1917).² בתחילת דבריו על התרגום, הביא ביאליק מפי מיגואל דה סרוונטס את התיאור הבא:

"התרגום היותר טוב הוא רק הצד התחתון של הרקמה".

בדקתי את תרגומו האנגלי של המקור הספרדי, ובו נכתב:

Translating from one language to another, unless it is from Greek and Latin, the queens of all languages, is like looking at Flemish tapestries from the wrong side, for although the figures are visible, they are covered by threads that obscure them, and cannot be seen with the smoothness and color of the right side.

Miguel de Cervantes, Don Quixote

תרגום משפה אחת לשפה אחרת, אלא אם כן נעשה התרגום מיוונית או מלטינית, המלכותיות שבכל השפות, כמהו כהתבוננות באריג-שטיח פלמי מצִדו ההפוך. ניתן אמנם לראות את הדמויות, אך הן מכוסות בחוטים שמעמעמים אותן, ואי אפשר לראותן בצבע החלק של הצד הנכון.

מיגואל דה סרוונטס, "דון קיכוטה"

[מאנגלית – ז"ש]

איור: שירה לימון

בדקתי גם את תרגומו-עיבודו של ביאליק לבני הנעורים – "דון קישוט" (שראה אור בשנת 1912 באודסה), ולא מצאתי בו את המימרה "הנשיקה מבעד למטפחת"), ואף לא בתרגומם מוקדמים אחרים של היצירה הנחשבת כַּרומן הראשון בספרות העולם. ואולם, ביאליק בוודאי הכיר את כל אגפיה של היצירה שבתקופתו מלאו לה כבר 300 שנה במלואה (חלקה הראשון התפרסם ב-1605 וחלקה השני כ-1615. ולגבי סרוונטס: סביר להניח שהוא ידע שרבים מייחסים לרפורמטור מרטין לותר (1483 – 1546) את הרעיון שתרגום כתבי הקודש כמוהו כמעשה לא ראוי, המטשטש את כוונת הכתובים. לותר טען שראוי לקרוא את התנ"ך בעברית או ביוונית עתיקה, ולא באחת השפות האירופיות שאליהן תורגם התנ"ך במאוחר, כי רק כך ניתן להבין את הטקסט המקראי עם כל גווניו וצלילי-הלוואי שלו). ובמאמר מוסגר: "דון קיכוטה" (או "דון קישוט" כפי שקרא ביאליק לתרגומו-עיבודו) תורגם לכמאה וחמישים שפות ודיאלקטים, ועד עצם היום הזה מתווכחים החוקרים איזהו התרגום הטוב מביניהם. צבי לוז סיפר לי שבעת שהותו בספרד התברר לו שתרגומו (מכלי שני) של ביאליק, נחשב אצל המבינים כַּעיבוד הטוב ביותר לקורא הצעיר, ולפיכך תורגם תרגומו של ביאליק בחזרה לספרדית (בחינת "להכניס תבן לעפריים" [בבלי מנחות, פה א]; כלומר, להביא דבר למקום שבּוֹ הוא מצוי בשפע ועל-כן יש במעשה משום ייתור).

יש להניח שביאליק – בעקבות סרוונטס – התכוון לכך שהתרגום משַׁמר אמנם את העלילה והגיבורים, כמו גם את המבנה והפרופורציות, של הטקסט המקורי, אך אינו מסוגל לשמור על כל הדקויות של המקור, כי "נשיקה מבעד למטפחת" היא נשיקה המעמעמת את כל החושים: את חוש המגע, הטעם והריח, הראייה והשמע. במילים אחרות: התרגום פוגע בטבעיות של האמירה המקורית, ומטשטש את טיבה המקורי. פעולת התרגום אף מכניסה לטקסט המתורגם את אישיותו ואת פרשנותו של המתרגם, ומגישה לקורא יצירה היבּרידית שעליה עמלו שני יוצרים.

