במלאת 40 שנה למותה בטרם עת על תקופתה של יונה וולך יונה וולך , המשויכת לאותה משמרת של משוררים, שבָּהּ כתבו ופעלו מאיר ויזלטיר ו יאיר הורביץ , שהחלו דרכם בשנות השישים, הגיעה ל"רפובליקה" הספרותית לאחר שכבר נתבססו בה שלוש משמרות של שירת נשים, לכל פחות. כידוע, ראשיתה של שירת הנשים העברית ביצירתן של משוררות שהגיעו ארצה בשנות המלחמה והמהפכה, לעִתים בלא ידיעה מספקת של הלשון העברית ותרבותה, כדוגמת רחל , אלישבע ו אנדה אמיר . כינויה של משמרת זו בפי ביאליק (" מקהלת בנות מרים ", והכוונה ל" orchestra " הקרוי בימינו " תזמורת ", ולא ל" chorus "), כבשיר " מקהלת נוגנים ", שחיבר ביאליק לילדים, גרמה בשוגג לביסוסם של כמה משפטים קדומים על שירת הנשים, בכלל, ועל שירת רחל בפרט. בטעות נתקבעו תדמיות שרווחו בציבור שנים על גבי שנים, והן: ששירת נשים היא ליריקה צרופה – טבעית, נעימה והרמונית; ששירת נשים היא ענייה וענווה, צנועה ומצטנעת; ששירת נשים היא בעיקרה שירה של שרטוטים חטופים ושל ריטוטי רגש, ולא שירה אינטלקטואלית, הנצרפת במחשבה ובהיגיון. המשפטים הקדומים הללו על שירת הנשים, שהתאימו בדוחק לאותה " מקהלה " של " בנות מרים " מן המשמרת הראשונה, בוודאי שלא התאימו למשמרת השנייה של המשוררות המודרניסטיות מאסכולת שלונסקי-אלתרמן , כגון לאה גולדברג ו יוכבד בת-מרים , שהעמידו שירה אמביציוזית ונוקבת, שקנתה לעצמה תיכף ומייד מקום של כבוד ב"כותל המזרח" של השירה העברית. לצִדן פעלו משוררות "ילידיות" כגון אסתר ראב , שהצטיינה בשירת הטבע שלה, ו מירי דור , אחותו של רטוש שחיברה שירה פמיניסטית, מתריסה ונועזת, נועזת מזו של עמיתיה הגברים (מירי דור הייתה משוררת "ילידית" יוצאת-דופן שהייתה מרדנית רדיקלית וכלל לא צנועה ומצטנעת, אך היא נפטרה בעלומיה ונשתכחה מלב). ספק אם נשים אלה, שהנונקונפורמיזם שלהם היה אינטלקטואלי ולא אינסטינקטואלי, היו בכלל מוכנות לכך שיצירתן תיכלל באסופה של שירת נשים. הן ראו עצמן במרכז המערכת, אחיות שוות זכויות וערך לאותם עשרה אחים, שנתקבצו בפונדק המודרניסטי, ולא כמי שנועדו לשמש בתפקיד שולי וטפל. 1 דור המאבק לעצמאות לא העמיד יוצרות בולטות בתחומי השירה, ומעט הנשים שנסתפחו באותן שנים למעגל הכותבים, פנו לכתיבת סיפורת ולעיתונאות. ייתכן שנשים קלטו אז בחושן הבריא, שבצל ענפיה הכבדים של שירה מרקיעת שחקים כשירת שלונסקי ואלתרמן, יכולות לצמוח רק פטריות קטנות וחיוורות. וכך היה: בעוד משוררי הדור מתאמצים להיחלץ מסכנת החיקוי, שגימדה את שירתם, מעט הכותבות שפנו אז לחיבורם של שירי-זמר קלים, שיכפלו עד לאין-קץ צירופים טיפוסיים משירת הדור הקודם, שרק הלחן החדשני והמעודכן מציל אותם לפעמים מחרפת האפיגוניות. שירת נשים עברית קיבלה מפנה נוסף רק עם הגל החדש של סופרי ' לקראת' , שהחלו לפרסם ולהשפיע בשנות החמישים, כשהבולטת בין משוררות הגל הזה היא דליה רביקוביץ (היתר לא ביססו לעצמן מעמד במרכז המערכת). דליה רביקוביץ גילתה אמנם מראשיתה