האוניברסיטאות בישראל ו"אפקט הפרפר"

מאה שנים למלחמת הלשונות


פורסם: מעריב , 28/02/2014


לפני מאה שנה נפל דבר בישראל: הנהלת חברת "עזרה", גוף יהודי-גרמני בראשות הד"ר פאול נתן, הניפה דגל לבן לאות כניעה, והחליטה בפברואר 1914 – בניגוד להחלטה קודמת מאוקטובר 2013 – שבטכניקום ילמדו בעברית ולא בגרמנית. אמנם ראשי החברה האמינו שמטעמים פרגמטיים כדאי וראוי ללמד בגרמנית, ולא בעברית, שעדיין חסרו בה מונחי מדע רבים, אך נאלצו לקבל את הדין ולהכריז ששפת ההוראה בטכניקום (הטכניון של ימינו) תהיה עברית בלבד.


לפני מלחמת העולם הראשונה פעלו כידוע ברחבי העולם ארגונים כדוגמת "אליאנס" הצרפתי, שקידמו את תרבות האם שלהם מחוץ לגבולות ארצם. גם ראשי חברת "עזרה", בניהם ונכדיהם של אותם משכילים מערביים – "גרמנים בני דת משה" שלא צירפו קולם לתנועה הציונית – פעלו לקידום התרבות הגרמנית מחוץ לגבולות גרמניה. את הקולוניאליזם התרבותי שלהם ניסו "מיסיונרים" אלה לממש גם בטכניקום, שעמד אז לקום בחיפה.


ואולם, הם נתקלו בהתנגדות עזה מטעם הסתדרות המורים בארץ-ישראל, שלצִדהּ התייצבו בוגרי הגימנסיה "הרצליה" שמחו נגד קיפוחה של השפה העברית. הלוחמים את מלחמת העברית ניצחו, והשליטו במערכת החינוך בארץ-ישראל את העברית – שפה "דלה" ו"פרובינציאלית" שכביכול לא התאימה להוראת מדעים. אחד-העם הן יעץ עוד במפנה המאה העשרים למצדדי העברית "סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון", ואכן בתוך מאה שנה התעשרה העברית ברבבות מושגים ומונחים, וכיום נכתבים בה ספרים ומאמרים בכל תחומי המדע.


בימינו, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, ניתן להבין שהמאבק היה אמנם מאבק אידאולוגי, אך למען האמת היו מעורבים בו גם "שיקולי הון-שלטון". החרם שהטילה הסתדרות המורים על הטכניקום שעדיין לא עמד על תִלו עצר את זרם התרומות להקמת המִבנה, פתיחתו של המוסד נדחתה ועובדיו פוטרו. כתוצאה מכך התעוררה איבה כלפי חברת "עזרה", והיא נאלצה כאמור להיכנע ולהכריז בישיבה מיום 22.2.1914 ששפת ההוראה הבלעדית בטכניקום תהיה מעתה עברית. היה זה ניצחון במלחמת העצמאות של התרבות העברית בארץ-ישראל, שלוחמיה לא בזו להשגים צנועים של "יום קטנות". היישוב השתחרר מתלות תרבותית: הוקם בית-המדרש למורים בירושלים ובית-הספר הריאלי בחיפה, התפתחה רשת חינוך עברי עם ערכים לאומיים-ציוניים, ואפילו השלטון העות'מאני, ואחר-כך ממשלת המנדט הבריטי, הכירו בעברית כשפת ההוראה השלטת בארץ-ישראל.


מִבֵּין תלמידיה של הגימנסיה "הרצליה" יצאו גם מייסדי "גדוד מגיני השפה העברית", שהוקם באביב 1923 במתכונת כמו-צבאית. הגדוד חינך את העולים החדשים – לא תמיד בדרכי נועם – לדבר עברית, ולא יידיש, ברחוב ובשוק. אפילו המשורר הלאומי נתפס פעם משוחח בלשון יִידיש עם ידידו ושותפו י"ח רבניצקי, נשפט על כך במשרדי הגדוד, ויצא דינו להיענש ב... תלייה (ראשי הגדוד הסתפקו בתליית תמונתו בצריפם). מבין תלמידיה נִמנו במרוצת השנים ראש-הממשלה משה שרת, פובליציסט מן המעלה הראשונה, משוררים מרכזיים כדוגמת אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, סופר הילדים והצייר נחום גוטמן – ועוד אישים רבים שנודעו בסגנונם המשובח, אשר הרימו תרומה רבת-ערך לתרבות העברית, לעם ולמדינה.


