הנבואה על עתיד העם בברלין ובירושלים

לציון ה-8 באוגוסט – יום הולדתו של עגנון

לפי הנובלה "עד הנה" שנכתבה בהשראת ביאליק

פורסם: הפרק התשיעי בספרי

"בעקבי האב" - ש"י עגנון - תלמידו הנסתר של ביאליק , תל-אביב 2020.

ׁׁ(חלקים מפרק זה פורסמו עוד לפני שנכלל בספר)

א. יצירה אוטוביוגרפית למחצה

הנובלה הנרחבת עד הנה, המגיעה בהֶקֵּפהּ לכדי רומן קצר, נכתבה בשנותיה הראשונות של המדינה במקביל לפרקי הרומן הלא-גמור שירה, שהלכו והתפרסמו אז בלוח הארץ. היא ראתה אור בשנת 1951 בכרך השביעי של כל סיפורי עגנון (כרך זה, הכולל עוד תשעה סיפורים קצרים, נושא את הכותרת עד הנה כשם היצירה הגדולה שהוצבה בפתחו). ניכּר שעגנון ניסה ללכת כאן בעקבות הרומן רָעָב מאת קנוּט המסון, מן הרומנים החשובים והפופולריים של ראשית המאה העשרים, שבּוֹ סופר צעיר ומיוסר, בן דמותו של המחבר, מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה ומנוּכּרת, שרוי ברעב בלתי פוסק ללחם, להכרה ולפרסום. קנוט המסון ביסס את ספרו על יסודות אוטוביוגרפיים ממשיים, וקרבתו לגיבורו ניכּרת היטב ומקנה לספר רָעָב אמינות ומהימנות.

גם במהלך חיבּורהּ של הנובלה שלפנינו, הכתובה בגוף ראשון יחיד, דלה עגנון שלל פרטים מעֲברוֹ, מן החיים הממשיים שחווה בשנות מלחמת העולם הראשונה, עד כי ניתן לראות בה כעין אוטוביוגרפיה בזעיר אנפין על שנותיו הראשונות של עגנון בברלין, לאחר שעלה ארצה וירד ממנה לגרמניה. לפעמים נטל כאן עגנון פרטים מחייו שלו והצמיד אותם לגיבוריו הספרותיים הבדויים, לפעמים נטל פרטים מחיי הפרטיים של מקורביו והצמיד אותם לעצמו, אך בדרך-כלל דמותו של האני-המסַפּר מייצגת, בשינויים שהתחייבו מן העיבוד האמנותי, את דמותו החוץ-ספרותית של עגנון גופא. עם זאת, יש לסייג קביעה זו ולהבהיר שמדובר בסיפור שחֶציו רֵאליסטי, על גבול הדוֹקוּמטרי, וחציו רווּי בהגות לאומית ואוניברסלית בעלת אופי סמלי. לפיכך, הדמויות הממשיות ה"מככּבות" בו מעורבות ומבוללות עם דמויות שטיבן ארכיטיפָּלי ואלה אינן מבוססות בהכרח על מודל כלשהו מן מציאוּת החוץ-ספרותית.

האני-המסַפּר, המציג את עצמו בפתח הספר כאחד מ"יורדי ארץ-ישראל" (עמ' ו), מגולל יריעה גאוגרפית רחבה למדיי שעליה משובצות, בָּבוּאות שבורות ומקוטעות של אירועי השנים הראשונות שעשה המחבּר בברלין ובסביבותיה בעשור השני של המאה העשרים, לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. ייתכן שעגנון שעזב את הארץ ב-1912 לאחר שעשה בה כשלוש-ארבע שנים, מפחד הגיוס לצבא. באותן שנים, שהיו שנותיה האחרונות של האימפריה העות'מנית המתפוררת, גויסו רבים מצעירי "היישוב" לצבא התורכי, ועל עגנון הילכה תמיד אימת הגיוס לצבא.¹ ואולם, כשנתיים לאחר שעזב את הארץ וניסה להתבסס בגרמניה, יצאה גרמניה, וביחד אִתה "מדינות הציר" (אוסטרו-הונגריה, תורכיה ובולגריה), למלחמה עקוּבּה מדם נגד "בעלות הברית" (צרפת, אנגליה, רוסיה, איטליה וארצות-הברית). אל תוך מלחמה זו, שכּוּנתה אז "המלחמה הגדולה", נקלע עגנון הצעיר שעבר אז – כמו גיבורו בנובלה שלפנינו – מחדר שכור אחד למשנהו וסבל מאי-הוודאוּת והמחסור של ימי מלחמה. כנתין של הממלכה האוֹסטרוֹ-הונגרית שוב היה צפוי להיקרא לצבא, והוא שנמלט ב-1908 מן הגיוס לצבא הקייזר בעת שעלה ארצה, נוכח לדעת כי נפל מן הפח אל הפחת. החרטה על שבחר לעזוב את הארץ ו"לרדת" לגרמניה מתבטאת פעמים אחדות לאורך הנובלה עד הנה, במישרין ובעקיפין. במאמר מוסגר נזכיר כי האימה מפני הגיוס לצבא היא אחת הסיבות שבגללן הירשל הורביץ, גיבור הרומן העגנוני סיפור פשוט (1936), משתגע או מעמיד פני משוגע. והרי גם כשעיצב עגנון את דמותו של הירשל בחר לשלב בה יסודות אוטוביוגרפיים לא מעטים (כגון הרקע הגליצאי, ההתפקרות, החשש מפני השירות הצבאי, הנישואים לאישה עשירה והַמשיכה הסימולטנית לציונות, מִזה, ולאוֹרַח החיים המערבי, מזה).

כפי שנראה להלן, הרומן עד הנה הוא כתב קטרוג מצמרר נגד המלחמות ונגד המנהיגים החורצים את גורלם של צעירים הנשלחים למערכה שבָּהּ רבּים ימצאו את מותם. ניכּר שעגנון הזדהה בעניין זה עם גיבורו יצחק מיטל, מן ה-Ostjuden שהגיעו לגרמניה מעיירה קטנה במזרח אירופה, ולא עם אשתו, יהודייה ילידת גרמניה, המתנהגת כגרמנייה לכל דבר. זה מדבר על המלחמה במרירות סרקסטית, וזו לִבּה מתרחב מגאווה למראה בנהּ החייל המתנדב לצאת למלחמה "למען המולדת". בעוד שהבעל מייצג את מושג ה-Hebraismus שטבע פרידריך ניטשה, אשתו מייצגת את ה-Hellenismus, המייצג אצל ניטשה את "גזע האדונים" הארי [Aryan]. מן הראוי להבהיר בהקשר זה שעגנון ראה בתורת פרידריך ניטשה שורש פורה ראש ולענה, שהולידה – לאחר שעברה תהליכים של ווּלגריזציה וסיאוב – את הרעיון הנואל בדבר היות הגרמנים בני "גזע עליון" ויורשיהם של בני יוון ורומי (עמ' צט).

הדובר, שהוא כאמור בן-דמותו של עגנון, פחות או יותר, מסַפּר שרעהו יצחק מיטל נתוודע בשיטוטיו בלייפציג לאחדים מן הסוחרים שנתנו בו עיניהם לטובה בזכות קומתו הזקופה ואמרותיו השנונות, עד ש"נתוודע לבת עשירים ונישאה לו. הכניסה לו נדוניא גדולה ופיטרה אותו מלהתייגע על פרנסתו. התחיל כונס ספרים, וכתב מחקרים ביבליוגראפיים" (עמ' יז). יצחק מיטל הוא אדם מבוגר בהרבה מן המסַפּר, אב לחייל המתנדב לצאת למלחמה, אך גם דמותו משקפת יותר משמינית של דמותו של עגנון בתקופה שבָּהּ נתוודע לאסתר מרקס, בִּתו של בנקאי עשיר, והתחיל – בתמיכת חמיו ובסיוע קצבה שקיבל מזלמן שוקן – לִחיות ברווחה כלשהי ולהקדיש את רוב זמנו ומרצו לחיבור סיפורים וספרים. טרנספוזיציות כאלה, ה"שותלות" כאמור פרטים ממשיים מחיי עגנון בדמויות בדיוניות, מצויות כאמור בנובלה שלפנינו (ובמרחביה של יצירת עגנון) על כל צעד ושעל.

בביקורו של האני-המסַפּר בביתו של מיטל, אומר לו המלומד הקשיש ממנו "שב יקירי שב. ודאי כבר בלשת את כל בתי מסחר הספרים שבליפסיא ולא הנחת לעכברים מה יאכלו" (עמ' יח), ודבריו אלה משַׁקפים כמובן את עיסוקו של עגנון באותה עת: שיטוט בין סוחרי העתיקות ורכישת ספרי יוּדאיקה נדירים בשליחותו של זלמן שוקן (בהמשכה של הנובלה מסופר על פגישתו של המסַפּר, שיצאו לו מוניטין כמבין גדול בספרים, עם מוכר העתיקות אלטר ליפא; עמ' קס). ובכלל, בדמותו של יצחק מיטל יצק עגנון פרטי מציאוּת לא מעטים מִשל עצמו, לרבות הכינוי "נוות ביתי" (עמ' כב) שאותו מעניק מיטל לאשתו, כינוי שגם עגנון העניק לאשתו אסתר. מיטל משמש בתפקיד יועץ לסוחרי היריד בלייפציג, והמספר הצעיר, בן דמותו של עגנון, משמש בתפקיד יועץ בענייני מלבושים לשחקנית היפהפייה בריגיטה (לימים, הגברת שימרמן), בזמן שזו עלתה עדיין על הבמה והייתה חביבת הקהל. שניהם עוסקים בייעוץ ובתיווּך, וייתכן שזה פשר השם שהעניק עגנון לגיבורו ( mitteבגרמנית פירושו "אמצע", שֵׁם היאה לאדם העומד בתווך, בין שני הצדדים הנמלכים בו בעת המיקח והמִמכּר).

