על הבלתי מובן בשירה

שמעון כשר, הכל צפוי (שירים ומבואות), הוצאת כרמל, ירושלים 2025, 181 עמ'.

שמעון כשר (1914 – 1968), קצין-מודיעין שפעל ביחידת הצנזורה הצבאית, אביהם של פרופ' אסא כשר ופרופ' רימון כשר, הוציא בחייו הקצרים ארבעה ספרי שירה: "סולמות לרום" (1938); "לבוקר רינה" (1941), "כרמלית" (1949) ו"הכל צפוי" (1964). קשה היה שלא לשים לב לזימון כרונולוגי מעניין הקשור במועדי הוצאתם אור של ספרים אלה: נתן אלתרמן (1910 – 1970), בן ה-28, הוציא אף הוא ב-1938 את בכור-ספריו "כוכבים בחוץ" ואת ספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" הוציא ב-1965.

שני המשוררים, שנפטרו בטרם עת, נכנסו אפוא ל"קריית ספר" העברית באותה עת, ואף ופרשו ממנה באותה עת, פחות או יותר. ואולם, אלתרמן נחשב כבר בשנות ה-40 לגדול משוררי דורו, ושמו נישא בפי כול. לפני המתקפה של זך שרר בציבור קונצנזוס באשר למעמדו הרם של אלתרמן (אף-על-פי ש"הכנענים" התקיפוהו מפעם לפעם, וברוך קורצוויל טען שכתר השירה העברית מגיע לאצ"ג). אלתרמן היה מפורסם ואהוב בכל אתר ואתר, ואילו שמעון כשר היה "משורר למשוררים", ולא לקהל הרחב. אמנם ספריו זכו לדברי הערכה חיוביים, פרי-עטם של טובי המבקרים, אך שמעון כשר לא הִרבּה בכתיבה ולא ניסה להידחק אל קדמת הבמה. את שיריו כתב במשורה, ולא פרסמם בכתבי-עת מרכזיים.

האם סלידתו של שמעון כשר מפעלולי הפרסום והיח"צנות הם שהותירוהו בפינה? למען האמת, משוררים לא מעטים, שעלו על במת הספרות בסוף שנות השלושים ופעילותם בלטה לאורך שנות הארבעים, אם לא השתייכו לחבורת "יחדיו" – חבורתו של אברהם שלונסקי – מעטים היו סיכוייהם להגיע אל כתבי-עת מרכזיים כמו "כתובים" ו"טורים", וכן אל מוספי הספרות של העיתונות היומית. העיתונות ברובה הייתה "ממופלגת" (כניסוחו של יונתן רטוש), וכל עורך הִקצה מקום לאנשי שלומו, אֶחיו למצע הרעיוני-פוליטי. כל משורר שהשתייך ל"יחדיו" נפתחו לפניו מוספי הספרות של "הארץ", "דבר", "על המשמר", ועוד. כמעט כל צינורות הפרסום נסתתמו לגבי שאר המשוררים – לגבי אלה שנמנו עם חבורתו של למדן, או פעלו באופן עצמאי ולא תלו יהבם בחונך (מֶנטור) זה או אחר. לא יאמן, אך מרגע שפרש אלתרמן מחבורת שלונסקי ב-1940, לא זכו ספריו (מקור ותרגום) בביקורת אוהדת במוספי הספרות של העיתונות היומית, ומחזותיו לא זכו בשבוע אחד של חסד לפני שנתפרסמה עליהם ביקורת שוללת. בדורו של שלונסקי קשה היה לבלוט ב"קריית ספר" העברית בלי תמיכתו של "המאסטרו" (כשם הביוגרפיה שלו, פרי-עטה של פרופ' חגית הלפרין על שנות פריחתו של שלונסקי).

ואף זאת: נתן אלתרמן, יליד 1910, הוציא את ספרו הראשון בגיל 28 (בעוד שחונכו אברהם שלונסקי הוציא את ספרו הראשון "דוויי" בגיל 24 (אף הוציא לשותפתו לאה גולדברג את ספרה הראשון – "טבעות עדן" – כשהייתה בת 24). גם שמעון כשר פרסם את בכור ספריו בגיל 24). גיל 28 נחשב באותה עת – בשנות השלושים של המאה העשרים – מועד מאוחר למדיי לפרסום ספר ראשון.

