"אל הציפור" - שירה פוליטית

120 שנה להולדת ביאליק

פורסם: מעריב , 01/01/1993

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

בשיר 'אל הציפור', שנודע ברבים כבכור שיריו של ביאליק, השקיע המשורר הטירון עמל רב, למן הימים שבהם חבש את ספסליה של ישיבת וולוז'ין (1890 ועד לפרסומו של השיר במאסף 'פרדס' (1892). באותו כרך עצמו פרסם יל"ג, גדול משורריה של התקופה החולפת, את השיר האחרון שראה אור בחייו, ובדיעבד ניתן לראות בזימון-מקרים זה אירוע סמלי, המסמן את העברת השרביט ממשמרת אחת לחברתה, גם אם יל"ג לא הבחין כנראה בשירו של ביאליק, ולא הזכירו בסקירה ב ביומנו על כרך א' של 'פרדס'. צעירי המבקרים היו אלה שהבחינו בחידוש, שהביא עמו המשורר הצעיר והאנונימי, והם שהעלו את השיר על נס כמחוללו של תקופה חדשה.

שירו של ביאליק עבר גלגולים אחדים, שלא כולם מצויים בידינו, ורבים הם הסיפורים שניטוו סביב נסיבות כתיבתו. לפני כ-15 שנים, פרסמתי מאמר בשם "נוסח פארודי-מבודח של 'אל הציפור'" (שנכלל לימים גם בדיסרטציה שלי על שיריו הראשונים של ביאליק מ-1980). כאן העליתי את ההנחה הפרשנית, שהנוסח הסיפורי והסנטימנטלי של השיר, המגולל סיפור "סוחט דמעות" מפיו של יהודי עממי ותמים, שכל התלאות פקדוהו, הוא נוסח פארודי, המלעיג על השירה הסנטימנטליסטית בת התקופה, ולא שיר בעל כוונה כנה ונכוחה, הנובע מהמיית לב לאמיתה. לא כך נתפס השיר בספרו רב-החשיבות של פ' לחובר 'ביאליק - חייו ויצירתו', שקביעותיו נחרתו בביקורת ביאליק לדורותיה, וכדי לבסס את הנחתי, שנראתה מהפכנית מדי לכמה מעמיתיי, נזקקתי לניתוח טקסטואלי ובין-טקסטואלי מפורט.

כך, למשל, טענתי כי קובלנותיו של הדובר באוזני "ציפורה" שלו כוללות טענות תמוהות ומגוחכות, וכי עובדת היותן טעונות בהשתפכות-הרגש ובדמעות שליש, אינה הו אותן למרגשות. להיפך, המשורר הביע אז תכופות את סלידתו מן השירה הסנטימנטליסטית, וקשה להניח שבעיצומה של מלחמה ברגשנותם היתרה של קודמיו, הוא שוגה בשיר, העולה על גדותיו מרוב רגשנות רכרוכית ומתקתקה. גם הפה של הציפור ל"ציפורה" (שם ששימש את ביאליק תכופות בסיפוריו ובמערכוניו הטראגי-קומיים נראתה בעינייחבולה קונדסית ומתחכמת. כן טענתי כי התרסתו של הדובר כנגד הסערה "סורי גבירתי" מסרסות באופן קומי את דברי יעל לסיסרא "סורה אדוני" (סו"ר מלשון גירוש, ולא מלשון הזמנה כבמקור המקראי), וכי הבית המתאר את קינתו של הדובר על מות אשתו ש"המליטה" דומה להפליא לקינתו של הדובר העממי על עזו, שמתה ברפת (בשירו הסאטירי-פארודי של ביאליק 'עצה בתפילה', שב בסמיכות-זמנים).

שני התיאורים - תיאור האשה, שהקשתה ללדת ומתה בלדתה, בגירסה א' של 'אל הציפור', ותיאור העז, שגהרה ומתה בחולשתה, בשיר הגנוז 'עצה בתפילה', דומים זה לזה דמיון מפתיע, מבחינת התוכן והצורה, ונטיתי להאמין ששניהם לא בו בכובד ראש ובהתפעמות הנפש, אלא מתוך כוונה היתולית ומבודחת. בגירסה המאוחרת של השיר, שאותה הציג ביאליק לפני סופרי אודסה, נמחקו כמובן כל ההתחכמויות, וקשה היה כמעט לזהות בה את הדובר המקורי, שהוא יהודי פשוט מ"תחום המושב", נוסח גיבוריו של שלום עליכם (ואגב, כל המונולוגים הדראמאטיים, ב ביאליק "מפי העם", בו מפי "גיבורים" קשישים, בעלי סגנון מיושן, והם מכילים יסודות של סאטירה והומור, גם אם תוכנם טראגי ביסודו). עתה, הפך השיר לפנייתו של ציוני תמים-דרך, המבקש לשאוב ניחומים מן הציפור, השבה אל חלונו, והוא מציף אותה בשאלות רטוריות נרגשות על ציון ועל בניה.

