"בימי הרג רב, בנפול מגדלים"
25 שנים להפלת מגדלי התאומים
היום, ה-11 בספטמבר, מציינים ברחבי העולם מלֹאת שנות דור לאבלם של האמריקנים על הפגיעה של ארגון הטרור אל-קאעידה ב"מִגדלי התאומים" ובפנטגון – הלב הפועם של ארצות-הברית. באירוע קיפחו את חייהם 3000 אזרחים ובני לאומים זרים, והוא אירוע הטרור הגדול בתולדות האנושות. בהתקרב המועד נזכרתי בדברי הנביא, שניבא את תבוסת ממלכת אשור במילים: "וְהָיָה עַל כׇּל הַר גָּבֹהַּ [...] בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים" (ישעיהו ל, כה). אמנם רוב המפרשים, לרבות רש"י, הבינו שמדובר בנפילתם של אישים גדולים וחשובים, ולא בבתים רבי-קומות; ואולם, המילה המפורשת "מִגדלים", מציינת בראש וראשונה אתרים גבוהים, ולאו דווקא אישים רמי-מעלה. כך, למשל, הבין את הפסוק זאב יעבץ בפרק "מפלת סנחריב" שבסדרת ספריו "תולדות ישראל" (תשט"ו – תשכ"ג), שקישר את "הרעש" (רעידת האדמה) לנפילת המִגדלים (וכדבריו: "ביום היהרג חיל אשור בידי הרעש המפיל מגדלים").
מעניינת לענייננו הפרשנות שהעניק ביאליק לנבואת נפילת המִגדלים בשיר השיבה ההגותי שלו "על סף בית-המדרש" (1894). בשיר זה, שפורסם כשנה לאחר מות יל"ג, גדול משוררי ההשכלה, העמיד המשורר הצעיר את המשכילים בשנות "מִפנה המאה", לאחר שנתפכחו מהחלום היפה של תקופת הנאורוּת, שבָּהּ האמינו בסיסמתו של יל"ג "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" (משירו "הקיצה עמי", 1866). יל"ג ביקש לשכנע את בני-דורו שישמרו היהודים על זהותם בד' אמות של רשות הפרט, ובמקביל יתנהגו כבני-אדם מודרניים במרחב הציבורי. פרעות 1881 ("הסופות בנגב") חשפו את טיבה האוּטוֹפּי, חסר ההיתכנות המעשית, של הסיסמה. הסביר זאת אחד-העם במאמרו "אדם באוהל", שנדפס בכרך א' של כתב-העת "פרדס" (אודסה תרנ"ב), שבּוֹ נדפס גם "אל הציפור" של ביאליק.
ב"על סף בית המדרש", שבשוליו רשם ביאליק את התאריך "תשעה באב תרנ"ד", מתואר היהודי שעזב את בית המדרש הישן, ועתה הוא שב אליו מפוכח, בהבינו שיש לערוך תיקון "מבית", ולא לחלום על התערות כאזרח בארצותיהם של בני עֵשׂו. שיר זה מסתיים בהתוויית דרך אופטימית לעתיד-לבוא:
לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת־מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס –
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ [...]
הצירוף "אהל שם" נזכר לראשונה בסיפור התפלגותם של בני נֹח אחרי המבול והיציאה מן התֵּבה: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם" (בראשית ט, כז). לפי המפָרשׁים מנבא הפסוק שצאצאי יפת יתברכו בכשרונות מעשיים בתחומי האסתטיקה, והם יקימו את מבנהו של המקדש. ואולם, השכינה תשרה על בני שׁם, ולא על גזעים ועמים אחרים. שירו של ביאליק מביע אמונה ביכולתו של עמו להרחיב את יריעות האוהל ולקרוע בהן פתחים לאור ולנאורות.