והָא ראָיה: בשנת 1938, היא השנה שבּהּ פרסם אלתרמן את ספרו הראשון כבר פִּרסם ס' יזהר, נציגו הבכיר של הדור הצעיר יותר, דור המאבק על עצמאות ישראל (המכוּנה גם "דור תש"ח"), את סיפורו הראשון "אפרים חוזר לאספסת". הופעתו המאוחרת של אלתרמן לא הייתה מקרית, ונבעה מיחסו של שלונסקי כלפיו, שהלך הצטנן (בעיקר מסיבות פוליטיות ומשום שאלתרמן הדמוקרט לא ראה בשום דיקטטור ובשום נושא משרה רמה "ראשון במעלה" ו"פוסק אחרון"). במספד של שלונסקי על לאה גולדברג, הודה שלונסקי במפורש שלאה גולדברג התאימה לו ולחבורתו מסיבות פוליטיות. למעשה רק לה, מכל החברים, הוא טרח להוציא ספר שירים, ואלתרמן הבין שאם יחכה ליוזמתו של שלונסקי, תחלופנה עוד שנים רבות בטרם יפגשו קוראיו את השירים לא בעיתון אלא בספר הנושא את שמו.

שמעון כשר לא השתתף במאבקים הפוליטיים שהעסיקו את היישוב בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה. יש להניח שכאיש צבא הוא היה מנוע מהבעת דעות פוליטיות. את עיקר חילו נתן לכתיבת שירים מטפיזיים שלכאורה אין להם זיקה ל"כאן ולעכשיו", קריאתם דורשת התעמקות קשובה ופרשנותם נזקקת לעיון הרמנויטי-פילוסופי. אלתרמן, לעומת זאת, פִּרסם כידוע – בצד שיריו ה"קאנוניים", שמטענם הרעיוני עמוק מִני-חֵקר – גם שירה קלה שהקנתה לו מוניטין: פזמונים לרדיו ולבמת ה"רֶוויוּ", לצד שירים ו"טורים" ז'ורנליסטיים פופולריים (שירי "רגעים" ב"הארץ" ולאחר מכן שירי "הטור השביעי", ב"דבר").

עם כל השוני בין שני המשוררים, היה גם גורם משותף שגישר ביניהם: שניהם השתייכו לדור שהאמין באוטונומיה של השירה. בני דורם, בעולם הרחב ובארץ, כתבו שירה חידתית, ונשאו פניהם בשירתם ה"קנונית" אל המודרניזם ה"צורם" והקשה לקליטה ולהבנה. אצל משוררי הדור שקדם להם שלטו בספרות העברית נורמות פואטיות שהמשיכו את המִפנה הגדול של "דור התחייה". התנועה הרומנטית בספרות העולם הייתה תנועה בעלת יעדים לאומיים שנולדה אחרי המהפכה הצרפתית ופרחה גם בימי "אביב העמים", עד להולדת המודרניזם בחוגי הבוהמה בפריז. עקב היותה תנועה שהעלתה על נס את "האדם הפשוט" ואת היצירה העממית, העמידה הרומנטיקה על פני השטח שירה מובנת לכול (שרק מעטים יכולים לגלות בקריאה חוזרת ונשנית את סודותיה המורכבים הסמויים מן העין שנועדו למתי-מעט).

המודרניזם, לעומת זאת, העמיד סוגי שירה שונים, עמומים ובהירי מבע; חידתיים ו"שקופים". לענייננו רלוונטית שירתם של מודרניסטים כדוגמת ת"ס אליוט שדיברו בזכות "שירה קשה" ("difficult poetry"), המובנת ליודעי ח"ן ומוותרת על ההתקבלות בקרב הקהל הרחב. אלתרמן דיבר בזכות השיר העמום הן במסתו "על הבלתי מובן בשירה" הן בשירו "השיר הזר".

