שיר פתוח וסיגורים לו שבעה
לציון יום פטירתו של דן פגיס החל ב-29 ביוני
על השיר "כתוב בעיפרון בקרון החתום"
דן פגיס נולד בבוקובינה שברומניה באוקטובר 1930 כשלושה שבועות לפני שנולד בברלין תינוק בשם "הארי זיידלבך" שנודע לימים בשם "נתן זך". ואולם משפחת זיידלבך עלתה לארץ בשנת 1936, לאחר עליית היטלר לשלטון, ואילו דן פגיס – עקב פטירת אִמו וחילוקי דעות שנתגלעו בין הורי האם המתה לבין אביו – נשאר למזלו הרע בבוקובינה. ולפיכך נכלא בימי מלחמת העולם השנייה במחנה ריכוז וראה מול עיניו את אימי השואה. באוקטובר 1941, הוכנס הנער יליד רדאוץ שברומניה, ביחד עם סבו וסבתו, אל קרון הרכבת שהובילם אל מחנה ההמשמדה, ורק בשנת 1947 עלה הנער ששרד את אימי השואה ארצה בחסות "עליית הנוער" ונקלט כילד-חוץ בקיבוץ מרחביה. דן פגיס לא חידש את הקשר עם אביו שהגיע ארצה לפניו, ועלול היה לחיות בבדידות גמורה אלמלא פגש בקיבוץ את המשורר טוביה ריבנר, שהיה לו כאח בכור והעניק לו הדרכה והשראה.
שני המשוררים ילידי 1930 – נתן זך ודן פגיס – למדו ספרות באוניברסיטה העברית ולימים לימדו ספרות באקדמיה, והיו למשוררים נודעים. נתן זך, בעקבות מתקפה אגרסיבית נגד משוררי "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" ונגד שירתם הרוּסוֹ-עברית, קנה כידוע את מעמדו כמשורר המרכזי של אותו דור שהגיע לבגרות ולגיל גיוס בשנת הקמת המדינה וזכה לכינוי "דור המדינה". לִבּוֹ של דן פגיס לא היה נתון למאבקים בין-דוריים כאלה. הטמפרמנט שלו היה שונה בתכלית מזה של זך: הוא התמקד בעבודות המחקר שלו על שירת ימי-הביניים העברית והוציא בחייו שישה ספרי שירה, ספר ילדים פופולרי ("הביצה שהתחפשה", 1973) ושני ספרי מחקר חשובים של משוררי "תור הזהב" בספרד.
שנים רבות נדרשו לו כדי לעבֵּד את חוויות השואה ולהעלותם על הכתב. את שירו "כתוב בעיפרון בקרון החתום" חיבר פגיס בהגיעו לגיל ארבעים (השיר פורסם לראשונה בכתב-העת "מאזנים", כרך לא, חוברת א [סיון תש"ל, יוני 1970], עמ' 3). שיר זה תורגם לשפות זרות, וכיום הוא נחשב לאחד משירי השואה הנודעים בעולם. הוא נחקק על "אנדרטת הקרון" ב"יד ושם" וכן על האנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ:
כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
בהעדר סימני פיסוק, שיר קצרצר זה יכול להיקרא כשיר מחזורי. בהגיע הקורא אל השורה האחרונה, הקטועה, הוא מוזמן כביכול להתחיל לקרוא את השיר פעם נוספת ברצף מעגלי שאין לו סוף. זהו טיבם של שירים אלתרמניים אחדים כמו "שיר עבודה" ("כחול ים המים") ו"זה יעבור", הבנויים כשירים מעגליים שניתן לבצעם במעגל אין-סופי תוך מתן ביטוי למחזור החיים ולקיומו של היקום.
•
לפני שנאמר מילים אחדות על המישור הרעיוני של השיר, מן הראוי להבהיר בקצרה את טיב סגנונו, שהיה בעת היכתבו חידוש גמור ש"הדהים את הבורגנים". הביקורת הנוקבת של נתן זך נגד הפואטיקה של הדור הוותיק, דור משוררי "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" התקבלה באמצע המאה העשרים על דעתם של המשוררים בני הדור הצעיר, בני "דור המדינה", והִשליטה בשירתם את כלליה של פואטיקה מודרניסטית חדשה, "פרוזאית" ונטולת קישוטיוּת פיוטית, שמקורות ההשראה שלה היו אנגלו-אמריקניים בעיקרם. היו בהם גם אחדים שהושפעו מן השירה המודרנית הגרמנית שבחרה גם היא, כמו השירה האנגלוֹ-אמריקנית, לוותר על החריזה והמשקל המסורתיים לטובת שירה שסגנוֹנה "יום-יומי" יותר מזה של שירת הדורות הקודמים.
