קובץ שיריו החדש של רוני סומק

הערות אישיות ובין-אישיות

קובץ שיריו החדש של רוני סומק ("חותמות בדרכון הגוף", זמורה – מוציאים לאור, 2026, 96 עמודים) הוא תחנה נוספת במפעל חייו של משורר ידוע ואהוב, שאת שירתו אני מלַווה יובל שנים בערך, מאז פִּרסם את ספרו הראשון ("גּוֹלֶה", 1976) והיה עדיין סטודנט לספרות באוניברסיטת תל-אביב. לא פעם סיפרתי לידידיי שבזמן שהיה רוני סומק סטודנט באחד הקורסים שלי, לא דילגתי אפילו על שיעור אחד. גם כאשר סבלתי מכּאב-ראש או מכּאב-גרון הייתי מגיעה לכיתתי בבניין גילמן בשמונה בבוקר, כי אהבתי לראות את הברק שניצת בעיניו ולשמוע את הערותיו על ביאליק – שנבררו בקפידה, תמיד מקוריות ומחכימות.

באותה עת הייתה האוניברסיטה מצומצמת יותר בממדיה ובמספר בנייניה ותלמידיה. בצאתך אל בניין הספרייה היית חולף ליד רוב הסטודנטים שלמדו אז בקמפוס וישבו על המדשאה, אגב התמחות פעילה ב"מדעי החוּפּוֹלוגיה". ביניהם בלט זוג מרשים במיוחד – רוני כהה העור והשֵּׂער וליאורה החיוורת וזהובת השֵׂער. שניהם גבוהים ויפים – הוא כדקל מיתמר משיר העם הידוע, והיא זקופה ובהירה כמו אחד מעצי הלִבנֶה מסיפורו של שטיינברג "בין לִבני הכסף". שניהם כבר לא נזקקו לחפש חלוּפות, כי מצאו איש את רעותו. עכשיו, לאחר כחמישים שנות נישואים, כתב רוני סומק בפתח ספרו לליאורה ולבת שירלי (דוקטור במדעי המוח) את שלוש השורות שאומרות הכול:

"כָּכָה חֲשׂוּפָה קִבַּלְתִּי אוֹתָהּ / וְיָדַעְתִּי מִיָּד לִקְרֹעַ אֶת / פֶּתֶק הַהַחְלָפָה".

עקבתי מרחוק אחרי התפתחותו של רוני, ושמחתי להיווכח שהעלם השקט, שהדריך חבורות רחוב ואחר-כך לימד ספרות בתיכון ובסמינר הקיבוצים, נעשה משורר אהוב ופופולרי עד מאוד בקרב קהלים שונים ומגוּונים. מִבּין כאלפיים הסטודנטים שהיו לי באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבין-תחומי (היום "אוניברסיטת רייכמן") רבים התפרסמו והגיעו במרוצת השנים לתפקידים רמים, אך רוני סומק הוא המוּכּר והאהוב שבהם, הן בארץ הן בעולם. התואר "דוקטור לשם כבוד" שהעניקו לו לא מכבר באוניברסיטת חיפה מעיד על המוניטין שיצאו לו בכל אתר ואתר.

לא מזמן הבעתי כאן את דעתי הפושרת על ערבי שירה (ראו ברשימה "משורר הנוהג לקרוא את שיריו בפומבי ייתכן שיש לו עוד מנהגים מגונים" ["האם ערב קריאת שירה הוא חוויה מהנָה או מענָה"], שהתפרסמה כאן ביום 6 בפברואר ש"ז). בטרם נשלחו הדברים אל הקוראים, בְּני איל (איש-מחשבים שיזם לפני שנים את האתר שלפניכם, ועדיין עורך ומתַחזק אותו "בזמן הפנוי", שאין לו), שלח אליי מִסרון, שבּוֹ ביקש ממני: "אנא כתבי לרוני סומק שאני דורש ממך להבהיר לו שכשהוא קורא את שירתו – זה נפלא ונהדר, ושהפוסט שאתְּ מפרסמת לא קשור אליו בכלל. להפך – הוא היוצא מהכלל, כי שירתו נפלאה וקולו ערב, וגם כי כשהוא עושה את זה אין טיפת אֶגוֹ מיותרת. הוא קורא כאילו זה לא שלו, אלא נתנו לו לשמור על הטקסט והוא רק מעביר אותו הלאה כמיטב יכולתו, והוא עושה זאת נאמנה". לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.

