מה נאה העולם בראשית חודש מאי
- לפני 36 דקות
- זמן קריאה 10 דקות
לציון 115 שנים להולדתה של לאה גולדברג ביום 29.5.1911
"לאחותי הקטנה" – שיר פוליטי במסווה של שיר-טבע תמים לילדים
בעת פרסום שירהּ של לאה גולדברג 'לאחותי הקטנה' באביב 1939, 1 כבר הורגש באוויר העולם "ריח של אבק-שריפה". לאחר אירוע ברברי כדוגמת "ליל הבדולח" (נובמבר 1938) כבר ידע כל בר-דעת שלא ירחק היום שבּוֹ תשתלט גרמניה על הונם ועל רכושם של תושביה היהודיים ותגרשם לכל עֵבר. את סופם המר במחנות ההשמדה ניחשו בשלב זה רק סופרים אחדים מרחיקי-ראות ובעלי חושים מחודדים, שמילטו את נפשם ואת משפחותיהם, אף הִצילו קומץ ידידים שהִטה להם אוזן.
לא עברו אלא ארבעה חודשים מיום פרסום השיר "לאחותי הקטנה", והתחילו להגיע הידיעות על מלחמת העולם, שסימניה המוקדמים זוהו בחבורת "יחדיו" עוד לפני שהוכרז התאריך הרשמי – 1.9.1938. לאה גולדברג, בת החבורה, שכבר עזבה את ערי גרמניה, שבהן עשתה את שנות לימודיה, אף התנסתה במנוסה מעיר הולדתה קובנה שנעשתה בתוך שנים אחדות מלכודת מוות ליהודיה, יצאה בשנת 1935 ל"פלשתינה" (כך כונתה ארץ-ישראל בפי בני משפחתה, ולא "ארץ ישרוּאל" כפי שכּוּנתה בפי יהודי מזרח אירופה). חרף גילה הצעיר, המשוררת שהגיעה ארצה בגיל 24 הבינה אינטואיטיבית שכּוֹח אַל-אנושי, עתיד לכבוש את אירופה ולנסות להשתלט על העולם כולו. השיר משמיע אמנם מילות הרגעה "לאחותי הקטנה", אך הן נועדו לחפות על האימה שאחזה במשוררת בשנת 1939 מפני הצפוי לעם ולעולם כולו:
לַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה
אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַבַּיִת,
עַל גִּבְעָה יְרֻקָּה אַתְּ עוֹלָה לְשַׂחֵק,
אַתְּ רוֹאָה אֶת הַיָּם הַמַּכְחִיל עַד אַפְסַיִם.
אַתְּ רוֹאָה אֳנִיּוֹת עַל הָאֹפֶק הַרְחֵק.
וְעִירֵנוּ יָפְתָה וּבָתֶּיהָ הִלְבִּינוּ
וְנִיחוֹחַ הַדֶּשֶׁא עוֹלֶה מִן הַגַּיְא,
מַה גָּבוֹהַּ הַבְּרוֹשׁ בְּגַנּוֹ שֶׁל אָחִינוּ,
מַה נָּאֶה הָעוֹלָם בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי.
בְּאִילָן מְלַבְלֵב הַצִּפּוֹר מְנַתֶּרֶתוְ
הַשֶּׁמֶשׁ בָּרוֹם מַסְבִּירָה לָהּ פָּנִים –
וּבַבַּיִת יַד־אִמָּא רָזָה וְחִוֶּרֶת
וְעֵינֶיהָ כֵּהוֹת לְמִקְרָא עִתּוֹנִים.
אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, אַתְּ שׁוֹתֶקֶת כָּמוֹנִי
וְעֵינַיִךְ חוֹשְׁבוֹת: הָעוֹלָם הַגָּדוֹל!
יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶשׁ וְזֶמֶר וְרֶשַׁע וָעֹנִיוְ
גַבּוֹ שֶׁל אָדָם הַכָּפוּף מִן הָעֹל.
