ביאליק, אחשוורוש ואסתר עורכים נשף-מסכות בלב-ים

את "איש הסיפון" לא הציב ביאליק בין סיפוריו הגדולים, אלא הִצניעוֹ בתוך הסיפורת הקלה שלו, בין יצירות שאותן הכתיר בכותרת המטעה "רשימות כלאחר-יד" (הוא הציגן כאילו מדובר בקטעים אקראיים שנכתבו בקולמוס מהיר). ואולם, אין מדובר בסיפורת שנכתבה בחטף ואגב אורחא. ה"רשימות" האלה – "סוחר" ו"איש הסיפון" במיוחד – הן יצירות פרוזה מורכבות לעילא ולעיל, עם קומפוזיציה מגובשת ומתוכננת, שאינן נופלות ברמתן מן המקובל בסיפוריו הנודעים של ביאליק.

את "איש הסיפון" חיבר ביאליק כשלוש שנים לפני מותו, ופרסמו בהמשכים בשבועון "העולם" של ההסתדרות הציונית (כרך יט, גיל' ה–ז, שבט תרצ"א). לפנינו כעין יומן, שנרשם מדי יום במהלך ארבעת ימיו האחרונים של מסע בים (כנראה בעקבות מסע אמיתי, שערך המשורר בחורף 1926 בהפליגו מנמל יפו לנמל מרסיי בדרך לאמריקה).

ה"רשימה" הובנה בטעות כקטע תיעודי קל ערך, כי ביאליק נטע בו במתכוון את הרושם הכוזב שמדובר בקטע שנכתב בסדר אסוציאטיבי אישי ובלתי מחייב. ולא היא: "איש הסיפון" הוא סיפור עם תוכן עשיר בתעלומות ובהפתעות ועם אוצָר בלתי נדלה של רעיונות בתחומי הגות רבים – פסיכולוגיים וסוציולוגיים, פואטיים ופוליטיים – שבכולם חלו שינויים מרחיקי לכת בראשית המאה העשרים. משתקפת כאן מציאוּת יותר מזו המתוארת בסיפורי הכפר והפרוור הארוכים של ביאליק; ולמעשה, זהו דבר הפרוזה המודרני והמעודכן ביותר שיצא מתחת עטו.

"איש הסיפון" הוא סיפורו בגוף ראשון של משורר מזדקן (בן דמותו של ביאליק, ועל כן נכנה לשם קיצור את דמותו הספרותית של ביאליק בשם "ביאליק" במרכאות כפולות), המזדמן לנסיעה באנייה צרפתית מהודרת עם קבוצת נוסעים, בני לאומים שונים, שכולם מדברים בשפות זרות בלתי-מובנות. "ביאליק", המשורר המזדקן שהמילים הן כל חייו, הופך בכורח הנסיבות לאילם. בכל נוסע הוא מנסה למצוא תווי היכר יהודיים, בתקווה שיוכל לשוחח עִמו, אך תוחלתו נכזבת. לפתע, מזדמן לו מתורגמן – דמות מטושטשת ונקלית של ימאי שבדי, היודע מעט גרמנית ומילים אחדות ברוסית. מאחר ש"ביאליק" נאלץ להסביר למלצר את מגבלות הדיאטה שלו (זו שבמצוַות הרופא וזו ש"במצוַות הר-סיני") הוא מתרועע על-כורחו עם ארחי פרחי קל ונקלה כמו ה"דֶקמן" ("איש הסיפון"), שהופעתו החיצונית היא כשל אחד מאנשי השוליים הפחותים. המסַפּר "ביאליק", שהוא איש-רוח אנין ומעודן, סולד מבן-שיח, שריח רע של יין נודף מפיו, ורואה בו "כלי" בלבד לצורכי תרגום. ואולם, בהמשך, יחסו האינסטרומנטלי כלפי המַלח השיכור הולך ומשתנה.

איש-הסיפון השבדי, "חבֵרוֹ" לימי המסע של "ביאליק", מנסה לשבור את המחיצות ביניהם, ומסַפּר ל"רעהו" הארץ-ישראלי, שאשתו שמתה בדמי ימיה והשאירה אותו מטופל בשתי בנות הייתה יהודייה רוסייה, עדינה ומלומדת. עתה, לאחר מותה, יורד-הים מפרנס את בנותיו היתומות (בעלות הזהות האֶתנית המטושטשת) שאינן זוכות לחינוך יהודי, ורואה אותן לפעמים בין הפלגה להפלגה.