הנובלה עד הנה מלאה וגדושה בחלומות, וגם העניין הרב בחלומות הערטילאיים (המולידים לא אחת מציאוּת ממשית וקונקרטית) קשור קשר אמיץ לעניין החוץ-ספרותי שהיה לעגנון בפסיכואנליזה, עקב טיפול שעברה אשתו אצל הפסיכיאטר ד"ר מקס אייטינגון תלמידו של זיגמונד פרויד ויושב-ראש האיגוד הפסיכוֹאָנָליטי הבין-לאומי עד ל"ליל הבדולח". הנובלה נפתחת בחלומה של הגברת טרוצמילר, בעלת הפנסיון שבּוֹ מתארח המסַפּר, גיבור הנובלה עד כאן. בחלומה היא מנבאת את שובו של בנהּ האובד בסיועו של הדייר שלה, הלא הוא האני-המסַפּר העומד לעזוב את חדרו בפנסיון, שהיה חדרו של הבן לפני שהתגייס לצבא. בהמשכה של הנובלה נזכרים חלומות אחדים, בהם חלומו של המסַפּר עצמו, הרצוף רמזים מקדמים מבַשׂרי רעה (premonitions) בדבר כניסתו לבתים הנועלים אותו בחדריהם מבלי שיוכל להיחלץ מתוכם (עמ' נד), וכן חלומו על עורב העומד על ראש האילן ומזכיר לו את נהר הירדן שמֵימיו טהורים ממֵי נהרות גרמניה וממֵי חדר-הרחצה המלא בגורי הכלבים, המזומן לו בחדר ששכר בגרמניה (עמ' קכט). מן החלומות צומחות האינטואיציה והתחושה הנבואית בדבר הצורך לעזוב את גרמניה ולשוב לארץ-ישראל.

סיפור חלומה של בעלת הפנסיון, האם האומללה שבּנהּ נעלם בסערת המלחמה, מתממש לכאורה "ככתבו וכלשונו" עם שובו של הבן ובזרועותיו מזוודותיו של האני-המסַפּר החוזר מִשוּט במרחקים אל הפנסיון. הבן, פגוע המוח ("הגולם") שאושפז בסנטוריום שהקימו בני הזוג שימרמן לפצועי המלחמה, מתעקש להביא את המזוודות במו ידיו, מבלי דעת שהחפצים יחזירו אותו הביתה. הילד שב הביתה, אך אין צריך לומר שלא לילד הזה התפללה אִמו בעיניים כָּלות. למרבה האירוניה המרה, הסופר הצעיר, שלפי החלום אמור היה להשיב את הבן האובד לביתו, מושלך עתה מחדרו שבמלון, שהיה חדרו כל עוד הבן החייל היה במלחמה, בחזקת "נעדר".

גם מאחורי סיפור הסנטוריום שהקימו בני הזוג שימרמן מסתתרת עמדתו הסרקסטית של המחבר המובלע, שמחבב את ידידתו אך גם מלגלג על אורַח חייה הנוצץ ועל מעמדה כפילנתרופּית המסייעת לחיילים פצועים: בעלה העשיר של השחקנית בדימוס הוא סוחר העושה הון אגדי מן המלחמות, ואילו ואשתו היפהפייה, ששם משפחתה החדש מעיד על הופעתה הנוצצת (ה"schimmer" בגרמנית פירושו 'נוצץ' או 'מנצנץ'), משתמשת במקצת הכספים שגורף בעלה לכיסו כדי להעסיק את עצמה בפעילות הומניטרית למען אותם חיילים שנפגעו מעסקי הסרסרות והספסרות של בעלה העוסק בסחר נשק.

נזכרת גם הצמחונוּת של האני-המספר, הסולד מכבד האווז שנותנת לו במתנה מלכה, קרובת משפחתו המתגוררת בכפר, ואף אורַח החיים הצמחוני משַׁקף כידוע את דרכו של עגנון גופא. נזכרים גם נדודיו של המסַפּר מחדר שכור אחד למשנהו – בָּבוּאה נאמנה לאירועי חייו של עגנון בתקופה המתוארת בעד הנה; וכמובן, בסוף הנובלה, נזכרים שִׁיבתו של האני-המסַפּר לארץ-ישראל ובניית ביתו החדש ששניים מחדריו מוקדשים לספרים הרבים שהביא אתו מגרמניה. ניתן אפוא לראות בבירור שהנובלה עד הנה מבוססת על חומרים ממשיים מחיי עגנון, ואלה מקנים ליצירה ולשלל מראותיה את מהימנותם. ואף-על-פי-כן, יש בה כאמור גם פרטים לא מעטים הסוטים מן הביוגרפיה של מחבּרהּ: האני-המסַפּר מעיד על עצמו שזה לו ביקורו השני בגרמניה (לעגנון היה זה ביקורו הראשון בארץ זו), ובשובו לארץ-ישראל הוא שב אליה בגפו – בעודו רווק שכל רכושו עלי אדמות הוא צרור הספרים שקיבל מאלמנתו של הדוקטור לוי. עגנון, לעומת זאת, חזר אמנם לארץ בגפו, אך עשה כן כדי להכשיר את הקרקע לעליית אשתו ושני ילדיו הרכים שנשארו באותה עת בגרמניה. לכל אותן שנים רבות חשיבות שעברו על עגנון בין תקופת ברלין שלו לבין עלייתו ארצה, שבהן התחתן והוליד שני פעוטות, אין כל ביטוי בנובלה שלפנינו. עגנון הסתפק כאן כמדומה באירועי השנים הראשונות שלו בגרמניה, ועל תקופת נישואיו שהיא גם תקופת ה"סטאז'" שלו במחיצת ביאליק, הוא בחר לפסוח – לשכוח ולהשכיח.

ב. עולם חדש שכולו תחליפים עלובים

באחד מפרקי ספרי "בעקבי האב" (2020) הראיתי כי חזוּתו הרֵאליסטית הרומן אורֵחַ נטה ללוּן (1939) אינה אלא קליפה דקה שמתחתיה מסתתרים תהומות של הגוּת אין-סופית, גדושה ברעיונות ובתובנות מתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, הפוליטיקה וההיסטוריוסופיה. גם הנובלה עד הנה, חרף זיקתה הברורה לאירועי חייו הקונקרטיים של עגנון, זו המעניקה לסיפור תחושה של אותנטיוּת ואמינוּת של סיפור ליטֶרלי ופשוט "מן החיים", עיקרהּ נעוץ בצִדהּ האידֵאי-האידֵאולוגי, המתאר את התמורות שהתרחשו בעולם בתקופת המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות עד אז.

אחת התופעות המלמדות על טיבו של העולם החדש, שהלך ונבנה באותה עת על עיי מפלתו של העולם הישן, היא תופעת התחליפים הזולים. כפי שראינו, הרומן אורח נטה ללון מלא בתחליפים, המבקשים למלא את המחסור שיצרה המלחמה, וגם בנובלה עד הנה שנכתבה כתריסר שנים לאחר הרומן אך מתארת מציאוּת היסטורית מוקדמת יותר במקצת, רבים הם התחליפים המנסים ללא הצלחה לשחזר את תפארת העבר: הנוסעים בקרון הרכבת נאלצים להסתפק "בטבק ובחילופיו" (עמ' יב), הדוקטור מיטל, שבביתו מתארח המסַפּר, מציע לו: "המתן עד שתבוא אשתי ותמצא תחליף לסעודתה של הגברת שימרמן" (עמ' כב-כג). בעיר גרימה (Grimma), הדרומית ללייפציג, מציעים לו "מין משקה שלא היה לא קהווה ולא חילופי חילופיה" (עמ' כח; והשווּ למסופר בעמ' עז), ואשתו של מיטל מגישה לו "כוס תה וגרגרי סחרין" (עמ' קמ), תחליפו של הסוכר שהוגש עם הקפה בימים טובים שקדמו למלחמה. בעיר לייפציג, אומר המסַפּר, נתרבו הממציאים: "זה ממציא תחליף לאותיות הישנות וזה ממציא תחליף למזונות, וזה ממציא תחליף לידיים ולרגליים, והמלכות ממציאה תחליף לבני אדם" (עמ' יט).

את התחליפים הזולים שהולידה האנושות אחרי מלחמת העולם הראשונה תיאר ביאליק לראשונה בספרות העברית בסיפורו הכמו-דוֹקוּמנטרי "איש הסיפון" (הכלול בכתביו במדור "רשימות כלאחר יד"). סיפור זה, שרישומו ניכּר זעיר פֹּה זעיר שָׁם במרחבי יצירתו של עגנון, מתאר תופעות של תחליפים – simulacra ² – בכל תחומי החיים: המלח השוודי בעל השֵׂער הצהוב הקלוש והעיניים הכחולות המימיות הוא simulacrum של "האדם העליון", בן הגזע האָרי, שוחר היופי והגבורה הפיזית. אפשר לראות בו גם בָּבוּאה מעוקמת ומסורסת של הוויקינג הנורדי, יורד הים העז והנועז שהטיל את חיתתו על אירופה כולה. עיסוקו בהברחת סחורות הוא חיקוי עלוב של עיסוקם של הוויקינגים בשוד ובביזה. השירה החובבנית שהוא כותב היא גלגול דגנרטיבי של השירה הקלסית והרומנטית, שנחשבה בעבר "נסיכת האמנויות". הריקוד הנערך על הסיפון הוא רֶפּליקה חיוורת של נשפי הריקודים שנערכו בדורות עברו בארמונות המלכים. המשפחה ההֶטֶרוֹגנית שהקים איש הסיפון עם אשתו היהודייה היא קריקטורה מעציבה של המשפחה היהודית ההוֹמוֹגנית והמאוחדת שבָּניה גילו זה לזה נאמנות וערבות הדדית. גם האני-המסַפּר בסיפור זה, משורר וסוחר ספרים בן-דמותו של ביאליק, הנוסע באנייה מנמל יפו לנמל מרסיי, הוא בָּבוּאה מודרנית וחיוורת של הסוחר הכנעני הקדום, שהגיע מנמל צוֹר למרסלע (היא מרסיי) וחלש על כל אגן הים התיכון. הרשימה "איש הסיפון" של ביאליק מראה שכתוצאה מהגירת ההמונים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נדדו פליטים רבים מהכא להתם, נתערבבו כל הזהויות האֶתניות ועברו תהליכים של פיחות והסתאבות. תופעות שנולדו בטהרה נידרדרו מטה מטה אל שולי הקיום האנושי ונתגלגלו אחרי "המלחמה הגדולה" בתחליפים עלובים וחסרי ערך.