שמעון כשר לא חיבר אמנם מסות אַרְס פואטיות בזכות "השירה הקשה", אך חיבר "שירים קשים" שלא נועדו לקהל הרחב, ואף כתב גלויות ומפורשות על שיריו שהם לא נכתבו לכל קורא וקורא: "אִם לֹא תָּבִינוּ לְשִֹיחִי רֵעַי, / יְחַלֵּל לוֹ הֶחָלִיל לְעַצְמוֹ. / לְעַצְמוֹ בִּלְבַד" (בספרו "הכל צפוי" [1964], עמ' 169). משמע, שירי אינו תלוי בקהל הקוראים הרחב ולא נועד להיות פופולרי. השיר נובע לפעמים מעצמו, בלי כוונת מכַוון, וקיומו אוטונומי לחלוטין. שירו היה בוקע מקרבו כנגינת החליל, גם אם לא תהיה לו אוזן קשבת.

אילו התקרב שמעון כשר לחבורת "יחדיו" של שלונסקי (וספק אם הוא יכול היה להתקרב אליה מסיבות חוץ-ספרותיות), יש להניח ששמו היה מוּכּר לא פחות משמותיהם של בני החבורה. הגורל רצה אחרת, וכדברי אסא כשר במבוא הביוגרפי לספר: "במַהֲלך השנים, במיוחד בעת שירותו הצבאי, לא הצטרף לשום חבורה ספרותית, כמנהג אותם הימים. לפני פרסום הספרים הוא השתתף בביטאון הספרותי 'גליונות' שערך יצחק למדן, שגילה בו עניין רב. משוררים שהכירו את שיריו כדוגמת ש' שלום וירוחם לוריא, שיבחו אותו מאוד" (עמ' 13). ובמאמר מוסגר: התקרבותם של משוררים אחדים לשלונסקי היה בעבורם צעד פטאלי: בתחילת הדרך הוא תרם רבות לפרסומם, ובסוף הדרך הוא גרם לבידודם המוחלט. חבורת "יחדיו" נתפוררה לאחר סגירת "טורים", וכל חבר עמד ברשות עצמו. בזמן המרד האיקונוקלסטי של נתן זך נגד אלתרמן איש מחבריו הקרובים ב"יחדיו" לא נחלץ חברם-לשעבר, אף-על-פי שגם לאה גולדברג נפלה קרבן למתקפה של זך (שהוא וחבריו מרדו כידוע בשירה הרוּסוֹ-עברית של "אסכולת שלונסקי-אלתרמן").

קווי האופי האֶליטיסטיים של שמעון כשר וסירובו לעמוד במקום המוצף באור הזרקורים הבוהֵק בלטו בשירתו והעניקו לה את איכותה, אך גם בלמו אותה והשאירוהָ בצִדי הדרכים. שירה אוונגרדית (כניסוחו של פרופ' אבידב ליפסקר שהוסיף לספר מאמר פרשני), שיכולה הייתה לעמוד בשורה אחת עם שירי אורי-צבי גרינברג, יצחק למדן וש' שלום, בחרה "בשוליוּת רצויה כזו למול המרכז הבוהמי הער של המשוררים הצעירים בתל-אביב" ("הכל צפוי", עמ' 43). שמעון כשר בחר באופציות פואטיות "שהמודרנה המיליטנטית של שלונסקי הייתה עוינת להן", ובחר בלמדן כפטרון ספרותי שיעניק מחסה לשירתו (שם, עמ' 41). פטירת הפטרון בשנת 1945 והתמסרותו של שמעון כשר לעבודתו ולמקור פרנסתו –הצנזורה הצבאית – הציבו משוכות נוספות בדרכה של שירה זו אל התהילה שהגיעה לה.

*

שירים רבים בקובץ מעידים על הפיכחון של שמעון כשר, על שאלותיו-תהיותיו הנוקבות שלעִתים אין עליהן תשובה, על כתיבתו הפילוסופית (במובן הליטֶרלי של המילה "פילוסופיה" = אהבת הָכמה). ניכרת בכתיבתו קרירות אצילה של אדם המכבד את צלם אלוהים שבּוֹ ואינו להוט להוציאו אל רשות הרבים ולערטל אותו לעין זר.

