תמונות פרוזאיות פיוטיות מהחיים בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה

ריקי דסקל, "טבע דומֵם עם ילדה" (שירים), ערך: חיים באר, הוצאת עם עובד, תל-אביב 2026, 89 עמ'.

כותרת הספר נשמעת כמו כותר באלבום צילומים של יצירות אמנות או בשולי תמונות התלויות על כותלי המוזיאון: "טבע דוֹמם עם ילדה". העטיפה מעוטרת בתמונה של אריה ארוך שנקרא "ילדה חוזרת מבית הספר" (1958), ותורמת גם היא לאפקט האלבומי. ההקדשה המינימליסטית ("לנכדיי") אוצרת בתוכה תחושות המקיפות עולם ומלואו ואת כל הזמנים: קינה על מציאוּת שנעלמה, געגועים לתום שאִפיין את החיים בשנותיה הראשונות של המדינה וכן חרדה מפני הבאות. ריקי דסקל "מציירת" בפרוזה פיוטית, או בשירה ללא חלוקה לשורות קצרות, את החיים הפשוטים והמורכבים ששררו כאן לפני שכבשה אותנו, בימי המתח הבין-גושי, החומרנות הנפרזת של תרבות השפע האמריקנית. ניכּר שהמחַבּרת מרגישה צורך "לתעד" את המציאוּת הצנועה שנתפוגגה, כי נכדיה יכירוּהָ רק דרך שיריה-סיפוריה.

הקורא המהלֵך עם האֳמנית בין המראות לבין קולות, בין המעשים לבין ההרהורים, לפעמים יְחַייך ולפעמים ידמע, לכשייזכר במראות הדהויות של פעם, כשתמונות הילדוּת השמורות למזכרת באלבום היו כולן בשחור-לבן. בכוונה תחילה אני משתמשת במילה "האֳמנית": ריקי דסקל היא משוררת ואשת תאטרון, הן במסלול המעשי והן במסלול האקדמי, אך היא גם אמנית – יוצרת וֶרסטילית בעלת גישה ייחודית לאסתטיקה ולאמנויות הפלסטיות למיניהן. אולם היא גם יודעת עד כמה יכולה תמונה יפה להוליך שולָל ולהשכיח את הדם שיבַש על הסלעים המעוטרים בפלומת עשב רעננה, ככתוב בשיר הפתיח "דרך המלך דרך השיר": "אֵין לִטְעוֹת בַּפְּלוּמָה הָרַעֲנָנָה הַמְּכַסָּה לְעֵת בֹּקֶר אֶת הַמּוֹרָדוֹת [...] לְעֵת צָהֳרַיִם יִתְגַּלּוּ סְלָעִים שֶׁדָּם יָבֵשׁ עֲלֵיהֶם וּמֶלֶךְ אַכְזָר יֵחָשֵׂף בֵּין גַּלֵּי הָאֲבָנִים [...] וּבְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ הַזֹּאת [...] תָּעֲתָה גַּם אֶבְיוֹנַת הַשִּׁירָה. כְּנַף אִמָּהּ מֵעָלֶיהָ שְׁבוּרָה וְהִיא מַרְעִילָה מִלִּים מְכַשֶּׁפֶת אוֹתָן" (עמ' 11).

לכאורה לפנינו ספר המתמקד בזיכרונות מימי העבר, מי שייתלה אך ורק בקטעים כמו הקטע המצוטט לעיל, המשקף כביכול מראה פיוטי הלקוח מבין דפי אגדות נושנים והמשתמש במוטיב ביאליקאי ידוע, יחמיץ את העיקר. במילים אחרות: מי שהולך שולל אחרי המגמה הגלויה של הספר ורואה בה חזות הכול, רואה רק את קליפתה החיצונית של יצירתה של ריקי דסקל. הספר מתאר גם את ילדותה של המשוררת, אך גם את ילדותם של בני עמה. השירים כוללים גם את האווירה ששררה בימיה הראשונים של מדינה שניצבה במפתיע מול אתגר הריבונות, בתקופה של מחסור ו"צנע", וגם את ההווה העגום שנשתרר במדינה כשלושה דורות לאחר שהוקמה. בספר מפעמות תקווה ואמונה שאפשר לערוך תיקון בעיווּתים שהצטברו, בצד תחושה ש"צריך להקים את המדינה מחדש". מי שמתספק בצד אחד של התמונה ומתנכר להיבטים אחרים המסתתרים מאחורי הסיפור הגלוי, יפתח "עיוורון צבעים" לגבי יצירתה המורכבת של ריקי דסקל.