ובנובלה עד הנה, התחליף שממציאים המדינה והמדינאים לבני אדם מוליד כאן את דמותו של "הגולם": בנהּ של בעלת הפנסיון יצא אל המלחמה כבן אדם, וחזר ממנה גולם-איש. הוא אמנם לא מת, אך האנושיות ניטלה ממנו ועתה אין הוא אלא מכונה חסרת לב ומוח. את הסיפור הזה, המשולב במחצית הראשונה של הנובלה (ואין לו המשך של ממש במחציתה השנייה), בָּנה עגנון בעקבות ספר גרמני – Der Golem (1914) מאת גוסטב מיירינק – שנחל הצלחה מו"לית אדירה ונמכר ברבבות עותקים (עגנון מזכיר את ספרו של מיירינק בעמ' נט-ס של הנובלה שלפנינו). גרשם שלום, רעהו של עגנון, כתב על ספר פופולרי זה: "סיפור הגולם של מיירינק אפוף אווירת-רזים פלאית שיש בה יסודות מתפרצים של עמקות, ואפילו של גדלות, יחד עם כשרון נדיר לתעתועים מיסטיים ונטייה להדהים את הקורא המצוי. לפי פירושו של מיירינק, הגולם הוא מעין גלגול 'היהודי הנודד', המופיע ונראה מדי שלושים ושלוש שנים, ולא בכדי. מספר זה הוא כמספר שנותיו של ישו הנוצרי. במסגרת חלונו של חדר ללא דלת בגיטו של פראג, גולם זה יש בו מן ההתגשמות של נשמת הגיטו הקולקטיבית, אם כי נותרו בו כל סימני ההכּר של רוח רפאים; ויש בו מן ה'כפיל' של גיבור הסיפור, אמן הנאבק על גאולת נפשו ותוך כדי כך הוא מטהר וגואל את הגולם, שאינו אלא 'עצם' המשועבד והבלתי נגאל שלו עצמו".³

הגולם שבסיפורו של עגנון מובא לבית המחסה לפצועי מלחמה שיסדה בריגיטה שימרמן, ידידתו של האני-המסַפּר, ובין כתליו הוא מוחזק כַּפצוע הקשה ביותר מבין כל החיילים החוסים בו. בעת ביקורו של המסַפּר בבית זה, מציעה בריגיטה שימרמן, שאחד מאנשי הצוות יביא את מזוודותיו של ידידהּ, הריהו האני-המסַפּר, אל הפנסיון הברלינאי שאליו הוא מתכונן לחזור, ואז לפתע פתאום מתעורר הגולם מן התרדמת הממושכת שכָּפה עליו מוחו הרופס, וצועק: "אני, אני, אני". הוא אוחז במזוודות בחָזקה, מבלי להרפות מהן, ובזכות עקשנותו והתנהגותו האוטומטית רבת-העָצמה הוא נשלח להביא את המִטען אל הפנסיון הברלינאי של הגברת טרוצמילר, ביחד עם איש צוות שמסוגל למצוא את הכתובת. כך החייל הפצוע חוזר מבלי דעת הביתה כבדרך-נֵס לזרועותיה של משפחתו האוהבת (עמ' עא). לאמִתו של דבר, כשהוא מתעקש לבַצע את תפקידו ונושא את המזוודות אל הפנסיון אין הוא ממלא אלא תפקיד אינסטרומנטלי בלבד, שהרי כל כישוריו האנושיים אבדו לו במלחמה (למעשה, אין הוא אלא "מלגזה" – forklift – מין מנוף מכני מתנייע המשמש להעמסת מטענים, להובלתם ולפריקתם). מרגע הגעתו אל בני משפחתו, בעלי הפנסיון, אין לו כל תפקיד: הוא ישֵׁן במיטתו, או יושב חבוק בחיק אִמו האוהבת, שהדאגה העמוקה לעתידהּ ולעתיד בנהּ אינה מרפה ממנה. כל אירועי עברו וסימני זהותו נמחקו מלִבּוֹ כליל, שהרי בעת מלחמה, המדינה והמדינאים ממציאים כאמור תחליפים לבני אדם (וראו תיאורו של החייל המתנהג כמו אוטומט ברומן סיפור פשוט, עמ' רמא-רמב).

כאשר הנס טרוצמילר ("הגולם") עוזב את בית המחסה לפצועי מלחמה מיסודה של בריגיטה שימרמן, החיילים שרים אחריו את שיר הילדים הפופולרי "הַנְסְכֶן הקטן" (klein ging allein" "Hänschen – שיר שממנו נולד שיר הילדים העברי "יונתן הקטן"; וראו עמ' סה). בשיר עממי זה הנס נוטל את כובעו ואת מקלו ויוצא את ביתו. שבע שנים הוא סובב ברחבי העולם, ובשובו הביתה – לאחר שמראהו הִשתנה ללא הַכֵּר– רק אִמו הבוכייה מזהה אותו ונופלת על צווארו. בשיר הגרמני הנס חוזר לביתו שחום וצרוב מן השמש, וכך גם בסיפורו של עגנון: החייל החוזר מן הקרב לאחר שהשתנה מראהו, כולו חום כצבע האדמה (עמ' עב, פג). המלחמה, נרמז כאן ברמז שעָביו כקורת בית-הבד, משנה את האדם תכלית שינוי עד שאפילו מקורביו בקושי מסוגלים להכירו.

סיפורו של החייל שהפך לגולם, הנעצר כאמור באמצע עד הנה שכֵּן תפקידו הסתיים והוא בבחינת כלי אין חפץ בו, משרת את אחד הרעיונות החשובים המבריחים את הנובלה כבריח, מתחילתה ועד סופה: חילוף התפקידים שבין החי והדומם. המאה העשרים העניקה תכונות אנוֹש לדוֹמם (לרוֹבּוֹטים למיניהם), ובה בעת הפכה את האנושי לאינסטרומנט, לחפץ משולל תכונות אנוש. מגמות הפרסוניפיקציה של הדוֹמם והדיהומניזציה של האדם גרמו לאנושות נזק בל-ישוער, ותקופת מלחמת העולם והמהפכה הרוסית היו הביטוי הראשון שלו.⁴

הדיהומניזציה והניכּוּר ניכּרים כאן בראש וראשונה ביחסים חסרי האֶמפּתיה שבּין אדם לחברו. האני-המספר מרבה אמנם להתנאות בשלל מחוות הומניטריות למען הנזקקים (הוא תורם את בגדיו לפצועי המלחמה, נותן תשר על כל צעד ושעל, נותן לחייל הפגוע את המתנה שקיבל מקרובת משפחתו, ועוד ועוד), אך בדיעבד מתברר שמחבותיו אינן נובעות מנדיבות. לפנינו אדם המחשב כל נתינה כדי להפיק ממנה רווח כלשהו או כדי להתחמק מצרה כלשהי. ברגעי האמת, האני-המסַפֵּר מתגלה כאדם אטום מן הבחינה הרגשית: כשהוא עוזב את הפנסיון של הגברת טרוצמילר, היא מספרת לו בלב שבור על בנהּ שיצא למלחמה ולא חזר, אך הוא תולה את עיניו בשעון, ואינו מביע כל אֶמפּתיה לסִבלה (עמ' יא). כשהוא יוצא לבקר את קרובת משפחתו שגרה בכפר, הוא בקושי מזכיר את שמה ואינו נוקב בשם בנהּ שיצא להילחם בקרבות (עמ' מא; לז-לח). הוא עצמו מעיר בסוף הפרק הרביעי הערה משלו התולה את התנהגותו בתהליכי הדיהומניזציה והניכּור שעברה האנושות בימי מלחמת העולם הראשונה: "כל שהיה במלחמה וראה הורגים ונהרגים מה חשיבות יש בעיניו אדם פשוט שמבקש שלום" (עמ' מז).

ביאליק, בשירו "אלמנוּת" (1931) הכלול במחזור שיריו האחרון "יתמוּת", שנכתב בסגנון אקספרסיוניסטי עז ונועז, הפך את היוצרות, והשתמש בתחבולת ההַחְפָּצָה השונה כביכול תכלית שינוי מתחבולת ההאנשה. את הנשים החיות הוא "הקפיא" בתהליך של דֶהומניזציה, והֲפָכָן לאובייקטים חסרי תוכן – לכלֵי קיבול שהתרוקנו עד לקרקעיתם מתוכנם האנושי, ואילו האובייקטים מקבלים חיים ופועלים מעצמם:

– – – בְּרִיּוֹת דָּווֹת וּסְכוּפוֹת,

צְרוֹרוֹת חַיִּים שֶׁל יִסּוּרִים וְנֹאדוֹת מְהַלְּכִים שֶׁל דְּמָעוֹת,

בְּרִיּוֹת – תַּרְמִילִים מְשׁוֹטְטִים שֶׁל רְקַב עֲצָמוֹת,

אֲכוּלוֹת שְׁאֵר וּנְמַקּוֹת רֵאָה, מְעַלְּעוֹת דָּמָן בַּסֵּתֶר

וּבְאִישׁוֹנֵיהֶן קָפְאָה לָנֶצַח תְּחִנָּה מְיֻאֶשֶׁת מֵרַחֲמִים,

וּבְרִיּוֹת – חֲמָתוֹת מֻרְתָּחוֹת, מְלֵאוֹת גָּפְרִית וָזֶפֶת,

נִצָּתוֹת בְּאֶפֶס יָד, אִשּׁוֹת-חַיִל כְּחֻלּוֹת שְׂפָתַיִם

וּמְרוּטוֹת עֲצַבִּים, מִתְבּוֹסְסוֹת בְּגֶלְלֵי פִיהֶן

וְזוֹרוֹת עֲבִיטֵי פֶרֶשׁ אִשָּׁה עַל-פְּנֵי רְעוּתָהּ.

