השקיעה של "שמש העמים" בראי הספרות העברית

 במלאת 70  שנה ל"נאום הסודי" על פשעי סטלין

שנשא חרושצ'וב ביום 24.2.1956

ביום 24 בפברואר 1956 נשא ניקיטה חרושצ'וב לפני משתתפי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית נאום שהוקיע את פולחן האישיות של סטלין ופירט את השלכותיו על טיב החיים בבריה"מ. לשמירת סודיותו של נאום גורלי זה, שארך ארבע שעות ונודע בשם "הנאום הסודי", הוצאו מהאולם נציגי המפלגות הקומוניסטיות מרחבי העולם, לבל יוציאו את דיבת ברה"מ רעה, ונותרו בו רק הנציגים "המקומיים", חדורי המגמה הפטריוטית, שהגנו על שמה של ברה"מ נגד כל מתנגדיה.

בתקופה זו, בעיצומה של "המלחמה הקרה", עשתה בריה"מ כל שביכולתה למנוע את הדלפת "הנאום הסודי", ובמקביל עשו מדינות המערב כל מאמץ להשיג את התמליל ולפרסם את תכניו. מי שחיפש מדליפים העלה חרס בידו, עד שעיתונאי יהודי בשם ויקטור שפילמן (ששינה את שמו ל"גרייבסקי"), שהיה מיודד עם אשת סגן-ראש-ממשלת-פולין שעבדה במשרדו של אדווארד אוחאב, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית בפולין, השיג באמצעות ידידתו את המסמך כולו. גרייבסקי העביר את הצילומים לשגרירות ישראל, וממנה הגיע הנאום במלואו לידי שירותי הביון של המדינה הצעירה (שבראשם עמד אז איסר הראל). עד מהרה מסר אותו "המוסד" לידי האמריקנים לשם ביסוס יחסי הגומלין עם ה-CIA.

פרסומו של הנאום גרם ל"רעידת אדמה", וסטלין הוקע לעיני כול במלוא אכזריותו. הוא הוצג – הן בבריה"מ והן ברחבי העולם כולו – כפושע נגד האנושות ברמתו של אדולף היטלר. לא חלף זמן רב, וגופתו הוצאה מן המאוזוליאום של לנין במוסקבה, ונקברה בקבר רגיל בבית הקברות שלצד הקרמלין. בנוסף למדיניות החיסולים האכזרית שלו, נהג סטלין לקרוא ערים ואתרים על שמו, כמקובל אצל רודנים שאינם בוחלים בשום מעשה שיאדיר את שמם ואת שמות בני משפחתם. אחרי פרסומו של הנאום נמחק שמו נמחק מרוב האתרים שנשאו את שמו ושמות בני-משפחתו, וכל המוניטין שצבר בתקופת שלטונו ירד לטמיון. מיכאל גורבצ'וב סיפר כי כאשר האזין לנאום נולדו בו הרעיונות של ה"גלאסנוסט" ("פתיחוּת") וה"פרסטרויקה" ("הקמת [בריה"מ] מחדש"), שסילקו את שרידיהם של "ימי הזוהר" של סטלין.

ובארץ, התעוררו ב"קריית ספר" העברית הלכי-רוח חדשים, שהתנערו מן הרעיונות המרכסיסטיים ופנו לכיווּנים חדשים, מתונים או קיצוניים.  משה שמיר, למשל, איש "השומר הצעיר" וחבר במפ"ם, שבן-גוריון הדיחוֹ ב-1950 מעריכת "במחנה" עקב ביקורת שהשמיע הסופר הצעיר על פירוק הפלמ"ח, פרסם ב-1956 את ספרו "שברי לוחות" ובו ביקורת קשה על הקומוניזם. הוא עבר מ"בשער" (ביטאון צעירי מפ"ם) ל"מעריב", שעורכיו השתייכו למחנה הלאומי, ואפילו התחיל לבטא את ההשקפה הציונית הרדיקלית, שהטיפה לשליטה יהודית בכל חלקי ארץ-ישראל ("התנועה למען ארץ ישראל השלמה").

