חיים-נחמן ביאליק , אף-על-פי ששפתו הטבעית – השפה שבָּהּ חשב, חישב מִספרים ודיבר עם בני משפחתו, ידידיו ומיודעיו – הייתה יִידיש, לא הִרבּה לכתוב בשפה זו. כל יבולו ב"שפת האימהות" הסתכם בקומץ שירים ובמכתבים ספורים ששיגר לאשתו ולמכָּריו (בתוך אלפי מכתבים שכּתב בעברית, שרק כמחציתם כלולה בחמשת כרכי " איגרות ביאליק "). הוא לא חיבר ביִידיש אפילו סיפור אחד. את רוב שנותיו וכוחותיו הקדיש לכתיבה בעברית, ובה חיבר אפילו את האיגרות הראשונות ששיגר לעיר-הולדתו ז'יטומיר מישיבת ווֹלוֹז'ין – אל רֵעי נעוריו ואל סבו הקשיש משה-יעקב ביאליק. בתחילה חשב שאַל לו לסופר עברי להשחית כוחו בכתיבה ב"ז'רגון", בשפה בלולה ומשובשת המעכבת את תחיית הלשון העברית. הוא ניאוֹת לכתוב שירים אחדים ביִידיש, משעורכו וידידו יהושע חנא רבניצקי , שהקים ב-1898 את כתב-העת " דער יוד " , ביקש ממנו להשתתף בעיתונו כדי לסייע ל אחד-העם האֶליטיסט והפּוּריסט, (שלא אחת הביע את סלידתו מיִידיש ומן העיסוק בפולקלור) להגיע אל המוני בית ישראל ולהגדיל את סיכוייו לעמוד בראש הנהגת התנועה הציונית. הימים היו ימי הקונגרסים הציוניים הראשונים, וביאליק הבין שאחד-העם לא הצליח להלהיב את המוני העם כשם שהצליח מתחרהו, תאודור הרצל , וכי כתיבה להמוני העם היא צו השעה. מקץ כעשרים שנות יצירה דו-לשונית, שהניבו כעשרים שירי יִידיש בסך הכול , ודווקא משהחל לפתח יחס עמוק ליִידיש ולהבין את תפקידה ההיסטורי בחיי העם, נאלץ ביאליק לנטוש את הכּתיבה הספרותית בשפה זו, משהבין כי מתנגדיה של התנועה הציונית התחילו לעשות בה שימוש ציני ומניפולטיבי למטרות פוליטיות אנטי ציוניות (כלומר, עושים בה קרדום לחפור בו כדי לנגח את השפה העברית, לקעקע את מעמדה ולתקוע טריז ברעיון של תחיית העם בארצו הקדומה המחדשת את "נעוריה"). אף-על-פי-כן, וחרף "הרומן" הקצר שהיה לביאליק עם לשון יִידיש, סוגיה זו של "ביאליק ולשון האימהות", היא סוגיה מרכזית בחקר ביאליק – האיש ויצירתו. במציאוּת השוררת באלף השלישי, מציאוּת גלובלית שבָּהּ מעטים הם האנשים המשכילים שאינם שולטים בשפות זרות, קשה להבין עד כמה מצומצם היה בהיקפו עולמו הלשוני של ביאליק, ועם זאת כה עמוק ובלתי נדלה. הוא שלט היטב   ב"לשונות היהודים" בלבד – ביִידיש ובעברית. בעברית כתב ונאם על עניינים שברומו של עולם, אך רק ביִידיש הוא יכול היה להתבטא בצורה בלתי מאולצת על עניינים יום-יומיים "נמוכים", כמו רבים מבני דורו שהגיעו ארצה דור או שניים לאחר יריית הפתיחה של "תחיית הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה וחבריו הירושלמיים. מובן, יִידיש הייתה שפת הדיבור בבית הוריו ובבית הורי אשתו מניה, ואפילו עם רֵעהו ושותפו י"ח רבניצקי שוחח ביאליק ביִידיש. שליטתו ברוסית ובגרמנית הייתה מוגבלת למדי, שהרי לימודיו עברו עליו ב"חדר" וב"ישיבה". כאשר ענה ברוסית על מִכתביה של אירה יאן , הציירת של כתביו, נזקק המשורר לסיוע מידידיו. באוזני אביגדור המאירי הודה ביאליק כי שליטתו ביִידיש, שלכאורה הייתה צריכה לסייע לו לדעת את השפה הגרמנית, היא בעוכריו. לשון יִידיש מטעה אותו תכופות בפנייתו אל הגרמנית, במקום לסייע לו (וראו בספרו של המאירי , " ביאליק על אתר ", תל-אביב 1962, עמ' 18 – 19). ביאליק, מתרגמו של " וילהלם טל ", הודה אפוא ששליטתו בגרמנית לא הייתה שליטה של ממש. רק בסוף ימיו התחיל ללמוד אנגלית כדי לתרגם את שקספיר , אך ידיעותיו הדרדקיות בשפה זו לא מנעו את תרגום המערכה הראשונה של " יוליוס קיסר ". מה גרם אפוא לאָנוֹמַליה זו, שדווקא בלשון יִידיש, שבּהּ שלט שליטה בלתי מאולצת וללא מצָרים, לא כתב ביאליק אלא כעשרים שירים בלבד? בעשרים השנים שבהם כתב שירים ספורים ביִידיש (1898 - 1918), חי ביאליק ופעל בתוך חבורה לא-גדולה של סופרים דו-לשוניים, תושבי אודסה , שחוללה מהפכה שקטה בתרבות עם ישראל. הוא ראה כיצד סופרים אחדים מן המעלה הראשונה – כדוגמת מנדלי מוכר-ספרים , שלום עליכם ו יצחק-ליבוש פרץ, איש ורשה – מצליחים לשַנות כבמטה קסמים, בתוך שנים אחדות, את לשון יִידיש וספרותה ואת יחסו של הציבור כלפיה. מעתה נעשתה לשון יִידיש לשון ש"פני יאנוס" לה: פן מזרח אירופי, "הֶבּרָאיסטי", המיועד להמוני העם, ופן מערב אירופי, "הֶלניסטי" ואֶליטיסטי, המיועד לאינטליגנציה שוחרת הקִדמה, התרה אחר תכלית כלל-אנושית. היא נעשתה לשון שרגלה האחת נטועה בין יריעות "אוהל שם", והשנייה מתייצבת מחוץ ליריעות האוהל ומבקשת להוליך את העם למחוזות קוסמופוליטיים. לשון יִידיש עברה אפוא גלגולים לא מעטים, ששינו את תדמיתה ואת יעדיה מן הקצה אל הקצה, במעבר מתקופת ההשכלה אל "דור התחייה". מלשונם של פשוטי העם, שהמשכילים ראו בה מכשול בדרכם להתערוּת של ממש בתרבות אירופה כאזרחים שווי זכויות וחובות, הפכה לשון יִידיש, בתוך כמאה שנים, ללשון שבעזרתה ניסתה האינטליגנציה הסוציאליסטית להניא את העם משאיפותיו הלאומיות, ולהופכו לחלק בלתי נפרד מתנועת הפועלים הבין-לאומית. ואולם, בחוג אודסה כתבו ופעלו בשנות מִפנה המאה דווקא אותם סופרים שביקשו, באמצעות הכּתיבה ביִידיש, להישאר "בבית", בגבולות התנועה הציונית והתרבות הלאומית, ובו בזמן לקרוע חלונות אל תרבות המערב. יִידיש התאימה למטרה כפולה זו התאמה מושלמת: מצד אחד, זוהי שפה יהודית, הכתובה באותיות עבריות ומכילה מילים עבריות לרוב, וככזו הריהי שפה "הֶבּראיסטית" (כלומר, שפת היהודים – שפתו של עם ידוע סבל, המתנזר מהנאות העולם הזה, מתבדל מן העמים ומתגדר בד' אמות). מצד שני, יִידיש היא שפה הדומה מן הבחינה המורפולוגית, הלקסיקלית והתחבירית לגרמנית, וככזו היא שפה "הֶלניסטית" (כלומר, שפה מערבית, המשקפת אורַח חיים מתקדם ומודרני, נהנתני ושוחר יופי). "תכונת פיפיות" זו של לשון יִידיש המודרנית ושל ספרותה, שאותה הביאו סופרי "דור התחייה" לשיאים חסרי תקדים, השפיעה גם על תחייתה המואצת של העברית, שפת הספר, גם כשפה חיה ומדוברת. סופרים דו-לשוניים אלה מִבּני הדור, רובם מסַפרים ומיעוטם כותבי שירה וסיפורת, שעיקר פעילותם הדו-לשונית ב"קריית ספר" ניכּרה עד שנות המלחמה והמהפכה, הגמישו את העברית ועשׂוּ לשפה מדוברת בטבעיוּת (למרבה הפרדוקס, באמצעות דיאלוגים ספרותיים במובהק, שאין בינם ללשון היום-יום ולא כלום). בעת ובעונה אחת, הפכו סופרים אלה את לשון יִידיש בת-הזמן ללשון מודרנית ומתקדמת יותר, משובצת ברמיזות לתנ"ך, למיתולוגיה היוונית-רומית, לברית החדשה, לשקספיר, ל סרוונטס ול טולסטוי , כאילו הייתה זו ספרות אירופית מן המעלה הראשונה, ולא שפתו של עם קטן ונידח, הכתובה מימין לשמאל באותיות מרובעות. בעיני היִידישיסטים המובהקים, יריביה של התנועה הציונית, נחשבה העברית לשפת ההסתגרות וההתבצרות בגבולות התרבות הלאומית הבדלנית, ואילו יִידיש הוצגה כלשון העם וכסמל הקִדמה והפתיחוּת – לשון הפותחת את החלון לרווחה למשבי רוח ים – להלכי רוח מערביים ולרעיונות בין-לאומיים. מקץ שנים לא-רבות, משהחלו הרדיפות נגד תרבות ישראל