הנה כי כן, נשות השוּק הווּלגריות הופכות כאן אמנם בתהליך של החפָּצָה לאובייקט, לכלי ללא רוח חיים; אך הכלי מקבלים חיים מִשל עצמם, ופועלים כאילו היו בני-אדם בשר-ודם. במילים אחרות: במציאוּת הפנים-לשונית החֲמָתות המהלכות בשוק קורמות עור וגידים, והופכות לנשים הזורות עביטי פֶּרֶשׁ, האחת על פני רעותה, ואילו הכלים הדוממים מואנשים ומשליכים כלים אחרים, האחד מצחין מקודמו.

תיאור דומה של הבריות שאיבדו את צלמן ושל חפציהן הרבים מצוי בפרק השני של עד הנה, ה"מצלם" את מראותיו המבעיתים של בית הנתיבות הברלינאי: "פנים אימתניות ופנים של בלהה, בריות בני אדם שפלטתם המלחמה מחמת מומיהם. צלמי בלהות שניטל מהם צלם האלוהים. וכל אחד ואחד מטלטליו עמו. מזוודות ותרמילים וצרורות שקים ותיבות. מרוב הצפיפות לא מצאתי את ידי ורגלי" (עמ' יב).

רעיון הניכּוּר, הדיהומניזציה וההַחְפָּצָה של האדם לעומת האנשת הדוֹמם עובר כאמור כחוט השָׁני בנובלה כולה, למן קטעי הפתיחה שבָּהם עלי העצים הנשקפים מחלון החדר מאובקים כמו עלי הספרים ומפריעים לבני האדם לנשום במקום לסייע להם ולסוכך עליהם (עמ' ו). היפוכו של מראה זה מגיע עם בוא האביב, שעה שהאביב המואנש "משתלשל ויורד משמי מעלה" כילד קטן המשחק במשחק מחבואים (עמ' קיג). הוא מצוי גם בדברי בעלת הפנסיון, הגברת טרוצמילר, הכורכת בכריכה אחת את הסַבּלים ואת האבטומובילים (עמ' יא), וכן בתיאור בית הנתיבות הדומה "לעיר של ברזל, שבתיה ברזל ושמיה עשן", ובו "מרוב אדם לא רואים פני אדם" (עמ' יב). קרובתו הכפרית של האני-המספר מאנישה את השעון ומכנה אותו "רשע" (עמ' מג). ידידו הפַּסָּל של האני-המספר מאניש את פְּסליו ומדבר אליהם כאילו היו יצורים בשר ודם (עמ' פז). אחד משיאיה של התופעה הוא בתיאורהּ המואנש של הרכבת בראש הפרק השלישי: "ראתה הרכבת שנשים משלו בה, עמדה וביטלה רשותן מעליה. הייתה צריכה לעמוד בבית הנתיבות ועמדה ארבעים חמישים מטרים רחוק הימנו. ביקשו הנשים להזיזה ולא זזה. נתכעסו וחירפו וגידפו. נתנה עליהן קול ונישפה בהן את עשנה השחור" (עמ' כה).

לאותו לייטמוטיב של האנשת הדומם והחפָּצַת האנושי שייכים גם מחשבותיו של האני-הדובר על הקרוניות של בית הנתיבות ("מהרהר אני וחושב. מי התחיל בריצה תחילה בני אדם או הקרוניות?", עמ' קא) וכן סיפור השוט המכֶּה מאליו (עמ' קכא-קכב). בנובלה שלפנינו קורס החיץ שבין הדומם לאנושי, ובמרכזה הביקורת על המלחמה המסוגלת לקחת אדם צעיר ובריא, שכל עתידו לפנים, ולהופכו לגולם-איש, שכל חייו מכאן ואילך יעברו עליו ללא תִּכלה ותוחלת.

ג. המלבושים וחילוף המינים

מוטיב נוסף העובר כחוט השָׁני בנובלה עד הנה הוא מוטיב המלבושים הקשור למוטיב החילופים והתחליפים, אף נכרך בתמורות המִגדריות הפֶּרוורטיות שאפיינו את ברלין המודרנית. האני-המסַפּר, גיבורהּ של הנובלה, מחבר ספר על תולדות המלבושים שהוא במשתמע ספר קיצור תולדות האנושות, והבגדים שאינם אלא קליפה מקבלים כאן חיים משל עצמם. הנובלה נפתחת בסיפור על תרומת הבגדים של האני- המסַפּר שמסר את בגדי הקיץ ואת מנעלי הקיץ שלו לידי הגבאים שהגיעו לפתחו כדי לאסוף תרומות לפליטים (עמ' ז). בינתיים פורצת המלחמה, החייטים והסנדלרים עסוקים בהכנת מדים ונעלי צבא, ואין בגדים חדשים, חלף הבגדים שנתרמו. הִלכּך "גיבורנו" מְהַלך כל הקיץ בבגדי חורף, ההולכים ומִתבלים מיום ליום; וכאשר סוף-סוף הוא מצליח לרכוש בגדי קיץ ולהשליך את בגדי החורף המהוהים, מגיע החורף ועתה נגזר עליו לקפוא בקור, ללא מעיל לעורו. בהעדר בגדים ראויים, הוא נשאר רוב הזמן בחדרו השכור ומכניס לארון הבגדים את צרור כתביו ואת הספרים שקיבל מספרייתו של הדוקטור לוי (עמ' קה-קו). אם ראינו שעלי הספר ועלי העץ מתמזגים אלה בעלה במציאוּת הפנים-לשונית של הסיפור, הרי שגם בדי העץ ובדי הלבוש מתמזגים אלה באלה והופכים למִקשה אחת.

ניכּר שהמחבר, וכמוהו גם בן-דמותו האני-המסַפּר, רומז שהבגד הוא "כרטיס הביקור" של האדם, המלמד על הלובש יותר מן הצפוי, אף יותר ממה שלובש הבגד יודע על עצמו. את הרעיון שעִם החלפת הבגד מִשתנה גם לובשהו יכול היה עגנון לפגוש ב"רשימתו" של ביאליק "איש הסיפון" (1931), המשַׁקפת במשתמע את דפוסי ההתנהגות האנושית של האדם בזמן מלחמה ובעִתות שלום:

אגב, איש הסִפּוּן, זה הממונה על הגרמוֹפוֹן. הַגִּיעוּ בעצמכם: הלֹא הוא האיש היקר והנפלא, המתורגמן שלי. כמעט נפלתי על צוארו, מִתְּחִלָּה לא הִכַּרְתִּיו, וגם הוא לא הכירני. האפלולית גרמה, וגם שינוּי בגדים וּמסִבָּה. אחרי חִלוּפי מבטים מספר נתברר הדבר. הוא הוא. עומד הוא בבגד השָׁרֵת שלו, במָתנִיַּית בד לבנה, על-גבי הגרמופון וּמשמשוֹ. מוציא לוח וּמכניס לוח. מסביב לבית-זרועו כרוך סרט רחב ושחור כעין צמיד, כזה של האבל, וּכתובת אדוּמה עליה: דֶּקְמַן – לאמֹר: משָׁרֵת הסִפּוּן. והוא, הדקמן, גם פתח עמי בשיחה תחִלָּה, בהתעכּבי דרך טיולי על-יד הגרמופון לראות במרקדים. 'הלא אדוני הוא ששמשתי לו היום בסעודת צהרים מתורגמן' – פנה אלי בגרמנית טובה – 'לא הִכּרתיו תחִלָּה – הוסיף כמצטדק – שִׁנּוּי בגדים ושִנוי מאוֹר' (יום 15/12 ביומן המסע שבבסיס הסיפור "איש הסיפון").

גם בנובלה של עגנון "הבגד עושה את האדם", ולפיכך אחיותיו של "הגולם" מאמינות שאם יזמינו לאחיהן אצל החייט חליפה חדשה הוא יתעורר ממצבו הווגטטיבי וייעשה אדם חדש (עמ' צו). הדובר מלגלג כאן בגלוי על מגבעתו רחבת השוליים של הפרופסור נאדלשטיכר שאותה חבש המלומד הגרמני "בכל מקום פומבי שזימנוהו לשם, ואם נסע לעיר אחרת מסיע היה עִמו אותה מגבעת" (עמ' קלו). הפרופסור נאדלשטיכר (שבמאוחר אנו למֵדים שהוא אביה של השחקנית בריגיטה שימרמן, שלאחר נישואיה לאיל-ממון שינתה את אוֹרַח חייה ונתפרסמה בזכות היותה פילנתרופית חרוצה ונדיבה) חובש אפוא מגבעת אדירה ש"עשויה הייתה צירופי צירופים משל מגבעתו של רמבראנדט ושל מגבעתו של רינלדו רינלדינו",⁵ ועוצב בהשפעת "שרי הנזה נסיכי המסחר הגרמני" (עמ' קלז) בהזמנה מיוחדת אצל כובען מהולל מזִקני האומנים. כשמחפש המסַפּר אדם בעל השפעה שימליץ עליו לפני הרשויות, הוא אומר: "חזרתי על כל האדונים שהיכרתי ולא מצאתי בעל השפעה כפרופיסור נאדלשטיכר שעשה לו שם על ידי חברתו הפטריוטית" (עמ' קלד-קלה). אכן, נאדלשטיכר, בן הגזע הארי (Aryan), שפרידריך ניטשה כינהו "גזע האדונים", מתנאה במגבעת אדירה, המבליטה את נוכחותו ומקנה לו הופעה מרשימה המעוררת כלפיו יראת כבוד (מגבעתו האדירה של נאדלשטיכר, השונה "מכל כובעיהם של חכמי האוניברסיטאות", נזכרת גם בספר בחנותו של מר לובלין).