לא אחת שירתו משַׁקפת אישיות שיש בה ענווה גדולה וגאווה גדולה. מצד אחד, דמות ה"אני" בשירים אלה מוכנה להסתפק במעמד של צרצר העומד בנקרת הקיר (השווּ ל"שירתי" של ביאליק), ומצד שני היא מייחלת למצב טרנסצנדנטי רם ונישא שבּוֹ תיפגש עם האל הנעלם:

"אָבִינוּ הַטוֹב, וְעוֹד לְנַפְשִׁי אַוָּה:/ הֵן יוֹדֵעַ אַתָּה כָּל תּוּגָה וְשִׂמְחָה/

שֶׁבָּעֹנִי, שֶׁבַּשׂבַע, שֶׁבָּאַהֲבָה,/ הַכֹּל קַל יוֹתֵר מִלַּהֲגוֹת אֶת שִׁמְךָ.//

וְזוֹ הִיא אַוַת נַפְשִׁי, אֶת שִׁמְךָ לַהֲגוֹת./ כְּיִלְלַת חָתוּל, כַּדָּג אֲשֶׁר יִצְלֹל,/

כְּצִרְצוּרוֹ שֶׁל צְרָצַר, כְּיוֹנִים עַל גַּג הוֹגוֹת,/ תֵּן עֹז לָגֶשֶׁת לַחַלּוֹן וְלוֹמַר: נוֹרָא וְגָדוֹל"

(עמ' 69).

בין שיריו של שמעון כשר בולטת הבלדה "דו שיח" (עמ' 89 – 91), המתכתבת עם "דו-שיח" של אלתרמן, בווריאציה אישית. בשירי "עיר היונה" בחר אלתרמן לייצג את צעירי דור תש"ח באמצעות שני גיבורים – מיכל ומיכאל – ששמותיהם דומים זה לזה בצליליהם. האם הדמיון בין השניים ניכּר רק בצד הפרוזודי, ולא בצד הסמנטי? ובכן, דמויותיהן של מיכל ומיכאל של אלתרמן, המופיעות בפתח "עיר היונה" ובסופו, אינן מייצגות רק את הנוער החולם והלוחם שצמח בארץ החדשה. אלה הן דמויות סמליות של צעירים שמתו באִבּם בלי שהעמידו בנים (כמיכל המקראית שדוד מנע ממנה פרי-בטן וכמיכאל המלאך שאינו מסוגל להוליד כי למלאכים אין אברי רבייה). שירו של שמעון כשר מתאר בעדינות חידתית משכב בין גבר לאישה, שבסופו האישה עוטה מסכה והגבר משיל אותה. זהו בעיניי אחד השירים החזקים בספר, ששיריו הארוטיים משַׁמרים חידות שאינן מתפענחות בנקל.

שיר ארוטי יפה ועתיר הגות, הנסב גם הוא על יחסים בין המינים, הוא השיר "ואני טרם שכללתי" (עמ' 124), המנתר בין הפנטזיה שבחלום לבין ההתעלסות בחיק הטבע ("בֵּין סֶלַע וְסִרְפָּד") או בבית ("בְּחֶשְׁכַת חֲדָרִים"):

"וַאֲנִי טֶרֶם שִׁכְלַלְתִּי דְמוּתֵךְ בַּחֲלוֹם/ וְאַתְּ צֶלַע מִצַלְעִי, אַתְּ פְּרִי מְגָדִים./

כֹּה נִמְהָרִים הַפְּלָאִים בַּחֲלוֹף הַחֲלוֹם / וּסְחַרְחַר הַלֵּב בְּחָכְמַת הַגּוּף וְהַבְּגָדִים.//

אַךְ עֵת שׂוּמָה עָלֵינוּ לְהִתְעַלֵס בְּהָקִיץ/ בֵּין סֶלַע וְסִרְפָּד אוֹ בְּחֶשְׁכַת חֲדָרִים/

וּכְבָר נִתְהֶה עַל גְזַר הַנִּתּוּקִים בְּהָקִיץ/ וּכְבָר יִזְרַח הָרִיק עִם פְּרֹץ הַגְּדָרִים.//

וְשׁוּב נוֹלָד לְמַזָּלוֹת הַפְּאֵר בַּחֲלוֹם,/ וְאַתָּ לֹא דְמוּת הַגּוּף, אַתְּ צִפֹּרֶת מֶרְחַקִים./

אֵרֵד לַנַּדְנֵדָה שֶׁבַּגַן כְּמוֹ אֶל חֲלוֹם / לְהִטַלְטַל בָּהּ אִתָּךְ בֵּין אֶרֶץ וּשְׁחָקִים".

