ממי ביקשה לאה גולדברג סליחה ומחילה?

פירוש אחר לשיר "סליחות"

לאה גולדברג (להלן: ל"ג) דיברה כידוע בזכות "האומץ לחולין", כבאחד ממאמריה שכותרתו הוצבה לימים בראש ספר מאמריה ומסותיה. בתוך המושג "חולין" שילבה המשוררת את השקפת עולמה האָתאיסטית ואת משיכתה אל העבודה היום-יומית האחראית ואל הדברים הקטנים והפשוטים של החיים, שאינם מושכים אל המֶטָפיזי ואל המיסטי. בולט בייחודו הוא שירהּ "סליחות" (1938), שבתוכו מצוי – בו ובמחזור השירים שבתוכו הוא משולב – ריבוי בלתי אופייני של שימושי לשון יהודיים מובהקים מסידור התפילה.

ל"ג גדלה כידוע בסביבה סוציאליסטית, שהפכה את האקסיומות הפוליטיות לעיקרי אמונה. דומה שהמשוררת הִטמיעה את מערכת הערכים המרקסיסטית שראתה בדת "אוֹפּיוּם להמונים", ונראה שלא היו לה יִראת כבוד או מחויבות כלשהי כלפי אובייקטים מקודשים הקשורים לפולחן הדתי. ספק רב הוא אם ביקרה אי-פעם בבית כנסת. הוריה היו מתכנסים עם חבריהם לשוחח על נושאים חברתיים כלל-אנושיים, ללא זיקה ליהדות המסורתית או לשמירת מצווֹת, וכדבריה של המשוררת בדף של קורות-חיים שרשמה לקראת ערב הפתיחה של תערוכת ציורים פרי מכחולה, שנערך בירושלים ב"בית האמנים" ביום 13 בדצמבר 1968: "משפחתנו הייתה לא מסורתית אלא יהודית-סוציאליסטית [...] לשון הדיבור בבית הייתה רוסית".1

שיר עברי שכותרתו "סליחות" עשוי לעורר בלב קוראיו ציפיות לתמונת אדם מישראל – בחודש אלול או ב"עשרת-ימי-תשובה" – העומד בהכנעה מול בוראו ומַכֶּה על חֵטא שחָטא. הדוברת בשירהּ של ל"ג "סליחות" פונה אל נמען בלתי-מאופיין, ומתחננת אליו שיניח לה לנפשה, שייתן לה ללכת לדרכה ויאפשר לה להיפטר מרגשי האָשָׁם המעיקים עליה ביום ובלילה:


בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי.

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן,

וּלְכָל שַׂעֲרָהבַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן,

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת,

לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

מאז נדפס שיר זה בשנת 1938 בכתב-העת טורים – ביטאונו האוונגרדי של אברהם שלונסקי,2הוא עורר ניחושים אצל קוראיו ומבקריו, שנטו להבין את השיר כשיר פרֵדה מגבר אהוב שאִתו היו לל"ג קשרים אינטימיים והוא שלימדהּ להכיר כל גומחה בגופה ולזהות אל נכון את כל מאווייה ותשוקותיה. היו שזיהו בשיר הדים לפרשת אהבתה של המשוררת לסטודנט הוֹדי שלמד אִתהּ בגרמניה,3והיו שטענו שהנמען הוא הצייר אריה נבון, שעבד במחיצתה במערכת דבר לילדים בשנות השלושים והארבעים.4המשוררת אכן גילתה משיכה אל הצייר, והוא נאלץ להסביר לה למגינת לִבָּהּ שיחסיהם האקראיים הגיעו למבוי סתום, וכי אפסו הסיכויים לחדשם. אם כן מדוע היא זו המבקשת ממנו סליחה? המכוסה כאן רב על הנגלה.


המבקר יוסף אורן5טען שהכותרת "סליחות" אינה אלא כותרת אירונית, וכי "עֵקב יחסו ההפכפך והבוגדני של האהוב אליה הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים בעבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה". ואולם אין הטענה הזאת מתרצת את משאלתה לכרוע על חוף הסליחה, כמו גם את הודאתה הבלתי מנומקת ברגשי האשמה המעיקים עליה ללא הרף. כדי לנסות לזהוֹת את הנמען וכדי לנסות לתאר את מסכת יחסיו עם הדוברת, מן ראוי להתבונן במחזור כולו. השיר "סליחות" הוא חֵלק ראשון בלבד של מחזור שירים בן ארבעה חלקים, ובו מתוודה הדוברת על חטאיה ("אָשַׁמְתִּי מְאֹד"). למרבה הפרדוקס, היא גם מסַפּרת לגבר האהוב שסלחה לו סליחה "פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה". שוב לפנינו סתירה התובעת את יישובהּ: אם היא האשֵׁמה, הרי שהיא זו שזקוקה למחילה, היא ולא הגבר הנמען.