כשעמדה בריגיטה שימרמן עדיין על במת התאטרון בברלין, כך לָמד הקורא מפי האני-המסַפּר, היא הייתה "נמלכת בי בענייני בגדיה, כמה היו התופרניות משתוממות, אדם שבגדיו מהוהים ומראיתו פשוטה, שחקנית נאה זו נמלכת בו" (עמ' טו). בחלוף הזמן, אף-על-פי שבריג'יטה כבר נישאה עם סוחר נשק עשיר ונודעה בנשפיה למטרות פילנתרופיות, היא אינה רואה זאת לפחיתות כבוד ליטול ספוג ומי סבון ולנקות את כתמי הדם מבגדיו של ידידה הסופר חסר הפרוטה. אגב ניקוי בגדיו מן הזוהמה שדבקה בהם, היא מזכירה לו "ימים שעברו, כשהייתי בן עצתה לשמלות, דברים ששכחתי זכרה לפרטי פרטיהם" (עמ' מז). חרף זיכרונה המופלג, המסַפּר צריך להזכיר לה פרטים אחדים שנשכחו ממנה (או שמא העמידה פנים ששכחה כי רצתה לשמוע את הסיפור שוב ושוב מפיו): בעבר נהגו מעריציה נהגו לתלוש פיסות בד מבגדיה למזכרת, והוא, ידידהּ הטוב, נאלץ להסיר את מעילו מעליו ולחפות עליה. לדברי המסַפּר, כך יצרה בריגיטה אופנה חדשה: "משראו את בריגיטה המפוארת לובשת מעיל גברים, התחילו בנות הרבה משוות למעיליהן צורת מעיל גברים" (עמ' מח). היצירה מלגלגת ללא הרף על אופנת הפרסוּם שנולדה במאה העשרים, עם בריאתה של תרבות ההמונים, זו המזרימה הון לעשירים תאבי ממון וחסרי מצפון והופכת את ההמון לגולם הסוגד למוּתגים (עמ' ס).

דומה שכאן האני-הדובר, שהוא כזכור היסטוריון של המלבושים, מסַפּר לקוראיו בדרכי עקיפין לא רק על השפעת עולם הזוהר (שהתחיל להתבסס בראשית המאה העשרים עם המצאת הראינוע המכוּנה כאן "קינטוֹפּ" [בעמ' ק] והתבססות תעשיית הזוהר של התאטרון והקולנוע) על אופנת הלבוש ועל תרבות ההמוני. דבריו מבארים גם את השפעת המלחמה על תולדות המלבושים. ידוע שבשנות המחסור של המלחמה, עם גיוסם של מיליוני חיילים שרבים מהם מצאו את מותם, נאלצו הנשים המרוששות שנשארו בעורף להוציא מן הארון את הבגדים הגבריים ולעשות בהן שימוש. יתר על כן, נשים עצמאיות הצטרפו באותה עת למשק היצרני, ופיתחו לעצמן סגנון לבוש חדש ששיקף את תפקידיהן החדשים, אף התאימו לבגדיהן הגבריים תספורת נערית-גברית שזכתה לכינוי "coupe à la garçonne". הכורח הוליד את האופנה, וידועניות כדוגמת השחקנית היפהפייה בריגיטה שימרמן שימשו מודל להפצתה של האופנה החדשה.

המודרניזם ששינה את אופנת המלבושים הביא גם לחילוף הזהויות המִגדריות, לשינוי המוסכמות והתפקידים המִגדריים המקובלים. אמנם כבר ביצירותיהם של יל"ג ושל מנדלי ניתן למצוא נשים "גבריות" וגברים "נשיים", אך הראשון שתיאר את התופעה הזאת כתוצר של המודרניזם בן המאה העשרים היה ביאליק ב"שירי העם" וב"פזמונותיו" הנועזים שנכתבו בין השנים 1906 ­– 1910, והשפיעו השפעה עמוקה על עגנון, ובמיוחד על הקטעים המחורזים בספרו הכנסת כלה (1919 – 1931). כאן תיאר ביאליק גברים הססניים ונשים גבריות ומתירניות, המחזרות אחר גברים ומנפצות את כל המוסכמות המִגדריות. בשירו "לא ידע איש מי היא" תיאר המשורר נערה עצמאית ומודרנית, החולפת בגפה דרך עיירה מנומנמת ומעוררת את יצריהם של כל הגברים בעיירה. בפזמון כמו-עממי קל כדוגמת "מנהג חדש בא לעולם" תיאר ביאליק את תמונת העולם החדשה שבָּהּ על צווארה של כל נערה נִתלים שני בחורים. לא עוד סיפורים על שתי נשים צרות, הנשואות לבעל אחד, הרודה בשתיהן ומשליט עליהן את מרותו, כבסיפורי המקרא. "זמנים מודרניים" מולידים סיפורים על בחורה אחת המסובבת את לִבּם ומסחררת את ראשם של שני הגברים החושקים בה (ועגנון הפיח תיאר מציאוּת מודרנית כזו בפתח סיפורו "פנים אחרות" בעת שטוני יוצאת לאחר טקס הגירושין וגִטהּ בידיה, ובה בעת מחכים לה מִחוץ לבית הדיין שני מחזרים קלי-דעת האורבים לפִתחהּ ומתחרים על חסדיה).

גם אצל עגנון הנשים מחזרות אחר הגברים. אפשר ללמוד על כך מסיפוריו של האני-המסַפּר על חיזוריה המרפרפים והמרומזים של בריגיטה שימרמן אחריו (הגם שהיפהפייה הגרמנייה כבר נשואה לאיל-ממון והוא אינו אלא סופר אביון). הוא גם מסַפּר באריכות יתֵרה על ביקוריהן הנועזים למדיי של בנותיה של בעלת הפנסיון שבּוֹ התגורר עד ששב הביתה אחיהן "הגולם". תחילה מתחנחנות הבנות לפניו כשהיה עדיין דייר בפנסיון של אִמן (עמ' סו). אחר-כך הן מבקרות אותו בחדר ששכר לאחר שנאלץ לעזוב את הפנסיון (עמ' קיג – קכד), וביקוריהן התכופים בעיצומו של האביב מדיפים ניחוח ארוטי עז של תאווה שלא באה על סיפוקה. על הדוויג הוא מסַפּר שהיא "התחילה מראה את עצמה לפני יותר מדיי. וכשאמרתי לה טרוד אני, הייתה מצמצמת עצמה וקובעת עצמה בדלת ומביטה בי בעיניים לחות. מבקש אני לגעור בה כאותו הפָּרש בקטכן מהיילברון" (עמ' קכ).⁶

לעִתים האני-המסַפּר מתגלה כבעל דעות שמרניות בכל הנוגע לענייני מין ומִגדר, כגון בעת שהוא מחווה את דעתו שאלמנתו של הדוקטור לוי ירשה "ירושה גדולה למעלה משידיה של אישה יכולות לסבול" (עמ' ז), או בעת שהוא מעיד על עצמו שאין מדרכו "להרהר בגנותן של נשים" (עמ' כח), ודווקא אז נחשפת עמדתו המיזוֹגֶנית. לעִתים מבצבת בנובלה עד הנה עֶמדה מתקדמת וליבֶּרלית כלפי נשים, וניכּר שכבר אין מעבירים אותן מיד אביהן ליד בעליהן כבעבר. כך, למשל, הקורא למֵד מפי האני-המסַפּר על קרובתו מלכה המתגוררת בכפר שאביה קרא לה ושאל את פיה: "קרובתי בת עשירים הייתה [...] שנהג כדרך המתקדמים [...] והואיל ולא היו לו בנים אלא היא, שכר לה מורים ומלמדים אפילו ללמדה עברית. כשהגיע לפרקה מצא לה אביה איש כלבבה" (עמ' מ). יל"ג סיפר ב"קוצו של יוד" על אב עשיר הבוחר לבתו "חתן כלבבו", ואילו כאן אמנם האב העשיר והמתקדם עדיין מעורב בענייני זיווּגה של בִּתו, אך מתחשב ברצונותיה, נועץ בה ובוחר לה "איש כלבבה". עם זאת, נרמז כאן שלנוכח העובדה שבעלה של מלכה מת בקרב ובנה גויס לצבא, מוטב אפילו להיות במצבו של יהודי כדוגמת יודל בידר שמגדל תשע בנות בוגרות ותינוקת אחת שנולדה לו לזקונים (עמ' קמז-קמח).

זמנים מודרניים הולידו במאה העשרים גם את המֶגָלוֹפּוֹליס – את הכרך רב-הרבעים – ובמועדוניו נתרבו גם תופעות טרנסג'נדריות שהוסתרו בעבר מעין הציבור: "משנתרבו העשירים שהעשירו מן המלחמה נתרבו בתי היין ובתי השעשועים ומבקשי תענוגות. נטית לכאן פגעו בך נקבות בצורת זכרים. נטית לכאן פגעו בך זכרים בצורת נקבות" (עמ' סה). עגנון משקף בעד הנה את שלל התופעות שנתפתחו בעיר גדולה כדוגמת ברלין בשנות מלחמת העולם הראשונה. אופנת הלבוש הנשי נשתנתה ונעשתה גברית יותר ויותר, האדריכלות אף היא נעשתה פשוטה ופונקציונלית יותר. גם היחסים בין המינים, בתקופה שבָּהּ רוב הגברים הצעירים יצאו למלחמה ונהרגו בחפירותיה, השתנו לבלי הַכֵּר. מנהגים חדשים ומודרניים באו לעולם, אך כאלה המעוררים את זכרו של פסוק ישן-נושן: "כִּי-בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא), שהרי עגנון חוזר ורומז לקוראיו שאין חדש תחת השמש וכי כל מה שנראה חדש אינו אלא גלגולה של תופעה שירדה מעל במת ההיסטוריה בזמן מן הזמנים.

ד. האם ניתן להגיד עתידות על בסיס ניסיון העבר?

כל התופעות המודרניות המתוארות בעד הנה – התחליפים הזולים, חילופי הבגדים והמִנהגים, המהפָּכים המִגדריים וכו' – לא נועדו אלא כדי לבחון את השאלה שהעסיקה כאן את עגנון יותר מכול: האם ניתן היה לחזוֹת במלחמת העולם הראשונה את התקרבותה של מלחמה נוספת, הגדולה שידעה האנושות, שבמהלכה התבצע רצח-עם שיטתי שבּוֹ חוסלו שישה מיליון יהודים? צדק פרופ' הלל ויס, חוקר יצירת עגנון, כשקרא לנובלה "מבוא לשואה",⁷ וצדקה פרופ' ניצה בן-דב, חוקרת יצירת עגנון, כשכינתה את עד הנה בשם "סיפור של עתידות".⁸ בנובלה שלפנינו המשיך עגנון את הקו שבּוֹ פָּתח ברומן אוֹרֵח נטה ללוּן: הקמת מצֵבה למציאוּת היהודית גדולה ושוקקת החיים שבטלו סיכוייה ונסתתמו צינורותיה, תוך חשיפת שורשיה של התופעה ההיסטורית והרהורים על עתידותיה. לאמִתו של דבר, הדיאגנוזות על מצבם של יהודי גרמניה והפרוגנוזות על עתידם הן עיקרה של היצירה.