מַלח זה, המנסה בכל כוחו לשאת חן בעיני "ביאליק", המשורר הארץ-ישראלי האֶליטיסטי, מספר בגאווה שבעֲברוֹ הוא היה סטודנט ללשונות המזרח וקצין במחלקת הריגול. לדבריו, הוא ביצע משימות עלומות בעבור צבא הכיבוש האנגלי שחנה ברוסיה בימי המהפכה, שם הכיר את אשתו. לצורכי פרנסה הצטרף לאניית נוסעים, עסק בכל מיני עיסוקים מפוקפקים, ואפילו הבריח סחורות אסורות. ואולם, כשרונותיו האמיתיים, לדבריו, הם בתחומי השירה – המילים והלחן. "ביאליק" מקשיב לסיפוריו של "איש הסיפון", אך חושד ברעהו העלוב שאין הוא אלא בדאי, הממציא לעצמו ביוגרפיה מנומרת ואקזוטית כדי להרשים את בני-שיחו ולהתגאות בעברו המפואר ובידיעותיו המופלגות.

“כן אדוני” – הפסיק את רִנּוּנוֹ ואמר – “לפניו עומד פיטן. כותב שירים אנֹכי ברוסית וּבגרמנית. מלבד זה, כותב אנֹכי ספר הימים. כל מראות עיני בדרך מסעי הלא הם כתובים בספר הימים שלי. כתוּבים בשיר וגם בפרוזה שירית. בדרך כלל, מעדיף אני את השיר על הפרוזה. גם המוסיקה היא אחת המוּזוֹת האהובות עלי. איש המוסיקה אנֹכי. כל עצמותי תֹאמרנה מוסיקה. אני המשורר וַאני המזַוֵּג לשירַי את הנגינות. טרה-לה-לה-לה, טרה-לה-לה-לה”.

וּבעוֹדֶנּוּ מדגים לפני בעליל את כשרונו המוסיקלי נתתי בו עין מן הצד. ראיתי כי שַקֵּר ישַקֵּר האיש. אין בדבריו קורט של אמת, ואני שאלתי את נפשי:

“מי הוא בר-נש זה, שבמשך ארבעת ימי המסע התהפך לפנַי כּכרוּם והחליף את צבעו שבעה מונים: למבריח מכס, לסטודנט בלשן, לתַיָּר, לסוחר, לפיטן, למנגן. מוּכן וּמזוּמן הוא, כנראה, להתחפש לפני עוד בעשרה לבושים: בלבוש קוביוסטוס, כומר, לסטים מזוין, אשמדאי – וּבלבד שלא יִגָּלה לפני בדיוקנו האמִתִּי. מה בצע ומה הנאה לו בכך? האוּמנם יִחוּס אשתו וּגדוּלת אבותיה, שנתגלו לו במקרה על ידי, הם שהעבירוהו על דעתו? תם אני ולא אדע”.

וּפתאֹם עלתה על לבי מחשבה זרה:

“אוּלי מזרע היהודים הוא? ליטוואק?”

שוב נתפשׂתי למחשבת גִּיּוּר. עוד מעט ואיַהֵד את כל נוסעי האניה. לא ולֹא. בפניו של גוי ארוך זה אין אפילו תג אחד יהודי. כֻּלּוֹ טפוס גרמני צפוני טהור.

כשמעמיד המלח פני משורר, "ביאליק" מביט בו בזווית-העין ומזהה בו את דיוקנו המעוקם והקריקטורי של "היהודי הנודד". לנגד עיניו נחשף כבת אחת פתרון החידה של דמות הזיקית שלפניו: "אולי מזרע היהודים הוא? ליטוואק?". "איש הסיפון" כמוהו כיצור "אמפיבִּי", המנתר מן היבשה לים ולהפך, כמו היהודי הנאלץ להמציא מדי פעם תחבולות הישרדות חדשות. אמנם מוצָאו האָרי ותכונותיו החיצוניות (שׂערו הצהוב ועיניו הכחולות) הופכים אותו גם למין קריקטורה של אידֵאל "האדם העליון", אך כמו "היהודי הנודד" גם הוא יודע את כל הלשונות, ואינו יודע אף לשון על בוריה; כמוהו, הוא החליף כבר את כל המלאכות, ואין לו מלאכה אחת של ממש שבָּהּ יוכל לראות ברכה בעמלו.