ובתוך האימה והצער האופפים את חיינו בשנים האחרונות, יש בספרה של ריקי דסקל גם מומנטים אירוניים ומחוייכים, כשהיא נוגעת, למשל, במעלליה של "הרפובליקה הספרותית" שלנו ובמירוץ של סופרים (ובמיוחד של משוררים) אחרי פרסום ויחסי ציבור. המשתתפים במירוץ מתנהגים כאילו מדובר בעניין חשוב וחורץ גורלות. מי שאינו משתתף במירוץ הפופוליסטי הזה, כמו ריקי דסקל ומתבונן בו מן הצד, מגלה עד כמה המירוץ מגוחך ועד כמה הוא נתון לתוצאות שרירותיות, שאין בינן לבין המציאוּת הממשית דבר.

"מִישֶׁהוּ מִטַּעַם הִתְקַשֵּׁר אוֹ שָׁלַח דּוֹאֵ"ל: "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים לְהוֹדִיעֵךְ שֶׁשִּׁירֵךְ טֶרֶם קָפָא לִבֵּךְ אֶת הַחֹרֶף יִהְיֶה שִׁיר הָאַנְסִין בִּבְחִינַת הַבַּגְרוּת שֶׁל שְׁנַת תשפ"ה. לִבִּי אָכֵן קָפָא לִשְׁנִיָּה עַד שֶׁנִּזְכַּרְתִּי שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי מֵעוֹלָם שִׁיר בְּשֵׁם זֶה. יִתָּכֵן שֶׁכָּל אַחַת מִן הַמִּלִּים הוֹפִיעָה בְּשִׁיר כְּזֶה אוֹ אַחֵר, פְּרָט לַמִּלָּה "קָפָא", אַךְ כֻּלָּן לֹא הִתְקַבְּצוּ לִכְדֵי שִׁיר אֶחָד. סִפִּרְתִּי לַחֲבֵרָה מְשֻׁנָּה אַחֶרֶת שֶׁלִּי שֶׁאָמְרָה לִי: "מַ'כְפַּת לָךְ שֶׁיְּפַרְסְמוּ, לִי זֶה קוֹרֶה כִּמְעַט בְּכָל חֲלוֹם". (עמ' 13)

מושכים את הלב במיוחד הם השירי המתארים את חיי ה"צנע" במדינה הצעירה, שהמציאה את "אורז בן גוריון" (אותם "פתיתים" מפורסמים, שצורתם בדרך-כלל צורת גרגירי אורז, הקרויים לפעמים במדינות אגן הים התיכון בשם "אורזו" או "קוסקוס" (להבדיל מהקוסקוס המרוקני העשוי סולת מאודה ומהקוסקוס התורכי העשוי "פניני" בצק). הילדים נשלחו ללימודים ובתיק האוכל שלהם כריך עם מרגרינה או עם ריבה תות פשוטה. הם ראו "בעין עקומה" את בני-כיתתם שהוריהם קיבלו בשנות המחסור"חבילות מאמריקה" (היו בהן שנקראו scrip), שעזרו למשפחתם להתמודד עם מדיניות הקיצוב המחמירה. בתיק האוכל שלהם הסתתר כריך עם נקניק ושאר מצרכים שנקנו אולי "בשוק השחור". כבר אז, אפילו בשנים שבהן כולם חיו "בצנע", נוצר סולם סמוי של "הייררכיה מעמדית" שהעיד על "מצבו הכלכלי" של כל תלמיד. על התקופה הזאת כתבה ריקי דסקל בשירה "עטיפה":