חשיפת שורשיה של המלחמה שאליה יצאה גרמניה כדי להפגין את כוחה מתבטאת בנובלה עד הנה בהרהורים על ההבדלים בין היהודים לגרמנים, המקופלים בניגוד הניטשיאני הנודע שתקדימו בחיבורו של הוגה-הדעות האנגלי מתיו ארנולד: "הֶבּראיזם והֶלניזם". לפי ניטשה בני הדתות המוֹנוֹתאיסטיות, הכנועים ורדופי רגשות האשמה, משמרים תכונות של "גזע עבדים", בעוד שבני הגזע האָרי, יורשיהם של היוונים הפָּגניים, נושאים בגאון את תכונותיו של "גזע הארונים". את עיקר הרהוריו בסוגיה זו שׂם עגנון בפיו של יצחק מיטל, רעהו הבוגר של האני-המסַפּר. ייתכן שעגנון פיצל את דמותו לשניים: את דיוקנו-העצמי כסופר צעיר בשנות העשרים לחייו תיאר בנובלה, ואילו את דמותו ואת עולמו הפנימי בשנות השישים לחייו, בעת שחיבר את עד הנה (1950) שיקף באמצעות דמותו עתירת החָכמה וניסיון-החיים של יצחק מיטל.

מדבריו של יצחק מיטל, האני-המספר למֵד כי יהודי המערב, גרמנים בני דת משה, סיגלו לעצמם אף הם את אופי האָרי של "גזע האדונים" ("הגזע העליון"), והצטרפו למלחמותיו. מיטל מראה לאני-המספר את תמונת בנו כדי שייווכח ש"אף בני יחידי חוגר חרב ועושה מלחמה. אם לא ראית אותו ראה את תמונתו. לא גיבור מלחמה הוא, לא כובש ארצות? לא לחינם מתגאה בו אִמו היקרה. לא עלתה על דעתי שאני אוליד בן שיעשה מלחמה" (עמ' יח). עגנון מראה כאן איך האישה הגרמנייה, וכמוה גגם האישה היהודייה הגרמנייה המתנהגת כבת הגזע האָרי, מוציאה את בנה בגאווה אל שדה הקרב (עמ' טז, יח, קכו), בעוד שהיהודי-העברי סולד מהמלחמות ואף אף לועג להן (עמ' יח). יצחק מיטל מלמד זכות על היהודים שהניחו לגרמנים את אבק השרפה, שהביאו המונגולים לאירופה, ולמדו מן המונגולים את סודות הדפוס. לדבריו, היהודים ידעו את סודות הדפוס עוד לפני גוטנברג, והדפיסו ספרים בזמן ששכניהם הגויים עדיין לא ידעו צורת אות (עמ' כא). מצבו הפיזי של ארון הספרים של עם ישראל מעיד על גורלו: ספרי התפילה מלאים בדמעות ובטיפות קרושות של חֵלב נרות, בעוד שספריהם של הגרמנים מלאים בשירי מלחמה ובתיאורים של עלילות גיבורים (עמ' כ). בנושא ההבדלים שבין ההֶבּראיזם להֶלֶניזם הלך עגנון בעקבות פרידריך ניטשה via ח"נ ביאליק, שעוד בשיר העלומים המוקדם שלו "על סף בית המדרש" תיאר את ההבדלים הללו אחד לאחד:

מִהְיוֹת כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אֶסָּפֶה עִם-כְּבָשִׂים.

לֹא חוֹנַנְתִּי בִּמְתַלְעוֹת וּבְצִפָּרְנַיִם – [...]

וּבְרוּחַ אֵל צְבָאוֹת אֲגַבֵּר חֲיָלִים.

רָאִיתִי הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב

שֶׁנָּפְלוּ עַל-הַרְרֵי הַצְּבָאִים חֲלָלִים. [...]

לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת-יָדִי לִמַּדְתִּי,

וּבְתִירוֹשׁ וּזְנוּנִים לֹא-כִלִּיתִי כֹחִי;

לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל נוֹלַדְתִּי,

שִׁבְיִי – שְׁבִי צֶדֶק, צֵיד מִשְׁפָּט – מַלְקוֹחִי.

שירו זה של ביאליק מכיל בתוכו, כבקליפת אגוז, את כל מרכיביה של האבחנה הניטשיאנית, שהקימה חיץ גבוה בין ההֶבּראיזם הכנוע של "גזע העבדים", המשתית את קיומו על ערכי אֶתיקה ומשפט צדק, לבין ההֶלניזם הכוחני של הגזע האָרי (Aryan) זהוב השֵׂער וכחול העיניים, המתהלך בגאון ובשאננות כאריה מלך החיות ("הַכְּפִירִים בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב"). זה משתית את קיומו על ערכי אֶתיקה ומשפט צדק, וזה מתעניין בגבורה ובאֶסתטיקה יותר מאשר באֶתיקה. גם עגנון מראה איך הגרמנים נותנים לבניינים שהם מקימים שמות כגון "מעון האריות" או "קן הנשרים" (עמ' כב), ואיך הם שואפים לנצח ולכבוש בכל מחיר ("בכל מקום שהם נועצים את חרבם – חורבן וכיבוש"; עמ' עז). הטרגדיה היא שאותם "גרמנים בני דת משה", המבקשים להוכיח את נאמנותם למלכות, שולחים את בניהם למלחמה, וכך יהודים גרמנים ויהודים הרוסים נלחמים זה בזה והורגים זה את זה במלחמה לא-להם.

תהליך האקוּלטוּרציה המהיר שעבר על יהודי גרמניה, ניסיונם להתנהג כגרמנים "טהורים" ומאבקם להשגת אֶמנציפציה, הביא כידוע להתבוללות ולטמיעה בדור הבנים. הנה, יצחק מיטל שביתו מלא ספרים עבריים לא לימד את בנו יחידו עברית (עמ' נח), והניח לאשתו ילידת גרמניה לחנכו כגרמני לכל דבר. בגמרא אנו מוצאים שני איומים הסמוכים זה לזה "ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (בבא קמא פב ע"ב). הסמיכות מלמדת, טען ביאליק, כי "מי שעושה שפת נכרים שפת הנפש לבנו, סופו של בן בנו לגדל חזירים"; כלומר, להתרחק מעַמו ומֵערכיו.⁹

הדיון הרעיוני שהעלה עגנון בעד הנה בדבר האופי הגרמני קשור קשר אמיץ לנבואות ולפרוגנוזות שהעלה כאן לגבי עתידם של גרמניה, תושביה ויהודיה, ולגבי עתידו של העולם הנאור כולו. מצד אחד הנובלה מלגלגת על הנבואות למיניהן (עמ' כא), אך ניכּר שעגנון האמין באינטואיציה (עמ' כג) ושָׂם את הפרוגנוזות שלו בפיו של יצחק מיטל היודע לראות את המציאוּת נכוחה ולִצפות את העתיד מבעוד מועד (עמ' כד). יצחק מיטל אף מיטיב לאפיין את ה-Gestalt [ = תבנית הקבע] של מלחמות הגרמנים, ויודע לנבא "בזמן אמת" שהמלחמה לא תסתיים במהרה (עמ' עח). לפי דעתו עוד תהיינה מלחמות עולם נוספות, כי הגרמנים בעקשנותם לא יוותרו על ניסיונות הכיבוש שלהם במהרה. כשהדובר מנחם את מיטל במכתב תנחומין על מות בנו במלחמה, כותב לו מיטל ש"מלחמה זו חייבים אנו להודות עליה למורה הגרמני שהכניס רוח רעה בתלמידים לראות את עצמם יורשיהן של יון ורומי" (עמ' צט). כאמור, תורת "האדם העליון" של ניטשה נסתרסה ועברה תהליכי ווּלגריזציה וסיאוב, עד שנידרדרה והגיעה לאן שהגיעה.

כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה כי בשלביה הראשונים של המלחמה השיגה גרמניה הֶשֵּׂגים מרשימים במערכותיה על הגבולות, ואלה משתקפים בנובלה שלפנינו בתיאור צהלותיהם הרמות של פשוטי העם הגרמני למראה כותרות העיתונים ובקללות הגסות שהם שופכים על אויבי אומתם. עגנון התבונן במציאוּת הלאומנית הזאת בחלחלה, שהרי בעת חיבור הנובלה עד הנה (1950) כבר ידעו הוא וקוראיו לאן הובילה הפטריוטיוּת הגרמנית את חסידיהָ.

אחד מן הפטריוטים האלה הוא מר טנצמן, שאצלו שוכר האני-המספר חדר נאה, אלא שאי אפשר לפתוח את חלונותיו, מחמת ריח האיטליז הבוקע מקומת הקרקע של הבניין וביום אסור לזוז בו, לבל יתעוררו בעלי הבית, שהם בעלי ראינוע (קינטופּ) העובדים בלילה וישֵׁנים ביום. פטריוט זה, המחרף ומגדף את האנגלים, אומר ש"אנחנו [הגרמנים] ביושר לבנו ובצדקת מעשינו נתגבר עליהם [על האנגלים ובעלות הברית]. נתגבר עליהם. לא יועילו להם כל תחבולותיהם. האמת חזקה מכל והקיסר וצבאותינו חזקים מצבאותיהם, ואין כל ספק שסוף נצחוננו לבוא" (עמ' קב). אכן, גם המחבר וגם קוראיו ידעו ב-1950 שדבריו הלאומניים המתלהמים של מר טנצמן, הפטריוט הגרמני, לא היו אלה נבואת שווא של חסיד שוטה. מוטב היה להטות אוזן לדבריו השקולים ומלאי התובנה של היהודי יצחק מיטל, שנולד וקיבל את חינוכו ב"רחוב היהודים" שבמזרח אירופה.