"ביאליק" קורא בלִבּוֹ ל"איש הסיפון" בשם "ליטוואק" לא רק משום שזיהה בו טיפוס מחוכם כאותם ליטאים שגילו בקיאוּת בכל המסכתות מכל חבריהם ל"ישיבה". הוא בחר בשם "ליטוואק" בעיקר משום שבאמצעותו שם זה גילה את יחסו כלפי ספרו של הרצל, שיצא בתרגומו של נחום סוקולוב תחת הכותרת "תל אביב". דמותו של חיים ליטוואק העני, גיבור "אלטנוילנד" של הרצל, שבְּנו דוד עלה לגדוּלה עוצבה בידי הרצל בהתאם לדמותו של דוד וולפסון נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. עתה, האוּטוֹפּיה ההרצלאית, ש"המשורר הלאומי" זלזל בה בעבר, קרמה עור וגידים, תורגמה על-ידי נחום סוקולוב בשם "תל-אביב", שהייתה לעיר אמיתית שבָּהּ התנוסס כבר בית ביאליק, לצד עיריית תל-אביב, ברחוב שנשא את שמו של "המשורר הלאומי"...

אי-הבנה שמקורה בטעות-שמיעה של "ביאליק", גיבור הרשומה "איש הסיפון" (ששמע את השם "ליפקין" במקום "ליפקינד"), מוליכה את בן-שיחו, המלח הסקנדינבי, למסקנה שגויה שלפיה הייתה אשתו המתה בת למשפחת אצולה יהודית, וגורמת לו שיפַתח אשליות ויצייר בדמיונו אילן גנאלוגי מפואר שראשו מתנוסס ברום היחשׂ. במהלך המסע, לאט-לאט הולך יחסו של המשורר כלפי בן-שיחו ומשתנה. אם בתחילת הדרך ראה בו משָׁרת נִקלה, במשך הזמן מתברר לו שקשה לדעת מי משניהם ראוי להערכה – מיהו דובר האמת ומיהו הבדאי שכל דבריו אינם אלא מִגדלים פורחים באוויר.

בסופו של דבר, נאלץ הסופר היהודי איש העִלית המתבדל מן ההמונים, להודות בינו לבינו שה"עליונות" המעמדית והאֶתנית שלו היא עניין כוזב ומפוקפק, שאינו עומד במִבחן המציאוּת. מימרת חז"ל מזהירה: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ" (אבות ד, כ), ובאנגלית רוֹוחת המימרה של ג'ורג' אליוט "Never judge a book by its cover". בסיפור "איש הסיפון" הגיבור המתנשא לומד לֶקח: דעות-קדומות טיבן שהן מוליכות את האדם לטעויות בשיפוט המציאוּת ובחתירה אל האמת, ויש להיזהר מפניהן כמִפּני האש. וכאמור, "המשורר הלאומי" למד אף הוא לקח סמוי: בתחילת דרכו הוא זלזל בהרצל, וראה בו ובחסידיו להקה של טווסים יהירים שאינם מבינים את המציאוּת אל נכון. עתה הוא התחיל להבין שמשפטו השולל היה חפוז, ולא התבסס על אדני ההיגיון והצדק. יש תקופות, כמו התקופה שבה נכתב סיפורו (בשנות השלושים כידוע נמלטה יהדות גרמניה על נפשה, והגיע בחלקה לארץ), שאין פנאי ל"הכשרת לבבות" ממושכת בנוסח אחד-העם, ויש לפעול בִּן-לילה, כהצעתו של הרצל.

