נקמת ילד קטן עוד לא ברא השׂטן
- לפני 11 שעות
- זמן קריאה 9 דקות
על שירו של ביאליק בעקבות טבח קישינב, שאירע בפסח 1903
120 שנים לפני טבח ה-7 באוקטובר
כידוע, התורה אוסרת על היחיד לבצע פעולות תגמול ונקם בממד הלאומי ("לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ"; ויקרא יט, יח). לעומת זאת, הנקמה מותרת כלפי עמים צוררים ואויבים, ככתוב: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהלים קמט, ז). הערב, ליד שולחן הסדר ייאמר: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'"; ולמעשה כבר בחומש מודגשת החובה לנקום באויבי העם ולהשמידם מתחת השמים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם [...] תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים יז – יט).
יש אפוא כפל-פנים ביחסה של התורה אל הנקמה, ואפילו האל מתואר לפעמים כ"אל חנון ורחום" ולפעמים כ"אל נקמות". ביאליק, שהשתמש בצירוף המקראי "אֵל נְקָמוֹת" ב"מגילת האש", תיארוֹ כמי שיושב שלֵו על כיסאו "מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת". ואולם, ביאליק שהלך בדרך-כלל לשיטתו של הרמב"ם שהמליץ להתרחק מן הנקמה, גילה אף הוא יחס אמביוולנטי כלפי סוגית הנקמה. בקטע הפתיחה של "מגילת האש" מתואר מלאך אחד הממלט גחלת אש מזבחו של אלוהי הנקם, מניחוֹ באי שומם, ולוחש בדממה: "אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים וְהַיְשׁוּעוֹת! אַל-נָא תִכְבֶּה גַחַלְתְּךָ הָאַחֲרוֹנָה לְעוֹלָמִים!"
בשנים האחרות נשמעו מכל עֵבר ציטוטים מדברי ביאליק ב"על השחיטה": "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן", במיוחד לאחר החזרת בני משפחת ביבס שהומתו בידי בני עוולה, מחוקי צלם אנוש. בנימין נתניהו, שציטט את מילותיו של ביאליק פעמים אחדות בדור האחרון, אמר ביום 7/10: "נַכֵּה בהם עד חורמה וננקום בעוצמה על היום השחור שהם עוללו לישראל ואזרחיה. כפי שאמר ביאליק: נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". החרו-החזיקו אחריו אנשיו, שהעלו לאחרונה את המימרה הביאליקאית, ופירשוה כקריאה למרי ולנקמה. נשאלת השאלה: האם צידד המשורר בנקמה? הֲמבינים האישים שנתלים בביאליק "לְמה התכוון המשורר"?
לכול העוסק בתורת הספרות ידועה המלצתם של ו'ימסט ובירדסלי במאמרם "כֶּשל ההתכוונות" ("The Intentional Fallacy"), שלפיה יש להימנע מן השאלה החבוטה: "לְמה התכוון המשורר?", כי מתברר שלא אחת אין המשורר יודע לְמה התכוון ביצירתו, ולפעמים הוא מטעה את קוראיו ואת מבקריו בכוונה תחילה. בדרך-כלל צדקו חוקרים אלה, אנשי "הביקורת החדשה", בהמלצתם ובפסילתם, אך לא בכל מקרה: בפרשנות של יצירה אלגוריסטית, למשל, בהחלט חשוב להידרש לשאלה "נאיבית" זו ולנסות לענות עליה. גם כאשר מדובר במשורר כדוגמת ביאליק, שידע היטב לכַוון את חִציו, מתגלים לא פעם באמירה אחת כיווּנים אחדים, אפילו מנוגדים, וראוי להתבונן ולהחליט איזה מן הכיווּנים הוא הרלוונטי והמשמעותי יותר לקוראיו ולמפרשיו.
כדי להבין את עֶמדת ביאליק בנושא הנקמה בגויים על מעשי הזוועה הרצחניים שלהם בשכניהם היהודים חסרי-המגן, יש לסקור את יצירתו לסוגיהָ ולתקופותיה. מתברר שנושא זה, שגדש את יצירת טשרניחובסקי ("חרבי, אי חרבי", "ברוך ממגנצא", "הרוגי טירמוניא"), העסיק את יצירת ביאליק רק במשׂוּרה. כך, למשל, בשירו המוקדם "אין זאת כי רבת צררתונו" (1899), שבשוליו נרשם התאריך הסמלי "תרנ"ט, ל"ג בעומר", עולה רעיון הנקמה במלחמת "מעטים נגד רבים" ("אַתֶּם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים,/ אַתֶּם בְּסוּסִים וּבְשֶׁנְהַבִּים;/ אִתָּנוּ מְתֵי מְעַט נוֹאָשִׁים –/ אַךְ בָּנִים הֵמָּה לַמַּכַּבִּים!").