שיריו של רוני סומק מדברים אפוא גם ללִבּותיהם של בני הדורות הצעירים, עולים בקנה אחד עם השיר החותם את קובץ השירים החדש שבּוֹ נסקרת כִּברת הדרך שנעשתה עד כה. בשיר "דבר המשורר אל שירו הראשון" נכתב:

"בְּגִיל 16 חָטְפָה אוֹתִי הַשִּׁירָה/ מִבֵּית יְתוֹמִים שֶׁל כְּרוּתִי לָשׁוֹן./ 'שֵׁב עַל כִּתְפֵי הַשָּׂפָה', הִיא אָמְרָה./ וּבְעַט בְּרַגְלֵי תִּינוֹק בְּבִטְנָהּ./ בְּיָד אַחַת עֲצֹם אֶת עֵינֶיהָ/ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְאֶה, אֵיךְ בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה/ אַתָּה מַפְשִׁיט מִגּוּפָהּ/ בִּגְדֵי חַג'.// בִּגְלַל זֶה אוּלַי כָּתַבְתִּי אוֹתְךָ/ בַּחֶדֶר בּוֹ דִּמְיַנְתִּי לִי מִישֶׁהִי חֲצִי לְבוּשָׁה/ מַדְלִיקָה סִיגַרְיָה מִתַּנּוּר נֵפְט שֶׁדָּלַק בַּפִּנָה.// יָכֹלְתִּי לְתָאֵר אוֹתָהּ גַּם בְּלִי לְהָעִיד/ עַל כָּל מִלָּה בִּשְׁבוּעָה,/ וְהִיא, אִם הָיְתָה לָהּ מִלָּה,/ הָיְתָה מְכַבָּה אֶת הַתַּנּוּר וְלֹא מַרְשָׁה/ לְאַף עָשָׁן אוֹ דִּמּוּי/ לְהִסְתַּלְסֵל בִּשְׂעָרָהּ".

בין ההקדשה לליאורה ושירלי לבין "דבר המשורר אל שירו הראשון" שבסוף הספר, לפנינו עשרות שירים חדשים, בהם שירים לחללי הטבח של ה-7 באוקטובר, שירים על אנשי עמל פשוטים, שירים על גיבורי התנ"ך, קבוצת שירים פמיניסטיים הנישאים מפי גיבורות מהתנ"ך, וכן שירים למשוררים ולאנשי ספר. במיוחד אהבתי את השיר "פרח לב האספלט", שכותרתו מתכתבת עם האגדה על "פרח לב הזהב" ותוכנו מתכתב במרומז עם שירת רחל:

( רחל המשוררת - פרט מתוך ציור של רוני סומק )

"רַקֶּפֶת", אֲנִי אוֹמֵר לְמִישֶׁהִי

שֶׁפַּעַם בָּאָה מֵרָחוֹק וְגָרָה קוֹמָה מִתַּחְתַּי בָּעִיר

שֶׁהִשְׁלִיכָה מִכְּתֵפָהּ אֶת כָּל מְעִילֵי הַחֹק:

"רַקֶּפֶת, הִתְפַּתִּי לַוָּרֹד

וְשִׁכְחֵי אֶת הַסֶּלַע שֶׁיָּעַץ לָךְ לֹא לִמְרֹד,

בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֲיִי גֵּנֵרָל בִּקְרַב הַפְּרָחִים

שֶׁמָּאֲסוּ בַּטֶּבַע וּבָאוּ לִכְבֹּשׁ מָקוֹם

בַּעֲצִיצֵי אֶדֶן חַלּוֹן.

