ההשכחה וההכחשה

נורית גרץ, "ספר שכבר לא ייכתב", הוצאת דביר,

ערכו: יגאל שוורץ ומעיין יוסיפון, מודיעין 2026, 143 עמ'.

בדור האחרון הציף את שוק הספרים ברחבי העולם גל של רומנים המתבוננים באדם המתקשה בתפקודו הקוגניטיבי. חלק מגיבורי הרומנים הללו לוקים בדימנציה או באלדסהיימר, ומפסיקים להכיר אפילו את בני משפחתם הקרובים ביותר. הראשון בספרים אלה היה כמדומתני הספר "Still Alice" (בעברית: "עדיין אליס") מאת ליסה ג'נובה (Genova), שראה אור ב-2007, ותורגם לעשרים שפות, אף זכה לעיבוד קולנועי. ג'נובה, נאורולוגית מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית, שעקבה אחרי תהליכיה של מחלת הדימנציה של סבתהּ, בראה בספרה גיבורה בדויה, צעירה למדיי בשם, אליס הו'לנד (Howland), חוקרת בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, המידרדרת אל תהומות השיטיון (כיום – כך שמעתי מרות אלמגור-רמון – האקדמיה ללשון העברית המירה את ה"שיטיון", שהייתה בעבר החלופה העברית של "דימנציה", במושג "קיהיון", שאינו פוגעני ומעליב כקודמו). בספרות העברית, אם אינני טועה, קדם לכולם ספרו בפרוזה של המשורר אשר רייך "זיכרונות של חולה שִׁכחה" (1993), שאמנם לא קיבל בארץ תגובות רבות בביקורת, אך תרגומו הגרמני זכה להצלחה רבה, ואפשר שגרר אחריו את גל ספרי הדימנציה והאלדסהיימר שנכתבו בגרמנית בדור האחרון.

בין הספרים על הקיהיון שראו אור במקומותינו בלט במיוחד הרומן של א"ב יהושע "המנהרה" (2018), שגיבורו הוא פנסיונר בן 72, שמתחיל לשכוח שמות, כמקובל ב"גיל השלישי", ובהדרגה הולך מוחו ומתכרסם. ניווּנו של הגיבור ושאיפתו לנווטו לכיווּן יצירתי מוליד ברומן רגעים טרגי-קומיים המנסים להנדס פתרונות אבּסוּרדיים רגע לפני החשכה. בלט גם ספרה המינימליסטי של הסופרת נֹגה אלבלך "האיש הזקֵן" (2018), שבּוֹ נפרדת הבת, ברגישות ובכאב, וללא שמץ של סנטימנטליוּת, ממי שהיה אביה לפני שהלך ונחלש תפקודו הקוגניטיבי, עד שבסופו של דבר נשאר עם הכינוי האימפֶּרסונלי "האיש הזקֵן".

נשאלת השאלה: מהי האֶטיוֹלוגיה של התופעה התרבותית הזאת – ריבוי ספרים על קהות החושים התוקפת אנשים בעודם בריאים בגופם ומתפקד מן הבחינה הפיזיולוגית? האם מחלות הדימנציה והאלדסהיימר נעשו שכיחות יותר בדור האחרון והספרות בעצם משַׁקפת את התופעה החוץ-ספרותית שהולכת ומתפשטת? נראה שבחלק מהספרים משתקפת המחלה כפי שהיא נראית בעיני סובביו של האדם החולה, בחלקם היא משתקפת דרך תודעתו העמומה של החולה עצמו, ובמקרים לא מעטים משמשת מחלת הקיהיון מטפורה מורחבת למצב בין-אישי קולקטיבי, אפילו לאומי ובין-לאומי, שתקף את המדינה ואת העולם בשנים האחרונות.

( לחצו לדף הספר באתר עברית )

נורית גרץ, בספרה החדש "ספר שכבר לא ייכתב" (2026) מבססת אף היא את סיפורה על סיפור אישי כאוב: מחלתו של בעלה עמוס קינן, ששנותיו האחרונות עברו עליו בקיהיון. ואולם, היא מצאה בספרה פתרון שונה לחלוטין מזה של קודמיה. לא זו בלבד שהיא מתארת את מצבה של האישה החולה, אלא גם "מַלחִימה" עם גופה ועם נפשה של האני-הדוברת שהיא אישה בריאה ונאורה הנגררת אל עולם החושך. היא בדתה לעצמה גיבורה קהת חושים וזיכרון, שנדבקה אל דמות ה"אני" מבלי לתת לה מנוח. גיבורת-הצֵל שלה מלַווה את ה"אני" לכל מקום, שואלת שאלות, דורשת תשובות, ומשתלטת על חייה (האם השם "שרה", המוענק לה במהלך הסיפור רומז לכך שהיא משׂתררת על המציאוּת הבריאה והמוארת, ומסכנת את קיומה?). או שמא כוונה אלגורית נסתרת לפנינו, המרמזת למציאוּת חיינו המוטרפת?

