נתיב נדודיה של "אַ יִידישע מאַמע" – מהגולה לארץ-ישראל
- לפני 17 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
על ספרו של דוד אסף "אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי", הוצאת מאגנס, ירושלים 2026, 432 עמ'.
פרופסור (אמריטוס) דוד אסף, היסטוריון שהתמחה בתולדותיהם של יהודי מזרח אירופה, התמקד אחרי פרישתו לגמלאוּת בתולדות הזֶמר העברי, והפיק בשנים האחרונות שני ספרים אקזמפלריים: "שיר הוא לא רק מילים" (2019) ו"אמא יקרה לי" (2026). בדרך-כלל מתוארת האם כמי שמנענעת את העריסה ושרה שיר לתינוקהּ, ואילו בספר "אמא יקרה לי" נאספו שירים שכָּתבו הבָּנים לאמא, או על אמא, בנימה סנטימנטלית, או בהומור המנטרל את הרגשנות המביכה.
הפסוק "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח), ורש"י פירש: '"שמע בני מוסר אביך' –מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה. 'אמך' – אומתך, כנסת ישראל [...] והם דברי סופרים, שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה". משמע, לפי רש"י הבן נוחל מן האב את היסוד המוצק והלא משתנה שבמסורת, ומן האם – את הצדדים המעשיים של שמירת המצווֹת. ואולם, השכלתן הדלה של הנשים ברוב קהילות ישראל לא העניקה לאם "העברייה" כלים להתמודד עם שאלותיהם של ילדיה. נשארו רק האהבה והדאגה האין-סופיות של אם לפרי-בטנה, שמצאו את ביטויין בעיקר בהתחום ההזנה – למן הנקת היִלודים ועד להכנת הארוחות שעלו על השולחן בבתי דלים. את האם היהודייה הארכיטיפית תיאר ביאליק בשירו "שירתי", שבּוֹ תיאר את האם האופה פת לחם לילדיה, אף שולחת ידה במחט ומתקנת את הבגד העובר מילד לילד.
ספרו של דוד אסף עוקב אחר נתיב נדודיה של "אַ יִידישע מאַמע" – מהגולה לארץ-ישראל. במבוא הוא מספר על אִמו הפרטית רחל בלומברג, ילידת ורשה, שלמדה בבית-ספר ממשלתי פולני, שרוב תלמידיו היו יהודים, ולימים סייעה לבנה בתרגום טקסטים בלשון יידיש שסייעו לבנה במחקריו ההיסטוריים. דור אחד לפניה לא זכו רוב בנות ישראל להשכלה מתוקנת. בנות נשארו בבית לעזור לאמותיהן בהשגחה על אחיהן הקטנים, אף לסייע בבישול, בניקיון ובהטלאת הבגדים הישנים. השינויים שנתחוללו בשנות מפנה המאה העשרים בהשכלתה של הבת "העברייה", חוללו מפנה רב-ממדים בתולדות העם. עד אז שררה אנאלפבתיות בקרב נשים, שנזקקו בבית-הכנסת ל"מגדת" שהשמיעה להן את פסוקי "צאנה וראנה". עם שליחתן של הבנות ללימודים, נוצר לא אחת פער בינן לבין הגברים, בוגרי ה"חדר" וה"ישיבה", שלא למדו אלא לימודי קודש. ברי, האישה "העברייה" לא ידעה עברית ("עברי" היה, בעקבות הרוסית, שם נרדף ל"יהודי"), ורוב הצעירות שהגיעו ארצה בעליות הראשונות עשו בארץ את צעדיהן הראשונים בשפה העברית. התמזל מזלה של אמו של דוד אסף, שנישאה לגבר משכיל, שידע לגשר על פערי הרקע ולכונן חיי משפחה תקינים.
חלקו השני של פרק המבוא מוקדש לשיר-הזֶמר הידוע "אמא יקרה לי", פרי-עטו של המחנך משה דפנא, מחלוצי העלייה השנייה שהשתתף ב"ריב הלשונות", וחיבר שירים פופולריים כדוגמת "למה?" ("הודי חמודי") על נכדו אהוד (יליד 1939), שנפל לימים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז. למותר לציין, שיר נלבב זה מושר גם כיום, כ-85 שנים לאחר חיבורו, בגני הילדים, ולא ב"יום האם" בלבד.
