רומן לא גמור של קומוניסט מושבע

על ספרה של חגית הלפרין, "סנקה ז'ד – פרקי רומן של אלכסנדר פן",

הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני-ברק 2026, 176 עמודים.

פרופ' חגית הלפרין היא החוקרת המובהקת של יצירת אלכסנדר פן, שחיברה עליו הן דיסרטציה והן שני ספרי מחקר (בצד מפעל-חיים אדיר-ממדים בחקר שלונסקי). היא אף הקימה את ארכיוניהם של השניים במכון כץ לחקר הספרות (היום "מרכז קיפ") ושכללה אותם במהלך הזמן. לא אחת שמעתי מפיה את המימרה "פעם קומוניסט – תמיד קומוניסט", ומימרה זו קולעת לתיאור אישים לא מעטים, אוהדי המפלגה הקומוניסטית, שהכרתי במרוצת השנים. הללו דבקו בדוֹגמוֹת המרקסיסטיות "כתורה מסינַי", ולא שינו את הסיסמאות שנטמעו בעומק לִבָּם לגבי שיוויון כלכלי לכול, גם אם גרו ב"שיכון צמרת", בכפר-שמריהו או בסביון. ואף זאת: הם המשיכו לאחוז בטענה המרקסיסטית שהדת היא "אופּיוּם להמונים", אך הם עצמם לא זזו ממשנתם ה"קלֶריקלית" כמלוא הנימה גם לאחר התפרקות ברית-המועצות. אכן, את אמונתם הפוליטית האדוקה ואת מצוותיה האקסיומטיות ניתן להגדיר בעזרת האוקסימורון "דת חילונית".

מימרה זו תאמה לכאורה גם את חייו של אלכסנדר פן, קומוניסט מושבע שערך את המדור לספרות בעיתון "קול העם" ושילם מחיר כבד בגין שיוכו הפוליטי, אף "יצא קירח מכאן ומכאן". בתקופת המנדט הוציאו כידוע הבריטים את המפלגה הקומוניסטית (פק"פ) מחוץ לחוק, ואחרי קום המדינה נודעה בכל אתר סיסמתו הקטגורית של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י" שנועדה לבסס קונצנזוס ציוני מרכזי, ולסמן את גבולות הלגיטימיות הפוליטית במדינת ישראל הצעירה. אלכסנדר פן חי רוב חייו בחשש פן יואשם בהפצת אידֵאולוגיה מהפכנית וחתרנית, אף-על-פי שהוא היה חתרני פחות מחבריו ולא אחת נקלע למאבק פנימי עז בין צידודו בברית-המועצות לבין דאגתו לעמו ולארצו.

יתר על כן, בשנות החמישים לחייו, במהלך ביקור בברית-המועצות, שאליו הוזמן ב-1959 כאורח כבוד בוועידת הסופרים במוסקבה, הוא הזדעזע עד למעמקי נפשו מיחסם האכזרי של השלטונות שהתעמרו בבוריס פסטרנק הגוסס, ופרש מן המפלגה הקומוניסטית. יוצא אפוא שלגביה של אישיות מרדנית ונון-קונפורמיסטית כדוגמת אלכסנדר פן, המימרה "פעם קומוניסט – תמיד קומוניסט" הופרה, אך הפרתה אפילו לא החזירה לו את הכבוד האבוד שהגיע לו בזכות יצירתו ונגזל ממנו כל חייו בשל שיוכו הפוליטי.

אישיותו המרדנית, שוברת הכללים והמוסכמות, התבטאה גם באריגת סיפור חיים אגדי, שלפיו נולד על גדות ים הקרח הצפוני, לבתו של אציל שבדי שעסק בצֵיד דובים, עד שדוב לבן התנפל על סבו האציל וגרם למותו. לפי סיפור זה, הילד, שגדל והתחנך בבית הסב, יצא לדרך הנדודים במרחבי רוסיה, כדי לחפש את אביו יוסף, נצר למשפחה חב״דית. שהתגורר בצפון־קווקז. לאמִתו של דבר, רוב הפרטים נולדו בדמיונו: פן נולד בשם אברהם פֶּפּליקר־שטרן (השם "פן" מחבר את האות הראשונה והאחרונה של שמות משפחתו), בעיירה בדרום אוקראינה בפברואר 1906. בעלומיו עבר למוסקבה, הצטרף לארגון הספורט ״מכבי״, והתחיל להתאמן באגרוּף ולכתוב ברוסית שירים, שהושפעו מן המשורר סרגיי יסנין. עקב השתייכותו ל"מכבי" הוא הואשם ב-1926 בפעילות ציונית (הגם שלא השתייך לתנועה הציונית ולא היה ציוני), נעצר ונגזר עליו גירוש לאיזור מוסלמי הגובל באירן. ואולם, פן הצליח להמיר את הגירוש בעלייה לארץ-ישראל, והגיע בקיץ 1927 לנמל יפו.