כָּאן מוּל הָאַסְפַלְט מְרִימָה רֹאשׁ

רַק מִי שֶׁרוֹצָה, כָּמוֹךְ, לֹא לִנְבֹּל.

כָּאן בְּמוֹעֲדוֹנֵי הַסְּטְרִיפְּטִיז שֶׁבִּקְצֵה הַגִּבְעוֹל

אֵין עֲלֵי תְּאֵנָה,

כָּאן מֻתָּר לִקְטֹף

הַכֹּל".

לכאורה זהו שיר על קשיי ההישרדות של צעירים (שמגיעים בדרך-כלל מהפריפריה), המנסים לנווט את חייהם בעיר הגדולה ונאלצים לפעמים להפר כללים וחוקים כדי שלא לחיות חיי סרק וכדי ש"לא לנבול". אבל השיר הטעון הזה מתכתב גם עם שירי רחל המשוררת, שהתקשתה לחיות בעיר בעליית הגג שהעמידו לרשותה, מול כבישי אספלט ובמנותק מן הטבע. היא טענה בעקיפין שגשם היורד על אבני המרצפת בעיר לא יצמיח יבול, כדברי שלונסקי על המושג "השפעה". רחל רמזה בשיריה שהשירה האוּרבּנית איננה הז'נר הטבעי של שירתה. במשתמע הביעה פליאה על אותם משוררים ממשוררי תקופתה, בני חוגו של שלונסקי, שביכּרו את שירת המלט, האספלט והבטון על פני שירת הטבע הכפרי. אמת, הרקפת – כמו רחל – אינה מן הפרחים הופכים בבוא הזמן לפרי. כל תפקידה לשובב את העין ביופיה. אולם, רחל ביכרה למלא את התפקיד האסתטיציסטי הזה, שהועידה לעצמה, בחיק הטבע האורגני, ולא בין אבני המרצפת. מראות מימי כינרת מילאו את לִבּה, חזרו הזכירו לה כי היא לא נועדה לחיי עיר.

ואיך אני יודעת שרוני סומק מתכתב בשיר על רקפת עם שירי העיר והאספלט של רחל? משום שרוני סומק הרים תרומה לספרי "רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל" (2012), ואייר את תמונת השער שלו (וכן את שער ספרי "לשיר בשפת הכוכבים" על שירת לאה גולדברג, וכן שער ספרי "עיני אהובתי", הכולל את תרגומיי לכל סונטות שייקספיר).

בשיר זה רוני סומק מלמד את שכנתו לזקוף את ראש-הרקפת המורכן שלה להיות "גֵּנֵרָל בִּקְרַב הַפְּרָחִים/ שֶׁמָּאֲסוּ בַּטֶּבַע", ולאזור כוח להפגין את כל יכולותיה. המסר הפמיניסטי הזה עולה גם מהשיר "רות" שהוא שם בפי המואבייה שהגיעה בעקבות חמותה נעמי אל שדות בית-לחם:

"אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכּוֹתֵב עָלַי/ אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה/ חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי יָפָה כְּשִׁבֹּלֶת/ שֶׁקָּטַפְתִּי מִשְּׂדוֹת בֹּעַז.// אֲנִי מַבְטִיחָה לוֹ שֶׁשּׁוּם רוּחַ/ שֶׁאוּלַי תִּנְשֹׁב בַּשּׁוּרָה הַבָּאָה/ לֹא תְּכוֹפֵף אֶת גִּבְעוֹלֵי הַחִטָּה שֶׁהוּא/ הִזְקִיף לִי בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה".

כמי שמוקף בנשים כה יפות, מרשימות ומוכשרות, איך לא יהא רוני סומק פמיניסט מושבע?! אכן, אין ספרים רבים שרוח כה עזה של הערכה לאישה – לכוחה, לסגולותיה ולמפעלותיה – מנשבת בהם כבספרו החדש "חותמת בדרכון הגוף".