המשורר הלאומי "משופר" ו"משופץ" בתרגום חדש לאנגלית
פורסם: מאזנים, vol2., יולי 2005
Songs From Bialik: Selected Poems of Hayim Nachman Bialik, edited and translated from the Hebrew by Atar Hadari, with an introduction by Dan Miron (translated and adapted from the Hebrew by Atar Hadari), Syracuse University Press, Syracuse & New York, first edition 2000, 169 p.
בשנות השישים, בעיצומה של המלחמה הקרה, רווחה במערב אנקדוטה אודות תוכנת תרגום ממוחשבת שייצרו הרוסים לצורכי ריגול. לשם ניסיון, נתבקש המחשב לתרגם מאנגלית לרוסית פסוק ידוע מן הברית החדשה: "The flesh is weak but the spirit is strong" ("הבשר רפה אך הרוח איתנה"). לבדיקת אמינותו, נתבקש המחשב לחזור ולתרגם את הפסוק מרוסית לאנגלית, והתוצאה לא איחרה לבוא. המחשב הדייקן פלט את הפסוק הבא: "The meat stinks but the vodka is excellent". אנקדוטה זו עלתה בדעתי כשקראתי את קובץ התרגומים החדש – Songs From Bialik – שראה אור בהוצאה אוניברסיטאית מכובדת, פרי-עטו של משורר ומחזאי בשם עטר הדרי (שהיה מועמד לעיטורים מלאי הוד והדר בעולם הרחב, אך בישראל שמר עד כה על אלמוניות מוחלטת).
אחת מידידותיי, ישראלית היושבת ובוכה על נהר התמזה בזוכרה את ציון, ביקשה לשמחני, ושלחה אליי את ספר התרגומים החדש. שיריו של הדרי, כך ניתן ללמוד מהכיתוב שעל גב-הספר, התפרסמו בטובות שבאכסניות הספרות במרחב התרבות האנגלו-אמריקני; מחזותיו הועלו על במות ניו-יורק, לונדון, בוסטון, לוס אנג'לס ועוד. מוזר, אך אנשי תאטרון נודעים בארץ הודו במבוכה שמעולם לא שמעוּ עליו. גם חוקרי ביאליק לא שמעו על קובץ התרגומים החדש, אף שבדיעבד ניתן לגלות באתרי האינטרנט שהספר נכנס לרשימה המקוצרת של פרס אגודת המתרגמים בארצות-הברית, כנראה בזכות ההוצאה המכובדת ונותן החסות בעל ההשפעה.
נפתח במה שנהוג לכנות בשם "אמת בפרסום". על גב-הספר נכתב שהוא מכיל את שיריו המרכזיים והחשובים של ביאליק ("Bialik's major poetry"). האוּמנם? מה עושים בו, אם כן, פרגמנטים חסרי ערך מהמהדורה המדעית של שירי ביאליק, שרק קומץ חוקרים מכיר ויודע? כבר השיר השני הוא שיר לעת-מצוא, מין "מַפָּל עט" בלשון ביאליק, ש"אבהותו" של המשורר עליו מסופקת. איזה שיקול דעת הִפעיל המתרגם בהחליטו להכליל שיר-הזדמנות כה חלש וחסר-ערך במָקום כה בולט, זאת לא נוכל לקבוע; אך מתברר, למרבה הצער, שהכרעה משובשת זו משמשת אות לבאות: בספר יש לא מעט סימנים המעידים על תתרנות, על אי הבנת הנקרא ועל חיפזון ופחז. עוד נאמר על הכריכה שספרו של הדרי ממלא משבצת שחסרונה הורגש זה מכבר בעולם הספרות האנגלי ("a long-standing gap in English letters"). משמע, המתרגם כמו מכריז על עצמו "עד שקמתי", ונוהג כאילו נתגלתה יבשת חדשה, שעליו מוטלת המשימה לתוּר את שביליה בראשונה.