בהמשך נאום זה קבע ביאליק שיהודי המשתמש דרך-קבע בלשון נכרייה ומכיר את ארון הספרים של מקורות עם ישראל בתרגום – הרי הוא כאילו מנשק את אִמו דרך המטפחת, וכדבריו: "כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש". מפאת חשיבותם העקרונית נביא את הדברים באריכות:

בצאתנו בגולה ויתרנו על הכל, ויתרנו על הארץ, ויתרנו על המקדש – אבל לא ויתרנו על הלשון. ואם תאמרו: הדת והספרות? שתיהן הן מיסודה של הלשון, על ידה נשמרו גם הללו בכליה. בדרך נדודיה הרבים של האומה צריכה היתה למעט במשא, כדי שתוקל עליה המלחמה, החליפה את המרובה ב"מועט המחזיק את המרובה" והגיעה לידי הפשטה עליונה. הלשון נעשתה, איפוא, שומרת-חינם של כל הקניינים הלאומיים. משל למי שנתן את כל נכסיו במרגלית אחת ובלעה – מיראה מפני הליסטים. המרגלית – זוהי הלשון. הלשון היא שטר – שטר על נחלתנו ועל כל נכסינו הלאומיים, שטר המובלע בדמנו ובאברינו. מי ששומר בידו את השטר – זכותו קיימת, ומי שאבד לו השטר – פקעה זכותו על הכל. מפני זה הייתי חולק את האומה לא לפי המפלגות הדתיות והפוליטיות, אלא על פי מידת ריחוקן וקרבתן אל הלשון העברית. יש יהודים "מקוריים" הקשורים לקרקע נשמתה של האומה, ויש יהודים "מתורגמים", החיים את חייהם לא בשפתם הם, אלא בשפות נכריות. מיגואל סירונטס אמר: "התרגום היותר טוב הוא רק הצד התחתון של הרקמה". מי שמשתמש בלשון נכריה, מי שמכיר את היהדות בתרגומה – הרי הוא כאילו מנשק את אמו דרך המטפחת. כל מי שמציץ דרך התרגום – אינו אלא רואה מתוך אספקלריה מטושטשת ואינו מרגיש את כל הטעם בה ואת כל מאווי נשמתה, כי היא, הלשון, רק היא שפת הלב והנפש. מי שעמדו רגליו על הר סיני זה, מי שכרת ברית-אהבה ראשונה עם לשונו הלאומית וקשר עמה את חלומות נעוריו ומשאת-נפשו, – הוא לא יבגוד עוד בעמו לעולם. הבגידה הלאומית התחילה לא עם רפיון הדת והחלשת האמונה, אלא עם הזנחת הלשון; והאלכסנדרונים, שלא השאירו זכר בעם, יוכיחו. אלפי היהודים, שהשתמדו בימי הביניים, כולם היו קודם מזניחי הלשון, ועל ידי זה באו לידי כליה לאומית.³

לא פעם תיאר ביאליק ביצירתו את תחושת האינטימיות שיש ליהודי "שורשי" כמוהו (וכמו חבריו, סופרי אודסה הקשורים לקרקע נשמתה של האומה), וזאת לעומת אותם יהודים "מתורגמים", החיים את חייהם לא בשפתם הם, אלא בשפת נֵכר. הוא גם אמר וכתב שיהודי הנוטש את הלשון העברית, או מחנך את בנו בשפה זרה, רק כפסע מפריד בינו לבין ההתבוללות. כל היהודים הרבים שנטשו את עמם, נטשוהו לאחר שנטשו את העברית – לשונו הטבעית של העם.

כשכָּתב בשירו הגדול "הבּרֵכה" על האני האישי-הלאומי הנכנס "אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁבַּיַּעַר – אֶל-בַּת עֵינוֹ: מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת שֶׁל הֶעָלִים"; אל מקום שבו נחבא "כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, / דְּבִיר קֹדֶשׁ שַׁאֲנָן, מֻצְנָע בֵּין צֶאֱלִים". השימוש במילים "קודש הקודשים", "פרוכת" ו"דביר קודש" מצביע כמובן על אותו חיבור מקודש שיש ליהודי כמוהו עם שורש נשמתה של האומה. הצירוף "מִבַּיִת לַפָּרֹכֶת" (השווּ ויקרא פרק טז, פסוקים ב, יב, טו) כמוהו כמגע "מבעד למטפחת".