בעיצומה של פרשה היסטורית קיצונית כמלחמת רוסיה-יפן (1904), שחשפה את חולשות צבא רוסיה ומוטטה את האֵמון בשלטון הצאר, הזכיר ביאליק את הישרדותו של העם בכל הדורות: "עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ/ בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים". משמע, עם זה, שאין לו אלא אוהל דל בלבד, ישרוד גם לאחר שהיכלי המדע והיופי הרמים של בני יפת יהיו לבָער. גם בשירו "ינסר לו כלבבו", שנכתב בניו-יורק בשנת 1926, ניבא ביאליק שהכרך עם חומותיו ומגדליו אחריתו "אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!" ונהמתו הפעלתנית תשתתק. השיר נפתח בקול השאון של הכרך המערבי ההומה, אך מנבא שהוא יתמוטט ואחר-כך יִכלה בדומייה גדולה:
מִמְּצָרֵי רְחוֹב רְצוּפֵי צֹר וּבַרְזֶל כַּשִּׁרְיָה,
מִנַּהֲמַת שׁוּק, מִטֻּמְאַת עִיר וּמְתִים [...]
וַתְּהִי הַדְּמָמָה!
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה! [...]
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
גם ב"על סף בית המדרש" וגם ב"ינסר לו כלבבו" תיאר אפוא ביאליק את נפילת המגדלים, ובשניהם חזר אל ימי בראשית – אל הימים שקדמו להתפלגות האנושות לגזעים ולדתות. אחרי פרשת נֹח מגיע סיפורו של מגדל בבל, שהעיד על שאיפת האדם להגיע לגבהים ולשנות את קו הרקיע. התוצאה ידועה: השלמות נהרסה והאנושות נתפלגה. לא מפתיע שהסרט שבישר את המאה ה-21 והפיכת העולם למרחב גלובלי חסר גבולות, הוא הסרט "בבל" (2002), הבנוי על תאוריית הכאוס שלפיה משק כנפי פרפר במקום אחד על-גבי הגלובוס עלול לגרום לסופת טורנדו במקום אחר.
בקו התפר שבין תקופת ההשכלה הקוסמופוליטית לבין הציונות העלה ביאליק במרומז את סיפורו של נֹחַ שקדם לדור הפַּלגה, וביטא את בחירתם של יהודים קוסמופוליטיים לחיות בעולם שבּוֹ "כָּל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). סוף שירו "ינסר לו כלבבו" מתאר לכאורה עולם בראשיתי (primeordeal) שבּוֹ טרם נתגבּהו מחיצות בין גזעים ודתות, ובו כל הארץ שפה אחת. ואולם, למעשה, לפנינו עולם שנחרב ונמחה מתחת לשמים.
ביאליק תיאר אפוא את הכרך המערבי הסואן, עם גורדי השחקים (skyscrapers) שלו כפי שיהיה בבוא "הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה". בזמן ביקורו בארצות-הברית היו גורדי שחקים בניו-יורק ובשיקאגו. כיום הם מצויים במקומות שונים בעולם, והגבוהים שבהם ניצבים במזרח הרחוק. בעבר תוכננו המגדלים נגד פגעי הטבע (רעידות אדמה, רוחות עזות, פגיעת ברקים). היום נוספו לחששות הללו גם החשש מפני פגעי הטרור. וראו זה "פלא": לא עבר אלא דור אחד מאסון "מגדלי התאומים", וכבר נשכחו החששות. לראשות העיר ניו-יורק נתמנה אזרח מוסלמי, שלא התנזר מהתבטאויות וממעשים הנגועים באנטישמיות.
התבטאויותיו הגיעו במקביל להחלטת ממשלת אירלנד שלא להתקין במטוסיה מערכת ניווּט תוצרת ישראל, המאפשרת נחיתה בערפל ובתנאי ראות לקויה, וזאת כדי להחרים מוצר המיוצר בישראל. כדאי אולי להציע לשונאי ישראל להוציא מהמחשבים שלהם את השבבים שהומצאו בארץ, וכן להתנזר מ"דיסק-און-קי", ממערכת הניווט "Waze" ומשאר המצאות ישראליות שההתנזרות מהן מחזירה את חייהם יובל שנים לאחור. הקנאה והשנאה מסמאות, ועולות במחיר כבד לאלה שקובעים את החלטותיהן "לאורָן". למן ראשית דרכו הבין ביאליק שעוד תרבינה תקופות של אירועי חורבן ונפילת מִגדלים, שבמהלכן ייאלץ היהודי למצוא דרכים להתמודד ולהציל את עורו.