ההנחה שלפנינו שיר טראגי-קומי, המושמע מפי גיבור בידיוני, עלתה בקנה אחד עם התיזה הידועה של הפרופ' דב סדן, בדבר אותן פגישות "פטאליות", בולמות ומעכבות, שהיו לביאליק הצעיר, והמרכזית שבהן: הפגישה עם אישיותו ותפישתו הפואטית של אחד-העם. לכאורה, הצדק גם עם מתנגדי סדן, הטוענים בתוקף שאלמלא אירעה אותה פגישה "פטאלית" עם אחד-העם, היה ביאליק הצעיר ניזוק ומתעכב, וכלל לא היה הופך ל"משורר לאומי", שכל עיני העם נשואות אליו. ואולם, גם מתנגדיו של סדן יתקשו להתכחש לעובדה, שאחד-העם אכן בלם, כהנחת החוקר, את כניסתו של היסוד העממי וההיתולי בעשור תמים ויותר, וכך נתעכבה כניסתם של יסודות רומנטיים, פשוטים וטבעיים, לתוך יצירה שעדיין הרבתה להתקשט ביסודות קלסיציסטיים מהודרים. מחיקתם של היסודות העממיים והקומיים מ'אל הציפור' בגירסתו המוקדמת אכן נעשתה ברוח משנתו הפואטית והפוליטית של אחד-העם, ום השינויים, נותר שיר לאומי מובהק, אך חיוור ונוגה, חסר ייצריות וחסר הומור.

נראה שחקר ביאליק של השנים האחרונות התקשה לעכל את ההנחה ששיר זהוב בדיקציה "נמוכה" ובנימה מבודחת, וזאת למרות שכמחצית (! משירי העשור הראשון הם שירים הומוריסטיים, סאטיריים או פארודיים. דימויה הציבורי - הטראגי-סנטימנטלי של שירת ביאליק, נקבע עוד בימי קלוזנר, ועבר לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו, והללו התקשו להביא לתיקונה של התווית ה"רצינית" והחגיגית, שהודבקה ליצירת ביאליק לפלגיה. אמנם, אל מול ספקנותם המסתייגת של אחדים מעמיתיי, לא מיהרתי לסגת בי מהנחתי הראשונה, אך הטקסט לא הניב לדידי ראיות נוספות על אלה שכבר הועלו, שיתמכו בהנחה שלפנינו שיר סאטירי-פארודי, ולא שיר רגשני כפשוטו. השאלה נותרה אפוא בבחינת תיק"ו, וחה לראיה מכריעה שבוששה לבוא. עברו שבע שנים, ופרסמתי את ספרי 'הצרצר משורר הגלות'. בפתחו כללתי את הדברים הבאים על 'אל הציפור', שנדפסו כאמור גם בדיסרטציה שלי על העשור הראשון ביצירת ביאליק (1980):

ככלות הכול, 'אל הציפור' הוא שיר על אפסותו של הבכי ... השירה על אינאונותה של הדמעה באמצעות כל סממניה של השירה הדמעונית, מכילה יסודות של תרתי דסתרי, הגורמים לתמיהה ולהגחכה. מה טעם מצא המשורר להוקיע את הבכיינות הסנטימנטליסטית, אם הוא עצמו חוטא בה בריש גלי?

בספרו 'הפרדה מן האני העני' (1986), העוסק באותו עשור ראשון של גישושים ולבטי יצירה, כתב דן מירון כדלהלן:

אם אין טעם בדמעות, אשר אין בכוחן לשנות את המציאות ולחלץ את הדובר מסבלו, מהו הטעם שבשירת בכייה והתלוננות? כלומר, מהו הטעם שבעצם כתיבתו ופרסומו של שיר כ'אל הציפור'? ... ביאליק לא יכול היה שלא להבחין עתה, כי בשירו יש לא רק משום תרתי-תסתרי אלא אף משהו מצביעותו של הסנטימנטליסט המקצועי, המניפולטור הרגשי.

