לציוּן יום ה-18 ביולי, שבּוֹ פרצה השרֵפה הגדולה ברומא ב-18 ביולי של שנת 64 לספה"נ פרצה השריפה הגדולה ברומא שכּילתה כשני שליש מהעיר שנחשבה Caput Mundi  ("בירת העולם"). רק ארבעה מבין ארבעה-עשר רבעיה של רומא נותרו ללא פגע. גם מי ששכח את שיעורי ההיסטוריה שלימדוהו בנעוריו בבית-הספר התיכון, זוכר בוודאי את תמונתו של נרון (Nero) קיסר פזור-הדעת, או המעורער בנפשו, היושב ופורט על מיתרי נֵבל, קתרוס או כינור, על רקע להבות האש המאַכּלות את עיר הממלכה. העובדה שבתקופה זו עדיין לא היו ברומא כלי מיתר כאלה, לא פגמה בהיווצרות האגדה. נירון, שכתר הקיסר הונח על ראשו בגיל שבע-עשרה ושהתאבד בגיל שלושים בערך, נקבע בתודעת בני-עמו והעולם כולו כקיסר המטורף, המושחת והראוותן ביותר בשליטי רומא שבכל הזמנים. בעקבות הסיפור על התנהגותו המוזרה בעת השרֵפה נולדה המימרה האנגלית "fiddle while Rome burns" ("לנגן בכינור בעת שרומא בוערת") , מימרה המצויה בכל שפות המערב לציוּן העיסוק בעניינים שוליים וטריוויאליים בעת משבר קריטי. בזמן השרֵפה שפרצה ברומא ב-64 וכילתה אלפי בתים וצריפים עשויים עץ, נפוצה שמועה שנרון הוא שהצית את האש. כך או אחרת, ההמונים תלו את האשם בקיסר הנהנתן וביקשו להמיתו, והוא החליט להאשים את הנוצרים בשׂרֵפה והורה לרדוף אותם, להשליך אותם לאריות וכן לצלוב ולשרוף אותם בעודם חיים, אף להשליך את בשר גוויותיהם לכלבים. ב-9 ביוני של שנת 68 לספה"נ, אם ניתן להאמין לסיפורים שנִטווּ סביב חייו ומותו, החליט נרון לשים קץ לחייו וביקש מעבדו הנאמן לשסף את גרונו. מותו סימן את סיום השושלת היוּליוֹ-קלאוּדית. מה נכון בסיפורים אלה – אין לדעת. מסתבר ש-Fake News, ושאר ידיעות מפוקפקות אינן המצאה מודרנית. זה טיבן של אגדות, המתהווֹת ונטווֹת גם בלי מצע עובדתי איתן, כמו האגדה על הצלת רומא מפני פלישת הגאלים בזכות קולות הגעגוע שהשמיעו האווזים, וזאת משום שהאווזים שניחנו בחושים מחודדים מקימים רעש אדיר בעת חדירה למרחב הטריטוריאלי שלהם. מובן, גם קשה לדעת מה מידת האמת של סיפורם של חז"ל שלפיו התגייר נרון קיסר ורבי מאיר היה מצאצאיו. מכל מקום, יחסו של נירון ליהודים נע בין אהדה לאיבה, ובשנת 60, בעת מריבה בקיסריה בין היהודים ליוונים, הוא פסק לטובת היוונים ועורר בקרב היהודים התמרמרות ומרי. בתלמוד מצויה אגדה על נרון שנעזר בקסמים, שלאחר שקמצא ובר קמצא הלשינו לפניו שהיהודים מרדו בו, והוא ביקש להיוועץ בידעונים ולדעת בעזרתם אם יצליח להכניע את אויביו. נרון זרק אפוא חִצים לארבע רוחות השמים, וכולם נפלו דרך ירושלים. לאחר מכן ביקש הקיסר מאחד הילדים שיאמר לו את הפסוק שלמד בבית רבו, ואמר לו הילד: "וְנָתַתִּי אֶת-נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם, כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי" (יחזקאל כה, יד), ואז אמר נרון בלִבּוֹ: הקב"ה חפץ להחריב את ביתו על ידי, ואחר-כך ייקח את נקמתו ממני. נס מן המערכה, התגייר ויצא ממנו ר' מאיר. (גטין נ"ו).  מדברי הגמרא מתעורר הרושם שנרון קיסר התגייר בסתר ולא בגלוי, כי באותה תקופה נהגו הרומאים להתנכל למתגיירים שבחרו ביהדות. לאחר שנעלמו עקבותיו של נרון, סיפרו עליו שהתאבד לאחר שעזב שלטונו, והיו שטענו שהוא לא התאבד אלא הסתתר מחשש פן יהרגוהו.   * ובארמונו של הקיסר חי ופעל בקביעות גם סופר החצר, שלא היה אלא הפילוסוף הנודע לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה, שחיבר ארבעה-עשר חיבורים אקזיסטנציאליים על אורחות החיים ועל ידיעת גזר דינו של החלוף, בצד עשרה מחזות חשובים. סנקה צבר הון עתק בזכות קרבתו לקיסר ובזכות מימרות השפר שהשמיע באוזניו. האגדה מספרת שכאשר ביקש נרון לדעת מה חושב סופר החצר שלו על נגינתו, השיב לו סנקה בעָרמה ובלשון חֲלָקות: " נאה נגינתך לך, ונאה אתה לנגינתך ". סנקה, שחרף הונו הרב נהג להסתפק ב"קב של חרובים", שכּן מחלותיו