האכזריות הגרמנית בעיני אלתרמן

על שירו של היינה "לורליי"


פורסם: חדשות בן עזר, גליון 1695 ,08/11/2021

חדשות בן עזר 1695
.pdf
Download PDF • 109KB

לקריאה בקובץ PDF ערוך להדפסה



האכזריוּת המבעיתה הגלומה באגדה העממית על "לורליי", פרי הדמיון הגרמני, מתבטאת תכופות ביצירתו המוקדמת של אלתרמן לסוגיהָ. אגדה זו, שהיינריך היינה כתב עליה את שירו הידוע "לורליי", שימשה כידוע רקע לבלדות עממיות רבות על נערה שהשליכה עצמה לתוך נהר הריין מחמת אהבה נכזבת, והפכה לבתולת ים היושבת על סלע באמצע הנהר, שם היא סורקת את שערה במסרק זהב עד עצם היום הזה.


לפי האגדה, דמותה ושירתה של נערה זו מסיחות את דעתם של הדייגים והספנים, עד שסירותיהם מתנפצות לרסיסים אל הסלע שעליו היא יושבת (בדומה לסירנות מן המיתולוגיה היוונית שבגלל שירתן המשכרת, המושכת את המאזין כבחבלי קסם, נטרפו יורדי-ים רבים – הם וספינותיהם):

Die Lorelei / Heinrich Heine

לורליי / היינריך היינה

Ich weiß nicht, was soll es bedeuten, Dass ich so traurig bin; Ein Märchen aus alten Zeiten, Das kommt mir nicht aus dem Sinn.

Die Luft ist kühl und es dunkelt, Und ruhig fließt der Rhein; Der Gipfel des Berges funkelt Im Abendsonnenschein.

Die schönste Jungfrau sitzet Dort oben wunderbar, Ihr goldnes Geschmeide blitzet, Sie kämmt ihr goldenes Haar.

Sie kämmt es mit goldenem Kamme, Und singt ein Lied dabei; Das hat eine wundersame, Gewaltige Melodei.

Den Schiffer im kleinen Schiffe Ergreift es mit wildem Weh; Er schaut nicht die Felsenriffe Er schaut nur hinauf in die Höh´.

Ich glaube, die Wellen verschlingen Am Ende Schiffer und Kahn Und das hat mit ihrem Singen Die Lorelei getan.

מַה קָּרָה שֶׁלִּבִּי שָׁחוֹחַ? וּמַדּוּעַ עָגוּם אָנֹכִי? כִּי אֵינֶנִּי יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ אֲגָדָה שֶׁהוֹמָה בְּתוֹכִי. עַל הָרַיְנוּס הַיּוֹם יָפוּחַ אַט זוֹרֵם וְאֵינוֹ מְמַהֵר בְּצִנַּת הָעַרְבִית שָׁטָה רוּחַ בַּמֶּרְחָק רֶכֶס הַר מִזְדַּהֵר. וְעַלְמָה יְשׁוּבָה עַל חוֹף. הִיא סוֹרֶקֶת אֶת זְהַב שְֹעָרָהּ; אֵין כָּמוֹהָ בַּחֶלֶד לְיֹפִי עֲדָיֶיהָ קוֹרְנֵי נְהָרָה. בְּמַסְרֵק הַזָּהָב הִיא סוֹרֶקֶת וּבְפִיהָ תָּשִׁיר בִּיגוֹנָהּ; שִׁירָתָהּ אֶת הַלֵּב מְרַתֶּקֶת, כַּמָּה עַז וּמוֹשֵׁךְ נִגּוּנָהּ. הַסַּפָּן הָאוֹחֵז בְּהֶגֵה- הַסְּפִינָה לֹא יַבְחִין כְּלָל בַּצּוּק רַק יַפְנֶה אֶת לִבּוֹ אֶל אֵלֶּה: אֶל הַשִּׁיר וּלְחָנוֹ הֶעָצוּב. אֶת הָאִישׁ הַצָּעִיר בָּלַע לוֹ גַּל נָהָר, שֶׁסָּחַף לַמְּצוּלָה מְשׁוֹטָיו, וְכָל זֹאת עוֹלְלָה לוֹ לוֹרֵלַיי בְּשִׁירָהּ הַמֻּפְלָא.

