חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה

אלתרמן בשיר האביב המכאיב "אל תיתנו להם רובים"

חודש מאי – שיאהּ של עונת האביב – הוא החודש האהוב ביותר בשירה האירופית בכלל, ובשירה הגרמנית בפרט. ידוע שירו של גיתה "שיר מאי" (Mailied) משנת 1771, שהולחן על-ידי בטהובן. ידוע גם שירו של היינה "בחודש מאי היפהפה" (Im wunderschönen Monat Mai) משנת 1827 שהולחן על-ידי שומאן. ה-Lied הקצר והאופטימי של היינה תורגם לכל השפות האירופיות ואף זכה לתרגומים אחדים לעברית, הגם שהמבנה הסטרופי שלו, המשקל השלישוני וסכמת החריזה (אבבב אבבב) מקשים עד מאוד לתרגמו לעברית.

Im wunderschönen Monat Mai,

Als alle Knospen sprangen,

Da ist in meinem Herzen

Die Liebe aufgegangen.

Im wunderschönen Monat Mai,

Als alle Vögel sangen,

Da hab ich ihr gestanden

Mein Sehnen und Verlangen.

ובתרגומו של משה גנן:

ובתרגום בחריזה אבאב, המקנה גמישות כלשהי לחריזה הכובלת של המקור:

בְּחֹדֶשׁ מַאי כְּלִיל-יֹפִי/ שְׁלַל נִצָּנִים רָוָה, / וְנִשְׁמָתִי בְּלִי סוֹף הִיא / תִּטֹּף רַק אַהֲבָה.

בְּחֹדֶשׁ מַאי כְּלִיל-יֹפִי/ זִמְרַת צִפּוֹר נָבְעָה/ גַּם אִמְרָתִי תַּחְשֹׂף הִיא / וִדּוּי שֶׁל אַהֲבָה.

(מגרמנית: ז"ש).

כאשר חיבר היינה את שירו, התאפיינה גרמניה במדיניות שמרנית בהנהגת מטרניך. הייתה זו המתקופה שלאחר תבוסת נפוליאון, ומטרניך ביקש לדכא תנועות לאומיות וליברליות שקראו לאיחוד גרמניה. כמעט מאה שנים לאחר מכן, חודש מאי של שנת 1918, היא השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה, סימן את רגעי השיא ב"מתקפת האביב" הגרמנית (מתקפת הקייזר) המבעיתה בחזית המערבית של המלחמה. לאחר שבירת קיפאון החפירות במרץ, הגרמנים התקדמו לעומק, אך למזלה של האנושות נעצרו בחודש מאי על ידי כוחות הברית (בריטניה וצרפת) במאמץ עליון, רגע לפני כניסתם המלאה של האמריקאים, שהובילה להיחלשות משמעותית של גרמניה לקראת סוף המלחמה.

שירו של אלתרמן הגיב במאוחר על מלחמת העולם הראשונה. בדרך-כלל השקפתו של אלתרמן בנושא המלחמה והחימוש, אשר זכתה לביטוי מבריק בטורו "הֶעָרָה פרדוקסלית",1 הייתה השקפה דוּאליסטית ודינמית, הנעה בין הוּמניזם פָּציפיסטי כלל-אנושי  כבשירו המוקדם "אַל תתנו להם רובים" (1934) לבין אקטיביזם לאומי של "אין ברֵרה" בנוסח "זֶמר הפלוגות" (1938).

השיר הפָּציפיסטי המוקדם "אל תתנו להם רובים", שהיה נטע זר וחריג בנוף שירתו של אלתרמן, הולחן על-ידי סטפן וולפה, וזכה לפופולריוּת רבה בשנות השלושים. עד שנות החמישים והשישים הוא הושר בתנועות הנוער של האגף השמאלי של המפה הפוליטית – "השומר הצעיר" ובנק"י – אך לימים נגנז שיר זה, ומחברו אף השתדל לשכוח אותו ולהשכיחו. השיר בנוי כמונולוג דרמטי שמשמיע חייל שנפגע בהתקפת גז באוזני האחות הרחמנייה המטפלת בו: אחד הבתים בשיר זה מספר באירוניה כמה חודש מאי נפלא מכל החודשים של אימא אדמה. קוראי השיר שנתנו דרתם לנימה האירונית הבינו שזהו שחודש שבו בלעה אימא אדמה רבים מברואיה:

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,

רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה.

חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים

שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה.

אלתרמן שאף אז בכל מאודו להשתייך לחבורת המשוררים הצעירים שחסתה בצִלו של שלונסקי, ולא ייפלא שהוא התאים את עצמו לקו המדיני שהיה חביב על שלונסקי, ומן המילים מהדהדות אפילו מילותיו של שלונסקי המזהות סמליות בתאריך הולדתו בשנת תר"ס – 1900 ("הָיָה זֶה הֵ"א אֲדָר, הוּא יוֹם צֵאתִי מֵרֶחֶם,/ אֲדָר לָבָן כְּכֹל הָאֲדָרִים"). בשירו של אלתרמן ניתן היה בשלב זה לזהות יסודו רבים משירתו של רבו ומורו.

"אל תיתנו להם רובים" הוא שיר פציפיסטי מובהק. כמו בגרמנית, המילה "אחות" (Schwester) מציינת גם קרבת משפחה וגם "אחות רחמנייה" המסייעת לחולה להחלים. כאן, הדובר שנפגע בהתקפת גז מבקש מאחות בבית-החולים שבדור הבא יניחו לילדיו לחיות את חייהם ולא יתנו להם רובים. בכוונה רמז כאן אלתרמן לאחות בית-החולים משירי ברכט ולשירי האביב של גיתה והיינה, כדי להראות מה עוללו הגרמנים לאירופה היפה, שהיהודים סייעו רבות לטיפוחה הפיזי והתרבותי. על שיר זה כתבתי בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן" (1999) את הדברים הבאים (הספר ניתן להורדה חינם באתרי https://www.zivashamir.com/ ):

"בשנת 1932 הוציא  שלונסקי חוברת צנומה בשם 'לא תרצח', ובה  שירי  מקור ותרגום  בעלי מגמה פָּציפיסטית-הומניסטית המשַׁקפים בסגנון מופשט ומוכלל את  זוועות המלחמה  שבכל זמן ובכל אתר.  בהשראתה כתב אלתרמן את אחד משיריו הראשונים – "אַל תתנו  להם רובים" (1934) – מונולוג בנוסח הבלדות הסָטיריות הקודרות של ברכט, הנישא בפי חייל אלמוני שמת בִּקְרב סתמי,  לאחר שהרג ארבעה חיילים, אלמונים אף הם, ועתה הוא מבקש לבל יִתנו רובים לשני בניו שנותרו אחריו. לימים, לאחר ששיר מקַבּרי זה  נדפס באנתולוגיה שייצגה את השירה העברית בת הזמן ונתפרסם ברבים, אף  זכה למידה כלשהי של פופולריות,  התכחש אלתרמן ליציר כפיו,  וביקש להשכיחו מלב,  בין השאר משום שעלול היה להתפרשׁ,  בראי האֶתוס של דור תש"ח,  כשיר תבוסתני שיש  בו כדי לפגוע במורַל הלוחמים למען עצמאות ישראל".2

המאמר הפָּציפיסטי שהִציב שלונסקי בפתח הספרון "לא תרצח" פותח במילים הטעונות: "ראש חודש אבגוסט.  ראש השנה ל'על חטא' הגדול.  זֵכר לחורבן,  שהמיט על עצמו האדם במחיקת  'לא תרצח' מעל לוחות בריתו.  בשנה הבאה, כעת חיה ימלאו שני עשורים מאותו יום תזזית, בו פרצה באירופה הילולת הדמים, כחוּפּה שחורה בחצרמוות".3 דברי שלונסקי השפּיעו השפּעה עמוקה על אותם צעירים שביקשו להסתפּח אל חבורתו. אלתרמן כתב בעקבותיהם את שירו הפָּציפיסטי "אַל תתנו להם רובים", ורטוש כתב בעקבותיהם את שירי "חוּפּה שחורה" ואת "שירי חרב" שלו (למרבה הפרדוקס, את הכותרת למחזור שיריו, שהפכה לימים לכותרת ספרו הראשון, הטעון במסרים מיליטריסטיים, נטל רטוש היישֵר ממשפטי הפתיחה של מאמרו הפָּציפיסטי של שלונסקי). שלונסקי כתב בהקדמתו כי בשנה הבאה (קרי, בשנת 1934) ימלאו עשרים שנה להילולת הדמים של מלחמת העולם הראשונה, ואלתרמן "הרים את הכפפה" ופִרסם את שירו עשרים שנה בדיוק לאחר פרוץ המלחמה.