ניכּר שמרחקים פיזיים ומרחקים נפשיים מפרידים בין השניים וששוב לא תדע הדוברת את מגע ידו של האיש; ועם זאת נרמז שבסוף הוא חוזר אליה (בהקיץ? בחלום?). מוטיב השִׁיבה המאוחרת מזכיר את הדברים בשירהּ של סולוויג הנאמנה במחזהו של איבּסן פֶּר גינט שבתרגום ל"ג: "תְּבֹרַךְ שֶׁחָזַרְתָּ כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ / יְבֹרַךְ בֹּקֶר-חַג שֶׁרָאָה תְּשׁוּבָתְךָ".6חרף תיאורה המרומז של השִׁיבה, כלל לא ברור אם המשוררת מייחלת לשובו של הגבר האהוב, שהרי בסוף השיר הראשון של המחזור היא מבקשת ממנו שיניח לה וייתן לה ללכת לדרכה באין-מפריע. התבוננות במחזור כולו, כמו גם בשירי סליחה אחרים של ל"ג, מעצימה את החידה עוד יותר. שירים רבים במכלול שירָתהּ הם שירי סליחות, וכלל לא ברור על אֵילו חטאים הם מכים. בשיר "סתיו" משנת 1952, למשל, הדוברת מבקשת מן הנמען-הגבר:


הַכְנִיסֵנִי דְּווּיָה וְאִלֶּמֶת

תַּחַת כְּנַף סְלִיחָתְךָ הַשְּׁבוּרָה

כָּל עוֹד בְּלִבֵּנוּ פּוֹעֶמֶת

צִפִּיָּה חֲרִישִׁית לַבְּשׂוֹרָה

הֲנִחְיֶה, הֲנָשׁוּב?

וְהַלֵּב עוֹד קַשּׁוּב

לְאַחֲרוֹן פַּעֲמֵי הַבְּשׂוֹרָה.7

בשיר "סתיו" לפנינו סליחה מן האב שנשאר כלוא בסנטוריום בעוד אשתו ובתו ברחו מן ההפֵכה. כלולה כאן רמיזה ברורה לשירי השכינה של ביאליק – "הכניסי" ו"לבדי" שבהם מתוארת האֵם-שכינה שבורת הכנף האוספת ברחמים את בנהּ-יחידהּ האהוב ומנסה לשווא לסוכך עליו, בעודה זקוקה לסיוע ולהגנה ממנו. זיקה זו לביאליק מעלה על הדעת את האפשרות הפרשנית שלפיה דמות הנמען היא דמותו של הורֶה כושל – לא של אֵם-שכינה, כבשירו של ביאליק, אלא של אב-אֵל כושל ומובס שכבר אינו מסוגל להגֵן על משפחתו. הדוברת, בִּתו של אותו אב-אכזָב שְׁבוּר כנף, מצַפּה לשווא לבשורה ואינה יודעת כלל אם תשוב לראות את האיש האהוב. לִבּהּ עדיין קשוב "לְאַחְרוֹן פַּעֲמֵי הַבְּשׂוֹרָה" – בציפייה ובתקווה לקבל ממנו אות חיים, לשמוע בת-קול שתודיע אם יש סיכוי לראותו ("הֲנִחְיֶה, הֲנָשׁוּב?"). דומה שסיפורו הטרָגי של האב – אברהם גולדברג – שלא עלה עם אשתו ובִתו ארצה אלא נשאר בליטא ונספה בשואה, מהדהד כאן וגם בשירי סליחה אחרים שכָּתבה המשוררת ערב המלחמה ובעיצומה.


ל"ג למדה להסתיר מעין קוראיה ומבקריה את מכאובי חייה, ונתנה להם בדרך-כלל ביטוי מרוּכּך, לאחר שעברו תהליכים של הדחקה. יתר על כן, היא לבשה בדרך-כלל חזוּת כמו-הרמונית, ולמדה להתחמק ממבע ישיר, אף להסתיר מזולתה את העובדה שהיא מסתירה ממנו את סבך רגשותיה. שיריה הם תכופות מסכה שעל-גבי מסכה – מסווה לכיסוי אותו קרע שלא יתאחה לעולם. שירָתהּ מעידה שהיא הסתירה רגשי אשמה שהעיקו אליה ולא הִרפו ממנה כל ימיה. ההתחמקות וההסתר היו תכונת יסוד של ל"ג – האישה ויצירתה. עוד בנעוריה, כשנתבקשה בבחינות הבגרות לכתוב חיבור בעל אופי לאומי על ליטא המתעוררת, היא התחמקה מן המשימה שלא הייתה לרוחה, ובמקום תיאור ישיר, היא כתבה על ראשית האביב בנוף הליטאי. כך, בעָרמה מחוכמת, היא מילאה ולא מילאה את המשימה שהוטלה עליה, והשׂבּיעה את רצון בוחניה מבלי להסגיר את הסלידה שעורר בה הנושא הלאומי-הלאומני.8באחת מרשימותיה תיארה כזכור ל"ג כיצד קמה בגרמניה מליל ביעותים, שבּוֹ נאלצה לשרוף ספרים "אסורים" מחשש פן ימצאו אותם הפלוגות הנאציות שצעדו ברחוב. בתום האירוע הטראומטי הזה היא ישבה לכתוב לאִמהּ מִכתב, ובוֹ תיארה לא את חוויות יום אתמול, כי אם את פריחת עץ האפרסק בגינת בית מגוריה.9