בברית-המועצות ועם כינון מרכזיהָ של התרבות בארץ-ישראל – בתל-אביב ובירושלים – החלה כמובן התמונה להשתנות, ולבסוף היא אכן השתנתה תכלית שינוי, משהתעוררה העברית והגיעה למלוא מיצויה: בעל-פה ובכתב, בספרות יפה ובכתיבה חוץ-ספרותית, ביצירת מקור ובתרגום מספרות העולם. כתיבתו הדו-לשונית של ביאליק השפיעה כמובן גם על האגף העברי של יצירתו. רוב הסופרים הדו-לשוניים של "דור התחייה" כתבו סיפורת, וביאליק הצעיר הביא לתחומי השירה אחדים מהישגיהם האקספרימנטליים (כגון יצירתו של גיבור עממי, המדבר בלשון כמו-עממית). הוא אף הרחיק לכת מהם, ויצר בשיריו "העממיים" טיפוסים חדשים ודפוסי רטוריקה חדשים, שקודמיו לא ידעוּם. בראשית דרכו כמשורר עברי חיבר מונולוגים דרמטיים ארוכים "מפי העם", שאותם גנז עקב משפטו השולל של אחד-העם. אלה נראים ונשמעים כ"תרגום" מילולי של מונולוג ביִידיש, מן הבחינה המילולית והתחבירית (ניכּר בהם השימוש הצפוף, וכנראה המכוּלכָּל, באותם הֶבּראיזמים שחלחֲלו ללשון יִידיש). הוא התחיל לכתוב ביִידיש שירי תוכחה נבואיים, שטבעי היה לוּ נשמעו בשפת האבות הנזירית, היא שפתם המאובנת של "הספר" ו"האות המתה". באותה עת, הוא חיבר ופרסם גם מחזור חדש של "שירי עם" עבריים, רצוף יִידישיזמים, כעין עיבוד פָּרודי של שירי עם יהודיים אותנטיים, מאלה שהושרו ב"לשון האימהות" הרכה, שהייתה עדיין באותה עת שפת הדיבור. סינתזה כעין זו שיקפה גם את השקפתו החוץ-ספרותית באותו שלב של התפתחותו הרוחנית: חרף לגלוגו על חסידי שפת יִידיש, שביקשו בוועידת צ'רנוביץ (1908) להָפכהּ לשפה הלאומית של עם ישראל, הִמליץ ביאליק לחבריו, ממש באותה עת עצמה, לבל ייכנעו לקנאותם חסרת הפשרות של "גדוד מגיני השפה העברית" ולבל יוותרו על יִידיש כעל שפת העראי של "דור המדבר", עד שתושלם תחייתה של "לשון האבות". בארץ-ישראל, כך האמין, ידעך מעמדה של "לשון האימהות" בלאו הכי, ועל כן אין להשליך לאלתַר את כל קנייניה המרובים ככלי אין חפץ בו. ביאליק כתב אפוא כעין "שירי עם" בעברית, אף שברור היה לכול ש"גיבוריהם" של שירים אלה לקוחים ממציאוּת שבָּהּ הם ושכמותם מדברים בלשון יִידיש, ולא בעברית. "גיבורים" כאלה הם למשל הדוברת החושפת באחדים משירים אלה את כמיהתה לבן-זוג, או "השלימזל", בעלה של "הקליפה", או אבי הבנות קשות השידוך, המקונן באחדים מֵהם על מר-גורלו. לעומת זאת, ביאליק פנה אל הרטוריקה הנבואית בפעם הראשונה דווקא ביִידיש (למרבה האירוניה, השמיע המשורר לראשונה את דבר הנביא ואת דבר ה' בלשון יִידיש, ולא בשפה הטבעית שבּה ראוי היה שיישמעו דברים אלה). בעשור הראשון של המאה העשרים, הוא החל לחבר שירי תוכחה נבואיים (" דאָס לעצטע וואָרט ", " כ'בין ניט אויף אייער רוף געגאַנגען ", " אין שחיטה-שטאָט "), שלכאורה ראוי היה שייכתבו בשפת האבות העתיקה, החצובה באבן ובעלת הקול הרועם, ולא בלשון יִידיש, הרכה והמתנגנת בנועם. כך תרם ביאליק לכל שפה את מה שחָסַר בה: ליִידיש תרם פתוס ושגב, רטוריקה מוגבהת, רגשי גאווה ואצילות של עם עתיק יומין; ואילו לעברית הכניס קללות וגידופים, צורות הקטנה (דימינוטיבים) האופייניות ליִידיש, אנחות קורעות לב (" הָהּ ", ו" אהה ", לא אחת מתוך פָּרודיה גלויה על נוסחם הסנטימנטלי של "משוררי חיבת ציון"), בדיחות וניבים עממיים ועוד ועוד. עם זאת, תמיד ראה בעברית "גבירה" השוררת בביתה, ובלשון יִידיש – "שפחה" היאה לאהבהבים. בכוחה אמנם להעניק לו "בנים", אך אפשר שייאלץ לגרשה לארץ גזֵרה אם תתעורר מריבה בין "נשות הבית". ואכן, עד מהרה התהפכו היוצרות בין "השפחה" ל"גבירה", בין אישה לצרתה, או בין כלה לחמותה. כאשר הִשווה ביאליק את יחסי התלות ההדדיים של עברית ויִידיש ליחסים בתוך המשפחה (בחינת "רות ונעמי"), היה המשל ברור לכול: העברית היא נעמי הזקֵנה, שירדה מנכסיה, וכַלָּתהּ הצעירה והנכרייה, אלמנת בנהּ המת, אינה אלא יִידיש, האישה הזרה והנכרייה (הדומה בהיבטים מסוימים לגרמנית). זו הסתפחה אל האישה הקשישה וביקשה לכלכלהּ בימי עונייה ומרודיה, והגורל גמל לה והפך את האישה המואבייה, שנסתפחה לעם ישראל, לאם השושלת שמִּזרעהּ יצא דוד מלך ישראל. ואולם, בזמן שהעלה ביאליק דימוי זה בשנת תרפ"ז, כבר נשתנו הסביבה והנסיבות, ונתהפכו היוצרות: עתה הייתה העברית המדוברת שפה צעירה ומלבלבת, ואילו יִידיש – השפה הזקֵנה והנובלת. אף-על-פי-כן, יחסי התלות נותרו עדיין כשהיו: העברית עדיין נזקקה לסיוע ולתִגבור מבחוץ, אפילו מלשון יִידיש, שהחזיקה עדיין אלומות בר די הצורך לכלכלתה של השפה הצעירה: מילים מן המוכן ללשון היום-יום, מינוח של בעלי מלאכה, דפוסי שיחה ומשא ומתן, דפוסי כתיבה איגרונית, שירי עם ושירי ילדים, ביטויי עגה, גידופים וקללות, ועוד כהנה וכהנה. הכּתיבה הדו-לשונית של "דור התחייה" היא תופעה שפָּרחה בעת ובעונה אחת עם פריחת המודוס העממי ביצירה הבֶּלֶטריסטית (אגדות, מעשיות, מעשיות לילדים, שירי עם, שירי עם לילדים, שירים לגיל הרך, ועוד) ועם פריחת המחקר בתחומי הפולקלור והאתנוגרפיה. בזכותה, חדרו ניבי יִידיש לכתיבתו הכמו-עממית של ביאליק ושל בני דורו, ואפילו שאול טשרניחובסקי הצעיר, שעקבות ה"גרסא דינקותא" בצבצו פה ושם מבין קפלי ה"טוגה" ה"יוונית" שלו, ביסס את תיאור המשרתת יבדוחה באידיליה שלו " ברל'ה חולה " על פתגם ביִידיש (" אַ שיקסע ביי אַ רָבֿ קען אויך פּסקענען אַ שַאלה " = " גויה המשרתת בבית רב יכולה גם היא לפסוק בשאלה הלכתית "), ואת תיאורו של היישוב האוקראיני בחודש תמוז, שבו האסירים שומרים על שומר הכלא, באידיליה " כחום היום ", על הפתגם ביִידיש " איטלעכער משוּגענער ווערט אום תַּמוז מיושבֿ " [ כל המשוגעים נעשים בחודש תמוז מיושבים בדעתם ], בתארוֹ מציאוּת משובשת ואבּסוּרדית של "עולם הפוך". מעניין להתחקות אחר שירת ביאליק ביִידיש ואחר משקעי יִידיש ששוקעו בשירתו "הקנונית" בעברית. תופעת הכּתיבה הדו-לשונית, בעברית וביידיש, (המאפיינת את יצירותיהם של סופרים גדולים כמו שלום-יעקב אברמוביץ ["מנדלי מוכר-ספרים"], חיים-נחמן ביאליק, אורי-צבי גרינברג, ועוד, שחיו ופעלו בתפר שבּין שתי תקופות ושני אזורים גאוגרפיים) מצטיינת בכתיבה היבּרידית – של כלאיים ושעטנז – שבּהּ שתי השפות חִלחלו, זו לרשותה של זו, וכל אחת שאלה חומרים מחברתה והשאילה לחברתה מאוצרותיה. לפחות שניים מפזמוניו של ביאליק ביִידיש – " אונטער די גרינינקע ביימעלעך " (" תחת העצים הירקרקים ") ו " ים-לידער " (" משירי ים ") נעשו שירי-עם אהובים ופופוּלריים, שהשפיעו על הזֶמר ההֶבְּרָא-יִידי ודורות נתחנכו עליהם והתרפקו איש על כתף חברו למִשמע מילותיהם וצליליהם. ביאליק, מכל מקום, הבין את הקשר האמיץ שבין שפה לבין טריטוריה, והאמין שבלי זיקה לארץ-ישראל לא תמשיך הספרות העברית החדשה להכות שורש. הוא ידע אל נכון שתופעת השירה העברית באמריקה, שהעמידה בראשית המאה העשרים משוררים ראויים לשמם, לא תתמיד מעֵבר לדור הראשון (הוא דור המהגרים, שחבש את ספסלי ה"חדר" וה"ישיבה" ולמדו עברית כהלכה, אך