חסמו בפניו את היכולת ליהנות מהנאות החיים, כתב בחיבורו "על הפנאי ": " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם התקלקלה המדינה עד שאין לה תקנה [...] לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" . אכן, סנקה הדריך את נרון מגיל צעיר ויעץ לו בניהול המדינה. בחמש השנים הראשונות של קיסרותו שלט נרון בתבונה תחת השפעתם של סנקה ושל יועצו סקטוס אפריקנוס בורוס, ואולם במרוצת השנים איבדו שני היועצים את השפעתם על הקיסר, שנעשה רודן חסר מעצורים, והם הורחקו מעמדות הכוח וההשפעה שלהם. כשהחליט נרון להיפטר מן הפילוסוף, שהיה למעלה מעשור שנים החונך (mentor) שלו ויד-ימינו, הוא אילצוֹ להתאבד בחיתוך ורידי-ידיו. מחלת הנפש של הקיסר הלכה והחמירה (מחלות נפש נתגלו אצל רבים מקיסרי רומא), עד שהוא עצמו התאבד, וזאת לפי אחת הגירסאות בראשוֹמוֹן על חייו ומותו. הפילוסוף היווני-פיניקי תאלֶס איש מילֵטוֹס, שחי כשש מאות שנים לפני נרון קיסר, אמר באירוניה ש "די נדיר למצוא עריץ זקֵן" , ללמדנו שדיקטטור אינו יכול לִזכות בתמיכת הציבור לאורך ימים. אין כמעט בנמצא רודן המזדקן בכבוד בעודו ישוב על כיסאו מבלי שיודח על-ידי מתנגדיו או יירצח בטרם יעלה בידו להשלים את כל תכניותיו הגרנדיוזיות "להשתלט על העולם". ועוד לפני תאלס וסנקה נאמרים הדברים בתנ"ך. על הרתיעה מפני שלטון אוטוקרטי, הממלא אך ורק את תשוקותיו של המנהיג העריץ (ולעתים גם הנערץ על-ידי האספסוף), יעידו "משפט המלך" (שמואל א', ח, י-יח)  ו"משל יותם" בפרק ט' של ספר שופטים. מכאן ומכאן ניתן להבין אל-נכון מה רע ומר הוא גורלו של עם שמנהיגו נוהג בנתיניו כאוות-רוחו. רע ומר הוא גם גורלו של הרודן: למן הרגע שהוא הוא מתחיל להשתמש בנתיניו כבקורבנות לסיפוק רצונותיו הקפריזיים וצרכיו האישיים, ניתן להתחיל למדוד את הדרך שתוליכנו אל סופו. * בפתח שירו הגדול "מגילת האש" מתאר ביאליק את אלוהים בדמותו של נֵרון קיסר, שאיבד את אונו ואת תבונתו, והוא יושב על כס-המלכות ומתבונן במראות העיר הבוערת, אף מרחיב את הלהבות במבט עיניו: " הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ! " ("מגילת האש", פרק א'). הדברים מנוסחים בסגנון של אגדת קדומים רחוקה, אך הם נתבססו על אירועי האקטואליה הקרובים בזמן ובמקום. חמש יממות תמימות בקיץ 1905 בער נמל אודסה מפגיעת הפְּגזים של אניית הקרב "פוטיומקין", שעל סיפונה פרץ אותו מרד מלחים גורלי, ששימש "חזרה גנרלית" למהפכת אוקטובר וקבע את דמות דיוקנה של המאה העשרים . לַהֲבות האש האדומות ונחלי הדם בישרו את בוא העידן החדש שחתם את התקופה הצארית. אירועים אלה קיבלו עיצוב מיתי ב" מגילת האש ", לאחר שביאליק ראה את האירוע במו עיניו, ותוך חודשים ספורים ניכרו התוצאות הראשונות של המצב הפוליטי החדש, וזרעו בקרב יהודי אודסה מהומה וחרדה: מאות מהם היו מטרה להרג, אלפים נפצעו ורבבות נותרו ללא קורת גג. המרכז העברי כמעט שנתפורר כולו, ורוב הסופרים ועסקני הציונות נטשו את העיר. מערכות העיתונים קרסו, ואף המכובדות שבהוצאות הספרים הפסיקו את פעולתן. כִּבעליו של בית דפוס, לא יכול היה ביאליק לצרור בִּן לילה את כל מיטלטליו, וּלהתנער משלל ההתחייבויות העסקיות, כמו שותפו להוראה ולמו"לות שמחה בן-ציון למשל, שיצא אז מאודסה ליפו, אבל הוא כבר ידע היטב של אודסה העברית לא תהיה תקומה. הוא ידע שמרכז זה, ששִׂגשג בעבר והוציא מִקרבו את מיטב הספרות העברית בת הזמן, יהיה בתוך שנים אחדות כלא היה. שירו מאותה עת – "על כֵּף ים-מוות זה"   (תרס"ו) – הוא אמנם שיר סימבוליסטי חידתי ועמום, אך לא קשה לזהות בשתי הסטרופות הראשונות שלו – מבעד למעטֵה הערפל – את פרשת ה"פוטיומקין" והפגזת נמל אודסה על-ידי האָנייה המורדת, כמו גם את אודסה העברית, שבּהּ שגשגו בעבר הברוש והארז, ועתה האזוב והעזובה מתפשטים בה בכל אתר ואתר. בדד ניצב לו מגדל האור (הריהו אחד-העם שלכבודו נכתב השיר), וּמאיר על השממה, "וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה: / 'לְמִי וְלָמָּה?'" . מול העיר הבוערת תיאר ביאליק את האל בדמות קיסר עוטה פרפוריה * (אדרת ארגמן), יושב על כיסאו ונוקם בעמו, כמו נרון הרודן שניגן מול רומי הבוערת. דומה שאין דברי כפירה עזים מאלה בכל השירה העברית שנכתבה מאז ועד עתה: וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ? וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים: אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ! ......וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׁוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה. * על השימוש במילה "פרפוריה" בתיאור האל היושב מול האש: ביאליק, שחשב ודיבר ביידיש, בחר לא אחת לשבץ בשיריו מילים עתיקות ובעלות "פטינה של יושן", שנתגלגלו מן היוונית לעברית העתיקה, ומאוחר יותר גם ללשונות אירופה, ובהן אל לשון יידיש, נשתקעו ביידיש, ועתה הן חוזרות אל העברית בלבוש חדש ומחודש: כך, למשל, נכתב בגרסה ביידיש של "הקיץ גוֹוע" (תרס"ה): "דער זומער שטאַרבט אָפּ אין גאָלד אוּן אין פּורפּור " (תרגום של "הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם / וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן" של המשורר הצעיר נתן גרינבלט-גורן, שביאליק עבר עליו בקולמוסו). ובאותה שנה עצמה, כתב ב" מגילת האש ": "הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?" . "פּורפּור" ( 'ארגמן' = 'purple' ) היא מילה רגילה ויום-יומית, בעוד ש 'פרפוריה' ( 'גלימת ארגמן' ) היא מילה נדירה, הדורשת עיון במילון היסטורי.. אותו שיר ( "הקיץ גוֹוע" ) מסתיים במילים "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה" , לתיאור הוויה חדשה ופרולטרית, שהורידה את המציאוּת מגובהי שמים אל מעמקי המרתף (ומבוססת על שיר העם ביידיש " אף ברי" , שבו נאמר כי לאחר החג יש צורך לרוץ לשוק ולקנות בולבוסין , אף-על-פי שהכסף אזל – " בולבעס מוז מען קויפן, / און קיין געלט איז אַלץ ניטָא" ). לעומת זאת, בשיר הילדים "בגינת הירק" מתואר " בֻּלְבּוּס הָאֶבְיוֹן " ש" בָּא לִרְקֹד, בִּמְחִילָה, / הוּא עַל כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ ". כאן בחר ביאליק במילה שמקורה ביוונית ונתגלגלה לשפות אירופיות רבות (כגון המילה bulb = 'פקעת' באנגלית), ובאמת יש לה בני משפחה רבים, ובהם ה 'בולבעס' מלשון יידיש. באמצעות מילה זו, עורר ביאליק את ההוויה המזרח-אירופית, שבה בולבוסין הם מאכלם של עניים, והפך את המילה בגלגולה שביידיש לסמל הגלות והדלות (כאילו הייתה לשון יידיש "קרוב עני" במשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).

( תמלול עיקרי השיחה בהמשך הדף ) שודר: גלי צה"ל - " בוא שיר עברי " עם פרופ' זיוה שמיר על שירי הזמר של נתן אלתרמן 5/7/2025 עורך ומגיש יורם רותם מובא כאן באדיבות גלי צה"ל , כל הזכויות שמורות לחצו להאזנה לתוכנית: האזנה גם באתר גלי צה"ל ) ( מקור נוסף להאזנה - OMNY.FM ) התוכנית הוקלטה ב גלי צה"ל והיא מתפרסמת כאן אצלנו ב אתר מב"ע  עם תמלול עיקרי השיחה: אלתרמן והים אלתרמן הגיע לארץ בשנת 1925 לאחר שהוא נדד עם הוריו בערים רבות (ורשה, מוסקבה, קישינב). אבל כשהוא הגיע לתל-אביב זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה ים; וליד הים – עיר צעירה שהולכת וּגדלה מיום ליום. הוא התאהב מִמבט ראשון – גם בַּים וגם בָּעיר תל-אביב – שהייתה בת-גילו (הם נולדו כמעט ביחד), והאהבה הזאת פרחה ונמשכה עד סוף ימיו. הוא בחר פעמַיים לגור ליד הים: לאחר נישואיו, הוא גר בִּרחוב הגליל (שזה היום רחוב מאפוּ), ממש קרוב לְחוף הים, ואחר-כך – אחרי תקופה שבה התגורר ברחוב בן-עמי, לא הרחק מכיכר דיזנגוף – הוא עבר עם רחל אשתו ותרצה בתו לדירה קטנה בִּשְׂדרות נורדָאוּ, שוב בקרבת הים. גם