תחת זאת, נראה שאברהם שלונסקי ולאה גולדברג, אנשי עיתון "על המשמר" והוצאת "ספריית פועלים", לא הזדעזעו עד עמקי נשמתם מן "הנאום הסודי", לפחות לא בגלוי. בתחילת דרכם המשותפת שניהם השתדלו להסתיר את השקפתם הפרו-סובייטית למן תקופת השלטון המנדטורי שחשש מהשפעה סובייטית, ראה בקומוניסטים איום ופעל נגדם. הם הסתירו את השקפתם גם בתקופת בן-גוריון שסיסמתו הנודעת "בלי חֵרות ובלי מק"י" השפיעה גם על מערכות העיתונים והספרים, מקורות הפרנסה שלהם.

יצירותיה של לאה גולדברג טומנות בחוּבּן מסרים פוליטיים חתרניים שקראו תיגר על מוסכמות שהיו מקובלות בתקופתה. הצורך להסוות את השתייכותה הפוליטית גרם לה לא אחת להכניס ליצירותיה "סוס טרויאני" חתרני כניסוחו של גדעון טיקוצקי, חוקרהּ המובהק של יצירתה. באחת מרשימותיה היא סיפּרה כיצד נאלצה לשרוף ספרים כמו "הקפיטל" ו"המניפסט הקומוניסטי" שעה שברחוב צעדו צעירים בבגדי שרד חומים. מה עשו ספרים אלה בספרייתה של סטודנטית שהתמחתה בשפות שמיות עתיקות? בה בעת כתבה לאִמהּ: "בגן שלנו פורח האפרסק. לִבלוּבוֹ כל כך ורוד". ההכחשה וההדחקה אפיינו את כל מהלכיה בעלומיה ובבגרותה. המסכה והתחפושת היו לחם חוקה, ולא מקרה הוא ששירי החגים שלה לילדים הם ברובם שירי פורים.

דברים דומים כתבה בסוף מאמרה הידוע "על אותו נושא עצמו" ("משמר", מיום 8.9.39) שהתפרסם שבוע לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ופתח את פולמוס שירי המלחמה בחבורת "יחדיו" ומִחוצה לה: "בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח, במילים אלו בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...". ההתנתקות ביודעין ובכוונה תחילה מאירועים בעלי אופי פוליטי הייתה ללחם-חוק פואטי שעליו הֵגנה כל ימיה. אפילו בטופס ההרשמה שלה לאגודת הסופרים, טרחה ל"ג לציין שאין לה השתייכות פוליטית.

היו רבים שהלכו שולל אחרי הצהרה זו, אפילו חוקרים שהכלילו על לאה גולדברג הכללות גורפות מבלי להתעמק בכתביה ובמהלכי חייה. למענם, ולמען הסר ספק משאר הקוראים, ראוי לפרט במקצת: תמיד חשה לאה גולדברג צורך להעטות על פניה מסֵכה שמסתירה את דיוקנה האמִתי, ובדרך-כלל עִמעֲמה את המֶסר האמִתי של יצירותיה. ואולם, מעקב אחר הספרים שהוציאה בהוצאת ספריית פועלים ואחרי המחזות שאותם תרגמה, יגלה שאת רובם חיברו מחבּרים קומוניסטיים. רוב חבריה הקרובים היו קומוניסטים, ואחד מֵהם, שאתו כתבה במשותף מאמר על אלתרמן, היה משה ליפשיץ – שריננו עליו שהוא מרגל סובייטי. בעיתוני הילדים היא פרסמה שירים כל שבוע, אך בזמן הכרזת המדינה ומלחמת השחרור, מחמת השקפתה הפרו-סובייטית, לא היו בפיה מילות עידוד או נחמה.

ב-1948 כתבה את יצירתה לילדים "דירה להשכיר" שבה הִמליצה למדינה הצעירה כיצד לִחיות עם שכנותיה: לפַתח מזג "יוֹני" ולהתעלם מן "הרעשים" הצורמים הבוקעים מדירותיהם של השכנים (ואין הכּוונה למוזיקה מזרחית זרה לאוזן, אלא לאמירות פוליטיות מוצהרות של "השכנים" שאינן ערֵבות לאוזן ותוצאותיהן התממשו הלכה למעשה במאורעות הדמים ובשדה הקרב).