בניו ובני-בניו כבר לא יכירו את רזיו של "ארון הספרים העברי"). בארץ לא כתב ביאליק בלשון יִידיש, אך המשיך פֹּה ושם לדבר עם רבניצקי בשפה שבָּהּ דיברו שני הרֵעים כל השנים ( ואף נשפט על כך במשרדי "גדוד מגיני השפה העברית" ). הוא האמין שלשון יידיש תדעך בלאו הכי, ושאין צורך להכריז עליה חרם ולאסור עליה מלחמה. הוא לא ביקש להכרית בבת-אחת את לשון יִידיש מעל פני אדמת הארץ, כפי שביקשו תומכי העברית המושבעים כדוגמת חברו יוסף קלוזנר, איש אודסה. כתלמידו של אחד-העם הוא האמין בתהליכים אֶבולוציוניים אִטיים, ולא בתהליכים רֶבולוציוניים של בִּן-לילה. נאומיו על לשון יִידיש וספרותה מלמדים כי הוא האמין בכל לב שיש לראות בלשון יִידיש (הן כלשון דיבור והן כלשון כתיבה חלופית) פתרון עראי, שיידלדל מאליו לכשיתחזק המרכז הארץ-ישראלי, ואִתו מעמדה של העברית הדבוּרה. חרף לגלוגו על חסידי לשון יִידיש, המליץ ביאליק לידידיו לבל ייכנעו לקנאותם חסרת הפשרות של "גדוד מגיני השפה העברית" ולבל יוותרו על שפת יִידיש כעל שפת העראי של רבים מבני דור המִדבּר, עד שישתנו הנסיבות ויִמְלְאוּ האסמים בר. גרסה מתוקנת ומעודכנת של פרק בספרה של זיוה שמיר " המשורר, הגבירה והשפחה" , תל-אביב 2013. "אונטער די גרינינקע ביימעלעך" (" תחת העצים הירקרקים ") מושר ע"י נחמה הנדל, מתוך אתר YOUTUBE לחן: עממי יידי אונטער די גרינינקע ביימעלעך שפּילן זיך משהלעך, שלמהלעך; ציצית, קאַפּאָטקעלעך, פּאהלעך -- יידעלעך פריש פון די אייעלעך. גופעלעך -- שטרוי, רויך און פעדערלעך, נעם און צעבלאָז זיי אויף גלידערלעך -- כאַפּן זיי אויף גרינגע ווינטעלעך און סע צעטראָגן זיי פייגעלעך. נאָר איין זאַך פאַרמאָגן זיי -- אייגעלעך, די אויגן פאַרמאָגן צוויי פּינטעלעך, וואָס גליען און פינקלען און טוקן זיך, און עפּעס ווי נביאיש און וואונדערלעך פאַרטראַכטן זיך טיף און פאַרקוקן זיך אויף נעכטיקע טעג און אויף פייגעלעך -- אוי! מיר זאָל זיין, יידישע קינדערלעך, פאַר אייערע כשרע אייגעלעך!

הערות אישיות ובין-אישיות קובץ שיריו החדש של רוני סומק (" חותמות בדרכון הגוף ", זמורה – מוציאים לאור, 2026, 96 עמודים) הוא תחנה נוספת במפעל חייו של משורר ידוע ואהוב, שאת שירתו אני מלַווה יובל שנים בערך, מאז פִּרסם את ספרו הראשון (" גּוֹלֶה ", 1976) והיה עדיין סטודנט לספרות באוניברסיטת תל-אביב. לא פעם סיפרתי לידידיי שבזמן שהיה רוני סומק סטודנט באחד הקורסים שלי, לא דילגתי אפילו על שיעור אחד. גם כאשר סבלתי מכּאב-ראש או מכּאב-גרון הייתי מגיעה לכיתתי בבניין גילמן בשמונה בבוקר, כי אהבתי לראות את הברק שניצת בעיניו ולשמוע את הערותיו על ביאליק – שנבררו בקפידה, תמיד מקוריות ומחכימות. באותה עת הייתה האוניברסיטה מצומצמת יותר בממדיה ובמספר בנייניה ותלמידיה. בצאתך אל בניין הספרייה היית חולף ליד רוב הסטודנטים שלמדו אז בקמפוס וישבו על המדשאה, אגב התמחות פעילה ב"מדעי החוּפּוֹלוגיה". ביניהם בלט זוג מרשים במיוחד – רוני כהה העור והשֵּׂער וליאורה החיוורת וזהובת השֵׂער. שניהם גבוהים ויפים – הוא כדקל מיתמר משיר העם הידוע, והיא זקופה ובהירה כמו אחד מעצי הלִבנֶה מסיפורו של שטיינברג " בין לִבני הכסף ". שניהם כבר לא נזקקו לחפש חלוּפות, כי מצאו איש את רעותו. עכשיו, לאחר כארבעים שנות נישואים, כתב רוני סומק בפתח ספרו לליאורה ולבת שירלי (דוקטור במדעי המוח) את שלוש השורות שאומרות הכול: " כָּכָה חֲשׂוּפָה קִבַּלְתִּי אוֹתָהּ / וְיָדַעְתִּי מִיָּד לִקְרֹעַ אֶת / פֶּתֶק הַהַחְלָפָה ". עקבתי מרחוק אחרי התפתחותו של רוני, ושמחתי להיווכח שהעלם השקט, שהדריך חבורות רחוב ואחר-כך לימד ספרות בתיכון ובסמינר הקיבוצים, נעשה משורר אהוב ופופולרי עד מאוד בקרב קהלים שונים ומגוּונים. מִבּין כאלפיים הסטודנטים שהיו לי באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבין-תחומי (היום "אוניברסיטת רייכמן") רבים התפרסמו והגיעו במרוצת השנים לתפקידים רמים, אך רוני סומק הוא המוּכּר והאהוב שבהם, הן בארץ הן בעולם. התואר "דוקטור לשם כבוד" שהעניקו לו לא מכבר באוניברסיטת חיפה מעיד על המוניטין שיצאו לו בכל אתר ואתר. לא מזמן הבעתי כאן את דעתי הפושרת על ערבי שירה (ראו ברשימה "משורר הנוהג לקרוא את שיריו בפומבי ייתכן שיש לו עוד מנהגים מגונים" ["האם ערב קריאת שירה הוא חוויה מהנָה או מענָה"], שהתפרסמה כאן ביום 6 בפברואר ש"ז). בטרם נשלחו הדברים אל הקוראים, בְּני איל (איש-מחשבים שיזם לפני שנים את האתר שלפניכם , ועדיין עורך ומתַחזק אותו "בזמן הפנוי", שאין לו), שלח אליי מִסרון, שבּוֹ ביקש ממני: " אנא כתבי לרוני סומק שאני דורש ממך להבהיר לו שכשהוא קורא את שירתו – זה נפלא ונהדר, ושהפוסט שאתְּ מפרסמת לא קשור אליו בכלל. להפך – הוא היוצא מהכלל, כי שירתו נפלאה וקולו ערב, וגם כי כשהוא עושה את זה אין טיפת אֶגוֹ מיותרת. הוא קורא כאילו זה לא שלו, אלא נתנו לו לשמור על הטקסט והוא רק מעביר אותו הלאה כמיטב יכולתו, והוא עושה זאת נאמנה ". לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. שיריו של רוני סומק מדברים אפוא גם ללִבּותיהם של בני הדורות הצעירים, עולים בקנה אחד עם השיר החותם את קובץ השירים החדש שבּוֹ נסקרת כִּברת הדרך שנעשתה עד כה. בשיר " דבר המשורר אל שירו הראשון " נכתב: " בְּגִיל 16 חָטְפָה אוֹתִי הַשִּׁירָה/ מִבֵּית יְתוֹמִים שֶׁל כְּרוּתִי לָשׁוֹן./ 'שֵׁב עַל כִּתְפֵי הַשָּׂפָה', הִיא אָמְרָה./ וּבְעַט בְּרַגְלֵי תִּינוֹק בְּבִטְנָהּ./ בְּיָד אַחַת עֲצֹם אֶת עֵינֶיהָ/ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְאֶה, אֵיךְ בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה/ אַתָּה מַפְשִׁיט מִגּוּפָהּ/ בִּגְדֵי חַג'.// בִּגְלַל זֶה אוּלַי כָּתַבְתִּי אוֹתְךָ/ בַּחֶדֶר בּוֹ דִּמְיַנְתִּי לִי מִישֶׁהִי חֲצִי לְבוּשָׁה/ מַדְלִיקָה סִיגַרְיָה מִתַּנּוּר נֵפְט שֶׁדָּלַק בַּפִּנָה.