כבשירו העממי של ביאליק "נדנדה", הצמד מיטלטל בין שמים לארץ ומעלה את השאלה האסורה "מַה לְמַעְלָה?/ מַה לְמָטָּה ?". צִדו ההגותי של שיר האהבה חשוב לא פחות מתיאור היחסים שבינו לבינה. ניכּר שהחלום יפה מן המציאוּת, ככתוב בשיר האהבה "באנו בצלילים" (עמ' 125): "הוֹמָה אַהֲבָה בִּגְבִיעֵנוּ כְּרַעַל / וְנַפְתּוּלֵינוּ יֵרָאוּ כְּמַעַל.// שִׁכּוֹרֵי חֲלוֹם־בְּהָקִיץ, הָעוֹטִים/ נְגִינוֹת וּצְבָעִים כִּמְעִיל תִּפְאֶרֶת,/ עָגְמַת תָּמִיד בְּעֵינֵיהֶם בּוֹעֶרֶת". שיר זה ושירים לא מעטים בקובץ "הכול צפוי" תוהים על חידות הקיום ויש בהם צימאון לדעת את הפתרונות, מחברם גם יודע שאי אפשר לו להשיגם. את השירים האלה מאפיין פיכחון עם נכונות ותעוזה לצלול למעמקי הספק ולהיכנס למחוזות נעלמים.

שיר יפה וחשוב הוא השיר "חָלִיל" (עמ' 169). הוא יפה עקב "פשטותו" הווֹקלית הדומה למנגינת החליל הצנועה והנובעת מן הלב. הוא חשוב עקב הרעיונות הפואטיים המוטמעים בו: הנכונות לוותר על אהבת הציבור ולכתוב שירה אוטונומית הנסמכת על תודעתו של מחבּרהּ ואינה זקוקה לאישור חיצוני כדי להתקיים:

חָלִיל / וְרוּחוֹת בָּעוֹלָם בּוֹ נוֹשְׁבוֹת./ וּמְחַלֵּל הֶחָלִיל.//

אִם לֹא תָּבִינוּ לְשִׂיחִי, רֵעַי,/ יְחַלֵּל לוֹ הֶחָלִיל לְעַצְמוֹ,/ לְעַצְמוֹ בִּלְבָד.//

נֵר־תָּמִיד,/ וְאוֹרוֹת בָּעוֹלָם אוֹתוֹ מַדְלִיקִים./ וְדוֹלֵק הַנֵּר תָּמִיד.//

אִם לֹא תִּרְאוּ לְאוֹרִי, רֵעַי,/ יִדְלַק לוֹ הַנֵּר לְעַצְמוֹ,/ לְעַצְמוֹ בִּלְבָד.

קרבה רעיונית, אך גם שוני משמעותי, ניכר בשיר "חייכי אליי" (עמ' 168) הכופר ברעיון התואַם בין מציאוּת אובייקטיבית כלשהי, טרגית ככל שתהא, לבין רצונו של האדם להמשיך את חייו בתחושה שלא הכול הבלים והבל. חיוך של נערה, גם בעיצומה של מציאוּת עיוועים, משמרת את טעם החיים:

חַיְּכִי אֵלַי, נַעֲרָה, חַיְּכִי,/ כִּי עָגְמָה נַפְשִׁי עַד מְאֹד./

חַיְּכִי אֵלַי, נַעֲרָה, חַיְּכִי,/ כִּי מָלְאוּ עֵינֵינוּ זְוָעוֹת.//

זֶה חִיּוּכֵךְ כֶּתֶר מַלְכוּת,/ אֲנִי נִכְנָע לוֹ מִן הָעֲנָנִים./

אַל בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק זֶה הַחוּט,/ אַל יִשָּׁבֵר זֶה כְּנַף־רְנָנִים.//

מְחִי הָעֶצֶב מֵעַל פָּנַי, מְחִי,/ כִּי שָׁבַת בָּעוֹלָם כָּל מָשׂוֹשׂ./

רַק חַיְּכִי, נַעֲרָה, רַק חַיְּכִי,/ בִּנְפֹל מִבְצָרִים חִיּוּכֵךְ מָעוֹז.