תמוהה היא שתיקתה באביב 1948 תוך התעלמות מההכרזה על הקמת המדינה. רק שלושה חודשים ויותר לאחר ההכרזה, שברה ל"ג את השתיקה ב"שיר ההפלגה", המנותק כביכול מגבולות גאוגרפיים וממגבלות של זמן ושל מקום. מדוע חיברה המשוררת שיר כה אוּטוֹפּי ומנותק מן המציאוּת כמו "שיר ההפלגה", שאינו מייחס חשיבות כלשהי לטריטוריה כלשהי, חודשים ספורים אחרי קום המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות, עת נקבעו הגבולות המפרידים בין המדינה לבין שכנותיה? לפנינו שאלה כבדת-משקל, שהניסיון לענות עליה עשוי להאיר את יצירת לאה גולדברג באור חדש ומעניין, אך בו-בזמן גם להטיל צל של תעלומה על השקפת עולמה האידֵאולוגית, המצפה עדיין לחשיפה.

ב-1956 פרסמה לאה גולדברג שלושה שירי טבע לילדים, שאולי טמונות בהם משמעויות אישיות ואידֵאולוגיות: בשיר "שיח פלא" מספרת הדוברת על שיח שנטעה בגנה, ובו פרח מופלא הכלול מכל המינים (אפשר שניכרת בשיר זה משיכתה של המשוררת לפלורליזם אנושי ותרבותי, לארצות הצפון ולבית הרחוק שנעזב מיושביו). בשיר "לבנה בשמים" מציע הילד לילדה לעוף אתו לשמים, והלבנה בחָכמתה מחייכת "הִיא יוֹדַעַת/ מָה אָמְרוּ 'בֶּאֱמֶת' וּ'בִצְחוֹק'" (כאן ניכר אולי הפער בין החלומות האוּטוֹפּיסטיים היפים שטיפחו פציפיסטים כמוה בצעירותם, לבין האמת כפשוטה שאינה מצודדת כלל וכלל).

בשיר "קשת בשמים" מסופר שאחרי "המבול" מופיעה בשמים הקשת, שקשה להגיע אליה ועל-כן הדוברת שולחת אליה את יונת השלום. ניתן להבין משירים אלה שהשקפתה הפָּציפיסטית הפרו-סובייטית של לאה גולדברג נזדעזעה, אך לא נסדקה קשות, גם לאחר המשבר הגדול בבריה"מ. מדיניות השלום של ברה"מ (שלא נתבססה אלא על מילים יפות ומסנוורות, אך לא על מעשים) המשיכה לשַׁמש לה סמכות רוחנית ולהיות נר לרגליה. "הנאום הסודי" על סטלין התסיס את "הדמוקרטיות העממיות" שמאחורי "מסך הברזל": פולין ידעה שורת שביתות, ביוגוסלביה ובצ'כוסלובקיה שררו מהומות-דמים, בהונגריה פרצה ההתקוממות שהובילה למרד של אוקטובר 1956. בעיצומה של התהפוכה לא נלאתה המשוררת מלספר לילדים על "דֶּרֶךְ פְּתוּחָה" הנסללת בשמים להשגת השלום.

חודש בדיוק לאחר "הנאום הסודי" של חרושצ'וב על פשעי סטלין (24 – 25 בפברואר 1956), שזעזעו את אמות הסִפים גם אצל קומוניסטים מושבעים, כתבה לאה גולדברג ביומנה ביום 24.3.1956 הערה קצרה, המעידה כנראה על ההלם אך גם על ההכחשה וההדחקה שבחרה לעצמה לשם הגנה (ואולי גם על רצונה להתחמק מנקיטת עמדה): "אינני חושבת על המצב הפוליטי כאן (מתוך הגנה עצמית). חושבת הרבה על רוסיה ובעניין סטלין וכל מכריי 'הנוגעים בדבר' בכל המחנות".

עברו כשמונה חודשים, ושוב גילתה ביומנה (מיום 17.11.1956) טפח מן המאבק שהתחולל בנפשה: "השאלה ביושר גמור: האוּמנם היו לי אשליות? אינני יודעת. ואעפ"כ באיזה אופן שהוא הריני שייכת עדיין, כביכול, למחנה מפ"ם. כל זה דומה לאי-הבנה גדולה, לא רק כלפי חוץ. הרבה יותר מזה – כלפי פנים". משמע, לאה גולדברג הודתה כאן בהשתייכות "כביכול" למפ"ם ובפער הגדול בין "נראוּת" ל"אמת" שאִפיין את כל חייה ואת יצירתה. שלא כדרכה תחת ההלם של "הנאום הסודי" של חרושצ'וב, הוא הודתה שלא כמנהגה, בחצי-פה אמנם, שהשתייכותה ל"שומר הצעיר" ולמפ"ם לא הייתה אלא מראית-עין (למעשה, השקפתה הייתה רדיקלית יותר מהמשוער).