בשיר זה, ה"מתכתב" עם שירי-הנקם של טשרניחובסקי, גילה ביאליק הבנה באשר למניעיה של שאיפת-הנקם של שורדי הטבח, אך לא עודד אותה ולא ניסה להצית את אש המרי. להפך, הוא הִסביר שמדובר בתגובה טבעית, אך לא רצויה, שעלולה להוריד את נפש העם מטה-מטה, ולא לרוממה לספֵרות עליונות. אויבי-העם, במעשי האכזריוּת הקיצוניים משלהם, גידלו בנפש היהודי חיה רעה שאותם הִשקו בדם הקרבנות, ובהגיע יום הנקמה תתנפל החיה הרעה על מגַדליה-מטַפחיה ותשתה את דמם:
"אֵין זֹאת, כִּי רַבַּת צְרַרְתּוּנוּ,/ אִם לְחַיְתוֹ טֶרֶף הֲפַכְתּוּנוּ,/
וּבְאַכְזְרִיּוּת חֵמָה/ אֶת-דִּמְכֶם נֵשְׁתְּ לֹא-נְרַחֵמָה,/
אִם-נֵעוֹר כָּל-הַגּוֹי וַיָּקָּם/ וַיֹּאמַר: נָקָם!//
בִּמְצָרֵי שְׁאוֹל, בִּמְצוּקוֹת שַׁחַת,/ זוּ הֲכִינוֹתֶם לְנַפְשֵׁנוּ,/
גִּדַּלְתֶּם חַיָּה רָעָה אַחַת,/ וַתְּחַיּוּ אוֹתָהּ בְּדָמֵנוּ./
זְמַן רַב בַּסּוּגַר דֹּם נֶאֱנָקָה,/ וַחֲרוֹן אֵין אוֹנִים רִתַּח דָּמָהּ,/
אַךְ-עַתָּה מֵעָצְמַת כְּאֵב נָהָקָה / וְאוֹי לָכֶם בְּקוּם הַנְּקָמָה!".
בשיר זה השתמש ביאליק בלשון ארכאית, כיאה לשיר שתת-הכותרת שלו היא "משירי בר-כוכבא". ברי, השיר הגיב על אירועים אקטואליים – הפְּרעות של שנות "מִפנה המאה" שהולידו את שירי ביאליק הראשונים, המוּכָּרים והגנוזים. הסטת הרקע ההיסטורי למעמקי ההיסטוריה – לימי מרד בר-כוכבא – שימשה תחבולה להשגת אישור-פרסום מהצנזור. גם את שירו "בעיר ההרֵגה" הכתיר ביאליק בפרסומו הראשון בשם "משא נמירוב", תוך העתקת זירת האירועים ומועדם לטבח היסטורי שנערך בימי גזֵרות ת"ח ות"ט. בשירו הגנוז "ותנפנף החסידה", שהגיב על הפְּרעות בקהילות היהודים באוקראינה בשנות התשעים של המאה ה-19, הרחיק ביאליק את עדותו והסיט את זירת האירוע אל פרעות שאירעו בקהילות היהודים במרוקו.
בקטע-טיוטה של שיר גנוז משנת תרנ"ז (1897), השמור בארכיון, משולבים ניסוחים דומים לניסוחי "על השחיטה". גם כאן הדברים מוטחים בסרקזם מר באוזני השוחטים חסרי-הלב: "כֻּלָּמוֹ אֶת צַוָּארֵיהֶם לְשַׂכִּינְכֶם יִפְשָׁטוּ/ הֵא לָכֶם צַוָּאר, קוּמוּ וּשְׁחָטוּ/ בַּאֲשֶׁר הִנֵּנוּ תִּמְצְאֻנוּ מִקַּרְדֻּמְכֶם לֹא נָנוּסָה/ אַךְ לֹא נִשְׁפֹּךְ בְּיָדֵינוּ כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ/ עוֹד נֵהָרֵג עַל הָאֶחָד כַּאֲשֶׁר הֹרַגְנוּ/ הֲנִחְיֶה כְּגִבּוֹרִים וּכִנְבָלִים נָמוּתָה?". גם בפרגמנט זה שלא הבשיל ניכּר שהלשון הארכאית נועדה להטעות את הצנזור לבל יפסול את התגובה האקטואלית על מעשי הזוועה ויראה בהם דברי-הסתה נגד הצאר. הייתכן שלא תינתן ליהודי אפילו "זכות הצעקה"? בקרב הצעירים התחזקה ההכרה שעליהם להקים כוח-מגן משלהם, שיאפשר להם לענות למבקשי-נפשם כגמולם, ויכשירם להצטרף לאותם חלוצים שעלו אז לארץ-ישראל כדי לעבוד את אדמתה.