​מגרמנית: זיוה שמיר *

בפעם הראשונה השתמש אלתרמן באגדת לורליי בסוף הפרק השני של שיר-העלומים הגנוז שלו "ניחוח אישה" משנת 1932 ("לַיְלָה – לוֹרֶלַיי, וּשְׁבִיל חָלָב – הָרֵין, / סַהַר מַעֲבִיר אֶת זֹהַב מַסְרְקוֹ..."), ובו האגדה מוצגת בסגנון רומנטי אפוף ערפל. לעומת זאת, בשיר הז'ורנליסטי "לורליי" (משירי "רגעים"), שאותו חיבר ב-1942 לפי מקצב שירו הנודע של היינריך היינה, קיבל המיתוס הגרמני תפנית חדה, בהתאם לאירועי השעה. כאן יושב ה"פיהרר" שחור השֵׂער על סלע באמצע הנהר ומסרק את שְׂערו הזהוב (רמז עבה כקורת בית-הבד לאיוולת ולצביעוּת שבאידֵאל "האדם העליון" ו"החיה הצהובה", שמצא את ביטויו בחוקי הגזע הנאציים שמיינו בני-אדם לפי צבעי שׂערם ועיניהם). איוולת זו הובילה למימרה הצינית של המחזאי הבריטי סמואל בקט שלפיה "השתייכות לגזע הארי פירושה להיות יפה תואר כמו גבלס, חטוב כמו גרינג וזהוב-שֵׂער כמו היטלר."


שנתיים לאחר פרסום שירו הז'ורנליסטי "לורליי", בשנת 1944, כתב אלתרמן את טורו "שחרורה של לורלי", ובו הפך את דמותה של בת-הים האגדית לורֶליי לדמות של קלגס גרמני המשליך לאש את ספר השירים של היינה ועוקר את מצבתו ממקומה. גם מקץ שנים רבות לא שכח אלתרמן את שירו של היינה "לורליי", שבּוֹ השתמש תכופות בטוריו ובשיריו הקלים.


אכן, הוא חזר והשתמש בשורות הפתיחה של שיר זה בפזמונו הידוע "זֶמר מפוחית", שנכתב בשנת 1965 לקראת המופע "שוּק המציאוֹת" (אך לא נכלל במופע זה בסופו של דבר). נוסח המקור ("Ich weiß nicht, was soll es bedeuten / Daß ich so traurig bin") – שבתרגומו של שלמה טנאי, הוא: "מַה יֵּשׁ לִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ / שֶׁכֹּה עָצוּב אֲנִי" – קיבל אצל אלתרמן תפנית קומית במקצת:


"מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ / לִי עַצְמִי הַדָּבָר לֹא בָּרוּר /

זֶה הָעֶרֶב הַזֶּה הַמְּשַׁגֵּעַ / אוֹ הַזֶּמֶר הַזֶּה הָאָרוּר. /

מַפּוּחִית מְפָרֶשֶׂת יָדֶיהָ / שָׁרָה שִׁיר שֶׁל שִׂמְחָה וִילֵל /

מַה קָּרָה לִי הַשֵּׁד יוֹדֵעַ / מֶה הָיָה לִי יוֹדֵעַ הָאֵל."


מוטיב האישה המפתה את המלח ומוטיב הזֶמר הארור ונעימתו המושכים את הגבר אל האבדון הם וריאנטים מרוככים ומחויכים של אלתרמן לסיפור העם הגרמני לורליי (via היינה) בפיו של מַלח או סַפָּן, הפוקד דרך-קבע את בתי היין והטברנות – יורד-ים שבכל נמל הוא מתפתה לאישה אחרת, אך כמֵהַּ לאישה אחת ויחידה שתצַפּה לו בנמל הבית.


* חמישה-עשר תרגומים של שיר זה מצויים באתר – https://mymilim.info/?p=3446