*

המשורר היהודי פוגש במלח הסקנדינבי עם השֵּׂער הצהוב הקלוש והעיניים הכחולות המֵימיות (שהיא, כאמור, קריקטורה ירודה ונלעגת של האידֵאל האָרי של בני "הגזע העליון", זהובי-השֵּׂער וכחולי-העין), ונזקק לשירותי התרגום שלו. ואולם, "גיבורנו", איש הסיפון, מוצג כאן גם כמין בָּבוּאה מעוקמת של היהודי גם משום שהוא סובב בכל ארצות תבל, ואין לו בית משלו; הוא בזוי בעיני הכול, ונעלה בעיני עצמו ("וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים"; "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ"). כמו היהודי הארכיטיפי הוא טובל ידו בעולם החומר המזוהם (עוסק בהברחת סחורות), אך שואף לעולם הרוח הנעלה (משורר ומנגן, מתורגמן ובלשן). הוא נבדל מכולם, ועם זאת יודע להחליף כל צורה ומסֵכה ולהתלבש בלבושים ובתחפושות ("הגיבור בעל אלף הפָּנים").

כל הראָיות מלמדות, שביאליק מלגלג כאן על תורת הגזע ומראה את מיני התִּפלוּיות וההבלים שביסוד תורה זו. לשם כך הוא מתיך את שני הגזעים בתוך דמות אחת הממזגת בתוכה את סממני ההיכֵּר החיצוניים של הגזע הארי ואת תכונות האופי של הסוחר היהודי. לרגע הוא אף הופך בתיאוריה זו את היוצרות: הוא מעמיד את היסוד היהודי בראש הסולם ואת היסוד הארי בתחתיתו – כפי שהיה בשחר ההיסטוריה, ובתוך כך הוא גם משתעשע במרומז בסיפורה של מגילת אסתר, שגם בה נתהפכו כל היוצרות (בחינת "ונהפוך הוא" [אסתר ט, א]).

סיפורו של הגוי השיכור, חסר האופי והקולט כל השפעה, שנשא אשה יהודייה (עטל יעקובלביץ; שם שפירושו העברי הוא "אסתר לבית יעקב"), מרמז לסיפורה של אסתר בחצרו של אחשוורוש – המלך שתואר במקורות הבתר־מקראיים והעממיים כגוי שיכור, אוויל והפכפך). הצירוף "שׁוֹשַׁנַת יַעֲקֹב" שבמגילה רומז גם לעיר שושן, גם לכנסת ישראל (כינויו של עם ישראל בקבלה) וגם לאסתר (לשתי המילים "שושנה" ו"אסתר" ערך זהה בגימטריה).

סיפור מגילת אסתר משתקף כאן בדרכים רבות: כל הדמויות באנייה מתוארות כעוטות מסווה ומסכה (הסופר משתדל לקרוע מהן בהדרגה את המסווה, ולגלות – לא תמיד בהצלחה – את זהותן האמיתית); אחיה של עטל = אסתר, אשתו היהודייה של ה"דֶּקמן", הן רצה להוביל שטיחים לפרס כדי למלט את הונו (בָּבוּאה טרגי־קומית להתרוצצותו של היהודי בעת צרה, כשהוא נאלץ להכניס לא אחת תבן לעפריים ולחסל בִּן־לילה את כל רכוש הנדל"ן שלו). בל נשכח, מגילת אסתר נסבה סביב התקדים העתיק לתכנית כוללת להשמדת העם היהודי, ובו נזכרת המלה "יהודי" ונגזרותיה כארבעים פעם (שאר האִזכּוּרים כלולים בנחמיה ובירמיהו). ב"ימי הזוהר" של היטלר עולה כאן באוב סיפור המגילה, שהוא המסמך האנטישמי העתיק שביקש לאתר את בני-ישראל ב-127 ארצותיו של אחשוורוש ולהביא לכיליונם.

"וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים", נאמר במגילת אסתר (ח, יז), וכאן "מייהד" הסיפור– בעיצומה של התגברות האנטישמיות באירופה – את כל יושבי האנייה, ובמיוחד את המלח האָרי, שאותו הוא הופך לבן דמותו הקריקטורית של המשורר־הסוחר, סמלו הכימרי של "היהודי הנודד" שבכל דור וככל אתר.  אף אין לשכוח בהקשר זה כי "היהודי הנודד" זכה במיתוס האירופי לכינוי החידתי "אחסוור" ( = "אחשוורוש"), והרי לנו שוב הכלאה בין הגוי השיכור לבין "היהודי הנודד" – בין עֵשו הלוגם מן הנזיד או מן השֵׁכר האדום, לבין יעקב העברי המתנזר מיין ומהנאות העולם-הזה (כבמערכונו המוקדם של ביאליק "יעקב ועֵשָׂו" שנגנז וכב"שיר העם" הקרוי "יעקב ועֵשָׂו" המצוי בין "פזמונותיו").