ולמרות הדמיון הבולט בדרכי הטיעון ובניסוח, אין דבריו של מירון תומכים בגירסתי בדבר כוונה סאטירית פארודית, והיא אף אינה נזכרת בהם ברמז. לדבריו,ב ביאליק את בתי השיר "ברצינות", אך נוכח לדעת שיש בהם "צביעות", ועל כן נסוג מהם. את הטעם לפסילת השיר תלה אפוא מירון לא בהנחה המפורסמת של דב סדן, לפיה נסוג בו ביאליק מכל ניסיונותיו המוקדמים לכתיבה עממית, רווית הומור ואנטי-פוריסטית, עקב פגישתו הגורלית עם אחד-העם. תחת זאת, בחר מירון להאשים את ביאליק ב"פגמי אישיות" קשים, שמחשיפתם ברבים ניצל המשורר הצעיר ברגע האחרון, מתוך שהכיר בצביעות, במניפולטיביות ובחוסר-היושר שלו, שבאו לידי ביטוי בשיר המוקדם (תכונות שהיו, דרך אגב, זרות למשורר ורחוקות ממנו מרחק מזרח ממערב).

יכולים היו הדברים להישאר בבחינת תיק"ו, כמו חילוקי הדעות הנצחיים שבין חוקרי האמנות לגבי תמונתו של לאונרדו 'העלמה במערה' והעתקתה, התלויות ב"מוזיאון הבריטי" וב"לובר" שבפאריז: זה טוען "המקור שלי", וזה טוען "שלי הוא". והנה, עם פתיחתו המחודשת של בית-ביאליק וסידור ארכיונו, ניתנה לי לראשונה האפשרות לעיין בובת המלאה של ביאליק עם עורכיו (עד כה היכרנו אך את צדה האחד של ובת זו), וממנה מתגלה מ שלמה של עובדות ונתונים, השו אור חדש על שירתו המוקדמת של ביאליק, ומבהירה את ההקשרים הפוליטיים, שבתוכם בה שירה זו. עובדות אלה מחזקות את דעתי מלפני 15 שנים, בדבר אופיים הפארודי והקומי של אחדים מ"שירי הדמעה והאנחה", ב ביאליק בראשית דרכו.

כחסידו של אחד-העם, לא יכול היה ביאליק הצעיר להוקיר את דעותיו הפוזיטיביסטיות והפשטניות של ליליינבלום, שתקף בלהט דוגמטי הן את י"ל גורדון והן את אחד-העם (מל"ל שימש בן-פלוגתא קבוע לכל עניין עקרוני ופרוגרמטי, שיצא מתחת עטו של אחד-העם, ולעג לרוחניותו היתרה). לגבי דידו של ביאליק, ייצג מל"ל את ה"חובבניק" המצוי - אותו טיפוס עממי סנטימנטלי, בן הדור הישן, שהמשורר אהב להלעיג עליו בפארודיות המוקדמות שלו, שנגנזו ברובן ('ארץ שחולה כפנינים', 'חלום בתוך חלום', 'עלי ערש רעננה', 'איגרת' ועוד).

נראה כי אחדים משיריו הסאטיריים המוקדמים של ביאליק הם תגובה מבודחת למימרותיו התמימות של ליליינבלום, שהיו למשל ולשנינה בחוגו של אחד-העם. ב'דרך לעבור גולים', העיר מל"ל (בתגובה להערת יל"ג ב'גאולתנו ופדות נפשנו' בדבר צורתו של מפעל הגאולה), כי מוטב היה לעוץ לגואל: "בוא אדוני, דרך החלון, דרך הארובה ... ובלבד שתבוא ותגאלנו". ובתגובת-נגד, תיאר ביאליק, בנוסח הגנוז של 'אל הציפור', את הסערה המנסה לחדור בערמה אל הבית הדל, ובעליו - אדם תם ורגשן, טיפוס עממי מן הנוסח הישן - מגרשה במלים "סורי גבירתי", אך היא מתחכמת לו, ועולה כגנב דרך הארובה. אפשר גם, שאת כל המונולוג הסאטירי 'עצה בתפילה", המתאר "יישובניק" עממי ופשוט, שעזו מתה עליו,ב ביאליק כהמחשה של הפתגם העממי המבודח "עזו של ליליינבלום", שנשתגר בציבור ובספרות כביטוי קריקטורי של "רעיון היישוב" החיבת-ציוני.

הקשר בין הנוסח הגנוז של 'אל הציפור' והמונולוג הדראמטי הסאטירי-פארודי 'עצה בתפילה' איננו אפוא קשר מקרי: שני השירים מערערים על האידיאולוגיה החיבת-ציונית, שנציגה הוא ליליינבלום, ומחזקים את האידיאולוגיה האחד-העמית, זו המאמינה, בלשונו של ביאליק כי "לא בכי ודמעות לי גהה ייטיבו / לא אלה ירפאו י" ('אל הציפור'). ביאליק האמין, אם כן, ברוח תורתו של אחד-העם, שמעשים ולא דמעות, "אמת מארץ ישראל" ולא סיפורי מעשיות ואגדות על "ארץ האביב בה ינווה עולמים", הם שיעלו מרפא לשברו של העם.