אחרי טבח קישינב (פסח תרס"ג; 1903), רבּוּ הקולות שדרשו נקמה והכשרת כוח-מגן. השיר שובר-המוסכמות "בעיר ההרגה" זרה מלח על פצעי הקורבנות, והתעלם כמעט לגמרי מן הפורעים שהביאו את הרעה. שלא כמצופה, דווקא שיר תוכחה נואש של אפס כוח ותקווה, גרם לתסיסה ול"שינוי ערכים" גמור בהשקפת-העולם הלאומית. ספרי ההיסטוריה ציינו את השיר כַּגורם שהאיץ את הקמת הארגונים הטרום-צבאיים, למן "השומר" ועד ל"הגנה", שחבריהם האמינו בכוחו של היהודי ליטול אחריות על גורלו ולשַׁנות את אורחות-חייו. "בעיר ההרֵגה", אכן שינה את תודעת הדור הצעיר, חלוצי העלייה השנייה, שהתחילו להתארגן לאחר טבח קישינב והקימו גדודי-צבא עבריים.
השיר "על השחיטה" התפרסם עוד לפני "בעיר ההרגה", הגם שעוכב חודשיים במשרדי הצנזור. בשיר כלולים מוטיבים מן השיר "אין זאת כי רבת צררתונו" ומן הפרגמנט "כולמו את צוואריהם". בסופו כלולים דבריו הגבישיים של ביאליק על הנקמה, המצוטטים בכל אתר ואתר. כדי להבין את הבית האחרון, נביא את השיר הקצר במלואו:
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?
הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.
וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
אייר, תרס"ג.
במדרש מן המאה העשירית, שכותרתו "מדרש פטירת משה רבנו עליו השלום", מסופר כי בשעת חייו האחרונה נתן משה קולו בבכי ואמר: "בקשו עלי רחמים". בקשתו מהדהדת מפתיחת השיר "על השחיטה", שדוברו הוא גם ביאליק וגם משה, אדון הנביאים, שחיפש בנקרת הצור את האל הנעלם, המניע את המראות הנגלים של עולם החומר.
קשה להאמין אך המילים "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!" הן גם מילות-התחינה של התנא רבי אלעזר בן דורדיא שחי בימי בית שני ונודע כאדם רשע ומושחת, "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה". באחריתו ביקש רחמים מההרים והגבעות, מהשמים, מהכוכבים והמזלות. לבסוף הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצאה נשמתו (בבלי ע"ז, יז ע"א). ייתכן שביאליק, שקשרי-קִרבה עם הציירת אירה יאן, שהייתה נשואה ואם לבת, הנצו בעת שליחותו לקישינב לגביית עדויות מניצוֹלי הטבח, ראה בעצמו נביא, אך גם רשע שלא זכר את הדיבֵּר העשירי המצַווה: "לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ".
לפי הביוגרף של הרצל, ההיסטוריון אלכס ביין, כתב הרצל להנהלת קהילת קישינוב ב־19 במאי 1903, כשבועיים אחרי פרסום שירו של ביאליק "על השחיטה" תוך שימוש במילותיו "עד מתי?":
"כל העם היהודי עומד תחת רושם הימים הנוראים של קישינוב. זה מאות בשנים לא הוּכחה הערבוּת ההדדית של היהוּדים בדרך עגומה כל כך. נשים וטף חפים מפשע הוכרחו ללמוד להאמין בה בייאושם. – מזועזעים מגודל שבר-האומה. לוחצים אנו את ידכם בכאב-אחים. שכן הנרצחים היוּ בני שבטנוּ ודמנוּ, וּמַצבתם מבכה: עד מתי! – בכאבנוּ יש אך מילת-נחמה אחת: נעמוד כולנו יחד בשמחה ובכאב, כדי לגאול את עמנו מעבדותו"
(ראו בספר "תיאודור הרצל – ביוגרפיה" [1934], הכלול בפרויקט בן-יהודה).