לפי גדעון טיקוצקי, שיריה מתגלים לא אחת כ"סוסים טרויאניים" שחזוּתם ההרמונית אינה מעידה על הטרגיקה שהולידה אותם,10אף אינה מסגירה את המסר החתרני הגלום בהם. מעניין להיווכח שהיא עצמה כתבה באחד מגיליונות דבר לילדים חרוזים לסדרת ציורים המתארת הכנסת סוס טרויאני למחנה האויב.11במילים אחרות: שיריה של ל"ג מציגים תכופות עולם הרמוני, יפה ומצוחצח, המסתיר מאחוריו מציאוּת קרועה ושסועה שאינה נחשפת לְעולם במלוא כיעורה. השירים פורשׂים על מציאות קרועה זו מסווה ומסכה, כדי לשדר לזולת ש"הכול בסדר", הגם שמאחורי המסכה מסתתר געש כאוטי. לעתים נדרש הקורא-הפרשן לקרוע את המסכה הפרוּשׂה על פניהם של אחדים משיריה ולחשוף את הכאב שהולידם.


יש היסטוריונים הטוענים כי השיר "האוּמנם" נכתב על רוז'קה קורצ'אק שנשלחה מטעם אבא קובנר והפרטיזנים לגייס את היישוב לעזרת הקהילות באירופה.12הנחה זו אינה מתיישבת עם הכרונולוגיה הפשוטה: ל"ג לא יכולה הייתה לדעת על קורותיה של רוז'קה קורצ'אק לפני הגיעה ארצה בדצמבר 1944, בעוד שהשיר "האוּמנם" נדפס לראשונה בעיתון דבר מיום 19 בפברואר 1943 ומאוחר יותר נדפס בשני מאספים שהתפרסמו על רקע הידיעות על התקדמות כוחות צבאו של רומל בצפון אפריקה לעבר ארץ-ישראל ועל רקע הידיעות על השמדת יהודי אירופה. בשיר אכן ניתן ביטוי לתחושת היישוב לנוכח הידיעות הקשות הראשונות שהגיעו על היקף השואה, אך בקריאה מרפרפת אין בו כדי להסגיר את עָצמת האימה ששׂררה ביישוב שבעיצומה חוּבּר שיר זה. לעומת השערתם הפרשנית של ההיסטוריונים, העלה אריאל הירשפלד את ההשערה ששיר נעים זה, הפותח במילים "הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד",13משקף חוויה טראומטית משחר ילדותה של המשוררת – חוויה שחָוותה ל"ג ב-1919 בשעה שאִמהּ נאלצה לעָזבהּ שעות ארוכות יחידה בשדה והלכה לבקר את בעלה שהיה כלוא בידי הלאומנים הליטאים – אירוע שבּוֹ הסתיים, לפי עדוּת המשוררת, הפרק המאושר של ילדותה המוקדמת והחלו פרקי הדוויי והסבל של החיים הבוגרים, כמסוּפּר ברשימתה המֶמוּאריסטית "ילדוּת" (1938).14 לפי השערה זו, לפנינו שיר המעבּד חוויה אישית טראומטית, אך כלפי חוץ השיר לובש חזוּת נעימה והרמונית, שאינה מסגירה כלל את רגעי האֵימה הנוראים שהולידו אותו.


לדעתי גם השיר "סליחות" אין תוכו כבָרוֹ. הוא נתפס כשיר המופנה אל גבר אהוב, שכּן כלולים בו לכאורה רמזים לקִרבה גופנית, אך הקִרבה המתוארת בו יכולה להיות להערכתי גם אותה קִרבת גוף תמימה של אב הרוחץ את בִּתו הרכה באהבה וברוך, ולאו דווקא ביטוי של יחסים אינטימיים ש"בינו לבינה". מועד כתיבתו ופרסומו של השיר (ערב פרוץ מלחמת העולם) ושימושו באותה מטפוריקה של שיר הבַּלָּהָה המסוּיָט "זֶמר" שנכתב בעיצומה של המלחמה עשויים לעודד אפשרות פרשנית שונה מן המקובל, ולפיה השיר מופנה אל האב הרחוק-הקרוב כדי לבקש ממנו סליחה ומחילה.


לפי אפשרות פרשנית כזאת, הדוברת בעצם מתחננת לפני האב שיַרפֶּה ממנה בסיוטי הלילה ויניח לה לנהל את חייה בלעדיו. זוהי גם הסיבה שהמחזור כולו ספוג משקעים ממקורות היהדות, הגם שהם מוּצָאים מהקשרם הרגיל ("סְלִיחוֹת", "תְּפִלּוֹתֶיךָ", "רְאֵה וְקַדֵּשׂ", "כָּל נִדְרֵי"), שהרי האב ה"בּוּנדיסט"-הסוציאליסט, אף-על-פי שלא היה ציוֹני ולא הִקפיד על קיוּם מצווֹת, שמר על יהדותו מכל מִשמר, ואף ניסה לעורר בבִתו גאווה על השתייכותה לעם היהודי.15