שירו של ביאליק "לפני ארון הספרים" פותח בפנייה אל הגווילים הבָּלים שאותם הוא מבקש לנשק: "אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים, / וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק", ובשיר "אבי" מתואר האב המת "עֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִגְוִילֵי סְפָרָיו / וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻלָּהּ תְּפִלּוֹת וְרַחֲמִים, / נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ". לפני האמנציפציה של יהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית ולפני המהפכה הצרפתית, ששינו את אורח חייהם של החוגים המכוּנים "נאורים", נהגו יהודים רבים לנשק את אבזרי הקודש וכך להביע את תחושת הקדוּשה שחשו כלפיהם.⁴

לפיכך, אִילו הובאה המימרה על התרגום – "הנשיקה מבעד למטפחת" – מפיו של סופר צרפתי, למשל, הם היו נסַבּים כנראה על נשיקה רומנטית, אך "המשורר הלאומי" דיבר על נשיקה שונה לחלוטין – על נשיקה של האָמן לאִמו-אוּמתו; נשיקה שכל-כולה אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר. ביאליק דיבר אפוא על נשיקה שאיבדה את מהותה הטבעית. הוא תיאר בדבריו נשיקה המעידה על חציצה בין האֵם (שהיא גם האומה וגם הלשון הלאומית שבָּניהָ אמורים להכירהּ מִבּטן ומלידה) לבין הבן שלפעמים מתרחק מבית אבא-אימא, וכמעט ששוכח את אִמו-הורתו. המשורר כִּיוון את דבריו לאותם משכילים שהתרחקו מעמם ומבית-גידולם הטבעי, ולא הכירו את השפה העברית ואת רוח העם המנשבת בה אלא "מבעד למטפחת".

היום נוהגים להשתמש במובאה הזאת כדי לתאר אדם הקורא יצירה זרה שתורגמה לשפה זרה, והוא אינו חש כלפיה אותה תחושה של פמיליאריות שחשים בתוך המשפחה, כי יצירה זו נולדה ב"שפת הנפש והלב" של עם זר. ביאליק, לעומת זאת, התכוון ליהודי, ולא לבן עם זר – ליהודי שהתרחק משפתו הלאומית, וכך איבד את הזיקה אל שורש נשמתו ואת היחס החם והבלתי-אמצעי אל אִמו הזקנה והדלה – אל השפה העברית, שפת-האם הזקוקה מבניה לסעד כדי שתמשיך להתקיים.

*

דמות עטופה בצעיף, ברדיד או במטפחת, נקשרת בעולמו של ביאליק גם בהקשר אחר: בהסתרתה של אמת נשגבת, שאין האדם יכול להתמודד אתה חזיתית, ללא חציצה, ככתוב במסכת חגיגה (יג א): "עַד כָּאן יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. בַּמֶּה שֶׁהוּרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, אֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת״. הדרישה במופלא העסיקה את ביאליק רבות, למן שיר סָטירי שכָּתב בעלומיו ("עֵסֶק בנסתרות"), ועד ליצירתו המאוחרת "אגדת שלושה וארבעה" המבוססת על העיקרון המורֶה לאדם להתמקד בהבנת המציאוּת הגלויה והמותרת, ולא לנסות לחקור ולהבין נושאים נסתרים, רוחניים או עמוקים מדי שאינם בהישג יד. כותרת היצירה והמוטו שלה מבוססים על פסוק מספר משלי המצביע על תופעות שאין ביכולתו של האדם להבינן: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" (שם ל, יח – יט). אך לפעמים המליץ ביאליק לנסות לחשוף את האמת הנסתרת, כגון בשיר הילדים הנודע "נדנדה" שבּוֹ נכתב במפורש: "מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? – / רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה", כמתוך התעלמות מן האיסור המפורש: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור" (חגיגה יא ב).

ואם לא די בכך, הרי שגם באגדה המעובדת "אלוף בצלות ואלוף שום" "התיר" ביאליק את האיסור המפורש הזה, בתארו על דרך האבּסוּרד את בן המלך שוחר הדעת, אשר "דִּבֶּר בְּחָכְמָה עַל-עוֹלָם וּמְלֹאוֹ, / וַיְהִי חָכָם בַּיּוֹם וְחָכָם בַּלָּיְלָה, / יָדַע מַה-לְּמַטָּה וּמַה לְּמָעְלָה, / מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר, / וּלְהַבְדִּיל בֵּין-הַלָּבָן וּבֵין הַשָּׁחֹר, / בֵּין חֲמוֹר בֶּן-אֲתוֹנוֹת וּבֵין חֲמַר-מְרָת, / וּבֵין יֵינוֹת קַפְרִיסִין וּבֵין מֵימֵי פְרָת, / סוֹף דָּבָר, בָּחוּר בֶּן-חַיִל וּבֵן פֹּרָת!". אמירה נועזת זו, המובלעת כבדרך אגב ביצירה "תמימה" לילדים, היא כמדומה חלק מתכנית כוללת שנטל עליו ביאליק לטשטש פה ושם את הגבולות בין קודש לחול. הוא צידד אמנם באותה ענווה אינטלקטואלית ואמונית, המשלימה עם הידיעה שלא הכל מיועד להבנה אנושית, אך גם חשב שבימיו כָּשרה השעה להוריד את מעמדם של איסורים הִלכתיים אחדים, שנותרו קבועים וקפואים, אך תוקפם אבד במרוצת הדורות.