ומה באשר לשירתה ה"קנונית" לקהל הקוראים הבוגר? עברו כחמש שנים מ"רעידת האדמה" שגרם הנאום, או מן "המבול" (כך הגדירה את המצב בשירה לילדים "קשת בשמים" משנת 1956) וב"מולד" (כרך יח, חוברת 148, חשוון תשכ"א) פרסמה לאה גולדברג את שירה "הכחשה": "חָמֵשׁ דַּקּוֹת מַבּוּל, וְאַחֲרָיו/ שָׁמַיִם חַפִּים מִפֶּשַׁע מִתְכַּחֲשִׁים/ לְכָל מַה שֶּׁהָיָה./ וְדוּמִיָּה./ וְאֶרֶץ יְרֻקָּה וְרֵיחָנֵית. / וְהַמַּבּוּל הָיָה וְאֵין מֵעִיד". ובאותו מחזור כלול גם השיר הקצרצר "כתמול שלשום", שגם הוא מתכחש כמדומה לשבר הגדול שפקד אנשים כמוה שטיפחו השקפה פרו-סובייטית שנים על גבי שנים: "וְאַחֲרֵי שֶׁקַּמְנוּ לִתְחִיָּה/ הָיָה הַכֹּל כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,/ רַק הַשָּׁעוֹן הִקְדִּים שָׁעָה אַחַת/ וּפְנֵי רֵעֵינוּ אֲדִישִׁים יוֹתֵר". גם בשירתה ה"קנונית" ניכּרות אפוא ההכחשה וההדחקה, וכן הניסיון למזער את הנזק ולהעמיד פנים שאין מדובר בשבר ובמשבר בלתי הפיכים. האירוניה בשירים אלה אינה מכסה על ההשלמה עם המצב ועל החזרה ל"לְכָל מַה שֶּׁהָיָה".

בסוף ימיה היא הפסיקה המשוררת להקפיד על כללי החשאיות. שנת 1954, כשנתיים לפני "הנאום הסודי" וכשנתיים לאחר חיסולם של ראשי תרבות היידיש, היא יצאה במשלחת נשים מטעם מק"י למוסקבה, בראשות אסתר וילנסקה, משלחת שאפילו ראשי מפ"ם לא הסכימו לשתף אִתהּ פעולה. סמוך למסע זה התרחשו כידוע אירועים טראומטיים רבי משמעות בתולדות יהודי ברית-המועצות: בקיץ 1952 הוצאו להורג ראשי התרבות היהודית בברית-המועצות; בסוף 1952 נערכו "משפטי פראג", שבהם 11 מתוך 14 הנאשמים היו יהודים, שהודו אחרי עינויים בהאשמות דמיוניות של השתתפות בקשר בשירות האימפריאליזם האמריקני. בראשית שנת 1953 התפרסמו בעיתונות הסובייטית הודעות על קשר של רופאים-רוצחים יהודים שתכננו כביכול להרוג את סטלין. לכל אירועי האימה הללו אין זכר, אף לא ברמז, ביומן המסע של לאה גולדברג שפרקים מתוכו התפרסמו בעיתון "על המשמר" בשנים 1954 – 1955, אך ייתכן שהראו לה את הצדדים היפים של ברית-המועצות, והיא עדיין לא ידעה על כל פשעיו של סטלין.

גם שלונסקי לא הקפיד בסוף ימיו שהמסכה שעטה על פניו לא תזוז ממקומה, ושכח את דקדוקי החשאיות הגמורה סביב זהותו הפוליטית. הסופר חנוך ברטוב סיפר לימים לפרופ' חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של שלונסקי ויצירתו, על דו-שיח כעוס שהיה לו עם שלונסקי. ברטוב קִנטר את שלונסקי על יחסו האוהד לבריה"מ, ושלונסקי ענה לו שהוא מעולם לא כתב בעד סטלין. ברטוב השיב: אך גם לא כתבת נגדו! שלונסקי לא דייק. פרופ' הלפרין מצאה  ששלונסקי דווקא דיבר בשבחי סטלין "אחרי מות", בעצרת שנערכה לזכרו בתל-אביב מטעם הליגה לידידות ישראל-בריה"מ ("על המשמר" מיום 10.3.1953), ובעזרת האתר המצוין "עיתונות יהודית היסטורית" יכולים כל המעוניינים לקרוא את הדיווּח על נאומו. אביא את הדברים כלשונם, ויחליטו הקוראים היכן ואיך ראוי למקם את שלונסקי על גבי המפה הפוליטית:

