סלעים נשברים, ומה גם אנשים

לציוּן יום הולדתה של דליה רביקוביץ החל ב-17 בנובמבר.

בגיל שלושים פרסמה דליה רביקוביץ את שירה "גאווה", הידוע גם בשם "אפילו סלעים נשברים" על-שם מילות הפתיחה שלו.1 זהו אחד משיריה היפים והמצוטטים ביותר, בזכות המסר האקזיסטנציאלי שלו, הפשוט והמורכב כאחד. השיר מתאר לכאורה תהליך גאולוגי המתרחש על חוף הים, אך כל קורא יכול לחוש שלפניו וידוי על הקיום האנושי. במשתמע מתואר כאן לב האדם הנשבר פתאום כמו סלע שעמד ימים רבים במין שלווה מדומה, מסתיר את בקיעיו מעיני המתבונן. כך עומדת לה האבן שנים רבות מבלי שאיש יחשוד בסדקיה, עד שיום אחד היא "נפצעת" ונשברת. הפציעה אינה מתרחשת בעקבות אירוע טראומטי המזעזע שמים וארץ, אלא בעקבות אירוע שולי וטריוויאלי כהתחככות של כלב-ים קטן – אירוע שלכאורה לא היה בו שום פוטנציאל של נזק:

גאווה

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

בשיר יש צייני-זמן רבים ומגוּונים: "וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה [...] שָׁנִים רַבּוֹת [...] שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת [...] שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם [...] מִי שֶׁעָתִיד לְְשַׁבֵּר אוֹתָם עֲדַיִן לֹא בָּא. [...] וְאָז [...] מֵגִיחַ וְחוֹזֵר [...] עַד שֶׁיָּבוֹא [...] יָבוֹא וְיֵלֵךְ [...] וּפִתְאֹם [...] זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה". צייני הזמן הללו, הקשורים לכאורה זה בזה בקשרי סיבה ומסובב, אומרים במפורש או ברמז שמדובר בתהליך שחיקה (אֶרוזיה) ארוך וממושך, המסתיים יום אחד במשבר קריטי הנראה להלכה כמשהו שהגיע במפתיע, אך למעשה היה צפוי מראש. נאמר כאן גם שהסלעים (המייצגים את נפש האדם ואת לִבּוֹ שעברו תהליך של האנשה) ציפו ל"מִי שֶׁעָתִיד לְְשַׁבֵּר אוֹתָם", וידעו שיום אחד הוא בוא יבוא.

יש בשיר מן הריתמוס המחזורי של שירו של ביאליק "מתי מִדבּר", שגם בו שוכבים הענקים הרדומים כסלעים מול פגעי הטבע, וגם בו חוזרת שוב ושוב הדממה. הענקים, כמו איתני הטבע, נשארים דוממים ושלווים כשהיו בכל חליפות העִתים, עד שיום אחד במפתיע הם קמים מרִבצם: "כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח/; [...] וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל־יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,/ וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;/ כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,/ גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים/. [...] וּלְשׁוֹן כְּלָבִים חַיִּים שָׁם תְּלַחֵךְ אֲבַק כֹּחוֹת עַד וּרְקַב עֻזָּם,/ יְלַחֲכוּ וּמָחוּ אֶת פִּיהֶם – וְאֵין זֵכֶר לְדוֹר כְּפִירֵי אָדָם/ שֶׁנָפְלוּ וַיִּדְּמוּ לָנֶצַח בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים".

ייתכן שהדמיון בין שני השירים איננו מקרי. בשניהם מתוארים סלעים, או סלעי-אדם, השוכבים שנים רבות, נתונים לפגעי איתני-הטבע. כאן וכאן מדובר על גאווה; כאן וכאן יש כלב (או כלב ים) המלחך את הצורים הנוקשים או מתחכך בהם. ואף זאת: בשני השירים נזכרת השלווה. בשירו של ביאליק הענקים המונוליתיים שוכבים "עַל־גַּבָּם" בחום ובקור "יוֹבְלוֹת עַל־יוֹבְלוֹת [...] מִשְׂחָק לִבְרַק חִצֵּי שֶׁמֶשׁ וּמִפְגָּע לְרוּחַ זִלְעָפוֹת", מוקפים ב"הוֹד הַשַּׁלְוָה", ובשירה של דליה רביקוביץ "שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,/ שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,/ כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה".

ואולם, שירו של ביאליק מתרחש במִדבּר, ואילו השיר "גאווה" מתרחש לחוף הים. השורות הארוכות והקצרות שלו מבטאות לכאורה את הריתמוס של הים כשהוא מתקרב ונסוג, או כשהוא נתון בגאוּת ובשפל.

