"אל הציפור" - שירה פוליטית

120 שנה להולדת ביאליק

פורסם: מעריב , 01/01/1993

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

בשיר 'אל הציפור', שנודע ברבים כבכור שיריו של ביאליק, השקיע המשורר הטירון עמל רב, למן הימים שבהם חבש את ספסליה של ישיבת וולוז'ין (1890 ועד לפרסומו של השיר במאסף 'פרדס' (1892). באותו כרך עצמו פרסם יל"ג, גדול משורריה של התקופה החולפת, את השיר האחרון שראה אור בחייו, ובדיעבד ניתן לראות בזימון-מקרים זה אירוע סמלי, המסמן את העברת השרביט ממשמרת אחת לחברתה, גם אם יל"ג לא הבחין כנראה בשירו של ביאליק, ולא הזכירו בסקירה ב ביומנו על כרך א' של 'פרדס'. צעירי המבקרים היו אלה שהבחינו בחידוש, שהביא עמו המשורר הצעיר והאנונימי, והם שהעלו את השיר על נס כמחוללו של תקופה חדשה.

שירו של ביאליק עבר גלגולים אחדים, שלא כולם מצויים בידינו, ורבים הם הסיפורים שניטוו סביב נסיבות כתיבתו. לפני כ-15 שנים, פרסמתי מאמר בשם "נוסח פארודי-מבודח של 'אל הציפור'" (שנכלל לימים גם בדיסרטציה שלי על שיריו הראשונים של ביאליק מ-1980). כאן העליתי את ההנחה הפרשנית, שהנוסח הסיפורי והסנטימנטלי של השיר, המגולל סיפור "סוחט דמעות" מפיו של יהודי עממי ותמים, שכל התלאות פקדוהו, הוא נוסח פארודי, המלעיג על השירה הסנטימנטליסטית בת התקופה, ולא שיר בעל כוונה כנה ונכוחה, הנובע מהמיית לב לאמיתה. לא כך נתפס השיר בספרו רב-החשיבות של פ' לחובר 'ביאליק - חייו ויצירתו', שקביעותיו נחרתו בביקורת ביאליק לדורותיה, וכדי לבסס את הנחתי, שנראתה מהפכנית מדי לכמה מעמיתיי, נזקקתי לניתוח טקסטואלי ובין-טקסטואלי מפורט.

כך, למשל, טענתי כי קובלנותיו של הדובר באוזני "ציפורה" שלו כוללות טענות תמוהות ומגוחכות, וכי עובדת היותן טעונות בהשתפכות-הרגש ובדמעות שליש, אינה הו אותן למרגשות. להיפך, המשורר הביע אז תכופות את סלידתו מן השירה הסנטימנטליסטית, וקשה להניח שבעיצומה של מלחמה ברגשנותם היתרה של קודמיו, הוא שוגה בשיר, העולה על גדותיו מרוב רגשנות רכרוכית ומתקתקה. גם הפה של הציפור ל"ציפורה" (שם ששימש את ביאליק תכופות בסיפוריו ובמערכוניו הטראגי-קומיים נראתה בעינייחבולה קונדסית ומתחכמת. כן טענתי כי התרסתו של הדובר כנגד הסערה "סורי גבירתי" מסרסות באופן קומי את דברי יעל לסיסרא "סורה אדוני" (סו"ר מלשון גירוש, ולא מלשון הזמנה כבמקור המקראי), וכי הבית המתאר את קינתו של הדובר על מות אשתו ש"המליטה" דומה להפליא לקינתו של הדובר העממי על עזו, שמתה ברפת (בשירו הסאטירי-פארודי של ביאליק 'עצה בתפילה', שב בסמיכות-זמנים).

שני התיאורים - תיאור האשה, שהקשתה ללדת ומתה בלדתה, בגירסה א' של 'אל הציפור', ותיאור העז, שגהרה ומתה בחולשת