וְאוּלַי לָךְ סֻפַּר וְהֻגַּד, כִּי נִשְׁבַּעְנוּ
לְשַׁחְרֵר אֶת הָאָרֶץ מֵרֶשַׁע וָדָם.
כִּי לִבֵּנוּ כָּבֵד, אַךְ תָּמִיד הֶאֱמַנּוּ
כִּי נָשִׁיב לָעוֹלָם אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁל אָדָם.
וְיָבוֹאוּ לֵילוֹת וְיָמִים יַעֲרִיבוּ
וְשָׁנָה אֲרֻכָּה תִּצְטָרֵף אֶל שָׁנָה.
וְאִילָן יְלַבְלֵב וּשְׂדוֹתֵינוּ יַזְהִיבוּ
וְתִגְדַּל וְתֶחְכַּם אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה.
וְהַקְּרָב יִגָּמֵר וְנֵצֵא מִן הַבַּיִת,
עַל גִּבְעָה נַעֲלֶה וְנַשְׁקִיף אֶל הַגַּיְא,
וְנִרְאֶה אֶת הַיָּם הַמַּכְחִיל עַד אַפְסַיִם,
מַה יִּשְׂמַח הָאָדָם בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי!
שירים מחורזים (ולפעמים גם מולחנים) על חודש מאי – חודש האביב "הנפלא" ו"היפהפה" – מצויים למכביר בספרות העולם. מִבֵּין השירים המוּכּרים לי, הקושרים תהילה לחודש מאי, המוקדם ביותר הוא שירו של המחזאי תומס דֶקֶר (1572 – 1632) – "The Merry Month of May" ("חודש מאי השמח") – שהולחן והוצג במערכה החמישית של המחזה "The Shoemaker’s Holiday" ("חוּפשת הסנדלר"). השיר האליזבתני פותח במילים הבאות:
O the month of May, the merry month of May
,So frolic, so gay, and so green, so green, so green!
O, and then did I unto my true love say:
"Sweet Peg, thou shalt be my summer's queen!".
הוֹ, חֹדֶשׁ מַאי; הוֹ, חֹדֶשׁ מִתְרוֹנֵן,
כֹּה מְשׁוֹבֵב-לֵב וְיָרֹק, רַב-עַלְעַלִּים,
כָּךְ בְּאָזְנֵי אֲהוּבָתִי הָיִיתִי מִתְחַנֵּן:
"פֶּג חֲמוּדָה, הֲיִי מַלְכַּת הַקַּיִץ בִּשְׁבִילִי".
(מאנגלית: ז"ש)
השיר המפורסם ביותר על יופיו משובב העין והלב של חודש מאי הוא ה"לִיד" (Lied) של היינריך היינה "Im wunderschönen Monat Mai" ("בחודש מאי היפהפה"), שהוזכר כאן לא מכבר ברשימה על שירו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים". שיר-הטבע של היהודי המומר נועד להעלות על נס את חודש האביב היפהפה ואולי לרמוז לתמורות רעננות שאירעו אז בעולם בתקופת "אביב העמים". להלן מילות שירו של היינה משנת 1821 (הוא הולחן בידי רוברט שומן ב-1840) במקור ובתרגום:
Im wunderschönen Monat Mai,
Als alle Knospen sprangen,
Da ist in meinem Herzen
Die Liebe aufgegangen.
Im wunderschönen Monat Mai,
Als alle Vögel sangen,
Da hab ich ihr gestanden
Mein Sehnen und Verlangen.
בְּחֹדֶשׁ מַאי הַיְפֵהפֶה
עֵת כָּל נִצָּן לִבְלֵב,
אֲזַי גַּם בִּי נֵעוֹרָה
הָאַהֲבָה בַּלֵּב.