להווי ידוע, שירי ביאליק תורגמו לאנגלית פעמים אחדות – למן תרגומיהם של סנו'מן ואפרת ועד לתרגומיהם של רות נבו והראל פיש. מתרגמי ביאליק הבינו אל-נכון כי מוטלת עליהם משימה אדירה: התמודדות עם שירים, שממדיהם הם מכפלה של הממדים הצנועים הנראים לעין והמעמקים האין-סופיים הסמויים מן העין, וניסו לשמור על מקצת האיכויות השיריות (ריתמוס, חרוז, רמיזות מקראיות ועוד). בקובץ שלפנינו תורגמו השירים במין פָּרָפראזה פרוזאית, חופשית מאילוצי הריתמוס והחרוז, מבלי שימצא המתרגם לנכון לפצות את קוראיו על אובדן האיכויות הפיוטיות ומבלי שהתרגומים הניצבים על מדף הספרים יוזכרו אפילו פעם אחת בהערת שוליים אקראית (וכנראה אף מבלי שהמתרגם יטרח להכירם).
זאת ועוד: המתרגם מסביר בהקדמה, אגב היתלוּת באילנות גבוהים, כי אין די בהבנת מילות השיר, וכי יש לנהוג בהן מתוך חירות ולחוש את רוחן. דברים נאים ונכוחים, בלי ספק. אך מה התוצאה, הלכה למעשה? מתברר שהחירות נשארה המלצה בלבד. כל שורה תורגמה כצורתה, בלי ניסיון להגביה עוף ולרכב על כנפי דמיון ויצירה; ודווקא באותם מקומות ספורים שבהם נטל המתרגם לעצמו חירות לסרס את הכתובים ולהתאימם לקורא האנגלי של מִפנה האלף השלישי, יצאו מתחת לעטו "ממזרי עט והיגיון", אם לנקוט את לשון ביאליק בשירו "חלפה על פניי", שאת כותרתו תרגם הדרי באופן מילולי במילים: "Your Breath Passed upon My Face". כך(!), באופן גולמי, חסר כל איכות פיוטית, ללא חרוז ומצלול, ללא ריתמוס והתחשבות בהשתמעויות-הלוואי של המילים, אף מבלי שהמתרגם יציץ בתרגומי התנ"ך לאנגלית כדי לראות כיצד תורגם בהם הפסוק "וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף" (איוב ד, טו).
*
ביאליק ידע היטב מה ערכו של המתרגם המהימן (מומלץ לעיין בסיפורו "איש הסיפון", שבו הוא מראה בווירטואוזיוּת כיצד איש-רוח, שכל כוחו בפיו ובקולמוסו, נקלע לאנייה צרפתית, הופך "אילם", ונזקק בכל מאודו למתורגמן). הוא אף הכיר בחשיבותן של תובנות פרשניות במלאכת התרגום (המילה "אינטרפרטציה" בלשונות אירופה הן משותפת לתרגום, לפרשנות וגם לביצועה של יצירת אמנות). דא עקא, דווקא הוא נפל קָרבן לתרגום חובבני, שלא טרח להתעמק בפירוש השירים, והעמיד טקסטים שגויים, המטעים את קוראיהם ואינם מטעימים אותם אפילו שמץ מן הגדוּלה של המקור העברי. מניִן צצה לה, למשל, כותרת מוזרה ומשובשת כדוגמת זו של "שיר-העם" "Between the river Prat and Stream Hidkel"? ראשית, כל העומד על גדות נהר רחב כדוגמת החידקל בקושי רב יוכל לראות את הגדה שמנגד, וכאן נהר רחב זה הופך משום מה ל-"stream", כלומר: לפלג או ליוּבל צדדי של נחל. שנית, הקורא האנגלי מכיר את שני הנהרות הללו מתרגומי התנ"ך בשם "Euphrates and Tigris", ולמה יבחר המתרגם לבלבלו עם שם עברי תמוה כדוגמת "Hidkel", שאותו לא ימצא בשום לקסיקון מפאת שיבושו? דווקא ביאליק שאהב לגוון את סגנונו, ומיעט להשתמש פעמיים במילה אחת באותו משפט, דייק בשירו וכתב בו במפורש: "בין נהר פרת ונהר חידקל". אין זאת כי ביקש להדגיש כי מדובר בשני נהרות, ולא בנחל ובפלג קטן שלצִדו.