מילים כמו "עינויים" ו"אוח" המשובצות בשיר "סליחות" מרמזות לכך שלפנינו סיפור-סיוטים טרָגי, אך מִשקעיו הפנטסמגוריים כמעט שאינם ניכּרים שעה שהוא מוּשר כשיר אהבה נעים ורוגֵע. הסיפור שמאחורי שירי האב קשה לעיכול: אברהם גולדברג, אביה של המשוררת, כלכלן ומומחה לביטוח, נעצר בגבול, בשובו אחרי מלחמת העולם הראשונה ממקום גלוּתוֹ שברוסיה לביתו שבליטא. הוא נעצר ונכלא על-ידי משטרת הגבולות בחשד שהוא קומוניסט המרגל לטובת ברית-המועצות. עשרה ימים ארוכים הועמד אברהם גולדברג מִדי יום מול כיתת יורים שביימה את הוצאתו להורג, כדי לגרום לו להתוודות על "פשעיו" נגד "המולדת" ("אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ"), ועינוייו צבעו את חיי בתו, הילדה התמימה, בצבעים קודרים ("מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ"). ריטואל העינויים הזה גרם לאב שדעתו תתבלע ואילצה לימים את אִמהּ של ל"ג לאשפז את בעלה בסנטוריוּם משהפכו התפרצויותיו הפסיכוטיות את חיי המשפחה לסיוט בלתי נסבל. פרק הילדות של חיי הבת, בלובן תמימותו, הגיע אותה עת לסיומו, ואל מסכֶת חייה נשזרו אותם הפרקים האפלים שללא אושר ושמחה שטרדו את מנוחתה עד אחרית ימיה.


דומה שהדוברת-המשוררת מזכירה כאן את עינוייו של האב הבאים אליה בסיוטי הלילה ("בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ"), ואת ההפלגה אל האופל שבּוֹ שרוי היה האב שדעתו נטרפה. המילה "וְלָמַדְתִּי" הפותחת את הבית השני עשויה להיות אמירה אֶליפּטית של "ולמדתי לראשונה מפיך", כי האב הוא שלימד את ילדתו הפעוטה את שמות האצבעות ומנה בילדותה את השִׁניים שנבטו לה. אִזכּוּרי הגוף החשוף השייכים כביכול לשיר-אהבה בעל נימה אֶרוטית עשויים להעלות כאן באופן אֶבוֹקטיבי את ניחוחה של הילדוּת המוקדמת שבּהּ טיפּל האב בבִתּוֹ התינוקת, נטל את ציפורניה, מנה כל שן חדשה בפיה וסירק את שְׂעָרָהּ אחרי הרחצה. ריחָם של נופי הילדוּת הרחוקים, שמֵהם נתלשה המחַבּרת מִסיבות שהזמן גרָמָן, מעלה כאן אסוציאטיבית גם את ריח היערות בצפון-אירופה, עם האורנים והשרף הנוטף מהם ("רֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן"ׁ).16השיר מסתיים בבקשה מהנמען שזִכרו רודף אותה להרפות ממנה – להניח לה ללכת לדרכה ולמחול לה על העוול: לכרוע על חוף הסליחה. הדוברת מתחננת לפניו שיניח לה להיפטר מן התמונות הרודפות אותה בחלומות הבַּלָּהָה – להיפטר מן ההרהורים המסויטים כעופות הלילה הדורסים והמפחידים. הפרשנות שלפיה הנמען של השיר "סליחות" הוא האב, ולא אחד מאהוביה האינטימיים של ל"ג, מלַכּדת היטב את חלקי השיר ומסבירה את ההיזכרות בנופי הילדות המיוערים ואת בקשת הסליחה והמחילה שמשמיעה הדוברת בסופו.


ונוסיף הערה בשולי הדברים: השיר מזכיר "כָּל רִיס וְצִפֹּרֶן [וכל] שַׂעֲרָה", ולא אותם איברים אינטימיים מוצנעים, המתאימים לשירי אהבה חושפניים על יחסים ש"בינו לבינה". אִזכּוּר זה מעמיד סִמליוּת אוקסימורונית עזה, כפולה ומכופלת. מצד אחד, עולה כאן זֵכר הילדוּת וניחוחות יערות ליטא ("וְרֵיחַ יַלְדוּת, רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן, / הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף"). מצד שני, אִזכורם של הציפורן והשֵׂער רומז גם לקוצר ימיה של מערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין הדוברת לגבר-הנמען. השֵׂער והציפורניים הן נגזרים ומושלכים לאחר צמיחתם, שאם לא כן הם מכבידים על הגוף. כאן הדוברת מתחננת לפני הנמען שיניח לה לחתוך ולגזור את הקשר בינה לבינו, כדי שתוכל להמשיך את חייה. ואף זאת: השֵׂער והציפורניים ממשיכים לגדול גם אחרי מותו של אדם וטמינתו באדמה. באמצעות אִזכּוּרם עולה כאן באופן אֶבוֹקטיבי מרומז כל מעגל הילדוּת, הצמיחה והמוות.


כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה כי על אלחנן קרון, גיבור הרומן הגנוז אבדות, שפָּרָשת חייו דומה בהיבטים פסיכולוגיים וביוגרפיים אחדים לפרשת חייה של ל"ג, נאמר: "הספרות הייתה זו שגילתה לראשונה את הרחוב היהודי. ואולי אשמת הספרות הייתה זו, שהוא, משורר עברי, לא למד עד היום הזה לאהוב את אותו המקום המזוהם, את אותה הסמטה הצרה, אהבה ממש, אהבה של קצה שערה וציפורן, של דם ורוח, כפי שאהב את כל אשר אהב" (שם, עמ' 174).


משמע, המילים "וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן, / וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף" אף רומזות לאהבה טוטלית וחסרת תנאים – אהבה הסוחפת את האוהב עד קצות ציפורניו ועד שורשי שְׂערו. משמע, שיריה של ל"ג הם שירים רב-מערכתיים, מטעים ומתעתעים, שפשטותם היא פשטות מדומה. לא במקרה ראו הקוראים והמבקרים בשיר "סליחות" שיר אהבה אינטימי. קל לטעות ולחשוב שהגבר הנמען בא אל הדוברת בלילה, בעוד שנאמר "בָּאתָ ּכְּלַיְלָה". השיר זרוּע לכאורה במילים הטעונות כביכול בהשתמעויות אֶרוטיות (כגון המילה "גּוּפְךָ"), אך פרשנות אֶרוטית של שיר זה אינה יכולה להסביר את האווירה המסויטת השׁוֹרה עליו ואת זיכרונות הילדוּת שהוא מעלה בלב הדוברת (איזה גבר עשוי לעורר בה את זיכרונות הילדוּת הרחוקים עם נופיהם הצפוניים חוץ מאביה?). אם קוראים את השיר כזיכרון ילדוּת רחוק, המבקש סליחה מהאב האהוב-השנוא שזִכרוֹ מטריד את בתו בסיוטי הלילה, כל הקושיות באות על פתרונן.נזכיר בהקשר זה שבבגרותה התאהבה ל"ג דרך-קבע בגברים שלא היו מסוגלים להחזיר לה אהבה: מבוגרים מדי, צעירים מדי, נשואים או רווקים מושבעים. ייתכן שהגבר היחיד שהראה לה אותות אהבה של ממש היה אביה.

לעִתים שירת ל"ג מושכת בעת ובעונה אחת לכיווּנים מנוגדים, הסותרים לכאורה זה את זה: כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה כי נוֹרה, גיבורת הרומן והוא האור, בת דמותה של ל"ג, חולמת שהגבר האהוב קרֵב אליה בעוד היא מסתרקת מול הראי, אך כשהיא מסתובבת לראותו, אותו ולא את בָּבוּאתו, היא מגלה לתדהמתה שאין זה אלא אביה.17משמע, ביצירת ל"ג החלומות מאחים דמויות שהקשר ביניהן הוא קשר אסוציאטיבי, כמו דמות האב ודמות האהוב, והשירים המסויטים מְאַחִים גם הם דמויות מנוגדות ובוראים מֵהן דמות היבּרידית אחת. יוצא אפוא שחרף כל האמור לעיל, אם שיר זה מעלה בקורא רושם, או תחושה, שמדובר בו בחוויות בעלות אופי ארוטי, אין הרושם הזה מופרך כל עיקר.

הנמען מגיע אל הדוברת "כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ", כלומר היא גם מייחלת לבואו (הממשי או ההזוי) כאוח המחכה לבוא הלילה, והוא גם טורד את מנוחתה בלילות הנדודים שלה, שבהם אין היא מוצאת לעצמה מנוחה מחמת הסיוטים, והיא כאותם עופות לילה – הינשוף, האוח והתנשמת – שעיניהם פקוחות בחשכה. הנמען מַציב מולה חלון וראי חשוכים, שלמרבה הפָּרָדוקס רק בזכותם ודרכם היא יכולה לראות את התמונות שנשכחו בבהירוּת. ואגב, תמונת האוח משולבת גם בשיר המסויט "בואי כלה": "בְּיָרֵחַ אָדֹם מוּל הַיָּם / מְפַכֶּה דָּמֵךְ. [...] וְגַלִּים בְּדָכְיָם / זוֹעֲקִים בְּבִכְיָם אֶת שְׁמֵךְ[...] אֵיךְ אֶסְגֹּר אֶת חַלּוֹנִי / וּקְרוֹבָה הַסּוּפָה? [...] וְהָאֹחַ מִלֵּב הַלֵּיל/ אֶת שְׁנָתִי קָרַע?" (התקרבות הסוּפה בשירת ל"ג מסמלת תכופות את בוא המלחמה, וייתכן שבסיוטיה היא שומעת את קולו של האב הכלוא הקורא לה בשמהּ מתוך הסערה).