// יָכֹלְתִּי לְתָאֵר אוֹתָהּ גַּם בְּלִי לְהָעִיד/ עַל כָּל מִלָּה בִּשְׁבוּעָה,/ וְהִיא, אִם הָיְתָה לָהּ מִלָּה,/ הָיְתָה מְכַבָּה אֶת הַתַּנּוּר וְלֹא מַרְשָׁה/ לְאַף עָשָׁן אוֹ דִּמּוּי/ לְהִסְתַּלְסֵל בִּשְׂעָרָהּ ". בין ההקדשה לליאורה ושירלי לבין " דבר המשורר אל שירו הראשון " שבסוף הספר, לפנינו עשרות שירים חדשים, בהם שירים לחללי הטבח של ה-7 באוקטובר, שירים על אנשי עמל פשוטים, שירים על גיבורי התנ"ך, קבוצת שירים פמיניסטיים הנישאים מפי גיבורות מהתנ"ך, וכן שירים למשוררים ולאנשי ספר. במיוחד אהבתי את השיר " פרח לב האספלט ", שכותרתו מתכתבת עם האגדה על " פרח לב הזהב " ותוכנו מתכתב במרומז עם שירת רחל: ( רחל המשוררת - פרט מתוך ציור של רוני סומק ) "רַקֶּפֶת", אֲנִי אוֹמֵר לְמִישֶׁהִי שֶׁפַּעַם בָּאָה מֵרָחוֹק וְגָרָה קוֹמָה מִתַּחְתַּי בָּעִיר שֶׁהִשְׁלִיכָה מִכְּתֵפָהּ אֶת כָּל מְעִילֵי הַחֹק: "רַקֶּפֶת, הִתְפַּתִּי לַוָּרֹד וְשִׁכְחֵי אֶת הַסֶּלַע שֶׁיָּעַץ לָךְ לֹא לִמְרֹד, בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֲיִי גֵּנֵרָל בִּקְרַב הַפְּרָחִים שֶׁמָּאֲסוּ בַּטֶּבַע וּבָאוּ לִכְבֹּשׁ מָקוֹם בַּעֲצִיצֵי אֶדֶן חַלּוֹן. כָּאן מוּל הָאַסְפַלְט מְרִימָה רֹאשׁ רַק מִי שֶׁרוֹצָה, כָּמוֹךְ, לֹא לִנְבֹּל. כָּאן בְּמוֹעֲדוֹנֵי הַסְּטְרִיפְּטִיז שֶׁבִּקְצֵה הַגִּבְעוֹל אֵין עֲלֵי תְּאֵנָה, כָּאן מֻתָּר לִקְטֹף הַכֹּל". לכאורה זהו שיר על קשיי ההישרדות של צעירים (שמגיעים בדרך-כלל מהפריפריה), המנסים לנווט את חייהם בעיר הגדולה ונאלצים לפעמים להפר כללים וחוקים כדי שלא לחיות חיי סרק וכדי ש"לא לנבול". אבל השיר הטעון הזה מתכתב גם עם שירי רחל המשוררת , שהתקשתה לחיות בעיר בעליית הגג שהעמידו לרשותה, מול כבישי אספלט ובמנותק מן הטבע. היא טענה בעקיפין שגשם היורד על אבני המרצפת בעיר לא יצמיח יבול, כדברי שלונסקי על המושג "השפעה". רחל רמזה בשיריה שהשירה האוּרבּנית איננה הז'נר הטבעי של שירתה. במשתמע הביעה פליאה על אותם משוררים ממשוררי תקופתה, בני חוגו של שלונסקי, שביכּרו את שירת המלט, האספלט והבטון על פני שירת הטבע הכפרי. אמת, הרקפת – כמו רחל – אינה מן הפרחים הופכים בבוא הזמן לפרי. כל תפקידה לשובב את העין ביופיה. אולם, רחל ביכרה למלא את התפקיד האסתטיציסטי הזה, שהועידה לעצמה, בחיק הטבע האורגני, ולא בין אבני המרצפת. מראות מימי כינרת מילאו את לִבּה, חזרו הזכירו לה כי היא לא נועדה לחיי עיר.   " רקפת : ענווה וגאווה בשירת רחל "  (2012) ואיך אני יודעת שרוני סומק מתכתב בשיר על רקפת עם שירי העיר והאספלט של רחל? משום שרוני סומק הרים תרומה לספרי " רקפת : ענווה וגאווה בשירת רחל " (2012), ואייר את תמונת השער שלו (וכן את שער ספרי "לשיר בשפת הכוכבים" על שירת לאה גולדברג, וכן שער ספרי " עיני אהובתי ", הכולל את תרגומיי לכל סונטות שייקספיר). בשיר זה רוני סומק מלמד את שכנתו לזקוף את ראש-הרקפת המורכן שלה להיות " גֵּנֵרָל בִּקְרַב הַפְּרָחִים/ שֶׁמָּאֲסוּ בַּטֶּבַע ", ולאזור כוח להפגין את כל יכולותיה. המסר הפמיניסטי הזה עולה גם מהשיר " רות " שהוא שם בפי המואבייה שהגיעה בעקבות חמותה נעמי אל שדות בית-לחם: " אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכּוֹתֵב עָלַי/ אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה/ חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי יָפָה כְּשִׁבֹּלֶת/ שֶׁקָּטַפְתִּי מִשְּׂדוֹת בֹּעַז.// אֲנִי מַבְטִיחָה לוֹ שֶׁשּׁוּם רוּחַ/ שֶׁאוּלַי תִּנְשֹׁב בַּשּׁוּרָה הַבָּאָה/ לֹא תְּכוֹפֵף אֶת גִּבְעוֹלֵי הַחִטָּה שֶׁהוּא/ הִזְקִיף לִי בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה ". כמי שמוקף בנשים כה יפות, מרשימות ומוכשרות, איך לא יהא רוני סומק פמיניסט מושבע?! אכן, אין ספרים רבים שרוח כה עזה של הערכה לאישה – לכוחה, לסגולותיה ולמפעלותיה – מנשבת בהם כבספרו החדש " חותמת בדרכון הגוף ".

" על הגל החדש הסוחף את בני המאה ה-21: מתן שם "מטורלל" לרך הנולד אפתח בהתנצלות: באחת הרשימות של אתר האקדמיה ללשון העברית מצויה מילת העגה " טִרלוּל ", בהוראת "שיגעון, פעולה או התנהגות המנוגדת להיגיון ויוצרת בלבול ומבוכה". אמנם לא תמיד "קול המון כקול שדי", ובכל-זאת בחרתי להטות אוזן ללשון העגה, ונטלתי לי רשות לכנות את השמות הניתנים בדור האחרון בשם-התואר 'מטורללים'. על השמות החדשים של המאה ה-21 אכן מאיימת סכנת ה'טרלוּל' המטלטלת את חיינו, ומן הראוי לתאר את התופעה ולנסות להבין את האֶטיולוגיה שלה. ניתן אמנם לכנות את השמות החדשים הללו בשמות-תואר סולידיים יותר, כגון 'נדירים', 'מוזרים', 'הזויים', או 'מופרכים'; אבל עדיף אולי לתארם כ'מטורללים', מבלי להסתתר מאחורי ביטויים מעודנים. אנו חיים בעיצומה של תקופה שאיבדה את רוב אמות-המידה המקובלות שליווּ את חיינו עד כה, וכיום ה'טרלול' ניכּר בכל אתר ואתר – הן במציאוּת, הן בהשתקפויותיה (בעיתונות הכתובה והמשודרת, בספרות, בתאטרון, בקולנוע, ועוד). בעבר – הן מכורח הן מרצון – בחרו אזרחי ישראל שמות לילדיהם מתוך רשימה מצומצמת למדיי, ואף-על-פי שהחוק לא התערב בהחלטות ההורים, בכל כיתת לימוד נמצאו תלמידים אחדים שנשאו אותו שם. בצרפת, למשל, נקבעה עוד בתקופת נפוליון רשימה בת מאתיים שמות שהאזרחים לא הורשו להוסיף לה ולוּ שם אחד (הגבלה זו בוטלה אמנם ב-1992, אך גם כיום לא כל שם שמבקשים אזרחי צרפת לתת לילדיהם זוכה אוטומטית לאישור המדינה). יש מדינות שאינן מתירות להורים להעניק לילדם יותר משני שמות, ואוסרות על שמות unisex , או על מתן שמות של בנים לבנות, ולהפך. יש שמשרד הפנים פוסל שם מחמת היותו פוגעני או ווּלגרי. באיראן אין הממשלה מאשרת מתן שם שאינו כלול במאגר השמות של ספרות האִסלאם. תופעת השמות ה'מטורללים' מקורה באופנה שפשטה במערב, בעיקר בארצות-הברית, עקב מגמות רב-תרבותיות ומחמת סגידה לידוענים (סֶלֶבּריטאים), המחבבים כידוע שמות מופרכים והזויים מן הסוג המושך את תשומת-לִבּוֹ של הציבור. למעשה, מאז ומתמיד התהדרו אנשים בשמות ייחודיים ואקסצנטריים, שאותם קיבלו בעקבות החלטה מהירה ונמהרת של הורים שלא תמיד הבינו עד תום איך תשפיע החלטתם על ילדיהם. מעניין לדמיין איך חש בנו של ישעיהו הנביא בעת שהסתובב בין חבריו, והוא נושא עליו כחטוטרת את השם הייחודי " מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז "; ובחזונו הן צפה ישעיהו גם את לֵדתו של צאצא לבית דוד, שיישא את השם החידתי  " פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי-עַד שַׂר-שָׁלוֹם ". אפשר שרק הוריו של פבלו פיקסו העניקו לבנם כינוי ארוך ומֶגָלומני יותר, כשהטבילוהו בשם ארוך, בן עשרים וחמש מילים, הכולל גם שמות של קדושים ושׂרפים. אך גם בימינו-אנו מתעוררות לא פעם שאלות דומות לגבי הורים המעניקים לילדיהם שם לא מקובל ובעייתי: מעניין מה חשבו הוריה של אותה תינוקת רכה שעה ששקלו להעניק לה את השם " אוחזת ענף עץ השקד ", כשם ספר שיריו של המשורר יצחק שלֵו, אביו של הסופר מאיר שלֵו. האב, מרא אלעמי שמו, קרא בסופו של דבר לבנותיו בשמות "רגילים" כדוגמת "ניצת הדס", "שלהב" ו"צמרת", אך השם הנדיר "אוחזת ענף עץ השקד" עלה על השולחן בעת הדיון על מתן שם לאחת מבנותיו. ואף זאת: מה חָשבו (והאִם בכלל הפעילו את התאים האפורים) הוריה של ילדה שנולדה ב"תל-אביב הקטנה" בשנת 1936, כאשר זיכּוהָּ בשם " נָמֵלָה " מתוך שמחה על הנמל שהוקם על חולות הזהב מול הים והשמים הכחולים. אמי, ילידת תל-אביב, סיפרה לי שלנוכח כינויי הלגלוג של הילדים, שעיוְותוּ את שמהּ, כמצופה, נאלצה נָמֵלָה להסתפק בשם-חיבה מקוצר, בניסיון להשכיח מסובביה את שמהּ המקורי. היו גם הורים שלא טרחו לפתוח את המילון העברי בטרם קראו לבתם " אילנית " (מין צפרדע), " מָרית " (כלי למריחת טיט, הקרוי אצל הבנאים בשם 'שפאכטל'), " מוֹשית " (סוג של חיפושית), " אבנית " (שכבה בצבע לבן-אפור הנאגרת