כאשר האני-המסַפּר, בן דמותו של עגנון, בורח מגרמניה, הוא עושה כן בחיפזון ואינו מקדיש לצעד הקריטי הזה אלא פרק קצר בן עמודים ספורים בסוף סיפורו. את הסיבות שהניאוהו להימלט מגרמניה פיזר זעיר פֹּה זעיר שָׁם לאורך הנובלה: המחיר שגבתה המלחמה, שהתבטא בחיי מחסור וצנע; הקושי למצוא מגורים ומלבושים ראויים לשמם; הניכּוּר בין קרובים והבֶּסטיאליזציה של האדם. מתוארים כאן מועדוני הלילה והקברטים הזולים, עם שעשועיהם הפורנוגרפיים, והריחות המצחינים הבוקעים מן האיטליז שבקומת הקרקע שמעליו הוא מתגורר. הצורך לברוח מן הבית שריח האיטליז פשה בו עומד בבסיס הנובלה שלפנינו, וזו כרוכה בעניינים ביוגרפיים וספרותיים שהעסיקו את עגנון בשנות המעבר מגרמניה לארץ-ישראל. ביצירתו "שור אָבוּס וארוחת ירק" משנת שנת 1932 תיאר ביאליק את המנוסה מ"בית הטבָּח" (בכפל משמעיה של המילה "טבָּח"), והאיץ בעגנון ובכל חבריו שישבו אז בגרמניה להימלט ממנה לארץ-ישראל ללא דיחוי. אכן, ביאליק השמיע את נבואותיו "בזמן אמת", ואילו עגנון – כדברי הלל ויס – כתב "סיפורים של 'צביעה לאחור', היינו, שבאמצעותם מפרש עגנון מחדש את יצירתו ומנסה להבין אירועים שהתרחשו מאוחר יותר".¹⁰

איור: שירה לימון

ה. חזונו הנבואי של עגנון על עתידה של ארץ ישראל

בעד הנה, שהיא יצירה קאווזי-אוטוביוגרפית (כדברי גרשון שקד על הרומן אורֵחַ נטה ללוּן, וראו לעיל בפרק החמישי), ניתן כאמור לזהות כאמור את קיומו של "חור שחור", או של לקוּנה גדולה ומתמיהה: בין סוף מלחמת העולם הראשונה לבין עלייתו השנייה של עגנון לארץ-ישראל הפרידו כשש-שבע שנים שהיו גדושות באירועים בעלי חשיבות מכרעת להבנת יצירה סֶמי-דוֹקוּמנטרית כמו עד הנה. בשנים אלה, שבהן נאלצה גרמניה לשלם את חובות המלחמה, סבלה האוכלוסייה הגרמנית מהיפֶּר-אינפלציה מסחררת שהפכה את החיים לבלתי-נסבלים. בשנים אלה נשא עגנון את אסתר מרקס לאישה, נולדו לו שני ילדיו, הוא כונן לו בית נאה בבאד הומבורג ליד משפחות שוקן ופרסיץ. בשנים אלה הוא הזמין את ביאליק לגור בשכנותו והזמנתו לא הושבה ריקם: עגנון ישב כשנתיים במחיצה אחת עם ביאליק, ניהל אתו מערכת-יחסים הדוקה שכללה שיחות ארוכות יום-יומיות, עד שביתו עלה באש ובעקבות האירוע הזה חיסל את עיסוקיו בגרמניה ועלה ארצה. לכל המסכת הגועשת הזאת אין זכר בנובלה עד הנה, וההעדר אומר "דָּרְשֵׁנִי!".

מתקבל על הדעת שעגנון ביקש למחוק את המסכת הזאת מתוך יצירה העוסקת בנבואות לעתיד לבוא, שכּן בפרק חיים זה שבין שתי מלחמות העולם היה עליו לשלב את נבואותיו של ביאליק שהיטיב לראות ממנו את העתיד. ביאליק שראה את חשרת העננים השחורה שנקשרה מעל גרמניה וצפה מראש את השואה (ואף כינה אותה בשם המפורש "שואה"), ראה בשלב מוקדם את הכתובת החקוקה על הקיר. הוא עודד את עגנון ואת חבריו לצאת את גרמניה מבעוד מועד, ורבים מהם שמעו בקולו והִצילו את נפשותיהם. גם לאחר שעלה ארצה לא פסק מלהפציר בידידיו לעלות ארצה: "לבי אומר לי, כי רע ומר יהיה גורל היהודים בארצו של גיתה, והשומר נפשו צריך לברוח משם [...] בכל ארצות אירופה יושבים היהודים אל עקרבים ואם חס וחלילה יעלו הנאצים לשלטון בגרמניה, יביאו, במוקדם או במאוחר, למלחמה עולמית, ואז צפויה חס ושלום כליה לכל היהדות האירופית".¹¹ עגנון חב לביאליק את ההחלטה לצאת את גרמניה ב-1924 (כמו אחדים ממיודעיו של ביאליק מתקופת באד הומבורג – ובהם גרשׁם שלום, שושנה פרסיץ, ש"ז שוקן, י"ל ברוך ואחרים – שעלו אף הם ארצה בהשפעת ביאליק שנים לפני "העלייה הגרמנית").

דב סדן התפעל מיכולתו של עגנון לחזות את העתיד, לעזוב את גדות הסטריפא והדונאו ולנהות אחר גלי הירדן.¹² הוא לא ידע שביאליק הוא שהאיץ בחבריו הסופרים, ובהם עגנון, לעזוב את גרמניה לאלתר לבל תשיג אותם ידם של הנאצים המבקשים "לעשן" אותם כפשפשים. אי-הנכונות להכיר בחוב הגדול הזה שחב עגנון לביאליק שכִּיוון לא במעט את מהַלְכי חייו, לא הֵקלה עליו, ובכל הזדמנות סיפר שהשׂרפה שפָּרצה בביתו היא שאותתה לו שהגיע זמנו לעלות ארצה ולהעלות אליה את משפחתו. אגב, לא הייתה זו הפעם הראשונה שביאליק התגלה כמושיעם של חבריו: כשזיכוהו בהֶתֵּר יציאה מברית-המועצות, לאחר שהסופר מקסים גורקי השתדל בעבורו אצל השלטונות, לא מימש ביאליק את זכותו לפני שניתן הֶתֵּר יציאה לעוד עשרה בתי-אב של סופרים. אלמלא עשה כן, היו חבריו נכלאים מאחורי "מסך הברזל", וייתכן שהיו מקפּחים את חייהם במשפטי הראווה וב"טיהורים" של סטלין.

בשל ניסיונו של עגנון להעביר קו של מחיקה על כל הצמתים הביוגרפיים שבהם היה עליו להודות לביאליק, או להזכירו לכל הפחות, יש ביצירותיו הגדולות והחשובות לקוּנות משונות: הנה, המשורר פזמוני (דוד שמעוני),¹³ הנזכר תריסר פעמים לפחות בסיפור "גבעת החול" ובגלגולו המוקדם "תשרי" המתארים את ביקורו של ביאליק בארץ, נזכר גם ברומן תמול שלשום (1945), פעמיים לכל הפחות (עמ' 111, 155). לעומת זאת, במעבר מן הסיפורים הקצרים שנכתבו על רקע שנת 1909 – שנת ייסודה של העיר תל-אביב – אל הרומן רחב היריעה תמול שלשום נשמט פרט אחד "זעיר": אותו ביקור שהסעיר את היישוב היהודי הקטן שהתלקט בארץ-ישראל העות'מאנית של ימי העלייה השנייה. היה זה למעשה האירוע החשוב ביותר של אותה שנה בתחומי התרבות והפוליטיקה, אך "מִשום-מה" אירוע זה נמחק כָּלִיל מן היריעה הרחבה של הרומן הפָּנורמי והחשוב שחיבר עגנון על ימי העלייה השנייה. ביחד אִתו נמחקו גם כל הזיכרונות האישיים של עגנון הצעיר שנכרכו בביקור היסטורי זה, והיו כלֹא היו. עגנון התנדב כידוע ללַוות את ביאליק במרוצת חמישים ימי ביקורו בארץ, אך ברבות הימים בחר ככל הנראה להעביר קו של מחיקה על חוויותיו אלה, לשכוח אותן ולהשכיחן.

מחיקת ביקורו של ביאליק בארץ במעבר מן הסיפור "גבעת החול" אל הרומן תמול שלשום איננה העדוּת היחידה לתהליך הולך וגובר של מחיקת זִכרו של ביאליק אצל עגנון, הן ביצירתו הן בהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות. הנה, ברומן שירה (1948 – 1971), שהחל להיכתב כשלוש שנים לאחר פרסום תמול שלשום, מתוארת ברטרוספקטיבה פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים (1925), אך כאן שכח עגנון "מִשום-מה" להזכיר את נאומו של ביאליק, שהיה הנאום החשוב והעקרוני ביותר בטקס זה. נאום זה פרשׂ את עקרונות הציונוּת האחד-העמית שברוחהּ הוקם המוסד למדעי היהדות על הר הצופים, שכֵּן אחד-העם לא השתתף באירוע מחמת מחלתו הכרונית שהלכה והחמירה. מאחר שבֵּין דפּי רומן שירה הוטמנו חִצים רבים שהושחזו וכוּונו כלפי ביאליק – האיש ויצירתו – אף שִׁכחה זו אומרת "דָּרשני".

ביקורו של המשורר בארץ ב-1919 ונאומו על הר הצופים (1925) היו אירועים חשובים ומרכזיים, ואך טבעי היה אילו נזכרו ברומן תמול שלשום המתאר את ימי העלייה השנייה וברומן שירה המתאר את ימיה הראשונים של האוניברסיטה העברית בירושלים. ואולם, עגנון התעלם משני האירועים הללו והעביר עליהם קו של מחיקה. מותר כמדומה להניח שגם רצונו לשכוח ולהשכיח את חובו לביאליק גרם לעגנון להתעלם בנובלה עד הנה (1950) מנבואתו של ביאליק על השואה ומכל האירועים, הדיבורים והלבטים שקדמו לעלייתו ארצה.