האנלוגיה בין הסלעים לבין האדם הנושא את סבלו בשקט, אך נאכל אט-אט כמו בתהליך של אֶרוֹזיה, אינה אנלוגיה חדשה או מפתיעה או במיוחד. נביא, לדוגמה, קטע קלסי מתוך ה"מדיטציות" של מרקוס אורליוס, הממליץ לאדם להיות כמו סלע איתן ושלא להישחק מן הגלים המתנפצים אליו:

היֵה תמיד כצוּר, שהגלים מתנפצים אל־מוּלו בכל עת. הוא עומד הָכן וסביביו שוככים המים המתגעשים. – אל תאמר: "מה אֻמלל אנכי, שכּכה היה לי!", כי־אם: "מה טוב חלקי, כי למרות כל מה שקָרַנִי אני עומד על כַּנִּי בלי יגון; אינני מדֻכּא מפני ההֹוה ולא מפחד מפני העתיד".2

מדובר אפוא בדימוי מוכר וידוע. לכאורה כמעט דימוי שחוק לפנינו. ואולם, דליה רביקוביץ מטילה שינויים במוסכמותיה של הלשון הפיגורטיבית ומוליכה אותה למחוזות אחרים מהמקובל. דבריה של האני-הדוברת נאמרים לכאורה בנימה הגיונית ורציונלית, כמו זו של ה"מדיטציות" של מרקוס אורליוס, אך אין הם מוליכים לשום לקח.

סיפור הסלעים מול איתני הטבע אינו מוליך למסקנות שיש בהן סיבה ומסובב. להפך, אצל דליה רביקוביץ הסיפור מראה כביכול את האבּסוּרד שבחיי אנוש – את אי-היכולת לצפות מראש מהלכים ולדעת איך ומתי עתידים הסדקים שבנפשו של אדם להגיע לשבר או למשבר. השיר מראה לכאורה שאין לו לאדם על מה שיסמוך ושאין הוא יכול לדעת דבר מראש. נהוג לומר שהאמת חזקה כמו סלע, אך מהי האמת בימינו אם לא רשומון של שברי אמת?!

כמקובל בשירה ראויה לשמה, אפשר לפרש את השיר בדרכים שונות. אפשר שהשיר אומר אמירה כללית ואימפֶּרסונלית על כך שיש אנשים שאינם נראים שבריריים. כלפי חוץ הם נראים חזקים ואיתנים, אפילו מאושרים ומצליחים, ואין יודעים שבפנימיותם יש שברים ובקיעים. השיר מדבר על תהליך ממושך, שמוביל אל המשבֵּר ואל השבירה.

ואולם, השיר "גאווה" בנוי למעשה במתכונת של שיחה, שבָּהּ האני-הדוברת שופכת את לִבּה לפני גבר לא מזוהה (פסיכולוג? פסיכיאטר? גבר אהוב?), כשהיא עוברת מן המילה האימפֶּרסונלית "סלעים" (לשון רבים), ומתחילה לדבר על "האבן הפצועה" (ביחיד ובלשון נקבה), השיר הולך ונעשה שיר אישי יותר ויותר. כל קורא יכול להבין שלא על סלעים ואבנים מדובר בו, אלא בראש וראשונה על חייה ותחושותיה של האני-הדוברת.

השיר נקרא "גאווה", והדוברת מדברת בו על "מֵעֵין גַּאֲוָה", אף מסמיכה את התחושה הזאת לתהליך הסתרת הבקיעים. כך מתעורר הרושם שהגאווה היא מילה נרדפת ל"שמירת פאסון". ניכּר כאן הרצון לכסות על מומים, על חסרונות וכישלונות ושלא להתרפס לפני הזולת. והרי יש הבדל גדול בין גאווה שנובעת מכבוד עצמי לבין גאווה שמקורה בהתנשאות על הזולת – גאווה שיש בה ממידת היהירוּת.

דליה רביקוביץ שבשירה "המלט מצביא עליון" ציטטה ארבע שורות מתוך תרגומו של שלונסקי למחזה השייקספירי,3 הכירה את מחזות שייקספיר, אף תרגמה לא מעט מן השירה האנגלית. כאן היא נוקטת כמדומה את עמדתו של מקבת שהעיד על עצמו שהוא היה בעבר חזק כסלע ועתה הוא שבר-כלי:

Then comes my fit again: I had else been perfect,

Whole as the marble, founded as the rock,

As broad and general as the casing air.