ואולם, בעיצומו של "ריב הלשונות" היה המאבק על העברית מאבק מר וממושך: שלטים שנתלו בלשונות לעז בחוצות העיר הורדו ונקרעו, נענשו נהגים שלא הקפידו לדבר כהלכה, אפילו בתי-ספר יהודיים בתפוצות הגולה קיבלו את עלוני הגדוד ועודדו את הדיבור העברי בקרב תלמידיהם. כמה קשה לבנות וכמה קל להרוס! לא עברו אלא מאה שנה מיום שהוחלט שבטכניקום שהפך לטכניון ילמדו בעברית, וכיום אנו שומעים על הקמת בית-הספר הבין-לאומי להנדסה בטכניון, שבּוֹ הלימודים מתנהלים בשפה האנגלית – מחיר הגלובליזציה. גם באוניברסיטה העברית, שהוקמה לפני כתשעים שנה כמכון למדעי היהדות, מלמדים כיום קורסים רבים באנגלית. אמנם בית-הספר הבין-לאומי של הטכניון, וכמוהו קורסים באוניברסיטאות הגדולות המנוהלים באנגלית, מיועד לתלמידי חו"ל, המשלמים טבין ותקילין ומחזקים לכאורה את מצבו הכלכלי של הטכניון, אך תקצר היריעה מלמנות את תחלואיו של הרעיון הזה – צאצא חוקי-למחצה של רעיון ההפרטה.


נאמר רק שניתן למתוח קו של אנלוגיה בינו לבין פתיחתן של מחלקות בבתי-חולים לחולים עתירי ממון מחו"ל, כאלה שלא יאושפזו במסדרון כמו החולה הישראלי המצוי. כאן וכאן הופך המוסד לעסק כלכלי, ובוגד בייעודו המקורי. מצבו של בית-החולים "הדסה", העומד לאחרונה במרכזה של סערה ציבורית, מעיד כאלף עדים ששיטת ההפרטה איננה מתכון בטוח להצלחה. הטכניון צריך לעסוק במחקר ובהוראה, ולא לתוּר אחר מרצים המסוגלים ללמד את המקצוע באנגלית שוטפת, ובית-החולים צריך לעסוק בריפוי ובמחקר, ולא להפלות את החולה המקומי על-חשבון חולה מחו"ל בעל כיס תָפוח, שאת מִסיו הוא משלם במקום אחר. מוסדות להשכלה גבוהה העוברים תהליכי הפרטה, כמו בתי-חולים שהופרטו, גורמים להחלשת מדינת הלאום ולפריחה מדומה של התאגידים הגדולים. "מדומה", שכּן כל משבר כלכלי גלובלי עלול להביא לקריסתם. במקום לחפש פתרונות קלים, ראוי היה שמוסדות אקדמיים ובתי-חולים יעודדו מחקרים, ירשמו פטנטים ולקופתם יזרמו סכומים גדולים יותר מאשר שכר-לימוד של קומץ סטודנטים זרים או דמי ריפוי של כמה חולים זרים.


פלא תחייתה של שפה מתה – שפת הספר שהפכה לשפה מדוברת – נחשב כיום כהישג הוודאי של הציונות. היום גם עולים חדשים מדברים עברית, ואפילו ערביי האיזור מדברים עברית. לכאורה ניצח הרעיון ה"כנעני" שביקש לשלוט במרחב השמי ולהיות אדוניו. ואולם, עליונותה של העברית בישראל בסכנה מוחשית, ויש לדאוג שמאה שנות פריחתה והיהפכה לשפה שלטת במוסדות להשכלה גבוהה לא יהפכו לפרק בספרי ההיסטוריה.


כבר היו דברים מעולם: מאה שנה החזיק הרעיון הקומונלי מעמד, והניב פרי הילולים בדמות קיבוצים עתירי השגים, ועתה הולך הקיבוץ ודועך לנגד עינינו; ואין זה התהליך היחיד בתולדות עם ישראל שהחזיק מעמד מאה שנה ודעך. מי שחושב ש"ישיבות" ווֹלוֹז'ין, טלז ומיר המשיכו את "ישיבות" סורא, נהרדעא ופומבדיתא בבבל, אינו אלא טועה. ה"ישיבות" במזרח אירופה היו האוניברסיטאות של העולם היהודי. הן פעלו במלוא תפארתן מאה שנים בלבד – מתקופת המהפכה הצרפתית לערך ועד לעליות הראשונות. ה"ישיבות" בירושלים ובבני-ברק, שאליהן אפשר להתקבל גם בלי ידיעת ארבע פעולות החשבון, אינן ממשיכות אותן אלא לכאורה.