בארץ חָבר המשורר הצעיר לחלוצים, אחים לרעיונותיו הקומונליים, ומצא את פרנסתו מעבודות אקראיות בבנייה, בפרדסים, ביקב, וכן כמאמן באגרוּף. במקביל, הוא המשיך לכתוב שירים, ובשנים 1929–1932 כתב פזמונים ומערכונים לבמה הקלה (״המטאטא״) ולנשפי פורים התל־אביביים. התקרבותו לשלונסקי קירבה אותו גם ל"חבר'ה טראסק" ולאנשי הבוהמה התל-אביבית. כמו כן הוא הצטרף לחבורת "יחדיו" של שלונסקי ופרסם משיריו ב"כתובים" ובבמות נוספות.

אלכסנדר פן ידוע לציבור הרחב בתורת משורר ופזמונאי, אך ספרה החדש של חגית הלפרין מפנה זרקור לעבר הפרוזה שלו, המוּכּרת פחות משירתו. בכלל, בין חברי "יחדיו" ניתן מקום נכבד לשירה, אך לא לפרוזה (אולי משום שאבי ה"אסכולה" היה משורר ופובליציסט, ולא פרוזאיקון). יצירותיהם של הפרוזאיקונים המעטים שפעלו באותה עת – אפילו יצירותיו של אליעזר שטיינמן שהיה סנדקו של שלונסקי בעריכת "כתובים" – לא הוצבו בכתבי-העת של חבורת "יחדיו" בקדמת הבמה ובאור הזרקורים. מנשה לוין ויעקב הורוביץ יצאו פגועים מהצבתה של הפרוזה בשוליים, ונטרו לשלונסקי על הדחתם.

ואולם אלכסנדר פן לא נואש, וניסה את כוחו בשתי הסוגות. בשנת 1932 הוא פרסם פרקים מרומן כמו-אוטוביוגרפי – "סַנקה ז'יד" – שעל הגנזיס (תהליך הלידה וההתהוות) שלו נסב ספרה החדש של חגית הלפרין. בהמשך דרכו ניסה פן את כוחו שוב בחיבור רומן כמו-אוטוביוגרפי, "שלכת כוכבים", אך לא עלה בידו להשלימו. בנוסחו הראשון התפרסם הרומן "סַנקה ז'יד" בהמשכים בכתב-העת "גזית". ייתכן ששלונסקי לא הִקצה לו מקום ב"כתובים", ופן נאלץ לפנות למתחרהו, גבריאל טלפיר, שנחשב יריבו של שלונסקי.

מעניינת היא הכותרת של הרומן, המעידה שאלכסנדר פן הקומוניסט לא הסתיר את הרוח האנטישמיות שנשבה בקרב המעמדות הנמוכים וילדי ההפקר ברוסיה. השלטונות בברית-המועצות, בעת היכתב ברומן, שיקפו עֶמדה שונה שלפיה ברית-המועצות היא ביתם של כל העמים החיים בה, ללא הבדל דת וגזע. עמדה כזו התבטאה ביצירת של לאה גולדברג, אף היא בעלת השקפה פרו-סובייטית מוסתרת במקצת, שתיארה ברבות מיצירותיה, ובאופן מיוחד בשיריה ובסיפוריה לילדים, שלום בר-השגה – נפלא והרמוני – בין כל הגזעים והעמים. כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, כשהציבור העלה על נס באופן קונצנזואלי את צבא ההגנה לישראל, הוצגו קציניו ב"קומיקס" שלה, שהתפרסמו בעיתון הילדים "דבר", באופן שהגחיך את עמדתם המיליטריסטית.