בְּחֹדֶשׁ מַאי הַיְפֵהפֶה
עֵת קוֹל צִפּוֹר רוֹנֵן,
אָז כָּל לִבִּי נִגְלָה לָהּ,
עוֹרֵג וּמִתְחַנֵּן.2
(מגרמנית:גילה אוריאל)
והיו שירים נוספים על חודש מאי היפה והנפלא: שירו של גיוֹם אפולינר, שירם של כריס מרקר ופייר ל'אום "Le joli Mai" ("מאי החביב") שנכתב אחרי מלחמת אלג'יריה, פזמונו של איב מונטאן, ולפני שנות דור נצטרף אליהם גם שירו הסָטירי של אהרן שבתאי "חודש מאי הנפלא" (1997):
"בְּחֹדֶשׁ מַאי הַנִּפְלָא הַיָּפֶה / כְּשֶׁנִּפְתְּחוּ כָּל הַנִּצָּנִים /
הָאַהֲבָה הָיְתָה לְגַל אֲבָנִים / בְּלִבִּי הַחֲשׂוּךְ מַרְפֵּא. //
בְּחֹדֶשׁ מַאי הִיא אוֹתִי עָזְבָה, / כְּשֶׁכָּל הַצִּפֳּרִים שָׁרוּ, /
עֵינֶיהָ מֵעָלַי סָרוּ / אָז הִתְחִילָה הָאַהֲבָה".
איך התחילה האהבה ללבלב דווקא לאחר שהאהובה עזבה אותו? את זאת אין אהרן שבתאי מפָרש.
*
שירו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים" – הראה (כמו שירו של ביאליק "בעיר ההרגה") שאין תואַם בין פריחתו היפה והמבושמת של הטבע באביב לבין מצבו של האדם, הנופל קרבן לרוע ולאלימות. אפשר ששירו הפָּציפיסטי של אלתרמן "אל תתנו להם רובים", המדגיש את יופיו של חודש מאי האביבי על רקע זוועות המלחמה, עורר את לאה גולדברג לכתוב את שירה "לאחותי הקטנה" על אחות שמעולם לא הייתה לה. בשירו של אלתרמן המילה "אחות" יותר משהוא כינוי לבת-משפחה הוא כינויה של האחות הרחמנייה המטפלת בפצועי הקרבות: "עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,/ רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה./ חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים/ שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה".
שירו הפָּציפיסטי של אלתרמן "אל תתנו להם רובים" התפרסם לראשונה בקיץ 1934 בכתב-העת "טורים", אכסנייתו של שלונסקי,3 והיה עד מהרה לשיר זֶמר פופולרי. על תפוצתו ומעמדו הציבורי תעיד העובדה ששיר זה לבדו מייצג אכאן כת אלתרמן באנתולוגיה "שירתנו הצעירה", שהוציא המשורר והמתרגם אליהו מייטוס בשנת תרצ"ח. כאן כָּלל מייטוס בצד שירים לא מעטים של שלונסקי, אבי החבורה המודרניסטית, רק שיר אחד של אלתרמן. השיר שהולחן בידי סטפן וולפה נתחבב על חניכי תנועות הנוער של מפלגות ה"שמאל" והושר בקיבוצי "השומר הצעיר". הוא נעשה כה פופולרי עד שרטוש, יריבם הפוליטי של משוררי "אסכולת שלונסקי", חיבר לו פָּרודיה.4
"כוכבים בחוץ", ספר שיריו חסר-התקדים של נתן אלתרמן, ראה אור כשנה לפני "אחותי הקטנה", שיר-הילדים הצנוע של לאה גולדברג, וחולל מהפכה רבת-עָצמה בשירה העברית. לאה גולדברג הוקסמה מספר זה, ואף תרגמה לימים אחדים משיריו לרוסית. בשירי "כוכבים בחוץ" השתמש אלתרמן בלשון הפְּנִייה "בתי", "אחותי", "אחינו" לאו דווקא בהקשר המשפחתי. הבת, האחות והאח יכולים היו להיות לפעמים גם יֵשויות מוחשיות שאינן שייכות לדובר בקשרי משפחה. הם יכולים להיות אנשים בשר-ודם, אך גם ישויות מופשטות, שהשיר העניק להן תכונות אֱנוש. גם בשירה של לאה גולדברג "לאחותי הקטנה" – האחות הקטנה, האח והאם יכולים לייצג גם ישויות מופשטות, ולא רק קשרי משפחה ממשיים. בעיקרו של דבר "אחותה הקטנה" של הדוברת פונה אל הילדים, קוראי השיר, בנימה הדידקטית, כמורה אל תלמידיה, וגם הם אחֶיהָ ואחיותיה.