בדפנות הקומקום), " זהורית " (שם של סיב סינתטי להכנת בדים). לאחר מלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות חסימת מיצרי-טיראן הנושאים שם ערבי, נתנו הורים שיכורי ניצחון לבניהם את השם " טירן ", מבלי לחשוב ומבלי להתחשב בעובדה שהם מזַכּים את הרך הנולד בשם שמשמעו בארץ ובעולם כולו: 'עריץ' או 'דיקטטור'. ואולם, במאה ה-21 חלה הרחבה משמעותית בתחום זה: שמות הזויים, שרוּבּם לא נולדו אחר מחשבה מעמיקה, כבר אינם נחלתם של "יחידי סגולה". כיום, בכל גן-ילדים תמצאו שמות ייחודיים-לכאורה כגון: ריף, אפיק, חושן, יתיר, צוף, קֵינן. וכיוצא באלה שמות פרטיים שלא היו מצויים במאגר השמות העבריים עד שהמאגר הלך בהדרגה והתרחב. כבר במחצית השנייה של מאה העשרים עלתה הפופולריוּת של שמות בין-לאומיים כגון: אדם, בן, בנימין, בר, בארי, גבריאל, מיכאל, רפאל, דן או דניאל, יונתן, עמוס, אביגיל, גליה, עלמה (בעקבות השם הלועזי Alma), ועוד. בעשורים האחרונים ניתוספו אליהם שמות לועזיים לא מעטים, כגון: שון, טום ו קאי (או שמות דו-לשוניים כגון: לי, מור ו עדן ) – כולם תוצאה ישירה של תהליכי גלובליזציה העוברים עלינו ועל העולם כולו. בפסגת השמות הייחודיים (המנסים להיות אידיוסינקרטיים לחלוטין, אך הופכים עד מהרה לנחלת הכלל) מנצנצים שמות שנותנים הסלבריטאים לילדיהם. מדובר בשמות המשַׁקפים את שאיפותיהם הסמויות של הוריהם של היילודים, ויש בהם ממסע-האֶגוֹ ומחטא ההיבּריס גם יחד. הן כל אחד מהידוענים בטוח שהוא אדם נדיר, נציגו של האֵל עֲלי אדמות, ולפיכך גם לילדו מגיע שם נדיר שמקורו בשפריר עליון. פרט לרצונו של הידוען לבלוט ולהתהדר (אגב האדרת ילדיו בשמות שאין להם אח ורֵע), השם ההזוי שניתן לילד משרת ביעילות גם מטרה יחצ"נית רבת עָצמה. כאשר ידוען נותן לילדו שם ש"כולם מדברים עליו", הוא זוכה לעמוד לזמן-מה באור הזרקורים, ולזכות בפרסומת חינם . דומה טכסיס זה של מתן שם ייחודי לרך הנולד להצטרפותו של הסֶלֶבּריטאי להפגנות ולעצומות מתוקשרות – הצטרפות הנזכרת בכלי התקשורת ומזכירה לציבור את קיומו. אצל אחדים מהידוענים הללו, ששמותיהם מתעמעמים בתודעת הציבור והם זקוקים לתכסיסי פרסום שיַפנו אליהם אלומת-אור, השם הנבחר מעיד לא פעם על רגשי עליונות של ההורֶה הגובלים במגלומניה. ברי, מתן השם נעשה מבלי לשאול את פי היילוד, ומסע האֶגוֹ המגלומני של ההורֶה, ממציא השם ה'מטורלל', נעשה על חשבונו של קטין בן-יומו שבבגרותו קרוב לוודאי יכעס על הוריו שהעניקו לו שם מוזר מבלי לחשוב ששם זה עתיד לחשוף אותו להערות של לעג וביזוי. בארצות-הברית, למשל, יש מדינות שאסרו על מתן שמות אלוהיים, כגון Messiah, Jesus, Christ (להבדיל מ- Chris או Christian ו- Christina שהם שמות מותרים). ידוענים אחדים, שלא השלימו עם הרחקתם ממִשכן האֵלים וממעון המלאכים, התחילו לבחור בשמות נדירים מ"הברית החדשה", כגון השם Nicodemo . או Lazarus שאינם נזכרים אמנם באוונגליונים הסינופטיים, אך נזכרים בחזון יוחנן. למרבה הפרדוקס, מרוב ניסיון להפתיע בשם חדש, שעוד לא נברא כמוהו, הידוענים נסוגים לא אחת אל עולמות עתיקים המשתקפים מן המיתולוגיה היוונית-רומית ומִכּתבי הקודש. הצד הטרנסצנדנטי, האלוהי, בולט אפוא בשמות שמעניקים הידוענים לילדיהם. הזמר בן-אל תבורי , למשל (שאביו חיבב שמות "אלוהיים" כמו בן-אל ובת-אל, אלירן, אור-אל ו אל-עד , וגם שמות תאופוריים "רגילים", כמו אריאל ודניאל ), נתן לבנו-יחידו את השם הייחודי " תו-פרינס ". השם "תו" נלקח מן השדה הסמנטי של המוזיקה, אלא אם השם נבחר בזכות צִדוֹ הפונטי (שהרי המילה "תו" היא הומופון של ההברה הראשונה בַּשם "תבורי", וייתכן שהילד ייקרא בעתיד בשם Tav – Tav ). השם השני – "פרינס" – מלמדנו שהנסיך לבית תבורי נועד להנציח כנראה בשמו את המוזיקאי המחונן "פרינס" (1958 – 2016), שהשתייך לכַת "עֵדֵי יהוה". כוכבת הילדים מיכל ויצמן (" מיכל הקטנה" ) מחבבת אף היא שמות "אלוהיים": לשתיים מבנותיה קראה " אֵלי " ו "נאיה " [ = אנא ה']. המגישה אילנית לוי ניסתה כמיטב יכולתה להסביר את משמעות השם של בתה הצעירה " אריאה " (שבעתיד תיאלץ לבחור בין ארבע אפשרויות כתיב שונות של שמה באנגלית: Aria, Arya, Ariyah, Aariah); ו פנינה רוזנבלום ניסתה אף היא להסביר לאוהדיה את משמעות שמו של נכדהּ " אילאי " (באל"ף!). דוגמאות כאלה יש למכביר, ואין הם אלא רֶפּליקה חיוורת לתופעת השמות ה'מטורללים' של המאה ה-21. הדוגמאות רבות מספוֹר, והאחת הזויה ומוזרה מחברתהּ. נסתפק אפוא בשתי דוגמאות מז'וריות של שני ידוענים ש"הצטיינו" בתחום מתן השמות באופן מיוחד והשפיעו על רבבות מעריצים (וכך נעשו השמות, שנבראו מלכתחילה בזכות חד-פעמיותם, לשמות נפוצים ומקובלים). האחיות קרדשיאן , למשל, הצליחו להפוך את חייהן למותג ולשמר את הפופולריות שלהן בסיוע פרסום 24/7 ברשתות החברתיות. אגב חשיפת חייהן לקהל הרחב, הן ניצלו את ה- Buzz התקשורתי ההומה סביבן ליצירת דפוסי התנהגות חדשים ומגמות אופנה חדשות. בתחום השמות הן יצרו trend חדש: לרוב בני המשפחה הצעירים נתנו האחיות קרדשיאן שם הנפתח בצליל [K] , המתאים לשם המשפחה (גם שמות הנרשמים באות "C" , נרשמים אצלן ב- [K] ; כלומר, בכתיב ייחודי המתאים למשפחה "ייחודית" ו"ברוכת-כשרונות" כמשפחתם). אפשר שהמרכאות מיותרות, כי ניצול הפוטנציאל האדיר של "עולם השקר", שבו אנו חיים להוותנו, גם הוא סוג של כשרון. כיום תמצאו במשפחת קרדשיאן, לפלגיה ולדורותיה את השמות הבאים הנפתחים באות K ובצליל [ K ]: Kanye, Kendall, Kylie, Kenley ,Kimber, Kristine, Kassandra, Kris, Kourtney, Kim, Khloé, Kaelyn, Kyleigh, Karsyn, Kamryn, Kynlee . שמות כאלה הם ברובם שמות קבילים ורגילים, שקיבלו היסט אישי, שעשה מהם שמות חד-פעמיים. ואולם, רעיונותיה ה"מטורללים" של משפחת קרדשיאן סחפו את ההמונים הרבה יותר מהצפוי. כיום כל תינוק/ת עשירי/ת שנולד/ת ברחבי ארצות-הברית נושא/ת את אחד השמות חסרי-התקדים הללו. ה"טרלול" שנועד לשם הבלטתם של מעטים, "מורמים מעם", עבר תהליך של "פיחות", התפשט בכל אתר, והיה לנורמה המתאימה ל"כל זב חוטם". לסיום, כדאי שהתבונן במקרהו של אֵלון מאסק, האיש העשיר ביותר בעולם, שהציב את ה"נורמות" הלא-נורמליות הקיצוניות ביותר בכל הנוגע למתן שמות לילדיו, יוצאי חלציו מארבע נשים שרק עם שלוש מהן התחתן. כדי להבין את הרקע לנוהג המוזר שלו – לתת לילדיו שמות "מטורללים", שלא אחד מהם הוגדר על-ידי משרד הפנים כשם שאינו קביל – כדאי לספר על הוריו, ובמיוחד על אביו שבביתו גדל והתחנך. אֵלון מַאסק נולד בפרטוריה שבדרום-אפריקה לאביו ארול (מהנדס ויזם) ולאמו מיי לבית הלדמן (דיאטנית ודוגמנית). לאֵלון שנולד ב-1971 יש אח בשם קימבל (יליד 1972) ואחות בשם טוסקה (ילידת 1974). ב-1980 האשימה אמו של אֵלון את בעלה, אבי ילדיה, בהתעללות פיזית ורוחנית, ונפרדה ממנו. אֵלון נשאר בחזקת אביו, בעוד שאחיו ואחותו עברו לבית אִמם. האב שלח את בנו לגן-ילדים יהודי, שבּוֹ דיברו בעברית (אך בראיונות שנערכו אתו חזר אֵלון מאסק וטען שהוא יודע אנגלית, ותוּ לא). אביו של אֵלון נשא אישה שנייה, הקים מיזמים רבים והתעשר, אך הסתבך בשערוריות מין, והואשם בסדיזם ובגילוי עריות. חרף עושרו של האב, ניתן לומר ששנותיו הראשון של אֵלון מאסק עברו עליו במין הזנחה ויתמוּת: הוא לא גדל תחת עינה הפקוחה של אֵם אוהבת ומאביו ספג מכות ומעשי התעללות. מילוני אֶטימולוגיה קובעים שהשם Elon הוא שם עברי, שמשמעו 'oak' . אנו יודעים היטב שהמקבילה העברית של 'oak' היא המילה 'אַלּוֹן' (בפתח, ולא בצֵירה). ואולם, במקרא מצוי גם 'אֵלון' המשולב בשמות של מקומות במרחבי הארץ: קיבוץ אֵלון, אֵלוֹן מוֹרֶה, אֵלֹנֵי מַמְרֵא, אֵלוֹן תָּבוֹר ועוד.  