עצרת אבל גדולה נערכה הערב, יום הלווייתו של המנהיג הדגול של ברית-המועצות ותנועת הפועלים הבינלאומית י. וו. סטלין, מטעם הליגה לידידות ישראל – ברית-המועצות באולם "בית העם" בתל-אביב, שהיה מלא עד אפס מקום. [...] שתי סיסמות גדולות נשקפו אל האולם: "נגביר ידידות עם-ישראל עם ברית-המועצות" ו"לעד יחי זכרו של סטלין – נושא דגל השלום ועצמאות העמים".

יו"ר העצרת, א' שלונסקי, פתח את האסיפה באומרו: נקום קימת אבל וכבוד לזכר גדול מנהיגיה של האנושות, השוחרת שלום והרוצה בחיים.

בקום כל הקהל הרב על רגליו נוגנה שוב מנגינת-אבל, ובסיומה אמר שלונסקי: נתכנסנו בשעה שחלום האנושות נכנס לרגע של אבל, כדי לצאת הדרך של חיים יפים, שלהם לוחמת המהפכה שמייסדה הוא לנין וממשיכה הוא סטלין המנוח. שלונסקי ציטט את דברי סטלין כי האמן, הסופר והיוצר, הוא האדריכל של נפש האדם, ובעקבות דברים אלה אמר על סטלין, כי הוא היה אדריכלה של המהפכה של הסוציאליזם המתגשם.

לא במקרה נשתפשפו הרבה ידיים [בשמחה] לאיד במותו של סטלין, אמר. אויבי המהפכה מוכנים עתה להודות בגדולתו, כדי להסביר, כי אחרי הליכתו אין תקווה למהפכה. אולם המהפכה הבולשוויסטית היא מעשה היסטורי גדול, שעשה אישים אשר עשו היסטוריה, והיא תמשיך לעשות אישים כאלה, סיים שלונסקי את דבריו.

מתעורר הרושם שאת הדברים הללו לא השמיע אדם שנלכד בטעות בקסם דמותו של סטלין, ואחר-כך חזר בו, אלא אדם שהיה שקוע עד צוואר בחיים הפוליטים, והמשיך לצדד במדיניות של ברה"מ לאורך שנים. את נאומו סיים בפרוגנוזה לעתיד לבוא: המהפכה הבולשוויקית הולידה אישים גדולים כמו סטלין, והיא תמשיך להעמיד אישים גדולים כמוהו גם להבא.

שלונסקי היה ידוע בציבור כמנהיג סוציאליסטי, שדאגת הפועל לנגד עיניו, כמשורר ופזמונאי שנון וכמתרגם בחסד עליון. קשריו עם בריה"מ כמעט שלא היו ידועים לקוראיו, הגם שאמו הייתה קומוניסטית "שרופה" שסיכנה את חיי בעלה וששת ילדיה כדי להפיץ את העיתון "איסקרה" ("ניצוץ") שבעריכת לנין. במספד על לאה גולדברג (המוקלט בין אוצרות הארכיון של "קול ישראל"), הודה שלונסקי שהוא טרח להביא את המשוררת הצעירה ארצה ולצרפה לחבורת "יחדיו" כי היא התאימה לו מן הבּחינה הפוליטית. מתעורר הרושם שהשניים הסתירו את זיקתם לעולם המרקסיסטי כדי שלא יישארו חסר כול כמו סופרי "קול העם" שחשפו את זהותם במחיר אָבדן אהדת רוב הקוראים ובמחיר החרמתם על-ידי מוקדי הכוח של המפלגה השלטת.

כבר הוזכר שבתקופת המנדאט הייתה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק. שלונסקי ולאה גולדברג בחרו להצטרף למוסדותיה של מפ"ם (עיתון "על המשמר", הוצאת "ספריית פועלים"), שאם לא כן הם היו נרדפים על דעותיהם ומאבדים את קהלם ואת מקורות הפרנסה שלהם. שלונסקי לא רצה לנהל את חייו במחסור כמו אלכסנדר פן. גם לאה גולדברג שראתה את החרם הכלכלי שממנו סבלה ידידתה חיה קדמון העדיפה לנהל את חייה במחבוא, ולא חשפה את זהותה הפוליטית.