מן הראוי לזכור ולהזכיר: אלמלא אושפז בכפייה בבית-חולים לחולי-נפש ואילו לא הופרד ממשפחתו, הוא לא היה נשאר בימי המלחמה בליטא, אלא עולה ארצה עם אשתו ובתו. גם אם נוכחותו בבית הפכה את החיים לגיהִנֹם, ניתן היה למִצער להעלותו ארצה ולאשפזו במוסד חלופי, הרחק מאֵימֵי המלחמה. ברי, ב-1938 עדיין לא יכולה הייתה ל"ג לדעת מה בדיוק יעלה בגורלו של אביה, אך היא יכולה הייתה להבין שהוא הופקר לגורל מר מאין כמוהו ושהיא לא תוסיף ככל הנראה לראותו עוד. הרהורים על גורל האב, מלוּוים בייסורי מצפון ובסיוטים, רדפו את ל"ג בשנות המלחמה ואחריה, והם עולים ובוקעים משירים רבים – גם משירים שבהם לכאורה דמות האב אינה נוכחת כל עיקר. השיר "סליחות" כשיר המופנה אל האב אף מתלכד עם השיר המסויט "זֶמר" שנכתב בדצמבר 1943, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, ובו השתמשה המשוררת באותה מטפוריקה שבמרכזה עופות לילה מעוררי בעתה, כבשיר "סליחות" שנכתב אמנם בטרם פרצה המלחמה אך חשרת ענניה כבר התחילה להתקדר מעל לאירופה. בחוגי המודרנה התל-אביבית כבר דיברו ב-1938 על המלחמה הקרֵבה וכתבו עליה שירים.

מוּל חַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הַלַּיְלָה עוֹמֵד. / הַיָּרֵחַ כְּפֶרַח קָמֵל בְּלֹא עֵת. / אַדִּירִים, אַדִּירִים מַחְשַׁכִּים עֲרִירִים, / אֵיךְ אֵשֵׁב לְצִדֵּךְ, / אֵיךְ אָשִׁיר שִׁירִים? // הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. / וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת [...] הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. / וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת [...] בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאֹחַ הֶאֱפִיר/ עִם צֵאת הָאַשְׁמׂרֶת יִתּׂם הַשּׁיר. / הָעוֹלָם לִקְרַאת הַשַּׁחַר קַשּׁוּב, / דּוּמָם יָצָאנוּ, דּוּמָם נָשׁוּב. / הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. / וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת".18


לפנינו סיוטי לילה של קרעי זיכרונות מן הבית הישן וקינה על מות יושביו. קשה לטעות בנימה האישית והרגשית של שיר זה, המעלה באוב, כמו מחזור שיריו של אלתרמן שמחת עניים, את עיר ההולדת הנצורה, את הבית הישָׁן שחָרַב ואת יושביו שמתו.


כשכּוּנס השיר "זֶמר" בספר על הפריחה (1948) נמחקה בו המילה "אוח" (בשורה "בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאוֹחַ הֶאֱפִיר"), ובמקומה נרשמה המילה "אור" ("בְּחַלּוֹן בֵּיתֵנוּ הָאוֹר הֶאֱפִיר"). ייתכן שהשינוי חל מטעמים פרוזודיים ואפשר שנפלה כאן שגיאת העתקה, אך אפשר גם של"ג ביטלה כאן את מוטיב האוח – עוף הלילה הנקשר לסיוטי הלילה הגיהינומיים שעברו עליה בעקבות ההבנה שאביה נספָּה – כי שילבה כבר את המוטיב הזה בשיר אחר, מוּכּר יותר – הריהו השיר "סליחות" (שנכתב להערכתי על רקע אותה מציאוּת עצמה, שבמרכזה בית הילדוּת שהחיים נטָשוהו והוא נמלא בעופות דורסים וברוחות רפאים הטורדים את מנוחתה ואת שנתה של הבת שנמלטה מן התופת מבעוד מוֹעד והצילה את נפשה).


הרצון האוֹבּסֶסיבי להבקיע במאוחר דרך אל לִבּו של האב המת, לבקש את סליחתו ולהשיג ממנו את המחילה הבלתי-מושגת כדי לפתוח דף חדש בחיים וכדי לדבוק בחיים, עולה גם מן המחזור "משירי הבן האובד", המבוסס על מְשַׁל הבן האובד ("The Prodigal Son") מן האֶוונגליונים (לוקס, טו). המחזור המתאר בן חוטא השב לביתו כדי מבקש סליחה ומחילה מאביו כדי שירווח לו, מסתיים במילים: "לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ, / לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב, / קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ / אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב". הבן האובד מייסר את עצמו על שלעולם לא יזכה לסליחה, אך מנחם את עצמו בידיעה שהכעס והחרון של אביו מקורם באהבת אין-קץ של אב לבניו אחריו, חרף בגידתם בו (בחינת "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי"; ישעיהו א, ב).19