במבוא לספר מסביר המתרגם בפירוט מדוע בחר להחליף בשיר זה את הדוכיפת ביונק הדבש ("hummingbird") הזעיר והיום-יומי. בגאוות-מנצחים מחוייכת הוא מודיע: "Fuck Bialik. Serves him right for showing off". וכך, בקלות בלתי נסבלת, אובדת לה כבהרף-עין מערכת אסוציאטיבית שלמה, שלא נוכל להביא כאן אלא את מקצתה. יש להניח שביאליק בחר בדוכיפת בשל התהדרותה בציצת זהב ראוותנית (ראו באגדות "ויהי היום"), והשתלבותה בצבע התקווה הזהוב של חלום-המשאלה של הנערה האביונה, המתהדרת ב"רימון פז" ובבגדי שש ומשי. ציצת הדוכיפת נקראת במקורות "בלורית" כאותה בלורית שחורה שבּה מתהדר הגבר, תרתי-משמע, הנזכר בשיר. בעזרת הדוכיפת ביקש ביאליק כמדומה למצוא מקבילה עברית "אוריינטלית" לטווס הזהב ("די גאָלדענע פּאַווע") משירי-העם ביידיש. לדוכיפת אף נודע מקום נכבד בקוראן, שאת תרגומו לעברית יזם ביאליק, ערך והוציא לאור (בשיר יש נופים מן המרחב המוסלמי, שאליו השתייכה ארץ-ישראל, שאליה מתגעגעת הנערה הפרובינציאלית, ועִמה גם המחבר). אם המקבילה האנגלית של הדוכיפת אינה מתאימה לצורכי המתרגם, ואם אין הדוכיפת מוּכּרת בנופים צפון-מערביים, מוטב היה לו שיבחר בטווס הזהב המהודר והמסוגנן מן הפולקלור המערבי מאשר ביונק הדבש, המנוטרל מכל הסמליות הרב-גונית ששיקע ביאליק בדוכיפת. בקצרה, שיקולים שמקורם בתמימות, בבורות, או בהיבּריס חסר גבולות של מחזאי אלמוני הנושא עיניו לגדולות הם שגרמו למתרגמו החדש של ביאליק "לשפר" ו"לשפץ" את המשורר הלאומי ברוח המאה ה-21. קורא זה יתקשה מעתה להבין מה סוד גדולתו של אותו ביאליק חבול וצולע, שעד כה זכה משום מה להיחשב גדול משוררי ישראל בעת החדשה.
דוגמאות כאלה אפשר למצוא בספר על כל צעד ושעל, ותקצר היריעה מלמנותן. הכֶּשל מתחיל באי הבנת הדנוטציות והקונוטציות של אוצר המילים הביאליקאי, המבוסס על לשון המקורות: "הברֵכה" בשירי ביאליק איננה "pool", שהרי מדובר במושג קבלי, המקביל לאגם, ולא בברֵכה באיזו חווילה בפרוור אמריקני. המושג "הרֵגה" בשיר "בעיר ההרגה" אינו יכול להיתרגם ל-"killings", שהרי הוא מבוסס על הצירוף המקראי "גיא ההרֵגה" (שתרגומו הוא "valley of slaughter") ואין לו שום קשר עם הרציחות בהארלם או בשיקאגו. "ארון הספרים" היהודי, בין שהוא ארון מוחשי או מטפורה לקנייני התרבות של כל הדורות, ראוי שיתורגם ל-"bookcase", ואין הוא ה-"closet" האופייני לאדריכלות האמריקנית – מין חדרון קטן המשמש לאחסון בגדים או כלי עבודה, אך לא ספרים. "כת לצנים" שבשיר "על לבבכם ששמם" היא קבוצת שֵדים ומזיקים, ובשום אופן לא "school of clowns", כבתרגום הדרי. צבעי הכתם והארגמן שבשיר הסתיו "הקיץ גווע" אינם "copper and violet" כי אם "gold and purple", כצבע הכתר ואדרת המלכות. והרי ביאליק בעצמו תרגם את השיר ליידיש והמיר את "הארגמן" ב"פּוּרפּוּר", ובאותה שנה שבָּהּ חיבר את שיר הסתיו הזה הקצר חיבר גם את הפואמה הארוכה "מגילת האש", ובפתחה הזכיר את "הפּוּרפּוּריה", את אדרת הארגמן של המלך (ושל האריסטוקרטיה השוקעת בזמן מהפכת הנפל של 1905).