שלונסקי שאִמו ציפורה השתייכה בעלומיה לתא של תנועה סוציאליסטית-קומוניסטית, ואף הוא היה מקורב להלוך-הדעות ששרר באגף השמאלי של משפחתו, צירף את קולו למשוררים בעלי השקפה פָּציפיסטית – ולדימיר מיאקובסקי ברוסיה, ברתולד ברכט בגרמניה, וזיגפריד ששון (Sassoon) בבריטניה. אלתרמן התרחק מהשקפה זו, שלא הדגישה את סבלם של היהודים בשנות מלחמת העולם השנייה והשואה. אברהם שלונסקי ולאה גולדברג המשיכו להחזיק בהשקפתם הקוסמופוליטית גם להבא.

שירו הפָּציפיסטי של אלתרמן "אַל תתנו להם רובים" התפרסם אפוא לראשונה בקיץ 1934 בכתב-העת "טורים", אכסנייתו של שלונסקי,4 והפך כאמור עד מהרה לשיר מוּשר ופופולרי. על מידת הפופולריות שלו תעיד העובדה ששיר זה לבדו מייצג את אלתרמן באנתולוגיה "שירתנו הצעירה", שהוציא המשורר והמתרגם אליהו מייטוס בשנת תרצ"ח. כאן כָּלל מייטוס בצד שירים אחדים פרי-עטו של שלונסקי, שיר אחד בלבד של אלתרמן. במילים אחרות: מכל שיריו של המשורר הצעיר שנתפרסמו עד אז בעיתונות היומית והעִתית בחר מייטוס בשיר "אל תתנו להם רובים", שהיה בשלב זה שירו היחיד של אלתרמן שהיה ידוע בציבור, אף-על-פי שכבר בשלב מוקדם זה נודע אלתרמן כמחברם של פזמונים לבמה הקלה. בשנת 1934 כבר כתב אלתרמן גם פזמונים לסרט "לחיים חדשים" (1934) – סרט תעמולה של קרן היסוד בהפקתה של מרגוט קלאוזנר – ובהם שורות פטריוטיות כמו "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל". כאן לפנינו שיר מחאה פָּציפיסטי המתאר את זַוועות המלחמה בחפירות של מלחמת העולם הראשונה, ואין לו נגיעה כלשהי לנעשה בארץ-ישראל:

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד,

פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.

פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט...

קַר לִי לְבַדִּי.

עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת.

אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה.

עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת.

הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה.

הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד.

הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ.

יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת

וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ.

אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי

לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ?..

וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם-חַיָּל הָיִיתִי,

הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח!

זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת.

אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז.

לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת...

אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז?

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,

רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה.

חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים

שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה.

הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת,

כְּיַלְדֵי בֵּית-סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג.

חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת

וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק.

מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד,

סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל –

הֵי רַגְלַיִם-לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת,

הֵי נֵלֵכָה-לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל –

וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ

וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי

וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ

וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע

בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ!

אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ?..

לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה?!

וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת.

מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה.

לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת

וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם.

כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת.

בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם,

אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת.

עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ –

הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים.

רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ,

רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים!

וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה.

הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ.

שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה,

שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט.

וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט.

וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת

עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.

רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת

בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה...

לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת

וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה.

אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם...

אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים.

אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם,

אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

כאמור, לימים התכחש אלתרמן לשירו הפציפיסטי "אל תיתנו להם רובים", ולא הכניסו לקובצי שיריו. מדוע ביקש המשורר לשכוח שיר זה ולהשכיחו? דומה שחָברוּ כאן סיבות אחדות, חוץ-ספרותיות ופְנים-ספרותיות כאחת:

• המציאוּת בעולם ובארץ השתנתה תכלית שינוי, ואלתרמן חדל לצדד, או אפילו להאמין, במדיניות השכָּנַת השלום (appeasement) של ראשי ממשלת בריטניה, שהתעלמו ב"מדיניות של בת-יענה" מהִתחמשוּת גרמניה וכניסת צבאהּ לחבל הריין, תוך הפרה בוטה של הסכמי ורסיי שעליהם הייתה גרמניה חתומה. גם בארץ השתנו הנסיבּות לבלי הכֵּר, ואלתרמן נאלץ לקבוע כי "בשעה זו" של הֶרג אנשים חפים מפשע בכבישי הארץ ושׂרפת שדות ומטעים, אין המשורר יכול לשיר שירים פָּציפיסטיים שעלולים להתפרש כשירים תבוסתניים שאינם מצדדים בהקמת המחתרות שהתארגנו בארץ-ישראל נגד הפורעים.
  

• ככל שהלַך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העֶמדה הקוסמופוליטית הבלתי-מחייבת שאִפיינה את שיריו המוקדמים, והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ-ישראלי (אף-על-פי שהוא מעולם לא ניתק את המצב הלאומי הארץ-ישראלי מן המצב הבין-לאומי). גם את שיריו הפריזאיים, המרבים בסממני זמן ומקום, החליט אלתרמן לגנוז באותה עת, וגם שיר קוסמופוליטי כדוגמת "אַל תתנו להם רובים", הקשור במובהק למציאוּת נָכרית, הרחוקה ת"ק פרסה מן המציאוּת הארץ-ישראלית, נגנז לצמיתוּת. גם אותם שירים מבּין שירי העיר והיער של כוכבים בחוץ הנראים אירופיים במובהק משַׁקפים כמדומה מציאוּת ארץ-ישראלית, עירונית וכפרית, אלא שזו עטופה בשבעה צעיפים, ויש בהם שלל תחבולות של הַזָּרָה (estrangement) ושל הַפְלָאָה (mystification). די לעיין בַּ"גְּלוּיות" שחיבר אלתרמן בשנות השלושים לאחר ביקור באתרים שונים ברחבי הארץ, כדי לראות שלצורכי הזרה הוא נהג להעטות על מראות ארץ-ישראליים בָּנָליים ומוּכּרים לבוש נָכרי ומנוכר, זר ומוזר.
  

• השיר נכתב ברוח הבלדות האֲפֵלות של ברכט, המגַנות בסרקזם בוטה את פגעי המלחמה, אשר שימשו בסיס לשירת המחאה האירופית. אלתרמן הצעיר תרגם בשנת 1933 בלדה של ברכט ברוח תרגומי שלונסקי ל"אופרה בגרוש". ככל שגברה האנטישמיוּת בגרמניה, ובמיוחד לאחר שהגיעו הידיעות על השמדת יהודי אירופה, הלך אלתרמן והתנתק מכל קשר לגרמניה ולתרבותה: הוא גנז את השירים והמחזות שתִּרגם מגרמנית, השליך מספרייתו את הספרים הגרמניים ולימים גם התנגד למדיניות "גרמניה האחרת" שביסס בן-גוריון בשנת 1959, לרגל ביקורו של הקנצלר אדנהואר בארץ. שיר כדוגמת "אַל תתנו להם רובים" השתייך בתודעת מחברוֹ לתקופה האירופו-צנטרית שלו, תקופה שבּהּ עדיין תרגם שירים ומחזות מן השפה גרמנית ובה עדיין הושפע מתרבות גרמניה והעריץ את יוצריה הגדולים. לפי עדות מנחם דורמן, הביוגרף של המשורר ונוצֵר מורשתו, המשורר האהוב ביותר על אלתרמן היה היהודי הגרמני המומר היינריך היינה. כאמור, בשורות המתארות בפזמון שלפנינו את חודש מאי ("חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים [...] וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ / וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...") רמז אלתרמן לשירו של היינה Im wunderschönen Monat Mai ("בחודש מאי היפהפה"), שהולחן כאמור על-ידי שומאן והיה ל-Lied פופולרי ואהוב.
  