המילים "עד מתי" נזכרות לראשונה בדברי משה המשמיע באוזני פרעה את דרישת-האל: "עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ [...] שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (שמות י, ג-ז). הרצל חיפש בדחיפות דרכים לעזור לניצוֹלי הפְּרעות לצאת מממלכת הצאר. הוא אמר: "נציל את אלה שעדיין ניתן להצילם", ומקץ חדשים אחדים הזהיר בקונגרס הציוני השישי: "זהוּ המועד האחרון". כך נולדה "תכנית אוגנדה" שאחד-העם ואנשיו התנגדו לה התנגדות נמרצת.
בבית האחרון בשירו של ביאליק, המצוטט בכל אתר ואתר, כלולה אמירה מורכבת ודיאלקטית. המצטטים אותה כלאחר-יד אינם מבינים שאין מדובר בקריאת נקם רגילה. להפך, המשורר מתריע נגד אלה שיחליטו לכנס גדודים לשם נקמת "עין תחת עין", כי "לא זה הדרך!" (אם לנקוט מטבע-לשון של אחד-העם). מדובר בסוג נקמה השונה מהמקובל.
לאחר ששירו של ביאליק מטיח דברים כלפי שמים ומביע ספק בקיומה של "השגחה עליונה", הוא משלח את מארתו באותם אנשים המבקשים לנקום במו-ידיהם את מותם של קורבנות הטבח ואת חילולם. נקמה כזו תוריד את הנוקמים לדרגתם הפרימיטיבית והברברית של אויביהם. מדברי השיר משתמע שהאני-הדובר מאמין שנקמה כזאת אמורה לבוא מן השמים או מן השאוֹל – מאלוהים או מהשטן – אך לא מידי אדם בשר-ודם. ומכאן הצידוק לקללה ("וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!"). אסור לתת לפורעים לדרדר את עם-ישראל לדרגתן של חיות-טרף רצחניות, המסוגלות לרצוח תינוקות במו-טלפיהן.
פשעם של הפורעים הוא כה גדול שאפילו האל – שאחד מכינוייו הוא "אֵל-נְקָמוֹת" (תהלים צד, א) – אינו מוכן להתמודד עם פשע כה נורא ומתועב ובחר לנטוש את משמרתו. ואם השמים התרוקנו ואין "השגחה עליונה", הנקמה צריכה לבוא מן התהום. ואולם, אפילו יצורי-השאוֹל אינם מסוגלים לברוא נקמה על מעשים כה נפשעים ואַל-אנושיים.
אם כך, איך יבואו הפורעים הברבריים, הורגי תינוקות בני-יומם, על עונשם? לפי ביאליק, לא ירחק היום, ודם הקורבנות שנספג באדמה, יחלחל לתהום ויאַכּל את מוסדות הארץ הנרקבים. עמודי-תבל יתמוססו, יתמוטטו ויפלו על ראש מבַצעי הפשע. לפי המשורר, הנקמה לא תגיע מידי בני-אדם בשר-ודם, ואפילו לא מאלוהים או מן השטן. היא תבוא מן הרוע המוחלט שיחריב את עולמם של הפורעים. במילים אחרות: חיות-האדם, שאיבדו צלם-אנוש וביצעו מעשי זוועה, לא יהיו רק מבַצעי הטבח, אלא גם קורבנותיו. מעשיהם יביאו את אָבדנם, בהימוט יסודות הארץ הרקובים מדם תינוקות שהומתו.
כך תיאר את הנקמה הראויה גם במקומות אחרים. לאחר שריפת הספרים בברלין ב-1933, תיאר ביאליק את אחרית הנאצים בשירו-בפרוזה "אֵיכה יִירא את האש". הצוררים יהיו לקש, ויישרפו באש שהם עצמם הבעירו. ביאליק הבטיח לעמו שהאש תאַכֵּל את ממשלת הזדון שהציתה אותה: "הִיא לֹא תִשְׁלֹט בָּכֶם, גְּוִילִים נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת כְּצִפֳּרֵי אֵשׁ, מִמַּעַל לְכָל גְּבוּלוֹת עַמִּים וַאֲרָצוֹת, [...] וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּמֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן וְהָאִוֶּלֶת לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהּ וַאֲכָלוּהָ וְשָׂרִיד לֹא יִהְיֶה־לָהּ". גם כאן אין מדובר בנקמת העם באויביו, אלא בנקמת הנאצים שתבוא עליהם במו-ידיהם: הנאצים שהבעירו את הספרים יאוּכּלו באש שאותה הבעירו.