גם אחיו ואחותו של אֵלון – קימבל וטוסקה – נושאים שמות נדירים. קימבל הוא שם אנגלו-סקסי עתיק, שמו של מנהיג צבאי עז ונועז, ומשמעות השם טוסקה הוא: "אחת מבנות חבל-הארץ האיטלקי טוסקנה". שם זה, הידוע בזכות האופרה של פוצ'יני , נחשב גם כשם-גנאי, הניתן בפורטוגל לאדם פשוט וגס-הליכות. . . יוצא אפוא שבמשפחת מאסק מעולם לא התרחקו משמות נדירים ויוצאי-דופן, וכך נהג גם אֵלון מאסק בבגרותו. כמי שנחשב אחד האנשים החזקים בעולם, שהונו מוערך ב-500 מיליארד דולר, הוא הִרשה לעצמו לשאת נשים אחדות ולהוליד ילדים רבים. מאשתו הראשונה, הסופרת הקנדית ג'סטין וילסון , נולדו לו שישה ילדים, מהזמרת הקנדית הידועה בשמה המקצועי " גריימז " נולדו לו שלושה ילדים (לבנם הבכור קראו השניים בשם המתמטי "X  Æ  A-12" שלא קיבל את אישורו של משרד הפנים האמריקני, ועל-כן קוצר השם ל- X "בלבד"). מאשתו השלישית ששמה שיבובן זיליס – מדענית בוגרת אוניברסיטת "ייל", בת לאם הודית ואב קנדי – נולדו למאסק ארבעה ילדים. בפברואר 2025 הודיעה העיתונאית והסופרת אשלי ס"ט קלייר שגם היא ילדה למאסק בן, ושמו "רוֹמוּלוּס" . בין פרשת נישואין אחת לשנייה, היו למאסק רומנים מזדמנים רבים, ומספרם המדויק של ילדיו אינו ברור (הביוגרפים שלו מונים 14, ואחרים – 15). בין השמות שנתן מאסק לילדיו, חוץ מהשם ה"מטורלל" X , בולטים שמות נדירים, המאפיינים את המאה ה-21: קאי, נוואדה, ויויאן, דמיאן, גריפין, סקסון, אזוּר (=תכלת), אקסה דארק סידרל, טכנו-מכַניקוס, סטרַיידר, ארקדיה, סלדון, ליקורגוס, רוֹמוּלוּס . בולט במיוחד הוא השם של בנו הצעיר ביותר, שאינו שם סתמי, שניתן כלאחר יד, אלא שם הטעון במשמעות סמלית עמוקה. מאסק הן אינו ממלא תפקיד פעיל בגידול ילדיו. הוא מוליד אותם, ומשאיר אותם בקן המרופד של אִמם-יולדתם. אמנם כל אחת מנשותיו-לשעבר, לרבות הסופרת שהעניקה לו את ילדו הצעיר זוכה בתקציב שנתי נדיב, המבטיח לילדיו של אלון מאסק חיים מלכותיים, אך את אביהם אין הם רואים לעִתים מזומנות. האגדה מספרת ש"רוֹמוּלוּס", אחד מבניו-תאומיו של מארס, אל המלחמה הרומי, היה צפוי למות, שכן אמו הרתה בניגוד למצוות המלך. המלך ציווה להטביע את התאומים בנהר הטיבר, אך החייל שנשלח לבצע את הצו השאיר את העוללים באבוס, לשם הגיעה זאבה שהיניקה אותם וגידלה אותם. לאחר תהפוכות גורל, רצח רוֹמוּלוּס את אחיו רֶמוּס, שהקים אִתו את העיר רומי, השלים את ייסודה ושלט עליה ועל תושביה. לנוכח הסיפור המיתולוגי, נראה שמתן שם של בן שאביו נטש אותו, שגדל כילד-טבע ללא משפחה, ואחר-כך פיתח און וכשרון ועלה לגדוּלה, איננו שם נטול משמעות. נהפוך הוא: זהו שם המתאים להפליא גם לסיפור חניכתו של אֵלון מאסק וגם לסיפור ילדותם של ילדיו. * מעֵבר לסיפורים המעניינים הללו מסתתרת שאלה עקרונית הנוגעת לסיבות ולנסיבות שהובילו למתירנות חסרת הגבולות והמגבלות השוררת כיום בתחום מתן השמות. להערכתי, הרצון להתבלטות אינדיווידואליסטית הוא רק צד אחד של התמונה. חשוב וסימפטומטי אף יותר הוא הנתק ההולך וגובר מן המסורת ומן הקשר הלאומי. רק לפני שבעה דורות סחפה את אירופה סדרת מרידות שתמכה בשאיפות הלאומיות של העמים המדוכאים והידועה בשם "אביב העמים" (1848 – 1849). רוב המרידות הלאומיות אמנם דוכאו, אך התסיסה הרעיונית שהציתה אותן לא שככה זמן רב (יש הרואים בתנועה הציונית כעין ייחור מאוחר של "אביב העמים"). כיום, אנו שרויים ב"סתיו העמים": כל עניין לאומי מתוייג כ' לאומני ', המילה 'פטריוט' איבדה את ערכה, והפכה לתואר מפוקפק הגורם לאנשים המתברכים בנאורותם להרים גבה. הקרבת אינטרסים אישיים לטובת העם והמולדת אינה מעוררת רטט-לב של הוקרה כבעבר, וה"ירידה" אינה נחשבת מעשה בגידה, כבעבר. בעשורים הראשונים של המדינה היו רוב המהגרים עולים חדשים שהתקשו להתאקלם בארץ, ואילו כיום דווקא המשכילים ובעלי המקצועות המבוקשים הם המואסים בחוסר השיוויון בנטל הכלכלי והביטחוני ומחפשים מקום המבטיח להם ולילדיהם עתיד ביטחוני, כלכלי ומקצועי ראוי יותר מזה שמצפה להם בארץ. מי שכינה את ה"יורדים" בשם-הגנאי "נפולת של נמושות", היה מגלה – אילו קם משנת הנצח שלו – שאחדים מצאצאיו מפוזרים ב"מדינות הים", וששיקולים כלכליים חשובים בעיניהם יותר מן הקשר שלהם להוריהם, לעמם ולמולדתם. הגלובליזציה המבטלת לכאורה את ההבדלים בין העמים ואת הגבולות בין המדינות, ביטלה גם מגבלות בתחום מתן השמות. אנשים מעדיפים כאמור שמות בין-לאומיים, המקובלים בכל ארצות תבל. שמות של גיבורים במשחקי וידיאו ובסדרות סרטים פופולריים כמו " משחקי הכס ", למשל, נעשים שמות קבילים ומקובלים במאגר השמות הבין-לאומי, ומרוב חדשנות פונים לשמות עתיקים כמו " אריסטו ", " סוקרטס ", " אפרודיטה " ו" היפוליטה ", לשמות הזויים כמו "טרנטולה " ו" תלתן כחול ", " אינדיגו " ו" אוקיאנוס ", או לשמות פיוטיים עם ניחוח של vintage , כגון " ליריקה ", " אידיליה " ו" סרנדה ". המקוריות הומרה באנרכיזם – בתופעות של "עולם השקר" – עולם שבּוֹ הנראוּת חשובה מן המהוּת. כדאי לזכור: יהודים נאלצו תמיד לשנות את שמותיהם ומלבושיהם, כדי להסתיר את זהותם ולהתערות בחברה הנָכרית (בתקווה שלא יופלו בה לרעה וישמשו מטרה לאלימות). הייתה זו תחבולת הישרדות בדומה לתחבולותיהם של " האנוסים " בספרד. בחירתם של צעירים אירופיים לא מעטים "להתהדר" בשמות מוסלמיים, כדי להשתלב בחברה ההולכת ומאבדת את צביונה האירופי המסורתי, היא תופעה חדשה – שכמוה כהנפת "דגל לבן", במקום להגן על תרבותם. כיום כל מייקל משנה את שמו למוחמד, וכל ג'וזף – ליוּסוּף, הכאפייה נעשתה בארצות המערב פריט לבוש שימושי ואופנתי בכל מלתחה – "זרוקה" או יוקרתית. ברור, אין זו הכאפייה ששימשה בעשורים הראשונים של המדינה את חניכי תנועות הנוער. מדובר באות הזדהות עם ארגוני טרור, שאינם שונים בהרבה מארגוני אל-קאעדה ו דאע"ש שלוחמיהם ערפו את ראשיהם של עיתונאים אמריקניים מול המצלמות. העולם בימינו הוא לכאורה "כפר גלובלי", אך למעשה הוא פותח את דלתותיו רק למי שמשרת את האינטרסים של קברניטיו. יוכיחו אירועי השנים האחרונות שבהן חיסול מחבלים חסרי זיק אנושי אחד (שביצעו פשעים מחרידים נגד האנושות, ושחטו אף פעילי שלום מ"עוטף עזה", שהסיעו אותם ואת