אכן, המעבר מפואטיקה אחת לשנייה התבטא בראש וראשונה בנטישת סכֵמות המשקל והחריזה של השירה הרוּסוֹ-צרפתית שהתאפיינה בבתי-שיר מרובעים ובחריזה מסורגת. הפואטיקה החדשה דרשה ריתמוס חופשי וטבעי, העדיפה את לשון ההמעטה ונודעה בסלידתה מן הסגנון ההיפֶּרבּוֹלי – הרם והפּוֹליפוֹני (רב-קולי) – של שירת הדור החולף.
במקום הצבעוניוּת הגועשת של אלתרמן ובמקום הפָּתוֹס הלאומי של אותם שירים ופזמונים שכָּתב בלשון "אנחנו", ביכּרו המשוררים הצעירים, בני "דור המדינה", את התמונה המינימליסטית והמוֹנוֹכרומטית, את הנושאים היום-יומיים, הכמו-טריוויאליים, ואת רשות היחיד. הגם שהיו לו פְּרוֹגוֹנים אחדים – סנוניות ראשונות שהכניסו לשירה העברית את צַייני-הסגנון של השירה האנגלו-אמריקנית והגרמנית עוד בדורם של שלונסקי ואלתרמן – זך נחשב כמי שוויתר לראשונה על הפיוטיוּת ועל כל הסדירויות הפרוזודיוֹת של שירת הדור החולף, ופנה אל שירה חופשית ואסוציאטיבית, הזורמת כזרום התודעה, ללא עכבות ותכתיבים.
נתן זך נודע אמנם כמי שהכניס לשירה העברית את הסגנון המינימליסטי של המודרניזם המערבי, בנוסחם של משוררים בתר-מודרניים כדוגמת ויליאם קרלוס ויליאמס ששירתם מתאפיינת כאמור במילים פשוטות, בתחביר מרוסק, (וכן בוויתור על הסדירוּיות הריתמיות, על החריזה ועל הלשון הפיגורטיבית), אך דומה שאין שיר עברי הנענה לכל צייני-הסגנון הללו, שקנה לו מקום כה חשוב ומרכזי בתולדות השירה העברית כמו השיר "כתוב בעיפרון בקרון החתום".
אחד השירים הידועים בשירה האמריקנית הוא השיר "This is Just to Say" – שירו הגבישי המשורר האימז'יסט ויליאם קרלוס-ויליאמס שדגל בטכניקה מינימליסטית של הצגת תמונות, מבלי להרחיב עליהן את הדיבור. השיר הוא כעין "פתק" שהשאיר המשורר לרעייתו בהתנצלות על שאכל את השזיפים שהיא שמרה במקרר (אפילו סרט עטור פרסים בשם "פטרסון" נולד בעקבות שיר זה) . שירו של דן פגיס, בדומה לשירו של קרלוס-ויליאמס, אך להבדיל ממנו אלף אלפי הבדלות, הוא "פתק", או מכתב קטוע, שכותבת אֵם על דופן קרון הרכבת המוביל משלוח-אדם למשרפות, לבנה האובד. המשותף הוא הסגנון המינימליסטי, המכסה על תכנים עמוקים ומשאיר לקורא רק קצה חוט להשלימם בראשו. מחנה הריכוז, שהוא היעד של "המשלוח", אינו נזכר בשיר, אך כל קורא ישלים את הפער הזה בראשו. ומדוע אין מכתבהּ של האם, המיועד לציבור הרחב ולא ישירות לבנהּ, מגיע לסיומו? ניתן לתת שבע תשובות לכל הפחות:
אפשר שהאֵם אינה מסוגלת לסיים את "מִכתבהּ" כי היא נחנקת בדמעותיה, או מתמוטטת "בקרון החתום" מחולשה, ואינה משלימה את המֶסֶר;
אפשר שהפתק שהשאירה האֵם על קיר הקרון נמחק בחלקו, כי נכתב בעיפרון, או נתלש באקראי מחמת הצפיפות השוררת בקרון;
אפשר שהסיום הקטוע בפתק ששלחה האֵם לִבנה הנעדר ולאנושות כולה מכיל מסר פטאלי שלפיו אין המשך לקיום האנושי, ומכאן הקיטוע והסיגור החידתי של השיר הפֶּסימי שלפנינו;
ואולי, להפך, אפשר שכָּלול כאן מסר ובו אוֹפּטימיוּת מסוימת, כי את השיר ניתן כאמור להמשיך במעגל אין-סופי ונצחי;
שמא האֵם מחפשת את בְּנָהּ האובד קין, מבלי לדעת מה הוא עתיד לעולל לִבנהּ הבל ולאנושות כולה?;
אולי היא יודעת את טיבו של "בְּנָהּ הגדול", ורומזת לו שמעשיו הרעים הם שהביאו לעולם את הרצח ואת המוות;
אפשר שבכנותו את בְּנָה בעל הנטיות הרצחניות בשם "קין בן אדם" היא רומזת לכך שגם הרוצחים הם אנשים שנבראו בצֶלֶם, וכי הרוע האנושי פנים רבות לו.