• שורות אחדות מתוך "אַל תיתנו להם רובים" מצאו דרכם לשיר "איגרת" – אחד משיריו המרכזיים של קובץ שיריו הראשון של אלתרמן כוכבים בחוץ (1938), המספֵּר על רצח אח (fratricide) בנימה דיווּחית "שלֵווה" ו"תמימה". ראוי להשוות שורה כגון: "אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת" לשורה כגון "אֲנִי תָּמִים [...] יָדִי הָיְתָה בּוֹ [= באח התאום] בַּשָּׂדֶה"; וכן שורה כגון "הֵם הָיוּ כָּמֹנוּ, הֵם הָיוּ טוֹבִים" לשורה כגון "הֲלא תָּמִיד יָדַעְתִּי – / הוּא יָקָר מִמֶּנִּי, / וְהוּא רַק הוּא לְךָ הַטּוֹב וְהַיָּחִיד"; וכן שורה כגון "שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט, לְאַט, לְאָט" לשורה כגון "אֲנִי תָּמִים אֵלִי. לְאַט לְאַט הִכִּיתִי". ברי, אלתרמן העדיף לכוון זרקור כלפי השיר המקורי, המרוּבּד מרבדים רבים, ולהשכיח את השיר החקייני, שהשפעת הבלדות של ברכט ניכּרת בו בנקל.
  

• המבקרת ברכה חבס קטלה שיר זה ודקלומים נוספים של אלתרמן הצעיר שהפכו ל"שירי פולחן" ברשימה ארוכה שהתפרסמה בעיתון דבר, ואלתרמן שניחן ביושר אינטלקטואלי השתכנע ככל הנראה שדברי הביקורת של חבס מוצדקים ומנומקים.5 ברכה חבס כנראה לא הייתה היחידה שהביעה הסתייגות מן העֶמדה המובעת בשירו של אלתרמן. במאוחר התגלה גם שיר-תגובה של יונתן רטוש, "אֶל הנשק", שנכתב עוד בשנות השלושים כמענֶה ל"אַל תתנו להם רובים". שירו של רטוש נפתח במילים "תְּנוּ לָהֶם רוֹבִים / וְנַעֲמִידָה אֶל הַקִּיר / כָּל נָבָל / וּמִסְתָּאֵב וּמַתְעֶה".6 באותה עת התחילו רטוש וחבריו לגַנות את אלתרמן, ומפי מרדכי שלֵו שמעתי כי נתפרסמו ברחובות תל-אביב וירושלים כרוזים פרי-עטם של מרדכי שלֵו וחבריו הרוויזיוניסטיים, ועליהם נדפסו שירים – פָּרודיות על שירי אלתרמן. ייתכן ששירו של רטוש הפותח במילים "תְּנוּ לָהֶם רוֹבִים" (השיר ככל הנראה לא נדפס בעיתונות) נדפס על אחד מן הכרוזים האלה, שעליהם נדפסו שירים שניהלו דיאלוג גלוי עם אלתרמן. אך גם אם שיר זה נשאר במגֵירה, מותר כמדומה להניח שאלתרמן ידע בשלב זה כי שיר פּציפיסטי כדוגמת "אַל תתנו להם רובים" עשוי לשמש לוח מטרה לחִצי הלעג והשנינה של מתנגדיו – הרֶוויזיוניסטים וה"כנענים".

*

סיבות אחדות ומצטלבות הובילו אפוא לגניזתו של השיר "אַל תיתנו להם רובים", אך בעיקר אחראית לה התהדקות ידידותו של אלתרמן עם יצחק שדה, שביקש מהמשורר לחבּר למען הכוח הטרום-צבאי שהקים את ההִמנון "זמר הפלוגות". אלתרמן ראה את הנעשה בקיבוץ תל-עמל, קיבוצה של אחותו לאה להב, שהשתייכה ל"השומר הצעיר", ואת התעוזה שנדרשה להקמת כוח המגן העברי לנוכח מאורעות הדמים שהתלוו ל"מרד הערבי". ב-1936 היה המשורר עד להקמת המבנה הראשון של מבצע "חומה ומגדל" בקיבוצה של אחותו. בהמנון "זמר הפלוגות" (1938) נקט אלתרמן עֶמדה שונה לחלוטין מִזאת שעלתה מן השיר הפָּציפיסטי "אַל תתנו להם רובים". כאן כתב את השורות המז'וֹריות והאופטימיות: "אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ,/ הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים", כמתוך הצדעה לתעוזת הלוחמים. שני השירים – השיר הפציפיסטי וההמנון הצבאי – מעידים לכאורה שאלתרמן שינה את השקפתו תכלית שינוי וביצע בה תפנית של 1800, אך לאמִתו של דבר התמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא עלולה להיראות בסקירה שטחית. בשנים שבין כתיבת "אל תיתנו להם רובים" (1934) לבין כתיבת "זֶמֶר הפלוגות" (1939) נשתנתה המציאות תכלית שינוי, ואלתרמן הבין ש"בשעה זו" ("זֶמֶר הפלוגות" התפרסם כחמישה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) העֶמדה הפָּציפיסטית  האידֵאליסטית היא לפעמים מותרות שאין אדם חפץ חיים יכול להרשות לעצמו, כי לא אחת היא משַׁקפת משאלת לב אוּטוֹפיסטית, ולא את האמת לאמִתה.

הערות:

1. הטור נדפס לראשונה בחתימת "נתן א.", תחת הכותרת "הפרדוכס מדַבר", דבר, י"ג באלול תש"ד (1.9.1944), עמ' 2. השיר נכתב בעקבות ועידה של נציגי המעצמות שנתכנסו בתום מלחמת העולם השנייה שכדי לערוך תכנית לשלום בר-קיימא. לימים נכלל השיר בספר הטור השביעי. חלקו הראשון מעמיד לכאורה עמדה מיליטריסטית של "הרוצה בשלום ייכּוֹן למלחמה", אך חלקו השני מבקש להפוך את הרושם הראשון ולהוכיח ש"מלחמה בלתי פוסקת" למען שמירה על ערכים הומניסטיים עשויה לבטל את הצורך במלחמות דמים.

2. ראו בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 8 – 9. דבריי אלה, לרבות על קשריו עם שירו של רטוש "אל הנשק", וכן על מקומו של השיר "אל תתנו להם רובים" באנתולוגיה של אליהו מייטוס, צוטטו על-ידי אחרים מבלי להקפיד על חובת המִזכה (credit) האקדמי.

2. מאמרו הפָּציפיסטי של שלונסקי "לא תרצח"  פורסם לראשונה ב"טורים",  שנה א, גיל' ו' (28.7.1933). מאמרו של שלונסקי בלוויית השירים נכללו, כאמור, גם בספרון לא תרצח (ילקוט קטן של שירים נגד המלחמה, מתורגמים ומוסברים במאמר מבוא ע"י א' שלונסקי), הוצאת יחדיו, תל-אביב תרצ"ב. המבוא נדפס שוב בתוך "ילקוט אשל", מרחביה 1960, עמ' 20 – 27.

2. "אל תתנו להם רובים", "טורים", כרך א, גיל' מז, ט"ו באב תרצ"ד (27.7.1934). ראו גם: נתן אלתרמן, שירים 1931 – 1935, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 136 – 138.

2. ראו מאמרה של ברכה חבס [בחתימת "ברכה"] בעיתון "דבר", מיום כ"א בטבת תרצ"ה (27.12.1934), עמ' 3. ברכה חבס תיארה את "אל תתנו להם רובים" באירוניה כשיר אשר "לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא 'אבא נלחם לחופש'", אף תיארה תיאור קריקטורי את רחל מרכוס המדקלמת את "גדודי האש" בפתוס. וראו מאמרו של אלישע פורת "'אל תיתנו להם רובים' – מקור השפעה אפשרי" באתר נתן אלתרמן www.alterman.org.il .

2. השיר פורסם מקץ שנים ב"ידיעות אחרונות" מיום 26.4.1963. שירו של רטוש נפתח במילים "תנו להם רובים", וראו יהושע פורת "שלח ועט בידו", תל-אביב תשמ"ט, עמ' 91. ראו גם בספרי  על רטוש "להתחיל מאלף", תל-אביב 1991, עמ' 176 – 177.