ככלות הכול, יחסו של המחבר המובלע לדם ולגזע הוא יחס דו ערכי ותְלוי הֶקשר. מצד אחד ניתן לזהות בו קורטוב של גזענות משהוא טוען – אמנם בבדיחות הדעת אך לא בלי גרעין של אמת – שאין בספינה איש המדבר "בלשון בני אדם". אף ניכר בו שהוא מתחיל להעריך את בן־שיחו ולנהוג בו כראוי רק משנודע לו דבר אשת היהודייה. יחסו אל נישואי היהודייה עם המלח השיכור אף הוא יחס אמביוולנטי, רצוף לבטים: מצד אחד, ניכּר שהוא מוכן להשלים עם נישואים כאלה, ובלבד שאלה הם נישואי אהבה, אולם בה בשעה הוא מֵצר על כך שבת-ישראל כשרה, בת גדולים בתורה, נשבתה בידי נכרי וילדה לו שתי בנות, שזהותן הדתית-הלאומית מפוקפקת. בהקשרים אחרים ראה ביאליק בעירוב הגזעים ערובה לחוסן ותריס כנגד ההתנוונות; אבות האומה ומלכיה היו בני נשים ארמיות ומואביות, וב"אגדת שלושה וארבעה" הִשיא ביאליק נער עברי ונסיכה ארמית, נישואים שנועדו להרבות אהבה ושלום במרחב השֵׁמי.

ב"אלוף בצלות ואלוף שום" הראה ביאליק, שבלא בצל התבשיל חסר טעם ובלי טיפת דם יהודי, ילך הגזע הטהור ויתנוון.  כאמור, מסופר כאן על אותה "זוהמה" ירוקה ששתה השוודי בימי מחלתו ואשר ניתנה לו מידי היהודייה שלימים הייתה לאשתו; דווקא "זוהמה" זו – כעין זריקת חיסון המכילה חיידקי מחלה – מבריאה אותו ומקימה אותו ממיטת חוליו. כלול כאן רמז בדבר חִלחולם של יסודות דחויים לתוך החברה ובדבר יכולתם של יסודות אלה לחסן את החברה המתנוונת, להבריאה, להתסיסה ולהסעיר בה את המים העומדים. ובאמת, בעוד השוודי מתואר כטיפוס חיוור ודלוח, בעל עיניים מימיות ועצבים רופפים, הנה על בתו, הדומה לאשתו היהודייה, היפה והמשכילה, נאמר שהיא ילדה יפה ופקחית (למרבה הפרדוקס, היהודייה היא-היא המשביחה כאן את הגזע הארי ה''טהור"). הרעיון שמוטב להכניס לגוף קצת "זוהמה" כדי לחסנו עולה בקנה אחד עם דעתו של פרידריך ניטשה על היהודים ככוח מתסיס בחברה, כמִשְׁרת שמרים וככוח המקנה לה את מיטב אונה וחוסנה.

כל עניין הוא תלוי-הקשר, ותפקידו של האינטלקטואל הוא להבדיל בין תופעות שמתגלה לכאורה דמיון ביניהן: היהדות מדברת אמנם על טוהר המשפחה מתוך רצונה למנוע התבוללות ומיני טרגדיות של ילדי תערובת חסרי זהות ושורש, אך אין רעיון זה דומה לרעיון "טוהר הגזע" של הנאצים, שנועד ובראשונה לשם ביזויו של הזר כדי להכריתו מארץ החיים. היהדות אמנם מדברת על עליונות ("אתה בחרתנו"), אך זוהי עליונות מוסרית, הנקנית בעמל רב, ולא עליונות הניתנת לו לאדם מראש ברגע הולדתו, מבלי לתבוע ממנו דבר (כמו שֵׂער זהוב ועיניים כחולות). לא הרי ההתבדלות של "בני משה", למשל, מיסודו של יהודי אציל נפש ואנין דעת כאחד־העם, מייסד הציונות הרוחנית, כהרי התבדלותם-התנשאותם חסרת הצידוק של המצטרפים לשורות התנועה הנאצית, חלאת אדם מן הביבים והאשפתות, שהתגאו בהשתייכותם לגזע האָרי, שוחר היופי והגבורה הפיזית. לפנינו תופעות של אֶליטיזם ושל בָּבוּאות ה־simulacra הבזויות שלהן: הדגנרציה וההסתאבות של רעיון טוב ויפה, שנולד אמנם בטהרה, אך נתדרדר מטה מטה אל שולי החברה האנושית.