הבקשה מהנערה לחייך "רַק חַיְכִי, נַעֲרָה, רַק חַיְכִי,/ בִּנְפֹל מִבְצָרִים - - -" (השווּ לדברי הנביא: "בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים"; ישעיהו לה, כה) מלמדת על הרצון לשמר את הערכים האנושיים גם במצבי קטקליזם, הגורמים לאדם לפקפק בערך החיים ובתכליתם. השיר מלמדנו שלא רק מגדל ומעוז העשויים מחומר ומלבנים יכול להציל אדם בעת משבר, אלא גם ערכים אנושיים וחיוך של נערה.

לא אחת הטיל שמעון כשר שינוי קל – לקסיקלי או פרוזודי – בצירוף קיים, מוּכּר וידוע, כדי לגרום להזרתו. כך, למשל, בשיר "העננה הקטנה" (עמ' 141): "הָעֲנָנָה הַקְּטַנָּה / רַבַּת הַדְּמוּיוֹת וְהַחֲלִיפוֹת – / פֵּשֶׁר הֲוָיָתִי הַמִּתְפַּתֶּלֶת.// מָה הֶבְדֵּל עוֹד לֹא הֶאֱפַסְתִּי/ בֵּינִי לְבֵינֵךְ, עֲנָנָה קְטַנָּה ?// אָבִינוּ הַגָּדוֹל אֶת שְׁנֵינוּ מְמוֹגֵג/ וְרוֹאֶה אֶת גִּילֵנוּ אֶל מָוֶת./ הַגִּיל הַזֶּה, גֻלַּת הַיְגוֹנִים". שמעון כשר נטל את הצירוף הידוע "עב קטנה" המסמל תופעה אלוהית בסיפורו של אליהו הנביא ("הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצׇרְכָה הַגָּשֶׁם"; מל"א יח, מד), הפך אותו ל"עננה קטנה" ויצק לתוכו תוכן חדש הדן בחידת החיים והמהרהר על גזר דינו של החלוף. "גולת הניגונים", שהוא העמוק והחשוב ביותר מבין עשרת "הניגונים המכוּונים" של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד החסידות, הופך כאן ל"גולת היגונים" – צירוף מקורי וחד-פעמי, פרי המצאתו של שמעון כשר.

עיקר החידות מצויות בשער הרביעי של הספר, המהרהר בשאלות של אמונה והתפכחות. האמונה בספר לעולם איננה אמונה תמימה, אך גם האירוניה מצויה בה במשורה. חידתי ומעניין הוא השיר "להאמין" (עמ' 154), שגם בו מהרהר הכותב על גזר דינו של החלוף: "לְהַאֲמִין/ כִּי קְצָרָה הִיא הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ / קְצָרָה כְּדַרְכּוֹ שֶׁל אָדָם בַּחֶלֶד,/ כִּתְפִלָּתוֹ הַחֲטוּפָה,// אַךְ לֹא לְהָבִין:/ אִם אַתָּה מַלְכֵּנוּ וְאָנוּ חֵילֶיךָ / הַהוֹלְכִים תָּמִיד לִקְרָאתֶךָ –/ מִי אֵפוֹא הָאוֹיֵב ?/ וְלָמָּה כָּאן אָדָם לְאָדָם מַאֲכֶלֶת? / וְזֶה שֶׁהוֹלֵךְ מִפֹּה וְעוֹדֶנּוּ יֶלֶד?/ וְזוֹ הָאֵם הַשַׁכּוּלָה?". דומה שבצד האמונה מצויים כאן גם סימנים גלויים של הטחה כנגד שמים.

לפעמים בשיריו של שמעון כשר דמיון-מה לעמדתה של המשוררת זלדה (מישקובסקי), ששילבה בשירתה אמונה דתית והשכלה כללית רחבה. בימינו, שנים לאחר פטירתה, הייתה לשירת זלדה עדנה וכיום שמה נישא בפי כול. האם אפשר לגלות מחדש את שירת שמעון כשר ולהעניק לה בדיעבד את תשומת לִבּוֹ של הציבור? להערכתי, היותה שירה קשה להבנה היא מכשול לאהדתו של קהל הקוראים הרחב, אך אם יולחנו אחדים משיריו הקצרים, ייתכן ששירים יפים אלה יתגלו במאוחר ותוחזר להם את התהילה שאבדה להם שלא בצדק בזמן פרסומם הראשון.