הוא תיאר את אחרית המרצחים, את מיגורם וחורבנם, על-בסיס תקדימים מתולדות עם-ישראל: "חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזָרְיָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם, יָצְאוּ שְׁלֵמִים לְחַיִּים חֲדָשִׁים מִתּוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְהַשַּׁלִּיט הָאַכְזָרִי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם אֶל הָאֵשׁ – הוּא נֶהְפַּךְ לְחַיַּת פֶּרֶא הוֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע וּמְלַחֶכֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה". ב"אֵיכה יִירא את האש" תיאר ביאליק את נבוכדנצר, שהשליך את היהודים לתוך הכבשן, והפך בסופו של דבר ל"חַיַּת פֶּרֶא הוֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע וּמְלַחֶכֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה".
כך ניבא המשורר בשיחה עם ידידיו גם את סופו הצפוי של היטלר – שיחה שנערכה כעשור שנים לפני מותו של הצורר: "הסוף יהיה, שבמקום לנַצח חלילה וחס ולהיות אחד הגדולים שבתולדות הלוחמים-הכובשים, יהיה דחליל, שאפילו הציפורים לא ייחתו מפניו, וסופו שיציגוהו בפַּנופטיקום לרָאֲוות-צחוק, לחוכא ואִטלולה [...] 'המפלצת הטבטונית', לראשו קרני חרס, שִניו ניבי חזיר, עיניו יוצאות מחוריהם" (אביגדור המאירי, "ביאליק על-אתר", עמ' 151).
לפי ביאליק ההיסטוריה נוקמת ברשעים המנסים לשנות את פָּניהָ ומבַצעים פשעי-זוועה נגד האנושות. ואכן, כל תחומי התרבות, ההגות, האמנויות והמדע ספגו בגרמניה מכה אנושה לאחר שגורשו ממנה היהודים במטרה לעשותה "Judenrein" ("נקייה מיהודים"), ודומה שעד-כה לא התאושש מרחב התרבות הגרמני מן המכה. ספק אם יקומו בו בעתיד הנראה לעין אישים כה מחדשים ומקוריים כדוגמת משה מנדלסון, היינריך היינה, קרל מרקס, אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, פרנץ קפקא, מקס ליברמן, מרטין בובר, ארתור שנאבל, ועוד ועוד.
כורה בור בו ייפול: היטלר רוקן את גרמניה מיהודיה, וארצו קיבלה במקומם מיליוני מהגרים בני "העולם השלישי", שרובם אינם אלא כוח-עבודה זול ואין ביכולתם לקדם את תחומי הדעת והתרבות של "הֶלַס" המודרנית. בזמן פיגועים שנערכו בשנה החולפת בערי גרמניה, אפשר שגם שונאי-ישראל התחילו להבין איך נקמו בעצמם בעת כשגירשו מגבולם וקיפחו את חייהם אזרחים רודפי-שלום ועתירי ידע וכשרון, שהרימו לתרבותה תרומה שלא תסולא בפז.
ולהבדיל, דומה שגם במלחמה בעזה שנמשכה במקומותינו מיום 7/10 וגררה אחריה את המלחמה בלבנון ובתימן יגלו במאוחר הפורעים ורוצחי התינוקות – גם אלה שלא גילו זאת עדיין – שהם לאמיתו של דבר נקמו בעצמם בעצם מעשי הזוועה שלהם. המלחמה באיראן היא "סיפור אחר" שעוד נוסיף ונגלגל בו לכשיישוכו הברקים והרעמים. לאסוננו, חסרים כיום בעולמנו נביאים ואנשי רוח נטולי הטיה פוליטית וחשבונות אישיים, כדוגמת ביאליק ואלתרמן, שישמיעו את דבריהם על הדרך הנכונה כשטובת עמם לבדה לנגד עיניהם.