אחד או שניים מהתהליכים העוברים על נפשו של אדם שחווה חוויה טראומטית, קשה מנשוא הם, כידוע, ההדחקה וההכחשה (וההכחשה הן דומה להשכחה). הפסיכולוגים מיטיבים להסביר את הסיבות הגורמות לאדם הסובל להשכיח ביוזמתו את אירועי העבר, או להיכנע לכוחות הטבע הדוחפים אותו לעֵבר השִּׁכחה. הם אף יודעים לתאר את תוצאותיו של התהליך זה – שהוא גם תרפויטי ובונה וגם משחית והורס.

בילדותי הייתה לי מורה מופלאה (אקרא לה כאן בשם הבדוי "לאה") שעלתה בידיעותיה ובכשרונותיה הפדגוגיים על כל המורים שהכרתי אי פעם. אנו, תלמידיה, ידענו שבתום מלחמת העצמאות היא נותרה אלמנה צעירה עם תינוקת בת שנתיים, שחרף תנאי החיים הקשים גדלה לתפארת והגיעה למעמד הנכבד ביותר בתחומי עיסוקה. לימים שיקמה המורה לאה את חייה ונישאה בשנית, אף נולד לה בן מוכשר, יפה ואמיץ, ששירת ביחידת צנחנים שצלחה את התעלה במלחמת יום הכיפורים, אך הוא נפל בקרב. פעמיים לא ריחם הגורל על המורה הנדירה הזאת, שידעה רק להעניק, אך במהלך חייה יקיריה נלקחו ממנה ושְׁכוֹל רדף שכול.

לא ארכו הימים, ושמעתי מבִּתָּהּ שהמורה לאה, שהידע והחָכמה שפעו מתוכה כמעיין המתגבר, לקתה בדימנציה, וכבר אינה יודעת מימינה ומשמאלה. שאלתי את עצמי אם אין זו אחת הדרכים שבהן הטבע מֵגן על ברואיו. אפשר שכך זוכים אנשים פגועים במזור ובהקלה לנוכח סבל נפשי בלתי נסבל שאי אפשר לשאתו בדעה צלולה. כדברי הגיבורה הדימנטית בספרה החדש של נורית גרץ: "תחזירי לי את השכחה. אני רוצה להפסיק לאט, בנחת" (עמ' 86 – 87).

ואולם, לשִּׁכחה הכמו-תרפויטית הזאת, המסתירה כל רע והאופפת את האדם הפגוע ב"שמיכת-פוך" רכה, יש גם מחיר כבד, והמחיר הוא החיים עצמם, שאותם החולה מאבד לבלי שוב. את המחיר משלמים, כמובן, גם בני המשפחה שמתבוננים במי שהיה בן-אדם מלא ברגשות וברעיונות, בזיכרונות ובתקוות, בסקרנות ובידע, ועתה אינו אלא קליפה חלולה שאיבדה את תכניה. האדם השוכח המשתבלל בתוך עצמו, מתקשה להתמצא במציאוּת הסובבת אותו: עם בני משפחתו ועם חבריו, עם עמיתיו ושכניו ועם כל הקניינים הרוחניים שצבר במהלך חייו. האם ניתן לכנות את שברירי התמונות והזיכרונות המרצדים לפעמים מול עיניו בשם "חיים"?!

ומה קורה כאשר אומה שלֵמה חוֹוה תהליכי הדחקה והכחשה, או, גרוע מזה, שוקעת לדימנציה בעקבות אירועים טראומטיים שפקדו אותה?! מחד גיסא, נורית גרץ כותבת בסגנון מֶטָא-מודרניסטי, המערב לשון ישירה וספרטנית, המייצגת את המציאות ללא קישוטים. מאידך גיסא, היא משלבת בכתיבתה מובאות מן הספרות והקולנוע, אף מחַיה דרך כתיבה בת חמישה-שישה דורות: הכּתיבה מפי "אני" שהוא גם אישי, אך גם קולקטיבי-לאומי הבוחן את חיי עמו ומנתח אותם לגורמיהם.

לא במקרה הספר הזה נזקק לשתי נשים המתמזגות לדמות אחת: לאֶגו ולאלטר אֶגו, לצד מואר ונאור ולצד חשוך שאיבד את ההבנה והתבונה. מן הצד האחד, הספר בנוי מפרגמנטים המשקפים לכאורה את התודעה המפוררת של האישה הדימנטית, ומן הצד השני נפרשת בו ההיסטוריה של בני עמנו, מימי קדם ועד ימינו, כשורה מפורקת וסדורה כאחת של אירועים קטסטרופליים, טבולים בדם ובדמעות.