החברים שלו, המשוררים מֵחבורת "יחדיו" , שלונסקי ו לאה גולדברג , בחרו לגור ליד הים, ול"ג כתבה בשנת '38 מחזה בשם " ים בחלון" . זה מראה שהים, גם כפשוטו, ולא רק כשם-נרדף למערב וּלתרבות המערב, מילָא תפקיד חשוב בחייהם. זה לא היה אצלם רק מטפורה או סמל לַכּמיהה שהייתה להם לפרוץ את הגבולות אל העולם הרחב. כשאלתרמן חזר מִצרפת עם דיפלומה של אגרונום, הוא החליט לעזוב את החקלאות לטובת הספרות, והתפרנס בהתחלה מעבודות תִּרגום. הוא תִּרגם, למשל, את הספר " רֶדי הזקן ", רומן לבני הנעורים (Masterman Ready) של פרדריק מַרְיָאט ( Maryatt ) . שממנוּ הוא למד הרבה על אורַח החיים של יורדי הים. הוא כתב שירים רבים על הים, על ספינות, על ספנים, בעיקר פזמונים ושירי ילדים, אבל אפילו היצירה הגדולה האחרונה שלו שנקראת "המסכה האחרונה" – נפתחת על סיפון של אנייה והגיבור שלה נמלט לים. למעשה כבר בשנת 34', כשהוא חזר מהטכניון בצרפת, הוא כתב פזמון בשם "קשה להיות ים" , שמתאר את ים תל-אביב עם מוכרי הגזוז והאסקימו, הסירנות של המצילים והמצילים שנתלים על הכתפיים של הבחורות היפות. אותו משורר שלמד אגרונומיה והתכוון להיות איש אדמה למעשה נמשך לא רק לאדמה אלא גם לים. הוא שר "אנו אוהבים אותך מולדת" , אבל גם אהב את הים בכל המובנים של המילה "ים". שיר הספנים [לדרך ספן, הים לפניך] (1936) זהו אַחַד הפזמונים האהובים עליי במיוחד. הוא נכתב ב-'36 לרגל הקמת נְמַל תל אביב (אך ה"נמֵל" אינו נזכר בו בכלל). זהו שיר עידוד לספן העברי שיתחיל לנַפֵּח את המפרשים ואת שרירי החזה ויֵצא אל מרחבי הים שנפתחו לפניו. עד אז לא היו בין תושבי הארץ ספנים. ספן, ומה גם רב-חובל, היה מקצוע חדש. במילים " הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם " יש הד רחוק של הפסוק " וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם ", אבל מתוארת כאן עבודה חילונית, בלי ציפייה לעזרה מן המרומים, מההשגחה העליונה. הפתיחה של ספר בראשית מהדהדת כאן כי מדובר ב"מעשה בראשית": זהו רגע הקמת הנָמֵל העברי ה ראשון בעיר העברית הראשונה , שממנו יוצאות הספינות הארץ-ישראליות הראשונות אל מרחבי הים הפתוח. המילים " אִם לֹא יִבְגֹּד לִבֶּךָ " הן מילים מורכבות שלא נוכל לצלול לתוכָן. אני אומַר רק שהסיפור על יונה הנביא מלמד אותנו מה קורה באנייה בעת ההפלגה בים כשהסולידריוּת של הימאים מתפוגגת, ולבסוף הם אפילו משליכים לים את הנוסע שנרדם ביַרכְּתי הספינה. אלתרמן רומז בשירי הים שלו (ואת זאת הוא למד מהרומן " רֶדי הזקן "), שהמסע בים הוא עבודת צוות מאומצת שמבוססת על ערבות הדדית, ואין בה מקום למשתמטים. הוא האמין בסינרגיה – בתוצאה שעולה על סכום מרכיביה – כמו בְּקיבוץ, למשל, או כמו בהפלגה בלב ים (או, להבדיל, בתזמורת, בתאטרון או בקרקס). במילות הסיום של השיר " הַדֶּרֶךְ עוֹד רַב , רַב, רַב " מהדהדות המילים של ביאליק: " קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר [...] / עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב ". ויש להזכיר שבמקורות העבריים "יורדי הים" בדרך-כלל נזכרים ביחד עם "הולכי מדבריות". אלה ואלה נזקקים לתעוזה גדולה כי הם יוצאים למקום שהוא בעצם "no man’s land" . אלתרמן קרא כאן לספנים להעז לצאת אל הים כדי להרחיב את הגבולות של המדינה שבדרך, ולשוב אחר-כך אל נְמַל הבית עם מִטען עשיר – גם חָמרי וגם רוחני. הוא רמז שלא צריך להיות "עם לבדד ישכון", ועל-כן סיים, את השיר במימרה זרה. על בְּסיס הפתגם הלטיני: " המזל אוהב את האמיצים ". "Audaces fortuna iuvat" (אֶאוּדָאקֶס פוֹרטוּנה יוּבַאט), הוא שינה ואמר: " זְכֹר נָא / כִּי אֶת הָאַמִּיצִים אוֹהֵב הַיָּם ". שיר הספנים - באנייה קוראים לי דב המים (1936) נעבור ל "שיר הספנים" שנכתב גם הוא ב-36' לרגל הקמת נְמַל ת"א, ה"נמֵל העברי הראשון". ביישוב ראו בזה סימָן לכינון הריבּונוּת היהודית