אחרי פרק המבוא באים שני שערים – "בגולה" ו"במולדת" – ובהם מיטב השירים על שתי דמויות יסוד בחיי העם: האם היהודייה והאם הישראלית. הפרקים נסבים סביב מוטיבים המשותפים לשירים אחדים: שירי הגולה נסבים על דאגת האם לבנה היוצא לארץ-ישראל, על קשיי הזיווגים וההזדקקות לשדכנים, על מכתבים שכותבת האם לבנה, על האם היהודייה באמריקה. השער "במולדת" מציג שירים על קשיי ההתאקלמות, על מכתב שכותבת אם לבנה החייל, על אם המתגאה בבנה החייל ובאותות האהבה שהוא משגר אליה, על האם הישראלית בעיני בנה וההתרפקות על עברה החלוצי.
וכאמור, לא אחת שירי האם העבריים נכתבו בהומור, המציל אותם ממנה גדושה יתר על המידה של רגש ורגשנות. כך, למשל, בפזמונו של אלתרמן "מכתב מאמא" – עיבוד קומי למען תאטרון "המטאטא" של הפזמון הסנטימנטלי ביידיש "אַ בריוועלע דער מאַמען", פרי-עטו של שלמה שמולביץ'. אלתרמן תרגם את השיר ב-1941, בהתקרב צבאו של רומל אל שערי הארץ, ובאמצעותו ביקש להעלות את המוראל של מתנדבי היישוב. עיקרו של ההומור נעוץ בהשגותיה הקטנות של האם היהודייה ואי-יכולתה להבחין בין עיקר לטפל. בנהּ נלחם במלחמה גורלית, לחיים ולמוות, והיא טורחת להזכיר לו שישמור על צלוחית הריבּה ששלחה אליו בחבילה. נדמה לה שהבן עדיין ברשותה, והיא נוהגת בו כאילו הוא עדיין חוסה תחת כנפיה: מזכירה לו לקחת סוודר טרם צאתו להתקפה, מציעה לשלוח אליו סרטים כדי להעלותו בדרגה, אף הופכת לרגע ל"קצין מִבצעים" של החטיבה, ונותנת לבנה עצות אסטרטגיות: שלא להקיף את האויב לבד אלא בליווּי חבריו, שלא להתנפל על גנרלים (די לו, לִבנהּ של האם היהודייה, בהכנעת דיוויזיה של חיילים פשוטים), או לשים פתק על העֶמדה – פתק שיעיד נאמנה שהעֶמדה שייכת לו. בידע-חושף-בּוּרוּת היא מייעצת לו לסחוב את הטנקים אחד-אחד (תוך ערבוב היוצרות בין 'טנק', בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין רכב צבאי משורין).
הספר כולו עוסק בשירה הקלה, ואף-על-פי שיש בו שירים אחדים של גדולי המשוררים, אין הוא שם פדות בין עידית שתשרוד לדורות לבין שירים שאולי עתידים לחלוף עם הרוח. "אמא יקרה לי" הוא ספר "דמוקרטי" עד מאוד, שעוסק בכל השירה – בשיר ה"קאנוני" ובפזמון המזדמן – באותה מידה של כבוד והתעמקות מחקרית. אך-על-פי-כן, באופן טבעי ומובן מאליו, הדיון הולך ונעשה מורכב ומעניין יותר ככל שמדובר בשירים כדוגמת "אין מיטן וועג שטייט אַ בוים" ("על אם הדרך עומד עץ") מאת איציק מאנגר. הפרק על גלגולי שיר זה ושלל תרגומיו הוא בעיניי הפרק המרתק ביותר בספר.
אגב קריאה, עלו בי מחשבות לא מעטות האומרות "דָּרשני!". בולט למשל, ההבדל בין האם היהודייה, שנעשה מושג ידוע ו-icon תרבותי המייצג אימהות רבות במרחבי העולם היהודי, לבין האם הגדולה בנצרות שהיא אחת ואין בלתה. בולט גם המוטיב הספרותי של הבן היוצא לחפש את אִמו האובדת או תר אחרי תרופה שתמצא ארוכה למחלתה (כדוגמת הילד מרקו מן הסיפור "מהאפנינים עד האנדים" בספרו של ד'אמיצ'יס "הלב" מ-1882, וכדוגמת הילד מהסיפור "פרח לב הזהב" מ-1930, פרי עטו של שלמה זלמן אריאל), אך אין במקביל סיפורים כאלה על בן היוצא לחפש את אביו או תר אחרי תרופה שתציל אותו ממחלתו.