עיון נוסף בשירי ביאליק לאורה של אבחנה זו, יגלה ש'אל הציפור' ו'עצה בתפילה' אינם השירים המוקדמים היחידים, שבו נגד עמדתו של ליליינבלום. מל"ל הן האשים את יל"ג, במאמר ביקורת גדול ב נגדו, על שהמשורר לאב בשיריו על גזרת ה"קנטוניסטים": כשאימת הגיוס לצבא הצאר החרידה כל בית בישראל, ופשתה השחיתות במוסדות הקהילה, שהופקדו על מילוי מכסות הגיוס, התנכר המשורר כביכול לסבלם של ה"חטופים" ושל בני-משפחותיהם, ושר על נושאים מקראיים, המנותקים מן המצב הלאומי - נושאים שכוחם יפה בכל זמן ובכל אתר. בעקבות טענה מגמתית זו, שמבחינה ספרותית-אסתטית טהורה לא היה בה כל טעם, הרים ביאליק את הכפפה, ו"המשיך" את שירת יל"ג מ"מקום-תורפתה": הואב שיר כמו-יל"גי - 'יונה החייט' - על נושא שיל"ג, אליבא דליליינבלום, התחמק מלעסוק בו, ושבו "בא חשבון" עם כל מקטרגי יל"ג (אך גם לא קיבל בו את גישתו של יל"ג כנתינתה, אלא לאחר שעשה בה תיקונים בנוסח תורתו של אחד-העם).

גם ב'יונה החייט' לא קיבל ביאליק אפוא את טענת ליליינבלום, לפיה אין העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסאטירה היל"גית, הראה ביאליק במרומז, שהממסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות, אולי אף יותר, מן הנסיבות החיצוניות, שבהן תלה מל"ל - מחמת פשטנות יתרה - את כל האשם. ואולם, הטחת האשמה בממסד הקהילתי נעשית אצל ביאליק בעקיפי-עקיפין, כאילו מתוך חשש פן יזרעו דבריו מחלוקת ופירוד (ברוח דברי אחד-העם על 'קוצו של יוד' של יל"ג במאמרו 'האדם באוהל'). שלא כבפואמות המיליטנטיות של יל"ג, שתיארו את אנשי הדת בצבעים שחורים משחור, כאן כוונת הדברים להציג את הטראגדיה היהודית, ולהזיל דמעה לנוכח סבל העשוקים, מבלי לחפש קודם כול את האשמים בטראגדיה, ומבלי לבקש את הוקעתם: כולם אשמים בטראגדיה הלאומית, ואף כולם קרבנותיה.

למרות שכל השירים המוקדמים האלה נועדו לחזק את עמדת אחד-העם, ולהלעיג על יריביו, לא מסר ביאליק את השיר הפוליטי 'אל הציפור' לידי אחד-העם. ליליינבלום, שעל עמדתו לגלג ביאליק בשיר זה, היה איש-הקשר בינו לבין אחד-העם, וביאליק לא יכול היה להציג לפניהם את השיר כמות-שהוא: ליליינבלום היה עלול להיעלב קשות מתכניו, ואחד-העם אציל הנפש לא ראה, כידוע, בשירה כלי-נשק נגד יריביו. הוא ביכר דרך-קבע שירה כלל-לאומית, ולא סאטירה חד-צדדית, ההו את השירה קרדום לחפור בו. אחד-העם גם לא אהב דמויות עממיות ודיבור עממי בשירה. תפיסת השיר שלו היתה נשגבה, ובשירי-העם היהודיים, שהופיעו באסופת גינצבורג-מארק, למשל, אותם שירים שהכשירו את הרקע ל"שירי העם" הנודעים של ביאליק, ראה "פטפוטי סרק". אין תימה, אפוא, שביאליק שלח לו נוסח מצונזר, ולא עממי, שכל הרמזים האקטואליסטיים, שכוונו "אד הומינם" נגד יריבי אחד-העם, נמחו ממנו לחלוטין.

מבחינה זו, צדק דב סדן: הפגישה עם אחד-העם אכן הסיגה את הפואטיקה של ביאליק הצעיר לאחור. אילו הלך אחר צו לבבו, אולי לא היה הופך לביאליק המשורר הלאומי, המנהיג הרוחני וה"נביא", שאחד-העם עודד וטיפח. אולם, הוא היה מקדים את זמנו בעשר-עשרים שנה (השירה ה"עממית" ההומוריסטית נדחתה עד לאידיליות של טשרניחובסקי ול"שירי העם" של ביאליק). אחד-העם אכן בלם את הפריצה הגדולה - את כניסתם של יסודות רומנטיים, "פשוטים", "עממיים" ומלאי הומור - פריצה שהתנחשה עוד בשיר המוקדם 'אל הציפור'.