וחידה מעניינת שלא מצאתי לה פתרון: התאריך 9/11 כפי שהוא נכתב באירופה לציוּן ה-9 בנובמבר (בניגוד לכיתוב האמריקאי שלפיו 9/11 חל בספטמבר) הוא התאריך של נפילת חומת ברלין. מוזר, אך תאריך זה (שלפי מתעדי האירוע הוא קרה באופן ספונטני ולא נקבע מראש) משותף לחמישה אירועים קרדינליים בתולדות גרמניה, וכינויו הוא "יום הגורל" (Schicksalstag). נמנה אותם לפי סדרם הכרונולוגי:
ב-9 בנובמבר 1848 , בימי "אביב העמים", הוצא להורג רוברט בלום הליברלי, שמותו בלם את רוח המרי בגרמניה;
ב-9 בנובמבר 1919 הודח הקיסר וילהלם השני בעקבות מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה;
ב-9 בנובמבר 1923 אירע אירוע ה"פוטש" (ניסיון ההפכה של היטלר במרתף הבירה במינכן);
ב-9 בנובמבר 1938 אירע "ליל הבדולח" שבמהלכו נהרגו כמאה יהודים, נפגעו ונבזזו חנויות של יהודים, ונהרסו בתי-כנסת;
ב-9 נפלה חומת ברלין, שנפילתה סימלה את קץ המלחמה הקרה, התמוטטות הקומוניזם באירופה, וסלילת הדרך לאיחוד גרמניה.
הרי לנו לקט של אירועים קרדינליים, שאירעו באותו תאריך עצמו (האם במקרה?), אשר השפיעו על גרמניה ועל יהודיה. כיום – כשנכדיהם של קרבנות השואה ושורדיה יושבים שוב בברלין ורואים בה את ביתם – "לפתע פתאום" מתברר שהסקרים מנבאים את ירידת כוחן של המפלגות המסורתיות ואת עלייתה החדה של מפלגת הימין הפופוליסטית AfD, המתנגדת לאיחוד האירופי והדורשת שגרמניה תהיה של הגרמנים בלבד. לפני ימים אחדים התברר שמפלגה הקיצונית זו זכתה בבחירות ב-39 מתוך 83 מושבים בפרלמנט המקומי של מדינת המחוז סקסוניה-אנהלט, וכמעט הגיעה ל-42 המושבים הדרושים לה לרוב מוחלט. הרי לנו הוכחה נוספת שמי שתולה את יהבו בארצות נֵכר ובמגדליהן הרמים יבקש יום אחד מִקלט בארצו שלו, שממנה נמלט כדי למלט את נפשו מצרה. הדברים עולם בקנה אחד עם דברי הנבואה שהשמיע ביאליק באגדות העתיקות והאקטואליות כאחת שחיבר בערוב יומו ("ויהי היום").
באגדות אלה – ובמיוחד ב"אגדת שלושה וארבעה" וב"שור אבוס וארוחת ירק" – חיבר ביאליק מניפסטים ציוניים סמויים. "אגדת שלושה וארבעה" מסבירה שהשיבה לארץ הייתה כורח היסטורי דטרמיניסטי, שנתלווה לה מאמץ חלוצי רב עָצמה, כשם שהעפלתו של העלם במרומי המגדל קרתה בכורח הנסיבות, אגב צירוף צולח של מקריות הגורל ושל התעוזה האישית. האגדה "שור אבוס וארוחת ירק" מסבירה שהגיעה העת להימלט מבית "הטַבָּח" (שבישל בעבור היהודי במטבחו את מאכלי הפיגולים שהניח על השולחן) והיה ל"טַבָּח" (למבַצעם של מעשי טֶבח). אירופה, שפיתתה את יהודיה לחסות בצִלה, הפנתה להם עורף לאחר שהעניקו לה תרומה ללא תמורה. מעתה עדיפים ליהודי חיים צנועים בארצו שלו על פני הבטחות-שווא על חיי מותרות שהובטחו לו בארצות נֵכר.