*
"לאחותי הקטנה", שירה ה"פשוט" וה"קל" של לאה גולדברג, מכיל בתוכו במקביל שלושה שירים שונים, שכל אחד מהם מופנה לקהל-יעד שונה:
יש בו שיר אביב קליל ותמים, עליז ואוורירי, המיועד לילדים – שיר המתאר את פריחת הטבע לאחר חודשי החורף הקרים.
יש בו שיר חגיגי לקראת האחד במאי, שסימל מסוף המאה התשע-עשרה את יום הפועלים הבין-לאומי ואת המאבק למען זכויות העובד. פן זה של שיר-הילדים "לאחותי הקטנה" ניכּר מן השורה "וְגַבּוֹ שֶׁל אָדָם הַכָּפוּף מִן הָעֹל".5 לא במקרה אין שירהּ של לאה גולדברג חוגג את פסח הקרב ובא, הנחשב כחג האביב הארץ-ישראלי. ביום 25.4.1929 הודתה ביומנה: "אני שונאת את החגים, את פסח ואת הסדרים ואת הכּול ואת כולם". במחקרה על יצירתה של לאה גולדברג לילדים, הקדישה לאה חובב את הפרק העוסק ב"עולמה של המשוררת בשירי החג" ל... שירי "האחד במאי".6
ובשיר הילדים הזה של ל"ג טמון גם שיר שלישי, שנועד לחבריה בחבורת "יחדיו", ולשלונסקי במיוחד. לפנינו שיר פוליטי אקטואלי, החושף את "האני מאמין" של לאה גולדברג לנוכח חשרת העננים הנקשרת מעל אירופה, לנוכח דמותה של האֵם ש"עֵינֶיהָ כֵּהוֹת לְמִקְרָא עִתּוֹנִים" ולנוכח דמותה של האחות הקטנה ששמעה כבר על "רֶשַׁע וָעֹנִי" ששוררים בעולמנו ומתנכלים לאדם באשר הוא. האחות הקטנה גם שומעת על שבועתם של אחותה הבכורה וחבריה לשחרר את הארץ מרשע ודם, לשים קץ למלחמה העקובה מדם ולהחזיר לעולם את צחוקו של האדם ואת ערכיו האנושיים.
חבריה המעטים של לאה גולדברג באותה עת – אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, משה ליפשיץ ועוד קומץ "אחים" ו"רֵעים" – הבחינו בלי ספק גם בהיבטים המעמדיים של שיר זה ובהשקפה הקוסמופוליטית של המחַבּרת, שספינות הדמיון שלה מפליגות בכל שבעת הימים. ואפשר שהבחינו גם בטרגיקה המוטמנת בשיר המתוק-המריר שלפנינו: נזכרים בו האחות והאח (שלא היו ללאה גולדברג. אחיה היחיד נפטר ממחלה בעודו ילד רך בשנים). נזכרת גם האם הסובלת, הקוראת עיתונים בדאגה ובחרדה. רק דמות האב אינה נזכרת בשיר. ולא במקרה: אמה של לאה גולדברג עלתה ארצה והתגוררה עם בתה בתל-אביב, אך אביה של המשוררת נשאר כלוא בסנטוריום בליטא, והקשר אתו אבד. בשלב זה לא ידעה לאה גולדברג מה עלה בגורלו של אביה, שנספה בשואה, אך חושיה אותתו לה שספק אם תשוב לראותו.