שירת ביאליק עשויה אפוא מרקם צפוף של פסוקים ושברי פסוקים, כצורתם ושלא כצורתם. הפסיפס הזה מעניק לשיריו איכות מיוחדת, ולפרשניו – עבודה אין-סופית. לעתים רומז השיר פעמים אחדות לאותה פרשה מקראית, כדי להעניק לטקסט הנרמז מעמד מיוחד. כך, למשל, בשיר "בתשובתי", חוזר הנודד אל בית אבותיו ומוצא בו זקֵנה ש"שְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת" על יסוד תיאורה של חנה, אם שמואל, המתפללת במקדש ו"רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת" (שמואל א' א, יב). רמז זה מאיר באור חדש את הכותרת "בתשובתי", הנטולה מתיאורו של שמואל הנביא ("וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי-שָׁם בֵּיתוֹ", שמ"א ז, יז). השיר "אבי" מסתיים במילים: "וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרָאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן, / תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: 'פ.נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר'". המילים "מראשותיו" ו"איש תם" מעלות את זכר יעקב, הוא ישראל, ורומזות לכך שפה נקבר אדם מישראל, איש פשוט כאחיו האביונים, שהתגאל כל ימיו בין בני עשיו ואֱדום ומזג להם מן השיכר האָדום האדום הזה. שום רסיס מן העושר האין-סופי הזה לא מצא דרכו אל התרגום החדש של שירי ביאליק, מעשה ידיו של עטר הדרי; תרגום שאינו אלא פרפרזה פשוטה, חסרת תובנה ומשוללת כל איכות פיוטית.
לעתים מתגנב ללב החשד שמא באמת נעזר המתרגם במילון אלקטרוני שפלט לו שווי ערך באנגלית, ללא אבחנה ושיקול דעת. האם הזִין הדרי את מחשבו במילה "ארון" והתקבלה לו באופן אוטומטי המילה "closet", שאותה הוא שיבץ בטקסט האנגלי בלי מחשבה שנייה? כבר הזכרנו את האנקדוטה על המחשב הרוסי שהמיר את הרוח (spirit) בכוסית של ווֹדקה (שכּן spirit הוא גם משקה אלכוהולי). משהו מעין זה קרה לתרגום החדש והחדשני של שירי ביאליק. השירו הידוע "לא זכיתי" מסתיים כזכור במילים "וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי / אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם".
הצירוף "חֵלב ודם" הוא כידוע צירוף מקראי שגור. מה גרם אפוא להדרי לתרגם "and I with my milk and blood / will pay the burning". אנו מניחים שהמתרגם יודע את שפת המקור, היינו עברית, שאם לא כן הוא לא היה מעז לפנות לתרגומם של שירי ביאליק. יש אפוא מקום לשער כי הוא הִזין את המחשב במילות הטקסט הביאליקאי, והמחשב הִטעה אותו כשפלט חָלָב במקום חֵלֶב.
ואין זו הטעות היחידה: הצירוף "בירק אביביו" משיר הפרֵדה "הולכת אתְּ מעִמי" הפך משום מה ל"green flower"; "נעל של משי" משיר הפרֵדה "לנתיבך הנעלם" (שאינה אלא גרב משי) תורגמה ל"silken shoe". קריאת הצער "אללי" בשיר "שחה נפשי" הובנה כנראה בטעות כ"אל אלוהים", שכן היא תורגמה "god have mercy" במקום שתתורגם, כפי שתרגמוה אחרים: "woe unto me". הצירוף "כלבים נבָלים" בשירו של ביאליק "רק קו שמש אחד עֲבָרֵך" אין משמעו כלבים העטים על נבֵלות, ועל כן אין הצירוף האנגלי "carrion dogs" מתאים להם כלל וכלל. ואפשר עוד למנות ולמנות: שיבושים כאלה בהבנת הנקרא מופיעים כאן כאמור על כל צעד ושעל.