אִמָּא הָיְתָה רוֹחֶצֶת אֶת עֲטִיפוֹת חֲבִילוֹת בְּלוּ בַּנֵּד, תּוֹלָה לְיִבּוּשׁ עִם אֶחָד מֵאַטְבֵי הָעֵץ וּבָזֶה הָיְתָה עוֹטֶפֶת אֶת פְּרוּסוֹת הַלֶּחֶם הָאָחִיד לְבֵית הַסֵּפֶר שֶׁהָיוּ מְרוּחוֹת בְּאֶמְצָעִיתָן שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל מַרְגָּרִינָה. לֹא זוֹכֶרֶת אִם זֶה הָיָה טָעִים בְּשֶׁל הַמְּבוּכָה שֶׁחַשְׁתִּי כְּשֶׁאֲחֵרִים הֵבִיאוּ סֶנְדְּוִיצִ'ים עֲטוּפִים בִּנְיַר פֶּרְגָּמֶנְט מִיָּד רִאשׁוֹנָה. מָה שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁהָיָה טָעִים. אֲפִלּוּ מְאוֹד. זֶה בַּקַּיִץ, לֶאֱכֹל פְּרוּסָה בְּמַרְגָּרִינָה וַעֲנָבִים יְרֻקִּים אוֹ אֲבַטִּיחַ. בִּיס מִזֶּה וּבִּיס מִזֶּה, וּבַחֹרֶף פְּרוּסָה מְרוּחָה בְּמַרְגָּרִינָה וּזְרוּעָה גַּרְגִּירֵי סֻכָּר. כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בַּבַּיִת כִּי טִפְּלָה בְּעֶזְרָא הַמְּשֻׁתָּק הָיָה סָלַט עַגְבָנִיּוֹת, מְלָפְפוֹנִים וְגֶזֶר אֵצֶל מַנְיָה. (עמ' 17)

האם לקחה על עצמה תפקידים שונים כדי להרחיב את הכנסת המשפחה: טיפול בילד מוגבל, גינון החצר בבית המשותף. כל פרוטה נועדה לתת "חינוך טוב לילדים", והייתה אמונה במורים, במנהלי בתי-הספר ובקברניטי החינוך, שהם ממלאים את תפקידם. על הטיפשות החוגגת בעשורים האחרונים בכל העמים, לרבות ב"עם הספר", תוצאה ישירה של התרבות הגורמים הנחשלים בחברה, כתבה ריקי דסקל בשיר "חיים שלי":

קָרְאוּ לוֹ חַ-יִּים חָ-כָם, בְּמִלְּעֵיל, וַאֲנִי רָצִיתִי לָמוּת בְּכָל פַּעַם שֶׁפָּגַשְׁתִּי בּוֹ. כְּבָר אָז הֵבַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ דָּפוּק בָּעוֹלָם אִם לְמִישֶׁהוּ כָּל כָּךְ טִפֵּשׁ קוֹרְאִים חָכָם. בַּחֹרֶף, בַּקַּיִץ, בַּסְּתָו וּבָאָבִיב, מֶשֶׁךְ כָּל שְׁנַת הַלִּמּוּדִים כְּשֶׁהָיִיתִי חוֹלֶפֶת לְאֹרֶךְ הַפֶּרְגּוּלָה הָאֲרֻכָּה הָאֵלֵגַנְטִית שֶׁנִּמְשְׁכָה לְאֹרֶךְ כָּל בִּנְיְנֵי בֵּית הַסֵּפֶר רָעַדְתִּי מֵחֲשָׁשׁ שֶׁיִּפְגַּע בִּי וְתָמִיד כַּמּוּבָן מַעֲשֵׂה שָׂטָן הַנִּקְרָא חַ-יִּים חָ-כָם בְּמִלְּעֵיל כָּךְ נִפְתְּחוּ בְּקָרַי. הוּא הָיָה מְחַיֵּךְ אֵלַי מִמַּעֲמַקֵּי הַפֶּרְגּוּלָה, שְׂפָתוֹ מְשׁוּכָה, עֵינָיו הַזְּדוֹנִיּוֹת טוֹבְעוֹת מִתַּחַת לְגַבּוֹתָיו הַשְּׁחֹרוֹת הָעֲבֻתּוֹת, שְׂמֵחוֹת לְמִשְׁבָּרִי כְּשֶׁשֵּׁם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי מִסְתַּנֵּן מְעֻוָּת מִבֵּין שִׁנָּיו כְּנָחָשׁ אַרְסִי. וַאֲנִי רָצִיתָ לְהִבָּלֵעַ מִתַּחַת לְמִשְׁטַח הַגְּרָנוֹלִיט. לְיָמִים הָפַךְ חַיִּים שֶׁלִּי לִקְצִין מִשְׁטָרָה וְאַחַר כָּךְ לְעוֹרֵךְ דִּין, סָנֵגוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּבְנוֹתֶיהָ. (עמ' 40).