בארץ ישראל. משוררים לא מעטים שרו עליו בהתלהבות גדולה. אלתרמן התעקש לקרוא לנמֵל "נָמָל", כמו שהוא הורגל בִּנעוריו, ואפילו שלח בקשה לוועד הלשון העברית לבטל את המילה "נמֵל", והוא חיבר על כך פזמון בשם " לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה " . אגב, מקור המילה ביוונית, כמו מילים רבות שקשורות בספנות (limnos או limen זה גבול [וגם כיום אנחנו משתמשים במילה " לימינלי " במשמעות " גבולי "] והרי הנמֵל הוא גבול, הוא נקודת המפגש בין הים ליבשה). בַּנוסח המאוחר של השיר שנכתב בשביל המופע "צץ וצצה", אלתרמן המיר את השם " בתיה " ב "מִרְיָמָה" , ולספנים המלוחים ממי הים הוא קרא "שבט ממולח" (ויש כאן כמובן התחכמות שהרי " ממולח " וּ "מפולפל" הם תארים שהעברית נותנת לתלמידי-חכמים חסרי שרירים שיושבים כל היום על ספסלי הישיבה, ולא למלחים שריריים שיוצאים ללב-ים). וההרמוניקה היא כמובן הגרמושקה – המפוחית שבה מנגנים הספנים ברוב שירי הים. צריך לצלצל פעמיים – (1939) הים נזכר כאן פעם אחת בלבד בשורה השנייה, וּבכ"ז אני רואה בו שיר ים מובהק וּמוותרת בצער על השמעת שירי ים נפלאים אחרים של אלתרמן. כמו השיר הקליל "קשה להיות ים" או השיר הידוע "על אם הדרך" – שיר המעפילים שפרסם אלתרמן שנה לפני קום המדינה, על בסיס שיר עממי ביידיש). מדוע זהו שיר ים מובהק? אז קודם כול, הגיבורה שיושבת כל היום ותופרת גרה ממש על חוף הים (כתובתי, היא אומרת, הגליל מספר שתיים). מספר שתיים ניצב ממש על קו המים, אבל הספרה שתיים רומזת גם לַמעמד של האישה בשיר. היא בסכ"ה "מספר שתיים", ברירת מחדל, לְגבר שמגיע אליה, כך הוא אומר, "כֵּיוון שעברתי ברחוב" . גם אלתרמן התלבט כידוע בין שתי נשים. אבל יש כמובן גם סיבה נוספת, אקטואלית. הספרה "שתיים" רומזת שהתופרת גרה בחדר שכור כדיירת-מִשנה. בשנות ה-30, כשפליטים רבים הגיעו ארצה, הייתה מצוקת דיור בת"א, וצלצול כפול בדלת אותת לבעלי הבית שהאורח שעומד מאחורי הדלת בעצם מחפש את הדייר שלהם שמתגורר בַּחדר הַשָּׂכור. אז גיבורת השיר היא ככל הנראה רווקה לא צעירה שהגבר נטש אותה, והיא נשארת לבד. השמים מתקדרים. גלי הים נוהמים. זהו שיר על אישה בלי "אופק ציפיות", שהפְּרֵדה מן הגבר הגיעה אליה שהגבר נטש אותה במפתיע, וּמאז היא יושבת בין כותלי הבית ומחכה לשובו, מוכנה לקבל אותו בלי סימני שאלה. אם תרצה זהו סיפור האודיסאה של הומרוס במוֹדוּס נמוך, כשם שבאחד השירים המוקדמים שנגנזו תיאר אלתרמן קבצן עיוור ששר ברחוב כמו הומרוס. התופרת בשיר הזה איבדה את נעוריה. היא תופרת ותופרת כמו פנלופה, אשת אודיסאוס, שישבה וארגה ואחר-כך פרמה, כדי לשמוֹר אֱמוּנים לַגבר שיצא אל הים. האם התופרת בשיר תתאחד יום אחד עם הגבר שעזב אותה ויצא אל הים? האם היא תישאר לבד ליד הים שנוהם בלי הרף והגבר שהפליג למרחקים לא ישוב? זהו אחד הפזמונים העצובים בשירה העברית. אין כאן טרגדיה נוראה. אף אחד לא מת, אבל העצב בשיר הזה כוסס את הלב. זהו שיר ארכיטיפי על גבר שיוצא אל העולם הרחב, ואישה שנשארת בבית ומחכה לו עד כְּלוֹת (כמו במחזהו של אלתרמן "פונדק הרוחות" ). נאום תשובה לרב חובל איטלקי השיר הפטריוטי של וולט ויטמן "O Captain! My Captain!" מהדהד בשיר הזה אם כי השיר של אלתרמן איננו שיר עצוב כמו המקור, אלא שיר תהילה שמסתיים בנימה אופטימית במילים "לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!". השיר נכתב לאחר שהגיעה  ספינת המעפילים "חנה סנש" לחוף נהריה בסוף דצמבר 45'. כמאתיים וַחמישים מעפילים נישאו על גבם של אנשי פלי"ם [הזרוע הימית של הפלמ"ח] והועלו על החוף בעכו. הם פוזרו תיכף ומייד ביישובי הסביבה, כדי לסכל את המצוד הבריטי שניסה ללכוד אותם וּלהחזיר אותם לאירופה. אומרים שאַנסלדו, רב החובל האיטלקי של האונייה "חנה סנש", נשא נאום נרגש בקיבוץ יגור, ואלתרמן שהגיע בהזמנת חברו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, החליט