ובחזרה לכותרת "סנקה ז'יד": ברוסיה שימש התואר "יֶבּריי" ("עברי") לשון נקייה ל"יהודי", כדי להימנע מן הקונוטציות השליליות והמעליבות של הכינוי "ז'יד" – הדומה לכינויי-גנאי כדוגמת ל"יהודון". ייתכן שאלכסנדר פן היה צעיר מדי מכדי שיכיר יצירות כמו "מאָשקעלע גנב" (מאת שלום עליכם) ו"מאָטקע גנב" (מאת שלום אש), אודות "העולם התחתון" היהודי. ואולם, הוא בוודאי שמע בתקופה הקצרה שעשה באודסה בדרכו לארץ על יצירותיו של המספר היהודי הגאוני איסאק באבל, מגדולי האמנים של הסיפור הקצר המודרני. הכותרת "סַנקה ז'יד", הנושאת קונוטציות אמביוולנטיות, מזכירה את כותרותיהם של סיפורי איזאק באבל – "סאשקה כריסטוס", "ליובקה קוזאק", "באגראט אוגלי" – ויצירות נוספות שנכתבו ברבעון הראשון של המאה העשרים על החיים בדיוטה התחתונה. סיפורים כאלה, של איזאק באבל ושל אחרים, רווחו באותה עת בספרות עם ישראל – ברוסית, ביידיש ובעברית – בהשפעה ארוכת-טווח ששורשיה בוויקטור הוגו ובצ'רלס דיקנס, ונופה מגיע עד יצירת דוסטוייבסקי. בספרות העברית תוארה התופעה של נערי ההפקר הנוודים עוד באמצע המאה התשע-עשרה בספר רב-ההיקף של פרץ סמולנסקין "התועה בדרכי החיים" (1869), שהושפע בלי ספק מ"אוליבר טוויסט" של דיקנס.

תופעת נערי-ההפקר, המתוארת ברומן "סנקה ז'יד", העסיקה בתחילת שנות השלושים את התרבות הרוסית (בספרות, בקולנוע ובתאטרון). בארץ היא העסיקה את הספרות העברית מ"אסכולת שלונסקי" ששאבה מלא חופניים מן הספרות הרוסית. אלתרמן כתב אז את פזמונו "ילדי הֶפקר" ("בין שלוש ובין ארבעה") על הנערים חסרי קורת-הגג המעידים על עצמם ש"בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ / אֵין אַף אִמָּא אַחַת". היום נהוג לכנות נערים כאלה בכינוי "עבריינים צעירים" ו"נוער שוליים", ואצל אלתרמן הם נקראים "ילדי הֶפקר" (תרגום שאילה מלשון יִידיש שבָּהּ מצוי הכינוי "הֶפקר יונגע").

שירו של אלתרמן מנסה לחזות את העתיד, ומזהיר את קברניטי היישוב, השׂבֵעים ועַרְלי-הלב, מפני תוצאות ההזנחה הפושעת: הילדים המקופחים והרעבים עתידים להדיר את שנתם ולהשתלח בהם ביום שבּוֹ יגדלו גורי האריות והזאבים הללו, יצַמחו ניבים וציפורניים וייעשו חיות מסוכנות המשחרות לטרף (וכדברי הנערים בשירו של אלתרמן: "הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים"). כארבע שנים אחרי אלתרמן תיארה גם לאה גולדברג את תופעת נוער השוליים – או "ילדי ההפקר" – בספר הילדים שלה "נִסים ונפלאות", אך היא נגעה בבעיה בכפפות של משי, והציגה פתרונות "ורוּדים" ואוּטוֹפּיים שלא תאמו את המציאוּת הממשית.

ב"סנקה ז'יד" (1932) קדם אלכסנדר פן לאלתרמן (1934) וללאה גולדברג (1938). בחבורת נערי ההפקר שאליה משתייך סנקה משתייכים גם כתריסר נערי שוליים בשנות העֶשׂרה לחייהם, שאמורים היו לחסות בגילם תחת קורת גג ביתם ותחת עיניהם הפקוחות של הוריהם. ואולם, גורלם לא שפר עליהם וכל ימיהם עברו עליהם ב"רעב, קור, גנבות ולפעמים גם רציחות". בין הפושעים הצעירים בולטת דמותו של וסקה – כעין מנהיג (Atman) של קוזקים – שלאור המדורה דמו פניו "לפני מת הקם מקברו".

אלכסנדר פן תיאר בספרו התכתשויות-דמים בתוך החבורה, שחבריה מייצגים את העממים השונים ברוסיה, לרבות הרפובליקות המוסלמיות. הלאומים השונים במרחבי רוסיה קיווּ שעם נפילת הצאר ניקולאי השני ושושלת בית רומנוב יינתן להם חופש, אך הבולשביקים בנו כידוע מסגרת אימפריאלית חדשה – ברית-המועצות – שהבטיחה להם אוטונומיה. ב"סנקה ז'יד" אין אחדות ואחווה בין בניהם של העממים הרוסיים המקופחים, אלא חשד ואיבה, כבלהקת זאבים (או "משלחת זאבים" כפי שקראו חז"ל לתופעת חיות הטרף הבאות בחבורות לתקוף בחבורות ולקחת ביזה ושלל). קטע מכמיר לב מתאר את סנקה החש דגדוג ברגליו וחולם על ליטוף אמו, ומגלה שזאב ניצב מעליו לחסלו. תיאור המאבק בין הנער לחיה, תחילה במישור הפסיכולוגי ואחר-כך במישור המעשי, כשסנקה הורג את הזאב בסכינו והמעשה משנה את מבנה אישיותו.