•
דומה שדן פגיס ביקש לרמוז בשירו שגם הצד שהשמיד את היהודים, ביחד עם חלקים גדולים של האנושות, וגם הצד שנכלא והושמד, נולדו בשחר ההיסטוריה מאותם אב ואֵם פרה-היסטוריים. רעיון זה הודגש כאן לא כדי לרכך את פשעם של הנאצים, אלא – להפך – להדגיש את זוועת מעשיהם: הללו ביצעו את ההשמדה האל-אנושית אף-על-פי שהיו בני-אדם שנבראו בצֶלֶם. מכאן שאין לראות בהם חיות טרף שנבלעה דעתן, אלא להענישם על פשעיהם כפי שמענישים בני-אדם הראויים לשמם. חוה מנסה כאן להעביר לקין את הידיעה שהיא והבל נמצאים בקרון הנשלח אל ההשמדה, ונשאלת השאלה: מה מצפה חוה שקין יעשה עם הידיעה הזאת שהיא מנסה להעביר אליו בסגנון "המדור לחיפוש קרובים"? שיחוש להצילם? שיברח על נפשו, לבל יילכד גם הוא באחד הקרונות החתומים? שיחזור בו משאיפותיו ליטול במו-ידיו את נפשותיהם של יריביו?
ואין אלה הפערים היחידים שדן פגיס הותיר לקוראיו כדי שישלימו אותם במחשבתם: איך, מתי ומדוע נפרדו דרכיהם של האֵם (הנוסעת בקרון עם הבל) ושל קין שאינו נמצא בקרון? היכן נמצא קין בעת שאמו מנסחת את המסר שנועד להגיע אליו, בחינת "עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל"? היכן נמצא אדם, בעלה של חוה ואבי ילדיה, ומדוע אין הוא נמצא בקרון עם רעייתו ועם בנו? בהעדר דמות האב עולה זכר הסיפור המנוגד, סיפור העקדה, שבּוֹ נזכרים רק האב ובנו, ושרה אינה נזכרת בעת ההכנות לצאת אל המסע הגורלי אל הר המורייה. את קין חוה מכנה בכינוי כפול-ההוראה "בן אדם", אך גם בכינוי "בני הגדול", שכּן חרף אופיו הרצחני, הנרמז משמו (המילה "קין" היא אחד מן השמות הנרדפים של ה"חרב") גם הוא פרי רחמה.
העדרם של האב ושל הבן הגדול גם בו אין כדי למַצות את הפערים שהשאיר דן פגיס לקוראיו. שאלנו גם מדוע אין כתיבת הפתק מגעת לסיומה, אך עדיין לא שאלנו מדוע פתק זה נכתב בעיפרון. האם העיפרון נזכר כאן על שום דמיונו לאפר ולעופרת, הנקשרים בגורלם של המובלים בקרון? שמא אין הכתיבה נשלמת כי העיפרון נשבר ואינו יכול למלא את תפקידו (כשם שבשירו של אלתרמן "איגרת" נשבר מכשיר הכתיבה שכָּתב את המכתב; ואגב, גם שירו האֶפִּיסטולרי של אלתרמן מבוסס על פרשת קין והבל).
אף-על-פי שלפנינו שיר נטול סנטימנטליות, שנכתב ב"דלות החומר" וביובש מינימליסטי, יש בו גם מילים עשירות, שיש להן הוראות אחדות, כגון המילה "חתום" המצביעה גם על הקרון הסגור על מנעול ובריח, גם על הפתק הנושא את חותמה של האֵם שלא הצליחה להשלים את המסר, וכן על תחושתם של מי שנחתם גורלם.
גיבורת השיר היא חוה, אם-כל-חי, המקוננת על האָבדן ומתריעה מפני אימי העתיד. אִזכּוּרם של אדם וחוה, וכן של קין והבל, מעניק לשיר גוון מיתולוגי, המקיף את כל ההיסטוריה האנושית כולה. השיר הקטוע רומז שמי שביצעו את ההשמדה האל-אנושית במלחמת העולם השנייה בני-אנוש היו. אופיו המעגלי של השיר רומז שמעשים אל-אנושיים כאלה עלולים להתרחש גם בעתיד; שיש לקטוע את שרשרת הדמים האכזרית ההולכת ונמשכת בעולם מימי בראשית ועד ימינו אנו, ללא תכלה וללא תוחלת.