כמו עגנון ב"עד עולם" הלכה כאן גם נורית גרץ לשיטתו של ביאליק שליכד ב"מגילת האש" את אירועים החורבן והתקומה שטִלטלו את העם ואת העולם לאורך ההיסטוריה, בניסיון לחשוף את תבנית-הקבע של אירועים כאלה. "מגילת האש" נפתחת בתיאור חורבן הבית השני והיציאה אל הגלות, אך תיאור זה רווּי בהדים וזכרי דברים מחורבנה של רומי. תמונתו של האל שנתבלעה דעתו היושב על כיסאו מול הלהבות עטוי אדרת פורפוריה (אדרת ארגמן) דומה לתיאורה של רומי הבוערת שעל רקעהּ ישב נרון קיסר וניגן בנֵבל. מדובר בפסיפס, או קולז', מרסיסיהם של כל האירועים הקטסטרופליים האלה, למן ימי קדם ועד לעת החדשה. תוך כדי הלחמתם של סיפורים שונים ושילובם זה בזה ביקש ביאליק לתאר את התבנית החוזרת בסיפורי החורבן לדורותיהם, והראה שדי בגחלת אחת מן האש הגדולה כדי שיום אחד, לאחר מצוקות שאול ושחת, תגיע עת תקומה, ולוּ גם רפה ומהוססת. המלחמות, החורבן והתקומה משתקפים בספרה של נורית גרץ אפילו בשמות הרחובות: מחד גיסא, רחוב אגריפס (שאביו הוצא להורג בידי הורדוס), רחוב בר-כוכבא, רחוב יהושע בן-נון ורחוב הל"ה, ומאידך גיסא, רחוב האורן, רחוב הגפן ורחוב היסמין.

כך נהג גם עגנון בסיפורו "עד עולם". הוא הִלחים זה לזה סיפורי חורבן רבים, מכל התקופות, ומצא את היסוד הארכיטיפּי שבבסיסם, המאחדם תחת הכותרת "תולדות עם ישראל". הוא למד מ"מגילת האש" של ביאליק, והעמיד יצירת קולאז' הבנויה מרסיסי תמונות מאירועי החורבן שבכל דור ובכל אתר, אף למד ממנו את החוקיות ההיסטורית שלפיה לכּוֹח ולשלטון הרשע יש תאריך תפוגה ושאי אפשר לקיימם "עד עולם". הוא אף למד מביאליק את הרעיון שלפיו הרוח המנשבת בין עלי-הספר נצחית יותר מן המלחמות שהספר מתעד. הספרים יעמדו על תלם דורות אחרי שהדי מלחמות הדמים ישככו ויישכחו. וכדברי נורית גרץ לשירי לב-ארי שראיינה אותה על "ספר שכבר לא ייכתב": "אם החיים שלי נגמרים, יישארו אלה שכתבתי". במילים אחרות: ייתכן שסיפורה של דמות הצללים הדימנטית שדבקה בה ישרוד ויאריך ימים אף יותר מן המחברת הנאורה והמוארת הכותבת את הספר.

כסיפור אלגוריסטי סמוי לתיאור התופעה של הגורל היהודי הנפתל, המשתרג עם גורלם של יריביו, משמש כאן היישוב מוצָא שבּוֹ מתגוררת, ומשפחתה לא נקשרה תמול שלשום למקום היפה הזה. לפי כתבי יוסף בן מתתיהו הקימו שם הרומאים יישוב שנקרא לפני החורבן "קולוניה אמאוס". אחר-כך שכן במקום הכפר הערבי קאלוניה. בפרעות תרפ"ח תקפו בני הכפר הערבי את תושבי מוצא היהודים, ומרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי, שהיה כבן תשע בלבד הצליח להימלט. לימים, בין פיגוע לסולחה, התנהלו החיים במקום, ועכשיו מהלכת בו האני-הדוברת, מלוּוה באישה הדימנטית שדבקה בה, והיא מתלבטת אם לספר את הסיפור ל"אשת הצללים" שלה, המלַווה אותה לכל מקום.

נורית גרץ מצאה אפוא פתרון יצירתי מקורי וייחודי, שאפשר לה לכתוב קטעים פרגמנטריים, אך גם לספר את הסיפור בתבונה, ללא עמימות וקיהיון. עתה היא מהלכת, כדברי האני-המספרת, בין ההריסות, במוחש או בעיני הרוח שלה, ורושמת זכרון-דברים של רשמים, הרהורים, תוך עירוב זמנים ובלי גבולות של עבר והווה. ספר קטן גדול, מאופק ומטלטל. קראתיו לפני כשבועיים, והוא ממשיך לרדוף אותי – לענג אותי במראותיו ולהפחידני במחשבות אפוקליפטיות על העתיד הצפוי לנו.