מכל מקום, בעוד שהפרוגנוזות של ביאליק ושל אלתרמן התממשו זו אחר זו, הפרוגנוזה של לאה גולדברג, הפותחת במילים "וְהַקְּרָב יִגָּמֵר" שפורסמה ארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם, לא הייתה אלא משאלת לב שלמרבה הצער לא העידה על יכולתה של המשוררת לקרוא את המפה למרחוק ולפגוע בדיוק במרכז לוח הקליעה. התיאורים היפים וההבטחות היפות אצלה, בשיר זה ובשיריה ה"קנוניים" לקהל הבוגר הכילו אמירות אוּטוֹפּיות יפות ששיקפו את משאלת הלב שלה, ובחרו – לפעמים ביודעין – להדחיק ולהכחיש ושלא להתמודד עם האמת המרה.
עוד בגיל צעיר למדיי למדה לאה גולדברג להסתיר את דעותיה ואת רגשותיה ולחיות בעולם קונספּירָטיבי שבּוֹ אין חושפים את החיים הפרטיים ואת האמִתות האישיות לעֵין כול. באחת מרשימותיה היא סיפּרה כיצד נאלצה לשרוף ספרים כמו "הקפיטל" ו"המניפסט הקומוניסטי" שעה שברחוב צעדו צעירים בבגדי שרד חומים). היא לא פירשה מה עשו ספרים אלה בביתה של סטודנטית ללשונות שמיות כמוה, שהתגוררה אז בגרמניה, הרחק מבית הוריה.
העוּבדה שהנאצים אילצוה לשרוף ספרים (בעוד שהם עצמם שרפו ספרים) גרמה לה סערת נפש עזה. בקוּמהּ מלֵיל ביעותים כתבה לאִמהּ איגרת, ובה תרה אחר מילים שקטות, שלא יגונב בהן אפילו שמץ מן החרדה שבּהּ הייתה נתונה כל אותו הלילה ("כתבתי 'בגן שלנו פורח האפרסק. לִבלוּבוֹ כל כך ורוד").7 דברים אלה, המסתירים ומעלימים את החוויה הטראומטית המזעזעת מאחורי מילים מרגיעות ואידיליות, הפכו לחלק אינטֶגרלי מן הפואטיקה של ל"ג.
מכאן שצריך להבין ברוח זו את מאמרה שפּתח את פולמוס שירי המלחמה, שאותו סיימה במילים: "אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח במילים אלו: בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...".8 אין מדובר בהתנכּרות או בהפניית עורף לסבל הפרט והכלל בעִתות מלחמה, כי אם להפך: ניכָּרים מאמציה המוּדעים לעצמם של המשוררת להתרחק מן הסיאוב של המלחמה וממוראותיה כדי להציל את נפשהּ ואת שירתה. ואולם אסור לשכוח ולהשכיח שהייתה זאת גם העֶמדה שיצאה מברית-המועצות והייתה נר לרגל סופריה: בזמן שרועמים התותחים, המוזות נאלמות דום.
ואף זאת: "פולמוס שירי המלחמה" פרץ זמן קצר לאחר שנחתם בסוף אוגוסט 1939 חוזה מולוטוב-ריבּנטרוֹפּ – הסכם שהבטיח שיתוף פעולה בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית אשר הופר רק בקיץ 1941 עם התחלת מִבצע ברברוסה – המִתקפה הנאצית על ברית-המועצות (ששינתה לחלוטין את עמדת ברית-המועצות כלפּי המלחמה שהתנהלה עד אז בין בריטניה וצרפת לגרמניה הנאצית, ולאחר נפילת צרפת, עמדה בריטניה לבדה מול היטלר). בנקודה ההיסטורית שבָּהּ הֵחֵל "פולמוס שירי המלחמה" ב-9 בספטמבר 1939, כשבוע לאחר פרוץ המלחמה, ראתה עדיין לאה גולדברג את המלחמה לא כמלחמת "בני אור" ב"בני חושך", כי אם כמלחמת "בני חושך" ב"בני חושך": כמלחמה של הנאצים הפאשיסטיים, שמִפּניהם ברחה ארצה, נגד אנגליה וצרפת ה"אימפֶּריאליסטיות" וה"קולוניאליסטיות", שניצלו לשיטתה את מעמד העמלים ואת תושָׁבי הקולוניות העניים (כך הוצגו בדרך-כלל אנגליה וצרפת בסדרה "דן ודינה על עִסקי המדינה" שפִּרסמה לאה גולדברג ללא חתימה בעיתון "משמר לילדים").