לפעמים אין מדובר באי הבנת הנקרא, אלא "סתם" בחוסר חוש אסתטי. שיר של ביאליק איננו רֶפּליקה תאטרונית, שצריכה להיקלט בהרף עין אצל קהל גדול והטרוגני. לפיכך, אי אפשר לתרגם את השורה הטעונה "ואנכי גוזל רך נשתכחתי מלב" ("לבדי") במילים משוללות כל איכות פיוטית, כדוגמת "and I, a tender chick, was quite forgot". על תרגום מעֵין זה פסקו חז"ל את הפסוק: "כל המתרגם פסוק כצורתו הריהו בדאי". הנה, נתגלה לי באקראי שמשורר מטפיזי אנגלי בן המאה ה-17, רוברט ווהן (Vaughan), פתח את אחד מ"שירי הקודש" הנודעים שלו – "Ascension Hymn" – במילים הבאות: "They were all gone into the world of light / And I alone sit lingering here". פתיחת "לבדי" של ביאליק דומה אפוא דמיון מפתיע לפתיחת שיר אנגלי, שאותו לא קרא ביאליק מימיו, וגם בו לובש הדובר העוזב את סף בית התפילה את דמותו של גוזל רך. ואולם, המשורר האנגלי, שניחן כמובן בחוש אסתטי וברגישות פיוטית, כינה את הגוזל הנטוש בשם "fledgling", ולא בשם "chick" – כינוי מגוחך המכיל השתמעויות לוואי שאינן ממין העניין.
*
נשאלת אפוא השאלה: הא כיצד נתן חוקר ביאליק כדוגמת דן מירון את ידו לתרגום כה כושל וקלוקל, ואף צירף לו מבוא ארכני המעניק לספר הילה כוזבת של מכובדוּת, שבלעדיה לא הייתה הוצאת הספרים האוניברסיטאית מפרסמת בנקל ספר ביכורים של מחזאי אלמוני? האם לא קרא את התרגום בטרם צירף לספר מבוא בן חמישים עמודים, כדוגמת כתבי ההסכמה שהעניקו רבנים תמורת תשלום הגון (שעליהם הלעיגו סופרי ההשכלה, מפרל ועד יל"ג, ושעליהם קונן עגנון בסיפורו "והיה העקוב למישור")? והרי מירון קרא לפחות את תרגום השיר "לא זכיתי", שהרי במאמרו (שגם אותו, דרך אגב, תרגם הדר עטרי) מובאת כותרתו של "לא זכיתי" בתרגום אנגלי אחר מזה המופיע בגוף הספר, רמז לכך שתרגום שיר זה לא קלע לטעמו של נותן החסות. מדוע, אם כן, לא העיר מירון את עיניו של ידידו הצעיר, שבידו הפקיד את תרגום מאמרו, ולא הפנה את תשומת לבו אל הטעות הגסה בשורות הסיום של אותו שיר עצמו, שעה שהפך את החֵלב והדם ל-"milk and blood"?
בסוף ימיו, משביקש ביאליק להתנער מן הטרדנים הרבים שהסיחו את דעתו, הוא חילק להם הסכמות על ימין ועל שמאל, עד שיצא שמו בישראל כ"שׂר המַסְכּים" (על משקל "שׂר המַשְקים"). גם מירון, להבדיל, מחַלק בשנים האחרונות "הסכמות" בדמות מאמרי מבוא ארוכים כאורך הגלות המצורפים לספריהם של בני חסותו. אולם אין בכוונת שלל "הסכמותיו" של מירון לסייע למבקר להתנער ממבקשי החסות. אדרבא, הוא רואה בהם קרש קפיצה להגשמת מאווייו: הוא מתנחל בספריהם, מציג את הסופרים כדיירי משנה נחותי זכויות בתוך קנייניהם שלהם, ואינו נח עד שמבואו מאפיל על הספר ומחברו. העובדה שמירון, שהוא העורך הראשי של המהדורה האקדמית של שירי ביאליק, נותן גיבוי לתרגום כה פגום וקלוקל של שירת ביאליק, ומצרף לו מאמר מבוא בן כחמישים עמודים, כמוה כגנֵבת דעת. מִמסד הספרות האמריקני הלך אפוא שולל אחר תוויות מאחזות עיניים כמו מעמדו של המשורר המתורגם, שם ההוצאה ושמו של נותן החסות, והחליט לכלול את הספר ברשימת המועמדים לפרס יוקרתי כדוגמת הפרס של אגודת המתרגמים בארצות-הברית. באתרי האינטרנט מדורג הספר בדירוג איכות של "חמישה כוכבים", ומוזכר במנוע החיפוש "Google" עשרות פעמים, אם לא למעלה מזה. לדידי, הופעת הספר Songs From Bialik הוא יום נוּגה לעולם הספרות, העברי והאנגלי גם יחד.