בנושא החָכמה הנסתרת בלטה הבלדה של פרידריך שילר "Das Verschleierte Bild zu Sais" ("הדמות המצועפת מסאיס"), שיל"ג תִּרגמהּ בשם "סוד אֱלוֹהַּ", גיבור השיר הגרמני חותר בלי-הרף להגיע אל אותו מקום מקודש שבּוֹ יוכל להסיר את הלוֹט מעל פָּניהָ של הדמות המסתורית המצועפת, ולהכירהּ ללא חציצה. ביאליק הושפע מיצירה זו בעת שחיבר את שירו "הֵציץ ומת" המבוסס על הסיפור הידוע בדבר "ארבעה שנכנסו לפרדס": בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אלישע בן אבויה ("אחר") קיצץ בנטיעות ורבי עקיבא יצא בשלום. בכל יצירתו הביע ביאליק את החשש מפני ניסיונו של האדם לחתור אל הבנתם של עניינים טרנסצנדנטיים השרויים במחוזות שאין ביכולתו להגיע אליהם. אך גם להפך: בשירו "נדנדה" נכתב כאמור במפורש: "מַה לְמַעְלָה? / מַה לְמָטָּה? – / רַק אֲנִי, / אֲנִי וָאָתָּה", כמתוך התעלמות מאיסורים מפורשים, וזאת, כאמור, כחלק מתכניתו להוריד את מעמדם של אחדים מן האיסורים ההִלכתיים הקבועים והקפואים, שאיבדו את הרלוונטיוּת שלהם בעת החדשה.

*

ובחזרה למימרה הביאליקאית "הנשיקה מבעד למטפחת", שניתן לראות בה "גיור כהלכה" של מימרות שנולדו אצל הרפורמטורים הגדולים – לותר וקלווין. הללו השווּ כאמור בין התורה לבין תרגומיה, וטענו שהתרגום – למעט התרגום מיוונית עתיקה – מעמעם את הכוונה המקורית ונוטל את יופיה. כן "גייר" ביאליק את מימרתו של סרוונטס שהשוותה את התרגום לשטיח התלוי על קיר מצִדו ההפוך. כדאי אולי עוד להעיר בהקשר זה שביאליק ביסס כנראה את אמירתו גם על הנאמר בספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים" על המחמאה כפרולוג המוליך למעשה האהבה:

Le compliment, c'est quelque chose comme le baiser à travers le voile.

מחמאה כמוה כנשיקה מבעד למטפחת (ההינומה, או הרדיד)

כשם שהמחמאה אינה אלא פתח-דבר למעשה האהבה, ולא מעשה האהבה עצמו, כך ראה ביאליק את התרגום: כמין "קדימון", המחקה את המקור ומעודד את הרצון להכירו. הוא מזכיר במידה זו או אחרת את טקסט המקורי, אך אינו מסוגל להתחרות בו. התרגום הוא תוצר (להבדיל מיצירה) המאפשר הכרה שטחית של המקור, אך אין בכוחו לשקף את מִגוון סגולותיו. ביני לביני גלגלתי את השאלה הפנים לשונית החידתית: למה נשק וכיבוש מתחומי הלוחמה נבראו מאותם שורשים של נשיקה וכיבושה של האהובה בתחום הארוטי, אך טרם מצאתי לה תשובה המניחה את הדעת.