לא מקרית היא בעיניי העובדה שטובי השירים על האם נכתבו באנגלית על-ידי משוררים כדוגמת אדגר אלן פו, רוברט לואיס סטיבנסון ורודיארד קיפלינג, שלא התביישו לכתוב על רגשות אנושיים כמו אהבת אם, בלי אירוניה וסרקזם. עם התבססות הרעיונות הפרוידיאניים שייחסו לבנים את "תסביך אדיפוס" (התאהבות באם) ולבנות את "תסביך אלקטרה" (תחרות באם) כבר לא נכתבו שירים "קאנוניים" כאלה הכתובים מנהמת הלב. השיר המרגש ביותר המוקדש לאם הוא בעיניי שירו הקצרצר של ר"ל סטיבנסון "לאמא", שכל כולו בית אחד, ובו שולח המשורר לאִמו את חרוזיו שיזכירו לה אולי את קולות הילדוּת (את טיפוף צעדיו של ילד קטן במסדרון הבית):
You too, my mother, read my rhymes
For love of unforgotten times,
And you may chance to hear once more
The little feet along the floor.
("גַּם לָךְ, אִמִּי, שְׁלוּחִים שְׁלַל חֲרוּזַי/ בְּרֶגֶשׁ אַהֲבָה שֶׁעַד כֹּה לֹא הִרְפָּה, /
וְאַתְּ תּוּכְלִי שֵׁנִית לִשְׁמֹעַ אָז אוּלַי/ קוֹל צְעָדִים קַלִּים לְאֹרֶךְ הָרִצְפָּה";
מאנגלית: ז"ש).
*
בשירו המאוחר "פרֵדה" תיאר ביאליק את מתת ידה הדלה של אִמו, שהושמה בצרורו ערב עזיבת הבית: "חֲרֶרֶת כֻּסְּמִים, מַאֲפֵה יָדָהּ" וסידורו הבלוי של אבא. מתנות אלה, היקרות והדלות כאחת, נשארו חקוקות בזיכרונו עד אחרית ימיו. על סיפורים כאלה, המעדיפים את מתת ידה הדלה של האם הרחמנייה העמלה בין כותלי הבית על פני כל אותם אוצרות קורח קרים ומנוכרים, המחכים לו לאדם בחוץ, בנויה אחת האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. אגדה זו מספרת על קורותיו של ילד שלא היה מוכן להמיר את המצנפת שסרגה לו אמו אפילו בכתר המלכות שהוצע לו. על אגדות כאלה בנוי גם שירו של טשרניחובסקי "היֶּמשן", המסַפר ברובד הגלוי על מנהיג גולה החוזר לביתו בעקבות ריחו המוּכּר של אחד מצמחי מולדתו, ובסמוי – על משיכתו היהודי כבחבלי קסם לאומתו החדשה-ישנה ואל מולדתו החדשה-הישנה, שאותן נצר בלִבּוֹ רק בעזרת "הפסוק".
דמות האם נכרכה בתרבות העברית בדמות האומה, ב"שפת האם" ובמושגים לאומיים טעונים כמו "מולדת" ו"שכינה". ככלות הכול, האם היא הנותנת לרך הנולד את זהותו היהודית, שהרי יהודי על פי ההלכה הוא רק מי שנולד לאם יהודייה (אלא אם כן התגייר), אפילו אביו אינו יהודי. למן שיר-הערש שהיא משמיעה לעולל היונק ועד לשירים הנכתבים לזכרה, האם היהודייה היא דמות יסוד בשירה העברית, ולה ייחד פרופ' דוד אסף את ספרו המרשים והמפואר "אמא יקרה לי" –ספר מתנה שכל אם תשמח לִרוות משיריו ומן הידע הרב שהוא מעתיר על קוראיו.