נזכיר עוד שבשיר המשוכלל והגבישי "שבחֵי היום" מתחה ל"ג קו של אָנָלוגיה בין דמותו הנבונה של האב, הדואג לבני ביתו ומלמד את ילדיו לִמנות ולִשקול כל דבר במאזניים דקים ומדויקים, לבין יום החוּלין הצלול החושף כל מום. דומה ששיר זה לא נכתב אלא כדי לתאר את אביה הביולוגי לפני שנתבלעה דעתו, בעודו נושא במִשׂרתו האחראית ודואג לבני ביתו, שעה שלימד את ילדתו להתמודד באומץ עם תביעות החוּלין: "חָכָם כְּאָב, עֵינוֹ תָּמִיד פְּקוּחָה, / וּשְׂכַר עָמָל וּמַעַל לֹא יָלִין. / צָלוּל כַּחֹק, עוֹמֵד עַל מִפְתָּנְךָ / לַמֵּד אוֹתְךָ אֶת דַּעַת הַחֻלִּין. // לַמֵּד אוֹתְךָ חָכְמַת מִסְפָּר וָאוֹת, / בִּינַת-מִדָּה וְעֵרֶךְ הַמִּשְׁקָל, / לִשְׁקֹל הַצְּחוֹק, לִמְנוֹת אֶת הַדְּמָעוֹת / גַּם לְהַבְדִּיל בֵּין הַכָּבֵד לַקַּל. // אַף לַהֲטוֹ שָׁפוּי הוּא וְלָבָן, / וְכָל שָׁעָה שֶׁבּוֹ – מִצְוַת-עֲשֵׂה, / מִמַּבָּטוֹ לִבְּךָ לֹא תְּכַסֶּה, / וְלׂא נִסְלָח לְךָ אֲשֶׁר יוּבַן". המילים האחרונות, המופנות אל הבֵּן ומתרות בו שלא יוכל להסתיר את המתרחש בלִבּוֹ מאביו ושלא יוכל להשיג ממנו מחילה, מסגירות את שאיפתה חסרת הלֵאוּת של ל"ג להשיג מחילה מאביה על התנהגותהּ כלפּיו בפעמים האחרונות שפגשה בו. לפי מכתבי האם לבִתה ויומנה של הבת ניכּר כי האב הבין היטב גם את שתיקותיה של בתו ואת התעלמותה הפוגענית ממנו בעת שאיבד את שפיותו והפך לעול מעיק על בני ביתו. הפנטמטר הימבּי הסדור והממושטר של השיר "שבחי היום", המשקף את אחריותו חסרת המנוח של האב כלפי משפחתו, מנסה לשווא לכסות על סערת הנפש העזה שהולידה את השורות האישיות האלה – מלאות ההבנה והתבונה – השורות החומלות והנכמרות ביותר שכּתבה ל"ג על אביה מעודה.


הערות :

  1. ראו לאה גולדברג, "תולדות חיים", הארץ מיום 30 בינואר 2007; וכן רשימתו של גדעון טיקוצקי "התוצאות – לא עליי לדון עליהן", הארץ מיום 2 בפברואר 2007. המסמך חוּבּר כשנה לפני פטירתה של ל"ג. קטעים מתוכו שולבו בריאיון שערכה תלמה אליגון עם ל"ג (נדפס במעריב, מיום 24.1.1969, עמ' 23).

  2. טורים, ב, חוברת י"א , יוני1938 . באותה עת הייתה לאה גולדברג מזכירת מערכת טורים וסגניתו של אברהם שלונסקי, עורכו ומייסדו של כתב-העת.

  3. ראו רשימתה של שרה בן-ראובן "מיהו הלילה הבא אל האוח", הארץ (ספרים) מיום 8.10.2010; וראו תגובות על מאמר זה במוסף "ספרים" מיום 15.10.2010, וכן ביום 22.10.2010.

  4. ראו רשימתה של רמה זוטא "חייה ויצירתה של לאה גולדברג" במגזין האינטרנטי אימגו מיום 9.5.2012 ומיום 14.5.2012.

  5. ראו רשימתו של יוסי אורן בעיתון האינטרנטי חדשות בן עזר, גיל' 530 מיום י"ד ניסן תש"ע, 29 במרס 2010; ראו במגזין האינטרנטי אימגו מיום 3.4.2010.

  6. העיר על כך אהוד בן עזר בשוליהם של דברי עדינה בר-אל על שיר זה בעיתון האינטרנטי חדשות בן עזר, גיל' 532, מיום כ"א ניסן תש"ע, 5 באפריל 2010.

  7. ראו גם השיר "סתיו" שהתפרסם לראשונה בכתב-העת מולד, ח, חוב' 44, כסלו תשי"ב, עמ' 101.

  8. ראו חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג, ירושלים 2011, עמ' 75 – 76.

  9. 9. ראו רשימתה של ל"ג "אילנות וזכרונות" (בחתימת "עדה גרנט"), על המשמר, דף לספרות, י"ד בניסן תש"ו, 15.4.1946, עמ' 6.

  10. ראו בספרו של גדעון טיקוצקי האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, תל-אביב 2011, עמ' 94.

  11. ביולי 1942, בחוברת 44, התחילה ל"ג לפרסם סיפור בהמשכים בחרוזים על קטינא (בלוויית ציוריו של אריה נבון), ובחוברת 47 תיארו חרוזיה את קטינא המסתנן למחנה האויב בתוך סוס צעצוע (הציור מראה סוס טרויאני), ומגניב חוט טלפון לחדר המלחמה של האויב כדי לרגל אחר תכניותיו.

  12. דינה פורת, "בסליחה ובחסד: המפגש בין רוז'קה קורצ'אק לבין היישוב ומנהיגיו 1944 – 1946", ילקוט מורשת, נב, אפריל 1992, עמ' 9 – 35. ראו גם: שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל-אביב 2010, עמ' 29.