למען האמת, בכל פעם כשאני שומעת בתקשורת המשודרת את דבריהם של ה"יועצים" ו"המומחים" החכמים האלה, כולם בוגרי אותה אוניברסיטה המעניקה תארים במשפטים לפוליטיקאים ולאנשי צבא ומשטרה שאינם יודעים אפילו לומר "סבתא" באנלית (למיטב ידיעתי אי אפשר לזכות בתואר אוניברסיטאי בלי קורס מתקדם באנגלית), מכללה שקברניטיה צריכים להיבדק על-ידי המועצה להשכלה הגבוהה. ובוגריה של המכללה הזאת, ה"חכמים" המנהלים את חיינו, הופכים אותם לעיי חורבות. שוב ושוב ניתן לראות שקטעי השיר ה"פרוזאיים" הללו מתעדים אמנם קטעי זיכרונות מן העבר, אך העבר ארוג בחוטים נסתרים וגלויים אל מציאוּת חיינו, כאן ועכשיו.

תעתועי המציאוּת הווירטואלית שביצירת האמנות והרהורים על גזר דינו של החלוף מבזיקים באחרים משירי הקובץ הנפלא הזה, ובמיוחד בשיר "אילן", שבו קורסים הגבולות בין מציאוּת אמיתית למדומיינת, אמת לבדיה, בין רפרוף להתעמקות:

"אֵיךְ אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת זֶה?" שָׁאַלְתִּי אֶת אִילָן לִפְנוֹת בֹּקֶר. כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים אֶת אִילָן אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת. הוּא הָלַךְ לְצִדִּי גָּבוֹהַּ, וּפָנָיו מָאֳרָכִים, יָפִים וְחִוְּרִים. סִימָנֵי אַקְנֶה מְעַטִּים עַל פָּנָיו, וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁזֶּה מַמָּשׁ לֹא כְּמוֹ בַּמְּצִיאוּת. הוּא עָנָה לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹרְכִים נִפְלָאִים [...] וְהוּא הִמְשִׁיךְ: "תִּרְאִי, הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁל רָחֵל צְדָקָה הוּא כּוֹאֵב נוֹרָא, הִיא כּוֹתֶבֶת עַל נְחֶמְיָה, אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁהִיא אֲחוֹתָהּ שֶׁל נֶטַע". לִבִּי הִתְכַּוֵּץ מִצַּעַר עַל רָחֵל צְדָקָה וְעַל נְחֶמְיָה שֶׁאֵינֶנּוּ וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁלְּנֶטַע אֵין אָחוֹת. נֶטַע הִיא בַּת יְחִידָה. (עמ' 53).

איזו אמת צרופה מוגשת כאן לקורא! לפנינו אמת שאינה מנסה להרשים את הקוראים והמבקרים בפעלולי מילים או בגילויי ידענות. רק אינטלקטואלים אמיתיים מסוגלים לתת לקוראיהם אמת כה "פשוטה" שערכה נגזר ממה שמתפרש בטעות כ"שקיפוּת". כשאני מַשווה זאת לאותם משוררים ומשוררות, במרכאות ובלעדיהן, הבטוחים/ות ששיריהם/ן ירשימו את המבקרים אם יימצאו בהם שמות של דמויות מן המיתולוגיה, או מילים נדירות הדורשות הצצה במילון, לא קשה לי לקבוע מי ראוי בעיניי לַבּכוֹרה. במקומותינו יוצאים כל חודש עשרות ספרוני שירה ובהם שירי אווירה סתמיים כמו "טֶרֶם קָפָא לִבֵּךְ אֶת הַחֹרֶף". בעזרת פרוטקציה ועבודת יחצ"נות נסללת דרכם לפרק זמן קצר או ארוך אל איזו "פסגה" חסרת משמעות, ובסוף הם אפילו נכללים למרבה הביזיון ב-"Unseen" שבטופס בחינת הבגרות בספרות. אל מולם של דברי הפיוט הננסיים הללו מתנשא ספרה החדש של ריקי דסקל – "טבע דומֵם עם ילדה" כ"מגדל בן חמש קומות" מן האגדות. לכל אחד מעשרות שיריו אין אח ורֵע. כל אחד מהם פותח מניפה משלו, ובה צבעים אחרים וצורות אחרות מן המוּכּר והקונבניונלי. כשקראתיו "התפללתי" שהקריאה תימשך עוד ועוד, ולא תגיע לסיומה במהרה.