לכתוב את השיר כנאום תשובה לאנסלדו. אבל יש היסטוריונים שמפקפקים אם אירוע כזה בכלל קרה. מכל מקום, הפרסום של השיר עוכב בִּשבועיים על ידי הצנזורה הבריטית, ולכן הוא נדפס בָּעיתון ביום שלישי באמצע ינואר 46', ולא ביום שישי, כמקובל. ברגע שהתירו את הפרסום, עורכי עיתון " דבר " החליטו שכדאי לא להשתהות ולהעלות את המוראל בקרב הלוחמים והעם כולו לפני שהצנזור יתחרט. מדוע צונזר השיר? קודם כול, בעיצומם של איסורי ההעפלה, השיר יוצר בברכה מוצהרת "לְחַיֵּי הַסְּפִינוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ!" , ובז כביכול לכל הכללים והאיסורים. השיר אף מנבא שעל המבצע הזה עוד יסופר " בְּשִׁיר וְרוֹמַנִים ", וששמו של רב-החובל אַנסלדו ייכנס אל ספרי ההיסטוריה. יתר על כן, בשיר כלולה גם נבואה שהתגשמה כשנתיים וחצי לאחר פרסומו - הקמת המדינה . שירו של אלתרמן מדבר על המדינה כאילו היא כבר הוקמה: "וּנְסַפֵּר לְךָ אָז כִּי פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים. / כְּבָר מִזְּמַן נִפְתְּחוּ, חֵי שָׁמַיִם!" . לא פלא שהצנזורה אסרה את פרסום השיר, וזה פלא גדול שהיא התירה אותו לפרסום כל כך מהר. הנערים הספנים השיר נכלל בְּתכנית של תיאטרון "לי לה לו" מִשנַיים בנובמבר 1950, חודשים אחדים לאחר שביצעה אותו לראשונה אוהלה הלוי, חברת הצ'יזבטרון. הוא נעשה פּוֹפּוּלרי אחרי שחידשה אותו עפרה חזה בשנת 84'. השיר מתאר את המלחים העבריים שיוצאים אל הים (בים הם מתגעגעים ליבשה וכשהם בבית הם מתגעגעים לגלי הים). וּלְמה או לְמי הם מתגעגעים במיוחד? לאותה נערה עם צמות שמחכה להם על החוף (כאן נתן לה אלתרמן את השם הארץ-ישראלי המובהק " יעל " החורז ב" ישראל "). ברבים מהשירים הוא נהג להזכיר עלמה בת עשרים ושתיים, כמספר אותיות העברית. כך רמז הוא שמדובר בְּעיר עברית , בְּנמֵל עברי וּבְימאים עבריים . מצד אחד, השם יעל הוא שם צברי טיפוסי (בגולה הרי לא היו בנות בשם "יעל"). מצד שני זהו שם כנעני, עברי אבל לא יהודי (יעל הרי הייתה אשת חבר הקיני, והקינים הם כנענים). כך רמז אלתרמן לָאופי הדו-סטרי של הימאוּת. מצד אחד, מדובר בעניין אוניברסלי, שמאַחֵד את העולם כולו, ומצד שני, מדובר כאן בִּנמַל הבית, שנותן למדינה הצעירה פתח אל העולם הרחב. כשהארץ הייתה תחת שלטון זר, בימי המנדט, גורשו ממנה המעפילים, וּלאחר הקמת המדינה נעשָׂה הנמֵל שער לעליית ההמונים שהגיעו אחרי המלחמה והשואה מכל הגלויות. זהו לכאורה שיר אהבה פשוט לים ולאהובה שעל החוף, אך גם שיר לאומי עם רעיונות אקטואליים והיסטוריוסופיים עמוקים. זֶמר מפוחית (1956) את "זֶמר מפוחית " כתב אלתרמן בשנת '56 והוא נעשָה פוֹפוּלרי ב-'65 כשהוא שולב במופע "שוּק המציאוֹת" , בביצוע יונה עטרי ואִילי גורליצקי בעקבות ההצלחה הפנומנלית שלהם ב "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של גרונימן ואלתרמן, באותה שנה הוציא אלתרמן את קובץ שיריו האחרון "חגיגת קיץ" , שבּוֹ תיאַר נערה מעיֶירת פיתוח שנקלעת לתל-אביב ובקושי נחלצת ממציאוּת עבריינית חסרת מצפון. אלתרמן, שהיה בין אנשי הרוח המעטים שלִיווּ באהדה את ההתאקלמות של עולי צפון אפריקה בארץ, הרגיש שהמציאוּת הדמוגרפית החדשה מביאה אִתה גם תמורות מרחיקות לכת בתחומי התרבות, במקביל למועדוני הזֶמר שהוקמו אז ביפו בסגנון הטבֶרנות היווניות, שבהן שרו לצלילי הבּוּזוּקי ("כליף", ה"חמאם", "עומאר כיאם", "אריאנה", ועוד), התחיל גם אלתרמן לשלב בשירי הזֶמר שלו מוטיבים ים-תיכוניים ומילות עגה בערבית. זהו דוּאט, שפותח בדברי הגבר – איש-ים שיש לו "אשת חֵיק" בכל נמֵל. יש לו גם רומן רב-שנים עם מִרְיָמָה הנאמנה שמחכה לו בִּנמַל-הבית, וכבר נמאס לה לשמוע את ההבטחות שלו שהוא יקנה לה טבעת והיא תהיה יום אחד אשתו החוקית. אגב מרים הוא שם מתאים לשיר-ים, בעקבות מרים אחות משה ששרה את "שירת הים" . מעניין שדווקא