  13. ראו מאמרו של אריאל הירשפלד, "על משמר הנאיביות", בתוך: פגישות עם משוררת, בעריכת רות קרטון-בלום וענת ויסמן, תל-אביב 2000, עמ' 135 – 151 . ראו מאמרו של גדעון טיקוצקי "ספר שיריה של לאה גולדברג כפָּלימפּסֶסט", דפים למחקר בספרות, 18, חיפה תשע"ב, עמ' 50 – 51, המלמד שגם שיר כדוגמת "נתיב שדה בסערה" [ב, 115] נבע מאותה חוויה טראומטית עצמה.

  14. גם המשוררת עצמה, חרף השקפת עולמה הקוסמופוליטית המתרחקת מכל בידול אתנוצנטרי, ואף-על-פי שלא הרבתה להזכיר את ישראליוּתה, הזכירה לא אחת בגאווה את יהוּדיוּתם של גדולי האמנים והממציאים היהודיים. הערצה לעם היהודי עולה אצל ל"ג במחזה בעלת הארמון, למשל, שבּוֹ אומר זברודסקי: "תמיד מעריץ הייתי את העם היהודי על שלא הלך אחרי הבל ההבלים של העולם הזה ולא סטה אחרי תהפוכותיו, אלא בדרכו שלו הלך".את עצמה הגדירה ל"ג לא פעם כבעל חוצפה יהודית. במאמרה "מרק שאגאל – צייר העיירה היהודית" (על המשמר, מיום 15.6.1951) כתבה ל"ג כי שאגאל הוא "היהודי מכל הציירים היהודיים". לדבריה, הצייר הדגול הבין כי על העיירה היהודית הקִיץ הקֵץ, מכאן הקנוניזציה של הדמויות, שאינן מצוירות כאנשי חולין, אלא תמיד כאנשי שבת – גם בסבלם ובעוניים. תמונותיהם כמין איקונאות של קדושים. במכתב לחברתה מינה לנדוי מיום 27.7.1933 היא מספרת על בחינות הגמר שלה באוניברסיטה: "כול מה שהשגתי – הכול הודות לחוצפתי היהודית. זוהי הרציפטה שלי!". וראו: נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1923 – 1935, בעריכת יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, תל-אביב 2009, עמ' 136.

  15. הרומן והוא האור פותח במסעהּ ברכבת של נורה קריגר, בת דמותה של ל"ג, החוזרת מגרמניה לביתה בליטא, ובמפגש המחודש שלה עם "ריחם של יערות ליטא – ריח טחב, אזוב וכבול. וניחוחו הרחוק של האורן; ריח שלכת רטובה [...] גזעי לִבנה באפלת ליל אוגוסט מכוכב" (שם, מהדורה מחודשת, תל-אביב 2005, עמ' 9 – 10). תיאור יערות הילדוּת, החוזר ברומן, רָווּי רמזים ארוטיים כגון תיאורו של אלברט ארין, חברו של אביה של נורה, שבּוֹ היא מתאהבת, ה"אוחז שתי פטריות מבהיקות-ראשים ועל אצבעותיו אדמה שחורה ושרידי אזוב" (שם, עמ' 77 – 78). תיאור זה מזכיר את תיאורו של נח, גיבור "מאחורי הגדר" של ביאליק, שהאילן מפתהו לאכול מן הפרי האסור ("רצועה קטנה ושחורה של עפר תחוח[...] האילן הושיט לו בראש שרביט אחד [...] שני תפוחים אדומים ובשלים, כמי שאומר: טול שלך הם"), תיאור הרָווּי באֶרוטיקה ובמיניוּת אולי אף יותר מכל תיאור גלוי וליטֶרלי.

  16. והוא האור, מהדורה מחודשת, תל-אביב 2005, עמ' 138.

  17. השיר "זֶמר" נדפס לראשונה בעיתון השומר הצעיר מיום 17 בדצמבר 1943. במהדורת שלושת הכרכים (כרך ב, עמ' 70 – 71) שונתה המילה "האוח" ל"האור".

  18. עקביהו, יצחק, "הבן האובד: מוטיב נוצרי בגלגולו של שיר עברי", מאסף (לדברי ספרות, ביקורת והגות), א (תש"ך), עמ' 566 – 570 (נדפס שוב בקובץ לאה גולדברג, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה, בעריכת א"ב יפה, תל-אביב 1980, עמ' 119 – 128). ראו גם מאמרה של מנוחה גלבוע "מן הברית החדשה אל יצירתה של לאה גולדברג", עט הדעת, גיל' 3 (תש"ס 2000), עמ' 93 – 102.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

שׁוּב לְפָנַי זָקֵן בָּלֶה

יל"ג וביאליק מציצים מעל כתפי עגנון - עיון בפרקי הפתיחה של הרומן אורֵח נטה ללוּן פורסם : E-MAGO 23/09/2014 יצירתו התיעודית והסמלית כאחת של עגנון אורֵח נטה ללוּן הופיעה לראשונה בעיתון הארץ ב-139 המש