ילדיהם לטיפולים מצילי-חיים בבתי-חולים בארץ) מתוייג בעולם כ"רצח עם". לא זה המקום לדון בבעיות של התפשטות האיסלאם במדינות המערב, אך ראוי לציין שבין השמות ה"מטורללים" של המאה ה-21 כלולים שמות מוסלמיים רבים שהיו ל- bon tone בחוגים המתיימרים לייצג את הנאורות והקִדמה: הייסאן, סלמאן, כַּלילה, לַיילה, אמירה, סמירה, יסמין, זאהירה, עמאר, זאיר, נאדג'י, מאליק , ועוד. נושאיהם – רובם חסידים שוטים או חסידים מתחסדים – מאמינים שהזדהות עם האִסלאם תציל את "מוחמד מוריסון", את "סעיד סמית'" ואת "נאדג'י ג'ונס" מאבדון ביום פקודה... נחזור ונדגיש: היהודים ערכו גלגול מחילות והתחזוּ כמי שנטמעו בסביבתם הנָכרית, מתוך אילוצים וכורח. כל רצונם היה להימלט מאימת הסיף של המרצחים ולדבוק בחיים. הצעירים האירופים, המתחזים לכאורה למוסלמים ואגב כך מסייעים לאיסלמיזציה הזוחלת של ארצות המערב, אינם עושים זאת מתוך כורח, או מתוך מחשבה מעמיקה, אלא מתוך רפיון, התייפיפות, כניעה וקוצר ראוּת. צעירים אלה המניפים "דגל לבן" או דגל ירוק-אדום-שחור מתברכים בליברליזם שלהם, המתחזה לנאורוּת, והבז לכאורה לקסנופובים – שונאי "הזר" ו"האחר". אותות ההזדהות שבהם הם מתהדרים אינם מעידים על אומץ או על מחשבה תחילה. למראה מחאות העדר שלהם, עולות על הדעת המילים החותמות את שיר-התוכחה של ביאליק " דבר ": " וּבִתְרוּעַת תְּחִיָּה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶּה" . הרהור והערה בצִדו: הסיפור היפה ביותר מכל הסיפורים הנסבים סביב מתן שם לרך הנולד הוא לדעתי סיפורו של אהרֹן מגד "יד ושם", שנכתב לפני 70 שנה, כשמחברו היה בסך-הכול כבן 35. בסוף מארס ש"ז ימלאו עשר שנים למות אהרֹן מגד שהלך לעולמו בגיל 95. רעייתו אידה צורית , סופרת ומשוררת מחוננת, הגיעה בחודש פברואר ש"ז לגיל מאה (!). כמי שהוזמנה לביתם עשרות פעמים, ושמעה שיחות שנערכו סביב שולחנם, אני מתקשה להשלים עם מרוץ הזמן המהיר והמאכֵּל, שבמהלכו משתנים לא רק קרוביך ומכריך, אלא גם כל המושגים והמנהגים, האופנות והטעמים שהתחנכת לאורָם. אינני מבקשת לנתח כאן את הסיפור המרגש הזה שרבים וטובים ניתחוהו, אלא להאיר מחשבה כרונולוגית שחלפה בי כשקראתיו לאחרונה, ופגשתי בו שוב את גיבוריו הצעירים לנצח ואת הדילֶמות שלהם. בנקודת ההוֹוה של הסיפור – שנות החמישים של המאה הקודמת – שני צעירים שלא מזמן נישאו – רעיה ויהודה – מכבדים את הוראות הוריהם, ונוהגים לבקר את זיסקינד הזקן, סבא של רעיה, כמתוך היענות לתחינת משורר תהלים: " אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי ". כמו "ילדים טובים", הם נוהגים לבקר את הזקן מִפּקידה לִפקידה, אף מניחים לו להשמיע באוזניהם את סיפוריו ה"גלותיים" על בני משפחתו שנספו ונשכחו. ואולם, הם עושים זאת על כורחם, כמי שכפאם שד, רק משום שהם טיפוסים מחונכים וממושמעים היודעים להתנהג comme il faut . הסב חוזר ומסַפּר לנכדיו ילידי-הארץ בפעם "המי-יודע-כמה" על בנו המהנדס – דודהּ של רעיה – שהצוררים חיסלו אותו ואת משפחתו. במיוחד הוא מספר להם באריכות על נכדו מנדלה – כנר מחונן, שסיים בהצטיינות את לימודיו בקונסרבטוריון בגיל 11 וקיבל "סטיפנדיה" כדי שימשיך בלימודיו וישכלל את כשרונו הווירטואוזי. הנער נספה בשואה, וקול כינורו נדם. ברקע מהדהד במעומעם מזמור תהלים נוסף בדבר הכינורות שתלו הגולים על עצי הערבה שלצד נהרות בבל בהישבעם לזכור את ירושלים לעד, לבל תישכח. לרעיה ויהודה, נכדיו של הזקֵן, כבר אין סבלנות לשמוע את סיפוריו של סבא זיסקינד, שעליהם הוא חוזר באוזניהם שוב ושוב עד לזרא. הם נבוכים עד מאוד מבקשתו החוזרת ונשנית שתינוקם הבכור שעומד להיוולד להם ינציח את הנכד – את הנער הגאון שנספה – וייקרא שמו בישראל: " מנדלה ". הלידה עוברת בשלום, אך אפילו רעיה ויהודה הקונפורמיסטיים עומדים במריָם, מתעלמים מבקשתו האָנַכרוניסטית של הזקֵן, וקוראים לרך הנולד " אהוד ". ברי, הם מעדיפים שם של גיבור ישראלי זקוף קומה וגֵו, ולא של נער גלותי שאחז בכינור, אך הם אינם מתאמצים למצוא שם שיזכיר במקצת את שם נכדו של הזקן, שאלמלא נספה היה הוא ב-1955 עלם בן גילם – בן-דוד מוכשר שהיה בכוחו לכבוש את אולמות הקונצרטים בארץ ובעולם. . אם היה לאהרן מגד דגם של משפחה ישראלית שאותה הכיר מן החיים החוץ-ספרותיים, הרי שהתינוק "אהוד" (או בן-דמותו במציאוּת) הוא כיום בן 70. חרף הגידול בתוחלת החיים, ספק אם רעיה ויהודה, הוריו של "אהוד", האריכו ימים והגיעו לגיל 95. כך או כך, ניכּר שבאביב ימיהם ההורים הצעירים ה"צברים" הללו לא נתנו את דעתם לעובדה שב-1955 מלאו בסך-הכול עשר שנים לסוף המלחמה והשואה. סבא זיסקינד לא קונן על אירועים שאבד עליהם כלח, אלא על פצע שעדיין דימם וטרם העלה ארוכה. בעבורם, אנשי דור ששלל את ערכי הגולה, כל עניין גלותי נראָה כאילו נברא לפני המבול ומעֵבר להרי החושך. הם התכחשו לגולה, והדחיקו את השואה והשכיחו את בני משפחתם שאבדו במחנות ההשמדה. הסיפור " יד ושם " התפרסם ב-1955, בעת שאהרן מגד הצעיר ערך את מדורי הספרות של עיתוני הפועלים " למרחב " ו" דבר ", ובטרם מינוהו לנספח תרבות בבריטניה. סיפור זה נלמד במערכת החינוך, ורבים עסקו בו וניתחוהו. כל מי שיחפשו במנוע החיפוש "גוגל" יגיע לעשרות ניתוחים (אם לא למעלה מזה) שערכו מורים שלימדו את הסיפור הקצר והנוגע-ללב בשיעורי ההכנה לבחינות הבגרות בספרות. תלמידיהם שמו לב לשלל פרטים הטעונים בסמליות, כגון תיאור האורלוגין שפסק מִלכת, אך דומני שגם הם לא נתנו את דעתם על העובדה שב-1955 מלאו בסך-הכול עשר שנים לסוף המלחמה והשואה, ושסבא זיסקינד אינו ישיש המעלה זיכרונות דהים מלפני עידן ועידנים, כי אם אב וסב שכּוּל כבן שבעים המקונן על ילדיו ונכדיו שנכרתו מן החיים רק לפני שנים ספורות ואָבדנם עדיין לוהט בבשרו כמכוות האש. עברו שבעים שנה, והסיפור עודנו מרגש חרף התמורות שחלו בהשקפת העולם של היחיד ושל העם. בתקופתנו – לאחר שנזנחו השמות ההֶרואיים של תקופת בן-גוריון ויצאו מן האופנה – מותר כמדומה להניח שההורים הצעירים של ימינו היו קוראים לרך הנולד " נדב ", " מודן ", או " אלדן ", ומשכנעים את הסב שהשם שנתנו לילדם מנציח את "מנדלה" (ואם מדובר בחבריו של אביב גפן , הם היו קוראים לילד " דילן " ומנסים לשכנע את הסב שהשם "דילן" אינו אלא גלגול מודרני של השם "מנדלה"...). לא רק האורלוגין בביתו של הזקֵן השתתק. גם השעונים הדיגיטליים של ימינו רצים במהירות בלי להשמיע קול, בעולם 'מטורלל' המשנה את דמות-דיוקנו מרגע לרגע. בשנה האחרונה הלכו לעולמם כשנים-עשר אלף שורדי שואה וברור שאנו נמצאים בדור האחרון שבּוֹ ניתן עדיין לפגוש עדים חיים. ואולם, זהו גם הדור האחרון של גיבורי תש"ח שקלטו את שארית הפלֵטה. סיפורו של אהרן מגד, העוסק בסוגיית הזיכרון והנלחם בשקט בסכנת גדיעתו, הוא אפוא סיפור שכמוהו כאילן ירוק-עד, שאינו מאבד את לֵחו בחליפות העִתים. חרף התמורות הרבות בחיינו, הוא יישאר משמעותי ורלוונטי גם בדורות הבאים.