מעניין שדיונים על טיב התרגום מכילים לא פעם מטפורות ארוטיות על יחסים ש"בינו לבינה" בשל העיסוק בתחומי הנאמנות. כך, למשל, בשאלה השואלת "מהו תרגום טוב"? יש יאמרו שתרגום טוב הוא תרגום הנאמן למקור, ויש יאמרו שנאמנות-יתר פוגמת בתרגום, וכבר דרשו חז"ל בנושא זה בעת שקבעו: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי" (קידושין מט ע"א). הפתגם הצרפתי בחר לנושא הזה במטפוריקה מן השדה הסמנטי שעניינו מעשי-אהבהבים, וקבע שתרגום הריהו כאישה: אם היא נאמנה, היא אינה נאה, ואם היא נאה, אין היא נאמנה:

Les traductions sont comme les femmes – quand elles sont belles, elles ne

sont pa fidèles et quand elles sont fidèles, elles ne sont pas belles.

ובתרגומו השנון של חנניה רייכמן, מתרגמם של משלי קרילוב, משלי אליעזר שטיינברג, שירי הילדים של מרשק ועוד ועוד:

"נֶאֱמָנוּת שֶׁל "מִין רָפֶה" / כְּשֶׁל תַּרְגּוּם מִשִּׁיר פַּיְטָן: /

אִם נֶאֱמָן אֵינוֹ יָפֶה, / וְאִם יָפֶה - לֹא נֶאֱמָן".⁵

כל מי שנדרש לסוגיית התרגום – למן חכמינו הקדמונים ועד חכמי דורנו – קבע ששירה מתורגמת צריכה בראש וראשונה להישמע כשירה טבעית, שאינה מאולצת ואינה אונסת את המקור. עליה להשתדל לשַׁמר אותן תכונות רבות ככל האפשר המאפיינות את המקור. מתרגם שירה ראוי לשמו לא יהפוך שירה צלולה לשירה עמומה, ולהפך; הוא לא יהפוך שירה מודרנית לשירה קלסית-רומנטית, ולהפך; הוא לא יהפוך שירה ארכאית לשירה המדיפה ריח של "צבע טרי", ולהפך. עליו להשתדל להחיות את רוח המקור, מבלי להשתעבד לרוח המקור. חוזה וירטואלי, שמעולם לא נוסח ולא נחתם, מצַווה על המתרגם שלא יתבטל בפני המקור. אל לו לראות בטקסט המקורי "דברי אלוהים חיים", שאסור לשנות בהם תג; אך במקביל אל לו להתנשא על היצירה המקורית ולנסות לחבר יצירה העולה עליה.

לא תמיד השאיפה להשיג תרגום המשקף את רוח המקור קלה למימוש. פתגם איטלקי קובע "traduttore traditore" ("תרגום כמוהו כבגידה"), ותופס את מעשה התרגום כ"בגידה" בטקסט המקורי ובמחברו. ואולם, דומה שגם מתרגם שאינו רואה במעשה התרגום שלו מעשה בגידה, יודה על כורחו שלעִתים הוא נאלץ לאנוס במקצת את הנאמר בטקסט המקורי כדי שיתיישב עם תבניותיה של שפת היעד, הלא היא השפה שאליה הוא "מעתיק" את הטקסט המקורי. הכול עניין של שיקול דעת, של פרופורציה נכונה ושל הליכה על חבל דק מבלי למעוד.

הערות:

1. אשר רייך ערך גם במשך שנים אחדות מדור של השוואת תרגומים בעיתון "הארץ".
   

2. ראו: "אומה ולשון", הרצאה בועידה הראשונה של "חובבי שפת עבר" במוסקבה, אייר תרע"ז. הרצאה זו כלולה תחת הכותרת "על אומה ולשון" בספר ח"נ ביאליק, "דברים שבעל-פה", כרך א, עמ' טו-כ. לימים אסר השלטון הסובייטי על פעילותה של אגודת "חובבי שפת עבר", שנוסדה ב-1907 ומרכז פעילותה היה בס"ט פטרסבורג.
   

3. ראו הערה 3 לעיל.
   

4. אם הדימוי של הנשיקה – אצל מרטין לותר, אצל סרוונטס ואצל ביאליק – קשור לספר תורה, הרי שבבית הכנסת מנשקים המאמינים את הספר כשהוא עטוף במעיל קטיפה. ובכלל, ביהדות נשיקה של חפצי קודש, כגון ספרי תורה ומזוזות, מעידה על יחס של כבוד וִיקר, ולא על יחס של זרוּת וניכּוּר. דימוי "הנשיקה מבעד למטפחת" הולך אפוא ומסתבך, ומכיל משיכה ודחייה כאחת.
   

5. מתוך ספרו של חנניה רייכמן "דבש ועוקץ" – פתגמים ומכתמים, תל-אביב 1960.