המיוחד ביצירתו של אלכסנדר פן הוא הזיקה האישית שהייתה למחבר ולתופעת "העולם התחתון" של נערי הרחוב. ברוסיה אין מכנים את "אלכסנדר" בשם "אלכס", אלא בשמות-החיבה 'סשה', 'סשקה', 'שורה', 'סניה' או 'סנקה' (בספר נזכר שחנה רובינא כינתה את פן בשם-החיבה 'סני'). פן בעצם ביקש לספר בספרו את חוויותיו האישיות, גם אם צבע אותן כיד הדמיון הטובה עליו. כקומוניסט הוא לא סיפר סיפור-יחיד בלשון "אני", אלא סיפור קולקטיבי בלשון "אנחנו", שכּן הסכים עם טענתו של לנין שראוי ״להציב סייגים ליצירה האינדיווידואליסטית״. ואולם סנקה, בן-דמותו של פן, לא דמה לחבריו בני החבורה: הוא לא נמלט כמוהם ממשכנות דלים, אלא הגיע לפי נוסח "גזית" מבית מבוסס למדיי, אך ביקש לממש את שאיפתו אל החופש והעצמאות, ויצא לדרכים להצטרף לעבריינים הצעירים, שקיבלוהו לחיקם לאחר שעבר אצלם מבחני קבלה קשים.

בספרה של חגית הלפרין כלולים שני נוסחיו של הרומן של אלכסנדר פן – נוסח "גזית" (סוף 1932) ונוסח "קול העם" (1960 – 1961). הנוסח המאוחר קצר ומגובש יותר, וסגנונו משובח יותר משל קודמו. צִדו הגאוגרפי של המסע בנוסח המאוחר שונה מזה שבנוסח "גזית", ולגיבורו הראשי סנקה אין הורים המצפים לשובו. בנוסח המאוחר לפנינו יתום שנשאר יחידי בעולם, לאחר שאמו וסבו הלכו לעולמם, המנסה למצוא את אביו בערבות רוסיה. כאמור, הרומן לא הושלם, ואינו מגיע אל רגע המפגש בין האב שאבד לבן האובד.

תיאוריו של אלכסנדר פן בספרו "סנקה ז'יד" הם תיאורים אנרגטיים ומלאי-חיים. כשרונו, כשרון סופר שהתמודד עם שפה שלא הייתה שפתו הטבעית, מפליא את קוראיו. המאבק הפנימי שלו ביחס ליהדות, לשיוך הלאומי, לארץ ישראל ולמדינת ישראל אומר גם הוא "דרשני!". לרגע עלתה בי מחשבה "פרועה": שמא אילצו הסובייטים את אלכסנדר פן, בעת שוויתרו על הגלייתו לטורקמניסטן שבאסיה התיכונה והרשו לו לעלות ארצה, לקבל על עצמו נאמנות לברית-המועצות לאחר שיתאזרח בארץ? ידם הארוכה הן יכולה הייתה להשיגו בכל מקום בעולם, כידוע, וייתכן שהוא פעל רוב ימיו תחת עינם הבוחנת. יום אחד ייפתחו אותם ארכיונים בברית-המועצות שיחשפו את קשריהם של אותם סופרים המזוהים עם "אסכולת שלונסקי", ולא אתה בלבד, עם הקרמלין.

אלכסנדר פן, בתורת קומוניסט מושבע, שאף כל ימיו לצדק חברתי, וכשמילא שאלון לאגודת הסופרים הוא נשאל על פרסים שקיבל, ופן– כך סיפרה אילת נגב בספרה "שיחות אינטימיות" (תל-אביב 1995) – ענה שלא קיבל מימיו ולו פרס אחד, והוסיף בשוליים שאלה: "ומי מוכן לתת אצלנו פרס למשורר קומוניסט?". למעשה, גם תמלוגים וזכויות יוצרים על שיריו ופזמוניו לא הגיעו אליו במשך שנים רבות ונמסרו למלחינים בלבד. אפשר שספרה החדש של חגית הלפרין יפתח פתח להערכה מחדש של יוצר מוכשר שהודח לשוליים עקב שיוכו הפוליטי.