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

ביקורות על ספרי זיוה שמיר צריך לצלצל פעמיים פזמוניו של אלתרמן עודם מושמעים ברדיו ומוכרים לכול. ספר חדש מזהה בהם רמזים והשפעות יהודיות ונוכריות, מתפלמס עם חוקרים אחרים ולא מהסס לתקוף... AHONDANDO EN BIALIK publicada: AURORA, 25/9/1986 (Este archivo se puede leer e imprimir, pero no contiene texto de búsqueda) presione para leer PDF "מה אני וחיי מה?" אוריאל אופק (למעריב) על הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי בשירת ח"נ ביאליק פורסם: מעריב, 25/7/1986 ( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה, אך... הגמול המפצה על עבודת נמלים משה גרנות על חן הנסתר, תעלומות מארכיון ביאליק פורסם: גג - כתב־עת לספרות - גליון 39, 2016 לחצו לקריאה בקובץ PDF לא פשוט בכלל ! משה גרנות על סיפור לא פשוט, עיונים ביצירותיהם של א"ב יהושע, עמוס עוז וחיים באר פורסם: גג - כתב־עת לספרות - גליון 35, 2015 לחצו לקריאה... הצדעה לבחיר משוררי ההשכלה משה גרנות על הכול בגלל קוצו של יוד - על שיר אחד של יל"ג בראי היצירה העברית פורסם: גג - כתב־עת לספרות - גליון 34, 2014 לחצו לקריאה בקובץ PDF אל הילד מג"ל (מעריב) על "שירים ופזמונות גם לילדים" (1986) פורסם: מעריב, 23/1/1987 ( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה, אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש )... כשהעיר הופכת ליער: יותם ראובני (הארץ) על "בעיר וביער" הפרשנות של זיוה שמיר לטבע ולאמנות ביצירתו של נתן אלתרמן מעוררת רצון לגשת אל מדף הספרים ולקרוא מחדש את שיריו. בעיר וביער: טבע ואמנות... זיוה שמיר, "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן": "עם שחי – שר. עם ששר – חי" עופרה עופר אורן על "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן": "עם שחי – שר. עם ששר – חי" פורסם: עופרה עופר אורן | סופרת ספרים , 12/1/2023... רגב אחר רגב משה גרנות על "המוזה בארץ המראות - הדים ממסורות המערב ביצירות ביאליק ואלתרמן - מסות ותרגומים" פורסם: מקור ראשון - מוסף השבת, 1/1/2016... הצצה אל הגלוי ואל המכוסה משה גרנות על "צפרירים - ביאליק נגד הרצל ו'הצעירים'" פורסם: News1 מחלקה ראשונה, 30/7/2014 ... מה שמדהים הוא שהאיש המופלא הזה כשהוא כותב... רוחב היריעה ועומק האבחון משה גרנות על ספרה של זיוה שמיר "שירה חדשה – מה זאת אהבה על פי הרומן 'שירה' מאת ש"י עגנון", ספרא – הקיבוץ המאוחד, 2016, 406 עמ' פורסם:... הציירת והמשורר - סיפור אהבה אילת נגב על "לנתיבה הנעלם" פורסם: ידיעות, 1/47/2000 ( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה, אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש ) לחצו קריאה בקובץ PDF המשורר משוטט בגן העדן צבי הראל על "בעיר וביער" פורסם: ישראל היום , 23.07.2017 לחצו לקריאת המקור בקובץ PDF ב"בעיר וביער" זיוה שמיר תרה אחר העיסוק המתמיד של... בכל סרלואי על "הכול בגלל קוצו של יוד" בני האור בבני החושך | בכל סרלואי פורסם: מוסף 'שבת', 'מקור ראשון' , 27.3.2015 הפואמה הידועה של יל"ג כנגד הממסד הרבני השפיעה רבות על היצירה... מירי ברוך על "שירים ופזמונות גם לילדים" הקובץ שירים ופזמונות לילדים של ביאליק לא זכה בעבר למחקר מעמיק . חברו לכך סיבות רבות, והחשובה שבהן היא דעתו המזלזלת של ביאליק עצמו כלפיהם... תחבולה ספרותית או תבנית יסוד? משה גרנות על ספרה של זיוה שמיר "שלח יונה מבשרת" פורסם: גג - כתב־עת לספרות - ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל גליון 38, 2016 ...ספרה... הניגון שבלבבו מירון איזקסון על ספרה של זיוה שמיר "הניגון שבלבבו: השיר הלירי הקצר של ח"נ ביאליק", ספרא 2011 פורסם: מאזנים /6 ,כרך פ"ה, דצמבר 2011 פני יאנוס ודיוקנו של כפוי טובה משה גרנות על שני ספרים חדשים של פרופ' זיוה שמיר שהופיעו באחרונה: על יונה ועל נער ו-מאוהב לאויב, שניהם בהוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ... האומנם החמצה? ..אני מודה שכל ספר חדש שאני קורא מפרי עטה של פרופ' זיוה שמיר, בוודאי הספר הזה, ממלא אותי התפעלות והתפעמות לנוכח הידע הבלתי נדלה שמושקע בו... ה״כנענות״ - המשך או מהפכה? פרופ' ניצה בן-דב על "להתחיל מאלף" פורסם: בן-דב, ניצה. ה״כנענות״ - המשך או מהפכה? מאזנים: ירחון לספרות, כרך ס״ח, גל׳ 6 (ניסן תשנ״ד, מארס... ורד לאמיליה: הגבירה היהודייה שמאחורי שקספיר משה גרנות על "ורד לאמיליה" פורסם: משה גרנות, מקור ראשון , 27/09/2018 .... חבל שהספר הנפלא הזה של פרופ' זיוה שמיר איננו מתורגם לאנגלית.... בכל זאת יש בהם משהו : זיוה שמיר ושירי הילדים של נתן אלתרמן אלי אשד על "תבת הזמרה חוזרת" פורסם: המולטי יקום של אלי אשד, 22/10/2005 פורסם: אלי אשד, מעריב, 21/10/2005 פרופסור זיוה שמיר מראה בספרה... דיוקנו של אלתרמן כמשורר המודרנה ידידיה יצחקי על "עוד חוזר הניגון" פורסם: ידידיה יצחקי , עתון 77 , דצמבר 1989 מבין הפנים הרבות כהן מתגלה שירתו של אלתרמן, בחרה זיוה שמיר,... ביאליק בראי כפול: קסמי ילדותו ועממיותו שלמה נש - על "שירים ופזמונות גם לילדים" ועל "הצרצר משורר הגלות" פורסם: שלמה נש, בצרון: רבעון לספרות הגות ומחקר, כרך ט׳, חוב׳ 37–38, 1988... מסע אל רמזיהן של יצירות ...עניינו של הספר הוא באמת בהתכתבות הגלויה והסמויה שבין הטקסטים... ובמילים קצת יותר ברורות - בהשפעת הסופרים זה על זה, מצד אחד, ובעקיצות ש... ברית המצורעים: האם נמצא הפיתרון לאניגמה הגדולה של עגנון אדם המתפתה לאכול מהפרי האסור, חוה הנצחית הדואגת לביתה וביניהם האחות-המיילדת: לא יפה, גסת מנהגים, חולה, גברית - ומושכת. הרומן "שירה" נפתח מחד בונה מולדת במילים: גילויים חדשים בכתיבתו של נתן אלתרמן משה גרנות על "עד קצווי העברית" , פורסם: מקור ראשון (שבת תרבות) 13/02/2022 זיוה שמיר ושירי הילדים של נתן אלתרמן פרופסור זיוה שמיר מראה בספרה החדש, "תיבת הזמרה חוזרת", כי בשירי הילדים של נתן אלתרמן המופיעים בספרו "ספר התיבה המזמרת" יש הרבה יותר מהנראה ל