ראינו שגם ניצחונם של מצדדי העברית ב"ריב הלשונות" לא החזיק מעמד אלא מאה שנה: בפברואר 1914 נרשם הניצחון הגדול, והנה לא מכבר התבשרנו על הקמת בית-הספר הבין-לאומי בטכניון שבּוֹ מלמדים הנדסה באנגלית, וגם המוסדות האחרים להשכלה גבוהה בישראל אינם מפגרים אחריו. האם שיערו חסידי הלשון העברית שכך יקרה? כשכתב נתן ביסטריצקי (אגמון) את ספרו ימים ולילות (תרפ"ו), על ראשית ההתיישבות השומרית בבית-אלפא, כתב לו ביאליק כי ספרו יעלה שוב על סדר היום הציבורי בעוד שני דורות, כאשר יהיה צורך להסביר לדור הצעיר ציונות מהי. ביאליק חזה אפוא את תופעת הבתר-מודרניזם והבתר-ציונות עוד בשנות העשרים, בימיה הגדולים של הציונוּת.


ראוי לזכור ולהזכיר: הוויתור על אחד מיתריו של "החוט המשולש" המחזיק את קיומו של העם כרוך בסכנה גדולה. אין זה אסון גדול אם ילמדו מדעים מדויקים באנגלית שהיא שפה בין-לאומית, יטענו רבים המשוכנעים שמדובר בעניין קטן ושולי. לפעמים לעניין קטן יש אפקט שתוצאותיו מי ישורֵן: לפנינו סימפטום מדאיג של "סתיו העמים" ושל כרסום במעמדה של מדינת הלאום. ייתכן שלעמים אחרים לא יקרה דבר אם עמם ייטמע ומדינת הלאום שלהם תתאחד עם מדינה שכנה. עבור עם עתיק ועתיר נכסי רוח כעם ישראל, שמבקש לשמור על ייחודו, זו עלולה להיות מכה ניצחת. אם ייחלש מעמדה של העברית במוסדות להשכלה גבוהה יידרשו דורות רבים כדי להתאושש מן המכה.


פרופ' אהרן דותן, מזכיר בפתח מאמרו "אנגלית באוניברסיטאות על שום מה?" ("העברית", האקדמיה ללשון העברית, מחזור סא, חוברת ד, תשע"ג) את מאמר חז"ל "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא אחד פרוץ בערווה" (בבלי, חולין קלז ע"ב). את מאמרו סיים בחיוך, בהזכירו את שר האוצר בדימוס יורם ארידור שבזמן האינפלציה הדוהרת של שנות השמונים הציע להנהיג בישראל דולריזציה. התכנית נפלה לא מסיבות כלכליות, כי אם מסיבות ערכיות, ואהרן דותן שואל: כלום מטבע השקל העובר לסוחר הוא ערך חשוב יותר ממטבע לשון עברי?! אסור לעם לוותר על לשונו ועל תרבותו – על נכסים שנצברו במשך מאות דורות. יש להסיר מהם ממטבעות הלשון את האבק מפעם לפעם ולצחצחם, אך מי שמשליך אותם כלאחר יד אל פח האשפה של ההיסטוריה ככלי אין חפץ בו אינו מבין כלל את ההשלכות של מעשהו.


כבר לימדונו חכמים שעיר שלמה עלולה להיחרב בגלל יתד של מרכבה, ותאוריית הכאוס של ימינו מלמדת שמשק כנפי פרפר בצד אחד של העולם עלול לגרום לסופת טורנדו עזה בקצהו השני ("אפקט הפרפר"). הוראה באנגלית במוסדות להשכלה גבוהה יכולה לדעתנו להיות תכנית לשנה אחת – קרש קפיצה וחוליית מעבר של סטודנטים זרים המעוניינים להשתלב באקדמיה הישראלית. ואולם, אם תהפוך האנגלית בהדרגה לשפת ההוראה השלטת באוניברסיטאות בישראל, ישימו בוגריהן בסוף תקופת הלימודים את התעודה בתרמיל הנדודים, ואת התוצאות של המהלך הנפסד הזה מוטב שלא להעלות על דל השפתיים או על מקשי המקלדת פן חלילה תהא זו נבואה המגשימה את עצמה.