בשלב זה לא הייתה לאה גולדברג מסוגלת או מעוניינת להביע הזדהות עם הצד הלוחם בנאצים, ועל כן היא השתתקה, הסתירה את דעותיה ונמנעה מנקיטת עֶמדה. לאור העובדה שהיא למדה לפעול במסתרים ולִבנות ליצירותיה "קנקן" שאינו מעיד על ה"תוך", אין תֵמַהּ שכּתבה לא אחת על הצורך להעטות מסכה על פניה. על כן, בצד שירים לאחד במאי כתבה גם שירים רבים לפורים על תחפושות ומסכות. גם ביצירתה לילדים "דירה להשכיר" (1948), שנכתבה זמן קצר לאחר קום המדינה, כלולה המלצה למדינה הצעירה כיצד לִחיות עם שכנותיה: לפתח מזג "יוֹני" ולהתעלם מן "הרעשים" הלא נעימים של השכנים. אם אך ננהג כיונה, רומזת היצירה לקוראיה, יוכלו כל השכנים "לִחְיוֹת בְּיַחַד בְּחֶבְרָה טוֹבָה, בְּשָׁלוֹם וּבְנַחַת".
לא כולם חשבו כמוה. בתולדות תרבות המערב ניתן למצוא אמירות אירוניות, לרבות אמירותיהם של אישים שוחרי שלום כמו סר ישעיהו ברלין, שהטילו ספק בתמונה האוּטוֹפּית של "וגר זאב עם כבש" מחזון אחרית הימים. ברבים משיריה עטתה לאה גולדברג מסֵכה אימפּרסונלית להסתרת כאב האישי הגדול של האָבדן ולהסתרת השקפתה הפרו-סובייטית שהייתה אסורה בארץ בתקופת המנדאט. את האמת האישית – זו הניבטת מיומניה ומאיגרותיה – הבליעה המשוררת בשיריה לילדים ולמבוגרים מאחורי תמונות יפות מהחיים. היא הסגירה את סודותיה במישרין ובכנוּת רק לעִתים רחוקות ונדירות.
והערה לסיום: בתקופת פרסומו של שיר זה עדיין עמדה חבורת "יחדיו" על תִּלה, ושלונסקי קבע את מהלכיה ביד רמה. הוא משך את בני החבורה אל הפרוזודיה הרוּסוֹ-עברית, שהייתה מקובלת ברוסיה ובארץ-ישראל החלוצית, והם נענו לו ברצון. הבית האופייני בשירה זו היה בית מרובע עם חרוזים סדירים ו"פרועים" כאחד – לרוב חריזת אבאב, אסוננטית או קונסוננטית, נשית וגברית לסירוגין – עם ריבוי של תעלולים מילוליים מפתיעים ששברו את הכללים המסורתיים והִקנו לשיר חזוּת מודרניסטית. לסממניה הפרוזודיים של השירה מבית-מדרנו של שלונסקי היו מקורות השראה מובהקים בשירה הרוסית, והבולט שבהם היה בוריס פסטרנק, מגדולי הליריקנים הרוסיים בכל הזמנים. לשירו "אחותי" – Сестра моя" (1917)" – נודעה השפעה רבה, והיא ניכרת היטב בשיר "לאחותי הקטנה", ולא בתחום הפרוזודיה בלבד. בשירו של בוריס פסטרנק כלולים תיאורי אביב אגב טיול בחיק הטבע, נזכר יופיו של חודש מאי ומתואר נוף המשקיף על שדות ועל חופי הים. השיר הרוסי מדגיש גם את הרוע המתגלה בעולם, ולא רק את היופי והטוּב המצויים בו.