השיר ה"ים-תיכוני" הזה, שמושר על רקע הטברנות של יפו, מבוסס בעצם על מוטיב משיר גרמני, השיר "לורליי" של היינה , שאלתרמן התכתב אתו לא פעם בפזמונים שלו. " לורליי " פותח במילים " אינני יודע מה קרה לי שאני עצוב כל כך " וכך גם הפזמון אצל אלתרמן (" מה קרה לי, השד יודע "). האגדה על לורליי מספרת על בתולת-ים שהשירים שלה מפתים את הספנים, כמו הסירנות מהמיתולוגיה היוונית ומטריפים אותם עד שהם שוקעים בַּמצולות. את הפזמון הזה כתב משורר בוגר ומפוּכּח, שנהג להשׂתרך מבית-הקפה "כסית" בדיזנגוף עד לביתו שבִּשְׂדרות נורדָאוּ ליד הים בהליכה מתנודדת של ספּן שיכור, קרוע בין "אשת חיק" ל"אשת חוק" . בשיר מתואר איש-ים שמבקש לברוח מִסבך ההתחייבויות שלו כלפי הנשים שבחייו ומספר על התמכרות שלו לבקבוקי היין שהוא מגיר לקרבו בכל המסבאות, ונדמה לי שאלתרמן כתב בו גם על מצבו האישי: על הרצון לברוח מכל החובות וההתחייבויות שהעיקו עליו וגזלו באותו הזמן ממנו שעות שֵׁינה. ביצירות רבות מאותה עת הוא מדבר על רצון לברוח מהמציאוּת האישית, המשפחתית, בנושאי פרנסה ובריאות, פואטיקה ופוליטיקה. הצרות באו בצרורות ומיררו את חייו. קונצרטינה וגיטרה (1965) לאחר שחבֵרוֹ של אלתרמן, הבמאי שמואל בּוּנים, ראה את ההצלחה האדירה של המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" , הוא יזם בשנת 65' את המופע המוזיקלי "שוּק המציאוֹת" . באותה שנה, כבר הזכרתי, פִּרסם אלתרמן גם את ספר שיריו האחרון וכל היצירות היצירות המאוחרות חָברו לתופעה מעוררת השתאות (לנוכח מצב בריאותו הלקוי של אלתרמן). זה היה מופע מרהיב-עין של זיקוקי דינור שהאיר באותה שנה מאופק אל אופק את שמיו של המשורר-המחזאי רגע לפני בוא השקיעה והחשֵׁכה. זה נכתב גם בין שתי המִתקפות של נתן זך  על אלתרמן , מלך המשוררים, מתקפות שנועדו להוריד אותו מכס המלכות ולרשת את הכתר שעל ראשו. הפזמון "קונצרטינה וגיטרה" הוא דואט קומי של גבר ואישה, שניהם עובדי נמֵל ותיקים (הוא פקַּח מכס והיא סניטרית). שניהם כבר לא באביב ימיהם, אבל ניכר שמתנהל ביניהם רומן עדין ומאופק, שמתאים למצבם הלימינלי (שעל קו הקץ). כבר אמרנו שלימינלי ונמֵל זה מאותו שורש יווני. הם שרויים בערוב ימיהם, בשעת בין הערביים, והמִבנים שבהם הם עובדים בנמֵל ניצבים על גבול היבשה והים. כשהם עוזבים את מִבני הנמֵל האפוֹרים – את בית המכס ואת הקרנטינה – בסוף יום העבודה הם "מִתְיַשְּׁבִים בִּשְׁנַיִם" ומנגנים, כל אחד על הכלי שלו שמבטא את אישיותו. כמו ב"זֶמר מפוחית" יש כאן אווירה ים-תיכונית. השיר ששר מר זָבָּארה בליווי גיטרה, מכוּנה כאן " בַּרְקָרוֹלָה " – BARKAROLA = כשמם של שירי העם שמושרים בְּמִפְעָם מתון בפי הגוֹנדוֹליירים שמַשיטים בסירה זוגות אוהבים, וקצב השירים שלהם חופף את המקצב של תנועת המשוטים (גם הזוג שלפנינו שר במתינות רבה ובמשקל סדיר, אך אופיהּ הרומנטי של ה -BARKAROLA , הייתי אומרת, אינו מתיישב  בדיוק עם התוכֶן האנטי-רומנטי של השיחה שלהם). וכשאתה שומע על מה מדברים פקח המכס והסניטרית (" הוּא סִפֵּר לָהּ עַל מִסֵּי הָעֲקִיפִין" , והיא סִיפְּרָה לו " עַל כָּל מִינֵי כּוֹלֵרָה / שֶׁל קוֹלִיטִיס וְחָרָרָה ") עולה בך הרהור שאלתרמן, שהרגיש שהוא על קו הקץ, כל חייו עברו לפניו כמו סרט מהיר, והוא נזכר למשל באהבתם ה"מוזרה" של הוריו: אביו –איש-רוח מלא esprit שחיבר שירי-ילדים וניהל סמינר לגננות ואִמו – מרפאת השניים יבשה כחרס הנשבר. על מה דיברו הוריו בין הערביים, כשנחו מעמל יומם? האִם נהגה בלה אלתרמן לספר לבעלה על חומרי ההרדמה, האִלחוש והאביזרים הדנטליים שקנתה למִרפאה? ואולי הוא הרהר על עצמו: מה היה עולה בגורלו אילו שמע בקול הוריו ועסק באגרונומיה? האִם בסוף יום עבודה מתיש הוא היה מספר לאשתו על חומרי הריסוס שבהם השתמש? על הכימשון ועל שאר מחלות הצמחים שאותן הוא צריך להדביר? זהו שיר מצחיק ועצוב, רך