הלקחים הנלמדים מסיפור קצר זה הם רבים ומגוּונים. מקוצר היריעה נתמקד רק ברעיון אחד שהעסיק את ביאליק בשנות חייו האחרונות, והוא נושא הגזענות שסחפה אז את גרמניה ואת ארצות אירופה שחָברו אליה. בתוך שלוש-ארבע שנים מיום חיבורה של רשימה זו נתפרסמו "חוקי נירנברג" (1935), ובעקבותיהם נתגבשו עד מהרה חוקי גזע גם בצרפת ובאיטליה. לפנינו רשימה הלועגת לכל כללי הגזע והמעמד, המוצָא והייחוס, שקבעו אנטישמים בכל הדורות. היהודים אינם גזע, נרמז כאן, ועל כן אין בכל חוקי תורת־הגזע כל ממש לגביהם: יש יהודים הדומים לסורי הנוצרי שעל סיפון האנייה ויש יהודים צפוניים מפטרבורג, כמו אשתו היהודייה של המלח השוודי, והמאחד אותם הם עניינים שבתודעה – אמונות ודעות – ולא עניינים פיזיולוגיים כצבע שֵׂער ועיניים.

כאמור, מן האינטלקטואל אנו מצַפּים שיֵדע להבחין בין תופעות הנראות לכאורה דומות, אך תהום פעורה ביניהן. סופר-על כדוגמת ביאליק ידע להבחין בין גזענות בזויה לבין רצון לגיטימי של הפרט ושל הכלל ולשמור על עצמיותם. גזענות, לפי פירוש ביאליק, היא אפליית הזולת לפי צבע עורו, צבע שְׂעָרו וצבע עיניו. ואולם, אם אדם מבקש לשמור על ייחודו התרבותי – על אמונתו ועל אורחות חייו – ומתגדר בדל"ת אמותיו כדי שלא לחשוף את עצמו ואת בניו למנהגים שאינם נושאים חן בעיניו, זכותו לעשות כן, ואיש אינו רשאי להאשימו ב"גזענות". דווקא ביאליק, שביצירתו תיאר אהבת נער יהודי לשכנתו הגויה ("מאחורי הגדר") ונישואים של עלם עברי לנסיכה כנענית ("אגדת שלושה וארבעה") ידע גם שיחסי שכנות טובים בין "יעקב" ל"עֵשָׂו" מחייבים לעִתים הקמת גדרות גבוהים ביניהם. אי אפשר לחייב אנשים לדוּר בכפיפה אחת – ללא גדרות והגדרות – אם אין ביניהם הסכמה בענייני אמונות, טעמים ודעות.  

ואולם, מצד אחר, הרשימה "איש הסיפון" אינה יצירה קוסמופוליטית החותרת לביטול המחיצות בין עמים, דתות וגזעים. נהפוך הוא, היא חותרת לרעיון הקמתו של בית לאומי לעם היהודי, שבו יוכל אדם מישראל ליצור את תרבותו הייחודית ואף להשפיע ממקום מושבו על העולם כולו. בתיאור מאכלי הטרֵפה שבאנייה הצרפתית נאמר ללא מילים, שטוב לו ליהודי "ארוחת יָרָק", שאינה נתונה לו בחסדי זרים, מ"שור אבוס" על שולחן נֵכר. ובמעגל הרחב יותר – מוטב ליהודי לנטוש את סיר הבשר ולהסתפק ביישוב קטן ודל, שכּוּלו שלו ("מה שם העיר היהודית החדשה על־יד יפו?", שואל המלח את בן־שיחו המשורר) – ולצאת ללא דיחוי את ערי אירופה המעטירות המקיאות אותו מקִרבָּן.