ייתכן שלאה גולדברג ביקשה לתרגם את שירו של פסטרנק, אך בסופו של דבר יצרה שיר מקורי והתאימה אותו לילדים (ייתכן אף שהיא "הורידה" אותו אל מדף שירי הילדים כדי לטשטש את ההשפעה המכרעת שספג שיר זה מן המקור הרוסי). מקרים כאלה קורים לפעמים למשוררים השולחים את ידם במלאכת התרגום, והזדמן לי לחשוף אחדים במחקריי: ביאליק, למשל, תרגם את המערכה הראשונה של המחזה השייקספירי "יוליוס קיסר", עזב את הרעיון לתרגם את חמש מערכותיו, והתחיל לחבר יצירות מקור שבמרכזן "רצח אב" ו"רצח מלך". תרצה אתר תרגמה את שירה של סילביה פלאת "פרגים באוקטובר", זנחה את מלאכת התרגום מבלי להשלימה, וחיברה את שירה המקורי "בלדה לאישה", המושפע עד מאוד מן השיר האנגלי. ייתכן שגם בשיר הילדים שלפנינו אירע מקרה דומה, המחכה עדיין להוכחה ארכיונית – טיוטה, מכתב, הערה ביומן וכדומה. ואולם, גם אם לא תימצא ראָיה מכרעת כזאת – הדמיון הפרוזודי והתמטי-מוטיבי בין שני השירים אומר "דָּרשני!".
הערות:
פורסם ב"דבר לילדים", כרך ז, חוברת 3, ח' באייר תרצ"ט, 27.4.1939.
מתוך המחזור "אינטרמצו לירי", 1822 – 1832. ראו: "מבחר שירי היינה", בתרגום גילה אוריאל, מבחר שירי היינה, הוצאת יבנה, תל-אביב 1966.
"אל תתנו להם רובים", "טורים", כרך א, גיל' מז, ט"ו באב תרצ"ד (27.7.1934).
שירו של רטוש הנפתח במילים "תנו להם רובים". ראו יהושע פורת "שלח ועט בידו", תל-אביב תשמ"ט, עמ' 91.
גדעון טיקוצקי (ערך ופירש), לאה גולדברג, "כל שירי הילדים", כרך א, תל-אביב 2022, עמ' 137.
ראו: לאה חובב, "יסודות בשירת הילדים" (בראי יצירתה של לאה גולדברג), ירושלים 1987, עמ' 209.
ראו רשימתה של לאה גולדברג "אילנות וזכרונות" (בחתימת "עדה גרנט"), "על המשמר", דף לספרות, י"ד בניסן תש"ו (15.4.1946), עמ' 6.
"השומר הצעיר", מס' 34 – 35, מרחביה, 8.9.1939, עמ' 9 – 10; וראו במונוגרפיה "לאה גולדברג" מאת טוביה ריבנר (תל-אביב 1980), עמ' 69 – 75. ראו על כך בהרחבה במאמרו של גדעון טיקוצקי "ספר שיריה של לאה גולדברג על הפריחה כפָּלימפְּסֶסט", "דפים למחקר בספרות", 18, חיפה תשע"ב, עמ' 34 – 60. דבריה של לאה גולדברג התיישבו עם העמדה הרשמית של ברית-המועצות, שלפיה אין מקום לשירה בעת מלחמה. עמדה דומה הציב הסופר האנגלו-אמריקני סטפן ספנדר, איש שמאל בהשקפתו, שסירב בראשית שנות הארבעים לבקשת משרד התעמולה הבריטי לכתוב שירי תעמולה על צדקת המלחמה בגרמניה הנאצית (וראו גם: חמוטל בר-יוסף, "לאה גולדברג", תל-אביב 2012, עמ' 214).