שלונסקי השתייך כידוע לוועד השלום הבין-לאומי שפעל בחסות הקרמלין, ונסע לוועידותיו, ומדבריו בטקס האזכרה לסטאלין ניתן לראות שהשקפתו נשארה על כנה. אלתרמן לא ראה בעין יפה את הלֶגיטימציה שהעניק שלונסקי לנעשה בברית המועצות, אך דיבר על כך בעקיפין, ברמז ובלשון המעטה. הוא התנגד לעריצות הקומוניסטית (אחדים מִבּני משפחתו שלא הספיקו לעלות ארצה בזמן נשארו בברית-המועצות, ולנוכח החשאיות הסובייטית הטוטליטרית הוא לא ידע אפילו מה עלה בגורלם). לפיכך אמר על שלונסקי את המשפט: "דרכינו נפרדות בלוד", כנזכר במאמרו של יעקב מאיוס, יו"ר הוועד למען השלום ששלונסקי היה בין חבריו. אלתרמן רמז לנסיעותיו הרבות של שלונסקי לבריה"מ בשירות תנועת השלום הבינלאומית, אף רמז שפעילותו הפרו-סובייטית של שלונסקי הפרידה ביניהם. חבורת "יחדיו" נתפרדה אפוא בעיקר מסיבות פוליטיות, ולא מסיבות פואטיות.

לאה גולדברג הייתה בדרך-כלל חשאית יותר משלונסקי, ולא חשפה את "קלפיה" בפומבי, אך תלמידהּ הצעיר יהודה עמיחי שהכיר את נטיותיה הפוליטיות, אף ידע את חיבתה הרבה לסונטות, כתב סונטה על מות סטלין, שבָּהּ ביכה את אובדנו של המנהיג אשר עורקיו היו כרשת הנהרות האדירים של רוסיה מולדתו. יש להניח ששירו שהתפרסם ב"על המשמר" ביום 13.3.1953, ימים אחדים לאחר מות סטלין, נשא חן בעיני מורתו: 

מותו של סטלין

אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ

הָאֵבָרִים הָאֵלֶּה. אִם נַחְשׁב, עַכְשָׁו

חֻסְּמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתַּיְּדוּת

כַּסִּיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָּתוֹ – עוֹרְקָיו

אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת

הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם

וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תָּוֵי אַרְצוֹ כְּבַמַּפּוֹת

הָרִים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!

וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,

כְּצַעַד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הֶחָזִית,

אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז, בִּימֵי הַבְּרִית

אָדֹם וּמִסְתָּעֵר דָּמוֹ, הַדָּם

כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מֹחוֹ הָרָם

וְאֵיךְ שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.

ברי, עמיחי לא הכניס את השיר הזה לספרי שירתו, אך גילויו חושף את פשר הרוח הפציפיסטית חסרת הספרות השורה על רבים משיריו המוקדמים, שנוצרו בתקופה הפרו-סובייטית שלו. השקפתו המדינית שנחשפה בשיר עשויה גם להסביר את הצעד שנקט בעת שהחליט בסוף ימיו להעביר את ארכיונו אל מעבר לים. מעבר להיבט הכלכלי, ניבטה מתוך צעד זה השקפתו הבתר-לאומית של המשורר שביכר לראות בעולם "כפר גלובלי" וגילה נכונות לוותר על מעמדה של המדינה כַּמרכז הבלעדי והבלתי מעורער של התרבות העברית החדשה.

עמדתם הקוסמופוליטית הפרו-סובייטית של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג חִלחֲלה אפוא למעמקי נפשם של תלמידיהם, בני "דור המדינה", והיא עשויה להסביר רבים ממהלכיהם. ואולם, כשעמד עוזי דיין בראש "מפעל הפיס" ושמע מפינו במאוחר על מכירת ארכיונו של עמיחי למוסד אקדמי אמריקני, הוא העלה רעיון מקורי: להקדיש מכספי "מפעל הפיס" לפדיון שבויים – לרכישת הארכיון החשוב מידי "שוביו" ולהעברתו למוסד ישראלי כגון "גנזים" – אך אז נסתיימה הקדנציה של עוזי דיין, והרעיון נגנז. מי יודע?! אולי עוד יגיע יום שבו יקרום הרעיון המקורי הזה עור וגידים.