*

הערה על העריכה:

גיבור השיר "אילן" בספר שיריה החדש של ריקי דסקל מעיד "שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹרְכִים נִפְלָאִים". גם מזלו של חיים באר התמזל כשזכה בעבר בעורך-מוֹפת כדוגמת אברהם יבין. גם שיריה המופלאים של ריקי דסקל ראויים היו לעריכה ראויה לשמה.

לפני שנים התגלגל לידיי תרגום מחודש של שירי ביאליק לאנגלית מאת מתרגם לא-ידוע ששמו עטר הדרי, שספרו מתהדר במאמר ארכני שעליו חתום הפרופסור דן מירון. נראה שהמתרגם המהולל שהעז לתרגם את גדול סופרינו אינו יודע אפילו עברית כראוי, וכך שירו הידוע של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" המסתיים כזכור במילים "וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי / אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם". מסתיים אצל מתרגמו במילים: “And I with my milk and blood will pay the burning". שמא הסתייע המתרגם בתוכנת תרגום שפָּלטה חָלָב במקום חֵלֶב?! דן מירון, מכל מקום, כך מתברר מכמה וכמה תקריות כאלה המעטרות את ספרו של עטר הדרי, לא קרא את התרגום שצירף אליו מאמר כה ארוך (מעניין אם כתרומה או בתמורה).

מבוכה כזאת חשתי גם כשראיתי את 24 השגיאות בלשון יידיש בספר "טבע דומֵם עם ילדה" (בספר משתקפת לפעמים לשונם של שורדי השואה והפליטים שהגיעו ארצה בסמוך להקמת המדינה – עברית רצוצה, מלאה בלעזים וביידישיזמים). ניסיתי ללמד זכות על שיבושי יידיש ולטעון שהם לגיטימיים כי הם בסך-הכול "מקליטים" את הדיבור שהילדה הקטנה קלטה. ואולם, כאשר השיבושים האלה נכללים גם ברשימת המילים שבסוף הספר, הם מעידים על חוסר ידע בכתיב (ואפילו ביידיש מדוברת) ועל עבודת עריכה מרושלת. במכלול השגיאות בולטת במיוחד השגיאה "איך וויעל כאפן א פאפלקציע" ("אני אחטוף שבץ"), שצריך להיכתב "איך וועל כאַפּן אַן אַפּאָפּלעקסיע" (לענ"ד גם אם לא הוכנה הרשימה בידי העורך תפקידו של העורך היה לבדוק אותה ולהתקינה בטרם אישר את "הורדת הספר לדפוס"). כמה חבל שספר שירה כה מקורי לא זכה לעריכה המכבדת את האמנית שהפיקה אותו. בדיקת הכתיב הנכון במילון לא הייתה גוזלת מהעורך ששמו מתנוסס על הספר (כתרומה? בתמורה?) יותר משעת עבודה אחת, וגם אותה הוא בחר לחסוך.

אחיזת העיניים הנלווית לחתימת שם העורך מקוממת, אך גם היא לא הצליחה לגזול ממני את הנאת הקריאה. כאמור, אגב קריאה "התפללתי" שהקריאה תימשך עוד ועוד, ולא תגיע לסיומה במהרה.

(לחצו לדף הספר באתר עברית בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון)