top of page

מִי רָאָה אֵיךְ דּוֹדָה לֵאָה מִתְחַפֶּשֶׂת לִצְפַרְדֵּע?

חג פורים ביצירת הילדים של לאה גולדברג


לא אחת כתבה לאה גולדברג שירי-ילדים "מעוגלים" ופשוטים-למראה, היפים לכאורה לכל נפש. ואולם, לאמִתו של דבר, יצירותיה לילדים – כמו יצירותיה ה"קנוניות" – מסתירות לא אחת מאחורי שבעה צעיפים את הדוויי ואת הטרגיקה שהולידו אותן. הן גם טומנות בחוּבּן מסרים הקוראים תיגר על מוסכמות מקובלות ופורצים מינֵי גבולות ומִגבּלות. לא אחת הִכניסה לאה גולדברג לספרות העברית, במוּדע ובמתכוון או באקראי ואגב-גררא, "סוס טרויאני", כניסוחו של גדעון טיקוצקי, חוקרהּ המובהק של יצירת לאה גולדברג (בספרו "האור בשולי הענן" תל-אביב 2011, עמ' 94).


לשון אחר, לא אחת מתגלה חזוּתהּ של יצירה זו או אחרת כ"מסֵכה" או כ"תחפושת" שפָּנֶיהָ וכוונותיה האמִתיות מסתתרות ומתגלות רק בדיעבד. חזוּתם ה"תמימה", ה"אִידִילית" וה"הרמונית" של שיריה מטעה את קוראיה ומעכבת את קליטתם של המסרים החתרניים הטמונים בהם מתחת לציפּוּי ה"צֶלוֹפן" השקוף והמבהיק. את החזוּת התמימה השיגה המשוררת באמצעוּת הסדירוּת הסטרופית והמֶטרית המופלגת של רבים משיריה. גם תיאורי הטבע הנעימים מוליכים את הקוראים שולָל ויופיָים מטעה אותם להאמין שמדובר ביצירה תמימה והרמונית.


לאבחנה המבריקה שלפיה הִכניסה לאה גולדברג ליצירתה "סוסים טרויאניים", ניתן למצוא ראָיה במקום בלתי צפוי: ביולי 1942, בחוברת 44 של "דבר לילדים", התחילה לאה גולדברג לפרסם סיפור בהמשכים בחרוזים על קטינא (בלוויית ציוריו של אריה נבון), ובחוברת 47 תיארו חרוזיה את קטינא המסתנן למחנה האויב בתוך סוס צעצוע (הציור מראה סוס טרויאני), ומגניב חוט טלפון לחדר המלחמה של האויב כדי לרגל אחר תוכניותיו.


מעקב אחרי שירים שפִּרסמה בעיתונות הילדים יגלה כי לאה גולדברג אף-על-פי שפרסמה בעיתון "דבר לילדים" ובעיתון "משמר לילדים" כמעט מדי שבוע, ואף-על-פי שעיתוני הילדים הקדישו גיליונות שלמים לחגי ישראל, מיעטה לכתוב שירי חגים. מבּין כל חגי ישראל הִרבּתה לכתוב על חג הפורים (1). כמי שהסתתרה בחייה ובשירתהּ מאחורי מַסווה, היא גילתה כנראה משיכה מיוחדת אל חג המסֵכות והתחפושׂות. גם כאשר כתבה פה ושם חרוזים אחדים על חנוכה ועל סוכות היא הפכה את החג לנשף מסכות פורימי. ביום 25.4.1929 הודתה ביומנה: "אני שונאת את החגים, את פסח ואת הסדרים ואת הכּול ואת כולם". במחקרה על יצירתה של לאה גולדברג לילדים, הקדישה לאה חובב את הפרק העוסק ב"עולמה של המשוררת בשירי החג" ל... שירי "האחד במאי", ייתכן שניתן לפרש העדפה זו של המשוררת כביטוי לאתאיזם שלה, אך דומה שהיא משתלבת היטב גם עם השקפת עולמה הפוליטית כפי שזו משתקפת מן הנתונים שאספתי בפרק המבוא לספרי "לשיר בשפת הכוכבים: על יצירת לאה גולדברג" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2014) .


לנוכח העובדה שלאה גולדברג למדה לפעול במסתרים ולִבנות ליצירותיה "קנקן" שאינו מעיד על ה"תוך", אין תֵמַהּ שכּתבה לא פעם על הצורך להעטות מסֵכה על פניה. לא רק שהִרבּתה לכתוב ביצירתה לילדים על חג הפורים מכל חגי ישראל, אף לא אחת גדשה את שירי-החולין שלה במסֵכות ובתחפושות. את מחזור שיריה הראשון בעיתונות הילדים הכתירה לאה גולדברג בכותרת "מסֵכות עליזות" ("דבר לילדים", א, חוב' 2, י"א באדר תרצ"ו, 5.3.1936, עמ' 11). מחזור זה פותח במילים "מִי רָאָה אֵיךְ דּוֹדָה לֵאָה / מִתְחַפֶּשֶׂת לִצְפַרְדֵּעַ", ובשלושת שיריו ("הצפרדע", "הפטריה" ו"החתול מתחפש") מתוארים תעלולי התחפשׂוּת והתחזוּת. השיר "הצפרדע" מסתיים באמירת "איגיון" (nonsense) אבּסוּרדית, שלפיה דודה לאה שהתחפשה לצפרדע מסוגלת לבלוע את מי שיתחפש לזבוב (2) (לאה גולדברג הייתה כמדומה הראשונה שכָּתבה "שירי איגיון" אבּסוּרדיים לילדים):


מִי רָאָה אֵיךְ דּוֹדָה לֵאָה

מִתְחַפֶּשֶׂת לִצְפַרְדֵּעַ?

יְרֻקָּה הִיא כְּמוֹ בְּרוֹשׁ

מִכַּף-רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ.

הַיָּדַיִם – לֹא יָדַיִם,

הָעֵינַיִם – כַּפְתּוֹרִים,

רֹאשׁ יָרֹק בְּלִי שְׂעָרוֹת –

בְּחַיַּי! כְּדַאי לִרְאוֹת.

אֵיזֶה גּוּף! וְהַפַּרְצוּף!

רַק אַל תִּתְחַפְּשׂוּ לִזְבוּב!

כִּי יוֹדַעַת דּוֹדָה לֵאָה

גַּם לִבְלֹעַ כִּצְפַרְדֵּעַ.


אפילו בשירי ילדים שכּתבה לאה גולדברג לרגל חגי תשרי (בדרך כלל, כאמור, היא מיעטה לכתוב על חגי ישראל) מתואר כעין נשף מסֵכות פורימי המתרחש בתאטרון ומככּבים בו וַשְׁתִּי וגוֹלוֹמֵאוֹ (סוג של חושם). (ראו: "משמר לילדים", כרך ב, גיליון 1, ערה"ש תש"ז [25.9.1964], עמ' 9), הנפתח במילים: "יְלָדִים, הַבֹּקֶר לֵאָה / טִלְפְנָה שֶׁגּוֹלוֹמֵיאוֹ / לְחֻפְשָׁה אֶתְמוֹל נָסַע / בְּרַכֶּבֶת הַמַּסָּע". בתוכן העניינים מופיע שמה של לאה גולדברג, אך השיר חתום "מרדכי ס." (אולי משום שגיבוריו של שיר זה הם גיבורים פורימיים מן המגילה וממחזות "פורים שפִּיל"). כשבועיים לאחר מכן, התפרסם שיר נוסף, המתרחש בסוכה. שוב לפנינו להקת משַׂחקים, ובה הדמויות וַשְׁתִּי ומוקיון, תוכי ו"חושם גוֹלוֹמאו". חוץ מהסוכה, אין בשיר דבר המזכיר את חג הסוכות. גם אין בו יסוד יהודי או ארץ-ישראלי כלשהו. לפנינו כעין תאטרון רחוב אירופי – במה של חובבים המַציגה "פורים שפּיל" בעיצומו של חג הסוכות ("משמר לילדים", ב, גיל' 2, ערב סוכות תש"ז [9.10.46], עמ' 19).


גם בכתיבתה העיונית תיארה לאה גולדברג את היצירה הספרותית הדמיונית, או הבדיונית, כנשף מסכות מתמשך. ב"מכתב לקוראי 'אנקורים'" ("אנקורים" הייתה סדרת הספרים לילדים שערכה המשוררת בהוצאת "ספרית פועלים"), הִמליצה לאה גולדברג (בחתימת "לאה") לקוראיה הצעירים: "קִראו נא בתשומת-לב כל ספר דמיוני (למשל, "עליסה בארץ הפלאות") ותראו שכל דבר שבדמיון יש לו יחס כלשהו אל המציאות, אל החיים של ממש. דומה הדבר לחגיגת פורים. בפורים כולנו מופיעים במסכות, איננו דומים לעצמנו, אך יודעים אנו, שמאחורי כל מסכה ומסכה מסתתר אדם חי, שאנו מכירים אותו או יכולים להכירו בעוד שעה. המסכה עושה אותו למעניין יותר, לפעמים למצחיק, אך בעיקר ותמיד – לחגיגי. ומהו סיפור דמיוני? אלה הם חיינו בלבוש חגיגי. הקורא ספר דמיוני נמצא בעולם שכולו חג, אך גם בימות החגים חיים אנו ונושמים, אוהבים ושונאים, וישנה רק תוספת קטנה לכל ההרגשות שלנו: השמחה. [...] הרינו חיים בעולם שהוא שִׂמחה וחג, בעולם שהוא מוזר ויפה כחלום. ואף-על-פי-כן, סודו – החיים שלנו!". ("משמר", כ"ח בכסלו תש"ד, 17 באפריל 1944, עמ' 5).


לאה גולדברג למדה להסתיר מעֵין סובביה וקוראיה את דיוקנה ואת זהותה, את רגשותיה ואת מחשבותיה מאחורי מסכה ומסווה. באחת מרשימותיה תיארה לאה גולדברג את חוויותיה בימי לימודיה גרמניה בתום ליל ביעותים, שבּוֹ נאלצה לשרוף ספרים "אסורים" מחשש פן ימצאו אותם הפלוגות הנאציות שצעדו ברחוב. כשחלף החשש מפני החיילים, ישבה המשוררת הצעירה לכתוב לאִמהּ מִכתב, ובוֹ תיארה לא את חוויות האימה שעברו עליה, כי אם את פריחת עץ האפרסק בגינת בית מגוריה (ראו רשימתה "אילנות וזכרונות" [בחתימת "עדה גרנט"], "על המשמר", י"ד בניסן תש"ו [15.4.1946], עמ' 6). שירים, לרבות שירי הילדים שלה, פורשׂים על מציאוּת חייה הקרועה מסווה ומסֵכה, כדי לשדר לזולת ש"הכול בסדר", הגם שמאחורי המסכה מסתתר געש כאוטי.


כל אמן, ואפשר שכל אדם, נזקק לפעמים לתחפושת שתסתיר את האמת, אך אצל לאה גולדברג הפכה התחפושת ל"מלתחה יום-יומית", ורק לעִתים רחוקות התירה לעצמה להתערטל ממנה. במכתב לידידתה מינה לנדוי, שחברותן התמידה עוד מימי הגימנסיה בקובנה, כתבה לאה גולדברג בעודה עלמה צעירה בת עשרים ואחת: "כאן עוד איש לא פתר את פרצופי האמִתי, וכולם בטוחים שאין סטודנטית כמוני בחריצות. לו ידעו שאין שווים לי בעצלנות, מה היו מגידים אז?" (במכתב למינה לנדוי מיום 15.12.1932; ראו בספר "נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923 – 1933", בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, תל-אביב 2009, עמ' 110).


גם במכתב מיום 27.7.1933 (שם, עמ' 136) היא מתוודה על כשרונה להטעות את סובביה, ומספרת שאנשים מתקשים לעמוד על טיבה, כי הקנקן מסתיר את התוך. תמיד חשה צורך להעטות על פניה מסֵכה שמסתירה את דיוקנה האמִתי, ובדרך-כלל עִמעֲמה את המֶסר האמִתי של יצירותיה. החיים לימדוּהָ בדרך הקשה להעלים את מכאוביה, להסתיר את השקפתה האידֵאולוגית, לשרוף כתבים ולִמחות את העקֵבות.


בשיר פורים בשם "חג פורים לחיות וציפֳּרים" ("דבר לילדים", כרך יג, חוב' 26, י"א באדר ב' תש"ג [18.3.1943], עמ' 205) שוררות שמחה וצהלה, אף-על-פי שהמלחמה עדיין לא הוכרעה, גיטאות עדיין חוסלו ותושביהם נשלחו עדיין למחנות ההשמדה (חרף סימנים ראשונים של היחלשות הצבא הנאצי). לפנינו מִשחק פורים שבּוֹ כל חיה מקבלת תפקיד, ורק הזאב והתן מסרבים לקבל את התפקיד המוצע להם – תפקידו של הָמָן הרשע. בשיר ארוך זה ("חג פורים לחיות וציפֳּרים", "דבר לילדים", כרך יג, חוב' 26, י"א באדר ב' תש"ג [18.3.1943], עמ' 205) נזכרים אירועי האקטואליה במפורש: "אִם נִמְצָא אָדָם בַּחֶלֶד / וְהוּא הִיטְלֶר הָרָשָׁע / וְחוֹלֵשׁ עַל כָּל מֶמְשֶׁלֶת / וְלֹא מֵת עוֹד מִבּוּשָׁה. [...] אָז כֻּלָּם שָׂמְחוּ שָׂמוֹחַ / וְהָיָה זֶה חַג נָעִים, / הַטַּוָּס רָקַד עִם אֹחַ / וְנִגְּנוּ הַתֻּכִּיִּים, // וּבְקוֹל קָרְאוּ בְּיַחַד / הַיּוֹנָה וְהַיָּעֵן: / 'עוֹד יֻשְׁמַד הָמָן, אַל פַּחַד!' / וְהַכֹּל עָנוּ: 'אָמֵן!'".


"חג פורים לחיות וציפֳּרים" הוא שיר יוצא דופן באמירותיו הגלויות והמפורשות. בדרך-כלל נמנעה לאה גולדברג מאמירות "מסומננות" (marked), ובחרה שלא להכניס לשיריה עניינים פוליטיים אקטואליים לפני שתעמעם אותם עד לבלי הַכֵּר. את השקפתה הפוליטית הִבליעה בין השורות, ומוזר לגלות שדווקא בשיר-מסֵכות גילתה המשוררת את האמת, ללא כחל ושרק.


לאור החזוּת האָ-פוליטית והבלתי מעורבת של לאה גולדברג – האישה ויצירתה – גם לאחר שאספתי נתונים רבים על השקפתה המסתתרת מאחורי מסֵכה, לא הייתי בטוחה איזו פרשנות ראוי להעניק לנתונים אלה, שהרי קשה לכתוב על נושא פוליטי במנותק מרוח התקופה (בתקופתה של לאה גולדברג גם בתנועת "השומר הצעיר" היו מלמדים את בני-הנוער פרקים נבחרים מן "הקפיטל"). שטחתי את ספקותיי לפני איש התקשורת מולי שפירא, מפקד גלי צה"ל בעבר, שאִמו ומינה לנדוי היו ידידותיה הטובות של לאה גולדברג, והוא אישר באוזניי ששלוש החברות, וכמוהן גם צעירות אחרות בחבורתן, הזדהו כולן זהות עם ה"שמאל" הרדיקלי, ולמעשה היו קומוניסטיות בהשקפתן, הגם שלאה גולדברג הקפידה בדרך-כלל לשמור על חזוּת אָ-פוליטית, ומכל מקום, מעולם לא הציגה את תעודת הזיהוי הפוליטית שלה בגלוי ובמפורש.


דומה שבנתונים אלו, ששרדו בעיתונות חרף ניסיונותיה של לאה גולדברג להסתיר את זהותה הפוליטית ולטשטשה, יש די כדי לשרטט נאמנה את השקפתה הפוליטית כמוֹת שהיא. הכורח להתפרנס ולפרנס הִטה אותה אל מפ"ם – עיתוניה ומוסדות התרבות שלה – שהרי אילו הצטרפה למק"י ואילו כתבה בעיתון "קול העם", כמו ידידתה חיה (קופמן) קדמון למשל, היא הייתה מתקשה להתפרנס ואולי אף סובלת מִתנאי מחסור ומנידוי. כזכור, הייתה זאת התקופה שבּהּ הִכריז בן-גוריון קֳבל-עם את הכרזתו הקטגורית "בלי חֵרות ובלי מק"י", שהִדירה את הימין הקיצוני ואת השמאל הקיצוני כאחד והוציאה אותם אל מחוץ לקונצנזוס.

צורכי הפרנסה והצורך באהבת הקהל, ובאהבת הקהל הצעיר באופן מיוחד, היו חשובים בעיניה עד מאוד, ואפשר שגם משום כך היא בחרה להתחפש ולהעטות על פניה מסֵכות. והרי לנו פָּרָדוקס נוסף הטבוע בחיי המשוררת וביצירתה: היא שמרה על חזוּת אָ-פוליטית ובלתי מגויסת, אך בעומק דבריה יש תשתית פוליטית מוצקה, שאותה בחרה להסתיר מעֵיני קוראיה. היא הייתה סופרת מגויסת במובהק, אך לא למען אותן מטרות שהעסיקו את דעת הקהל הקונצנזואלית למדיי ששׂררה בארץ בזמנהּ. ביצירת לאה גולדברג נשבה רוח אחרת – רוח הקִדמה האנטי-בורגנית שחתרה לביטול המחיצות שנתגבּהו בין עמים, דתות וגזעים ושגילתה אֶמפּתיה כלפי מצוקותיו של האדם באשר הוא.


הערות:


  1. לאחר שחיברתי למען האתר שלפניכם רשימה זו על פורים התברר לי שכבר לפני יותר מעשור התפרסמה בבלוג "עונג-שבת" רשימה על שירי פורים של גולדברג. אני מצרפת אפוא קישור לרשימה בבלוג עונ"ש, המעידה שכבר נפתחו בעבר שערי מידע ופרשנות בנושא "לאה גולדברג וחג הפורים", ואולם, השערים עדיין לא ננעלו. ויש להניח שעוד ימשיכו לכתוב על נטייתה של המשוררת לנהל את חייה כמין "פורים" נצחי ולהסתיר את חייה ואת השקפותיה מאחורי "תחפּושֶׂת" ו"מסֵכה".  לאה גולדברג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי חייה, ונתנה להם בדרך-כלל ביטוי  מרוּכּך, לאחר שעברו תהליכים של הדחקה ושל רֶזיגנציה. יתר על כן, היא לבשה בדרך-כלל חזוּת  כמו-הרמונית, ולמדה להתחמק ממבע ישיר, אף להסתיר מזולתה את העובדה שהיא מסתירה ממנו את סבך רגשותיה והרהוריה.

  2. ההכרזה בשיר "הצפרדע" בדבר דודה לאה שיכולה לבלוע מי שיתחפש לזבוב, היא גם צורת סיום קלסית של שירי ילדים גרמניים כמו "הופה הופה רייטר" שבהם הילד צוחק כי מפילים אותו, מניפים אותו באוויר, מדגדגים אותו, וכד'. בסופם של שירים כאלה יש אלמנט של "אני אוכַל אותך!" שהוא ריגוש עבור הילד, ועבור המבוגר הוא גילוי של "GIGIL", מונח שמשמעותו תחושת חֶמדה שאינה ניתנת לכיבוש.

Comments


bottom of page