בנאומו של ביאליק בטקס השקת האוניברסיטה העברית על הר הצופים פרשׂ ביאליק את עקרונות "הציונות הרוחנית" מבית-מדרשו של אחד-העם, אך התיר לעצמו להינשא על כנפי החזון, להגיד עתידות ולהשמיע "נבואת נחמה" אוּטוֹפּית: לדבריו, שלוש פעמים הגיע עם ישראל אל אותה כברת-ארץ, כמו להקת ציפורים שמגיעה שוב ושוב לאותו מקום, ולא במקרה. בכל פעם, כשחזר העם אל המקום הצחיח הזה, טען המשורר, הוא ידע להוציא מעצמו תורה חדשה המשפיעה על האנושות כולה. קודם התנ"ך, אחר-כך הברית החדשה, והוא האמין שייעודו של העם להוציא מקִרבּוֹ גם הפעם תורה חדשה – תורת מוּסר חדשה – שתגן על קנייני התרבות של העולם כולו (הוא ראה בסוף ימיו את האיום הברברי של אותם שבטים פגניים שהפכו בעזרת היהודים לגרמניה של מנדלסון, פרויד ואיינשטיין, משתוללים בזעם טֶבטוני ומאיימים להחזיר את העולם לימי הביניים, או גרוע מזה, אל החשכה של יערות העד).¹⁴ ביאליק האמין שהעם המחדש את ימיו כקדם בארצו הישָׁנה-החדשה יהיה אור לגויים וכי מציוֹן תצא תורה.

והנה, עגנון, לקראת סיומה של הנובלה עד הנה, בחר אף הוא להשמיע "נבואת נחמה" אוּטוֹפּית ואוֹפּטימית, שלפיה עתידה ארץ-ישראל, שלא נתברכה במשאבים ובאוצרות טבע, להיות ברבות הימים מקום שאליו יגיעו כל העמים לערוך פשרות גדולות-הֶקֵּף ומשפטים בין-לאומיים. את החזון הזה, מין תערובת של אוּטוֹפּיה הרצלאית ושל חזון בנוסח אחד-העם בדבר עתידה של ארץ-ישראל כמרכז רוחני, משמיע יצחק מיטל, ולא האני-המסַפּר (עמ' קמב-קמג). כבר אמרנו שדמותו של יצחק מיטל עשויה הייתה לשקף באספקלריה מעוקמת את עגנון הבוגר והמנוסה, אך ייתכן שעגנון יצק לתוכה בין השיטין גם הדים כלשהם מדברי רעהו הבוגר ביאליק, שאותו ואת שמו מחה מיצירתו.¹⁵ נבואה זו של עגנון שבית-הדין הבין-לאומי יכונן את מִשכּנו בירושלים לא התגשמה כידוע. לעומת זאת, הרעיון הנבואי של ביאליק, שלפיו ילמד העולם ממדינת ישראל את "הכרת האחריות על גורלה של האנושיות", הולכת ומתממשת לאור המצאות לא מעטות של גופים ציבוריים ופרטיים בישראל העוסקים באבטחת אישים ובאבטחת מידע. האם ידע ביאליק שתקום מדינת ישראל? והרי הוא ניבא זאת במו פיו, בנאומו "ארץ ישראל", שאותו נשא בשנת 1930 בזמן שיהודי אירופה, ובכללם יהודי גרמניה, עדיין לא עלו ארצה בהמוניהם, ושלטון המנדט הבריטי היה בשיא כוחו: "ובטוח אני, שאנו נהא מוכרחים לרצות בארץ-ישראל. ולא רחוק היום ההוא. מצבם של היהודים בכל העולם מכריח אותנו לכך. ולכשירצו היהודים – הרי יהיו רק 20-15 שנה וארץ-ישראל תהא בכיסם!".¹⁶ והנה, חמש-עשרה שנה בדיוק, לאחר שהחלו יהודי גרמניה להימלט ארצה ב-1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, קמה מדינת ישראל. חזונו של ביאליק על הקמת המדינה, התממש אפוא ככתבו וכלשונו כמו נבואות אחרות שלו שכולן התממשו עד אחת. הוא לא התבונן במציאוּת כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים בכלים של איש היסטוריוסוף הבקי בעבר הלאומי ולהוסיף על הניתוח המושכל גם את חזונו האינטואטיבי וגְלוי העיניים של איש הרוח. הוא ידע להפיק לקחים מהתקדימים ההיסטוריים, לנתח אותם ואת הדינמיקה שלהם, ולאוֹרָם של לקחים אלה אף ידע להשמיע פרוגנוזות לעתיד לבוא.

הערות

1. תקופה זו מתוארת ברומן ישימון (1919) מאת אריה-לוי אריאלי, בן דורו של עגנון, המתמקד בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ-ישראל, בקו התפר שבּין העלייה השנייה לשלישית. רבים מבני היישוב בחרו אז באופציה של ה"התעתמנות" שחייבה גיוס לצבא התורכי על פני גירוש מן הארץ. על התחמקותו של עגנון מגיוס לצבא הקייזר, כתבה רחלי איידלמן, נכדתו של זלמן שוקן, מיטיבו של עגנון, באתר "הספרנים" של הספרייה הלאומית: "במקור בחר עגנון את התאריך [1888 במקום 1887] כדי להתחמק משירות צבאי, אולם גם אחרי שהתחמק ממנו המשיך לדבוק בתאריך הלועזי שיצא ב-8.8.1888. לגבי יום הולדתו העברי, בחר לעצמו הסופר את התשעה באב, היום שבו לפי המסורת יגיע המשיח" (וראו בעניין זה גם את תיאור ניסיון ההתחמקות מן השירות הצבאי ברומן הכנסת כלה, עמ' יח).
   

2. המונח Simulacrum (ברבים: simulacra) משמש בשיח הבתר-מודרני (אצל הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר) לציון ההעתק של האידֵאות כבמשל המערה של אפלטון.
   

3. ראו https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=114655. על דמות הגולם בספרות הגרמנית ראו מאמרו של עודד שי, "פנטזיה, פולקלור, אגדה וארוטיקה: סיפורי ה'גולם' בספרות הגרמנית בראשית המאה ה-20", טבור 4 (כתב-עת שנתי לענייני היסטוריה, חברה, תרבות והגות של מרכז אירופה", בעריכת יותם חותם, הוצאת רסלינג, תל-אביב 2011, עמ' 77 – 98.

   
   

4. השווּ לרשימתו של ביאליק "לממשלת המארש" (ראתה אור בפעם הראשונה בשלהי מלחמת העולם הראשונה בקובץ עולמנו: מאסף לשאלות החיים ולספרות, שיצא בפטרוגרד ב-1917 בעריכת משה גליקסון), המתארת את השפעת המלחמה על האמנות הנוצרת ברעום התותחים.
   

5. בטעות קרא כאן עגנון ל"רונלדיני" בשם "רונלדינו". "רונלדו רונלדיני" הוא סרט אילם משנת 1927, שגיבורו חבש מגבעת רחבת שוליים, כגון זו שעיצב הפרופסור נאדלשטיכר לעצמו (ששמו הגרמני פירושו "תופר במחט", כלומר, "חייט"). גם הצייר רמברנדט חבש כובע כזה, הדומה במראהו לכובע ציידים בווארי רחב שוליים. אזכורו של סרט משנת 1927 בסיפור המתרחש בשנות מלחמת העולם הראשונה, יש בו מטעמו של אנכרוניזם.
   

6. עגנון מעלה כאן את זכר מחזהו של היינריך פון קלייסט Das Käthchen von Heilbronn שבּוֹ קטכן, בִּתו של חרש ברזל פשוט, מתאהבת בדוכס פון שטראהל ורודפת אחריו לכל מקום, עד שהדוכס גוער בה על מעשיה.
   

7. הלל ויס, "'עד הנה' כמבוא לשואה", ביקורת ופרשנות, 35 – 36, חורף תשס"ב, עמ' 111 – 146.
   

8. ניצה בן-דב, "סיפור של עתידות: עגנון ויהודי גרמניה", גג: ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 28, חורף 2012, עמ' 33 – 37.
   

9. ראו בדברי נאומו של ביאליק "על אומה ולשון", בספרו דברים שבעל-פה (בעריכת פישל לחובר), כרך א, תל-אביב תרצ"ה, עמ' טו-כ.
   

10. הלל ויס, "'עד הנה' כמבוא לשואה", ביקורת ופרשנות, 35 – 36 (חורף תשס"ב – 2002, עמ' 111 – 146.
    

11. ראו יוחנן פוגרבינסקי, בסדרת מאמריו "חמש שנים עם ביאליק", עיתון הדואר, מיום כ"ד אדר תש"ה (9.3.1945).
    

12. ראו https://benyehuda.org/read/17244
    

13. במכתב מיום 16.12.1924 כתב עגנון לאשתו: "לילה אחד הייתי מוכרח ללון אצל שמעונוביץ, המשורר דוד שמעונוביץ, הוא פזמוני שבגבעת החול" (אסתרליין יקירתי: מכתבים תרפ"ד – תרצ"א, ירושלים ותל-אביב 1983, עמ' 38).
    

14. נאומו של ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית כלול בכרך כל כתביו, במדור "דברי ספרות", עמ' רלב-רלד. על נאומו זה, ראו מאמרי "חגיגת הפתיחה, אביב תרפ"ה; נאומו של ח"נ ביאליק: דברי פרשנות", בתוך: תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, בעריכת שאול כ"ץ ומיכאל הד, ירושלים תשנ"ז, עמ' 355 – 359.
    

15. את הנבואה האוּטוּפית שהשמיע ביאליק בנאום על הר הצופים מחק אפוא ביאליק מיצירתו, אך הזכיר בנובלה עד הנה (באמירה לא מחמיאה) את הסופר שלמה רובין (עמ' כג), שהשמיע רעיונות אוּטוֹפּיים על עתיד הארץ בחיבורו ארץ העברים, וראו: https://benyehuda.org/read/15012.
    

16. דברים שבעל-פה (ראו הערה 9 לעיל), עמ' קנג-קנח.