וסוער, על אהבת סתיו לימינלית "בין הערביים", בנמֵל שליד הים, רגע לפני שהאופק מחשיך. ספני שלמה המלך את השיר כתב אלתרמן ל "ספר התיבה המזמרת ". זהו ספר שירים לילדים וְלִבני-הנעורים שיצא ב-58' בשנת העשור למדינה. ב-57', כשאלתרמן חיבר את השיר, המדינה נכנסה לשותפות בחברת הספנות "צים", שהייתה עד אז בבעלות הסוכנות ועוד כמה גופים. לכאורה זהו שיר הלל למדינה הצעירה שכבר יש לה נמֵל וחברת ספנות ממלכתית, והיא מקושרת עם כל העולם כמו בימי האימפריה הגדולה שבנה שלמה המלך. אבל לשם מה הספנים שרים " עציון גֶבֶר, עציון גָבֶר "? נכון, בתנ"ך יש שתי גירסאות לעיר הקדומה הזאת שבמפרץ אילת, אבל בשביל מה הם מקפידים על דקדוקי עניות כאלה? זה הרי מתאים ללמדנים בבית המדרש, ונשמע כמו בדיחה. אורי זוהר היה נשוי אז לאילנה רובינא שביצעה את השיר, ויכול להיות שאז כששמע " עציון גֶבֶר"="עציון גָבֶר" הבשיל אצלו הרעיון של המערכון המבריק על חידון התנ"ך – על גֶפֶן במובן גָפֶן . אבל מאחורי דקדוקי העניות האלה מסתתר רעיון היסטוריוסופי חשוב ועקרוני, אפשר להוסיף ולומר גאוני. אלתרמן הבין שאלמלא נשאר התנ"ך ספר קדוש שאסור לשנות בו אות ואפילו תג אחד או סימן ניקוד אחד, ואלמלא נעשתה העברית "לשון קודש" שאסור היה לדבר בה בענייני חולין, לא היינו חוזרים לארץ וגם לא היה קם צי עברי כבימי התנ"ך. אם העברית הייתה שפת דיבור, השפה של שוק החיים, בכל תפוצה היו מדברים ניב עברי אחר, והיו נוצָרים עשָׂרות ניבים של עברית, לפי התקופה והמקום. העברית הייתה מתפוררת, ויורדת מעל במת ההיסטוריה כמו כל השפות הקדומות. בזכות העובדה שהיא קפאה והתנ"ך נחתם, ואסור היה להוסיף או לגרוע ממנו אפילו קוצו בן קוצו של יו"ד, העם וכל נכסי התרבות שלו לא התפוררו ולא התמוססו. במילים אחרות, נס גדול קרה לעם שבתנ"ך נשמר כל תג, ומשום שהעברית נשארה כמות שהם (והיהודים דיברו יידיש, לדינו, יהודית ערבית וכו') אפשר היה להעלות לארץ את כל קהילות ישראל וּלהפיח רוח חיים בשפה הקפואה. עכשיו ניתן היה להפשיר אותה ולהכשיר אותה לחיים חדשים, שיש בהם גם חקלאות ותעשייה, גם תעופה וספנות. בלי התנ"ך והעברית זה לא היה קורה.

יום שני, 14.7.25, בשעה 18:30, אולם קאמרי 3 קוד הטבה 50% הנחה 45 ₪ ( במקום 90 ₪ ) נא לציין בקופת התיאטרון או באתר קוד הטבה: 5024 לחצו לדף רכישת הכרטיסים באתר הקאמרי התיאטרון הקאמרי בשיתוף אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יערכו אירוע ספרותי לציון 30 שנים לפטירתו של המשורר דוד אבידן.   דוד אבידן , יליד 1934, משורר, סופר, צייר, תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי. אבידן עסק ביצירתו בבלות ובמוות לצד חיי נצח, עתידנות ומין. שיריו התאפיינו בהרחבת גבולות השפה, כמו כותרת השיר "אֲדַמִּלָּה" שנחקק על מצבתו.   דברי פתיחה: צביקה ניר, משורר, סופר, יו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל.  מנחה: ד"ר גלי מיר תיבון , סופרת. בהשתתפות: פרופ' זיוה שמיר – פרופסור אמריטה לספרות עברית באונ' ת"א, חברה יועצת באקדמיה ללשון העברית. פרופ' רפי וייכרט – פרופסור מן המניין לספרות עברית באונ' חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך אורנים, מתרגם, משורר, מסאי ומו"ל. פרופ' איבון קוזלובסקי – פרופסור מן המניין, ראש התוכנית הבינתחומית לתואר שני בתרבות וקולנוע באונ' חיפה, חברת האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה, מרצה להיסטוריה, משפט וקולנוע. שרית ישי לוי – סופרת ועיתונאית, מגישה פינות תרבות ופנאי, שיחקה בתיאטרון ובסרטים. דרור קרן – קריאה. אלי גורנשטיין – שירה.   תמיר לייבוביץ' – פסנתר. עורכים ומפיקים: נירה תובל, אבי גז קוד הטבה 50% הנחה 45 ₪ ( במקום 90 ₪ ) נא לציין בקופת התיאטרון או באתר קוד הטבה: 5024 משך האירוע: 90 דקות

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890