But now I am cabined, cribbed, confined, bound in

To saucy doubts and fears.

ובתרגום טשרניחובסקי:

וַאֲנִי אָמַרְתִּי:

הִנְנִי בָרִיא כַּשָּׁיִשׁ, מוּצָק כְּסֶלַע,

רַב עַל סְבִיבִי כָּאֲוִיר וְהַכֹּל כּוֹלֵל.

כָּעֵת אָנֹכִי עָצוּר, כָּלוּא, סֻגָּר, רֻתָּק

בְּיַד סְפֵקוֹתַי. 4

גיבורו של שייקספיר מעמת בדבריו שני מצבים בחייו שהם קטבים מנוגדים תכלית ניגוד: את מעמדו האיתן בעבר ואת נפשו אכולת הספקות בהווה. האני-הדוברת בשירה של דליה רביקוביץ מעמתת את מצבה בעבר שהקרין כלפי חוץ חזות איתנה ובוטחת ואת שברון לבה בהווה. למעשה, גם בעבר ידעה שיש בקִרבהּ בקיעים שעתידים להגיע יום אחד עד משבר, אך "מִי שֶׁעָתִיד לְְשַׁבֵּר אוֹתָם / עֲדַיִן לֹא בָּא".

ואם הזכרנו את ההיכרות שהייתה לדליה רביקוביץ עם השירה האנגלית, הקלסית והמודרנית, הניכרת מתוך תרגומיה, הרי שהרגע הקריטי בשיר "גאווה" מתכתב כמדומה עם אחד הרגעים הבלתי-נשכחים בשירה האנגלית המודרנית. בשירו "המוזאון לאמנויות יפות" (Musée des Beaux Arts) תיאר המשורר הבריטי-האמריקני ויסטן יו אודן את תמונתו של ברויכל "איקרוס", ובו נופל איקרוס, בנו-יחידו של דדלוס, במפתיע מן השמים אל תוך מי הים הירוקים, אך העוברים והשבים אינם מבינים את גודל התמונה הנגלית לנגד עיניהם, וממשיכים בשלווה בעיסוקיהם הרגילים והטריוויאליים. אפילו הסוס מחכך את אחוריו על גזע עץ, כמימים ימימה.

בשירה של דליה רביקוביץ הסלעים עומדים שנים רבות בטבע, בחום ובקור, ודווקא כשבא כלב-ים קטן ורך ומתחכך בהם הם נשברים. חוסר הפרופורציה בין קיומם של הסלעים בכל חליפות העִתים לבין הרגע הלא צפוי של שבירתם הוא לכאורה אבּסוּרד גמור, כמו בשיר של אודן שבּוֹ ניכָּרים חוסר הפרופורציה והאבּסוּרד בין נפילת הילד מהשמים לבין הסוס המחכך את אחוריו בגזע העץ. כאן וכאן ניתן לראות ואת חוסר היגיון ואת האבּסוּרד שבחיי אנוש. הם עשויים להימשך כסדרם שנים על גבי שנים, מבלי שיתעוררו באדם ובזולתו חששות וחשדות כלשהם, עד שיום אחד פוקע מיתר השַׁלווה, והשבר הגדול מֵפר את הדומייה.

הערות:

1. השיר התפרסם ראשונה בעיתון "למרחב" ("משא"), ערב פסח תשכ"ו (4.4.1966), עמ' 13. העורך בחר להכתיר את השיר בשם "הסלעים". שורה 11 פותחת במילה "ואז", ואילו בנוסח העיתון היא פותחת ב"וכך".

2. סעיף מ"ט בספרו של מרקוס אורליוס "רעיונות", בתרגום אהרן קמינקא, ורשה תרפ"ג.

3. בשירה של דליה רביקוביץ "המלט מצביא עליון" כלולות ארבע שורות מתוך תרגומו של אברהם שלונסקי ל"המלט", אגב דילוג על אחת השורות מתוך הרצף השייקספירי ("עַצֶּבֶת אַהֲבָה נִכְזֶבֶת, עִנּוּיֵי דִּין").

4. ובתרגום דורי פרנס: "הָיִיתִי כְּלִיל בְּרִיאוּת; שָׁלֵם כְּמוֹ שַׁיִשׁ / יַצִּיב כְּמוֹ סֶלַע, בֶּן-חוֹרִין, רָחָב / כְּמוֹ הָאֲוִיר סָבִיב; אֲבָל עַכְשָׁו / אֲנִי חָנוּק, לָחוּץ, כָּלוּא, כָּבוּל / בִּידֵי סְפֵקוֹת, פְּחָדִים צוֹרְבִים".