זיקה מוכחת ומודעת לשירת לאה גולדברג, בת המשמרת הקודמת, אך גם העמידה פואטיקה ייחודית משלה, אירונית פחות מזו של בני-דורה יהודה עמיחי ונתן זך, אך אולי נועזת יותר בקֶשֶׁת החוויות המשמשות לה תשתית ובסיס. פואטיקה זו משיקה בתחומים אחדים לזו של בני-דורה, ובעת ובעונה אחת גם מפליגה למחוזות אחרים, מסוכנים ואינטרוברטיים יותר, העשויים להיראות זרים ומוזרים בעיני זר לא יבין. יונה וולך שייכת למשמרת הרביעית, שהחלה להופיע באכסניות הספרות של שנות השישים. שירת נשים כבר לא הייתה אז תופעה יוצאת דופן, ודומה שמספר הכותבות דמה למספר הכותבים. אבל תופעה "אנדרוגנית" כשירת יונה וולך הייתה אפילו אז עניין חדש, ש"הדהים את הבורגנים" ונראה יוצא-דופן גם בעיני הנונקונפורמיסטים שבין בני הדור. הדי המרד האנטי-אלתרמני כבר שככו אז, וטרם הופיעו כרוזיו של הגל הפוסטמודרניסטי, שהודיעו מקץ דור בריש גלי על מבוכה מינית ועל שבירת כל איסורי הטאבו המקובלים. הימים היו ימי ה"חיפושיות", הגלולה, גילוי החופש המיני, "ילדי הפרחים": יונה וולך הפגינה בהתנהגות החוץ-ספרותית שלה ובכתיבתה אותה אגוצנטריות פראית וחסרת-מעצורים, שעוררה במתבונן חיוך של השתאות, מבלי דעת שהוא צופה בנר ההולך וכלה במהירות מחרידה, מאכֵּל את חֶלבּוֹ ודמו ללא חסך. פעם אחת ויחידה ראיתיה באחד מבתי-הקפה ברחוב דיזנגוף, שהיה אז עדיין באופנה. באתי למסור כתב-יד ל גבריאל מוקד , שעשה את שולחנו בבית-הקפה לכעין משרד ומערכת של כתב-העת ' עכשיו' , ועמדה שם יונה וולך, שאת פניה הכרתי מתוך כתב-עת אחר שהחל אז להופיע, עדיין מחייכת, יפה ומרשימה, בדיוקן המודליאני שלה, אך לפתע מישהו הרגיז אותה, והיא לא היססה לרגע והנחיתה על ראשו מכה אדירה בספר שהחזיקה בידה. החיוך סר מעל פניהם של כל הנוכחים. אמרתי "אנדרוגני", ולא התכוונתי דווקא לכך שיונה אמרה שניתן לה שם המתאים לזכר ולנקבה כאחד, ולא לכך ששאפה להיות גבר, כנזכר בביוגרפיה של יגאל סרנה. התכוונתי לכך שבתנופת החוויה הפסיכדלית קורסים כל הגבולות שבין הקטגוריות, לרבות הגבולות שבין המינים, כך טוענים חוקרים בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. דומה שהשמות הנשיים והגבריים, שהעניקה יונה וולך חליפות לגיבוריה ( קורנליה, תרזה, ססיליה ו כריסטינה , מצד אחד, ו יונתן, פרדריק, ז'וליאן ו קסיוס , הם במידה רבה צדדים שונים בפנימיותה, במערך-הנפש של המשוררת. לא במקרה רוב השמות הם שמות זרים ומוזרים, שניקרו ליונה וולך מתוך היגררות אחר הלכי-רוח מילוליים, מלנכוליים ועמומים, שעל גבול התודעה. גם בשירי "החיפושיות", שהיו אז פופולאריים כל-כך ביחד עם אופנת רחוב קארנבי, שובצו לא אחת שמות זרים, לא אנגליים, שהצביעו על נהייה אל הזר והרחוק. כתיבתה הספונטנית של יונה וולך שהעלתה את החומרים ההיוליים ממעמקים ונתנה ביטוי לעולמו הפנימי של היחיד, הולידה שירים אקסצנטריים, שלא ניתן לפרשם בנקל. מפעם לפעם שירים כאלה מתחברים לאיזו מסורת בין-אישית, אך לרוב הם נותרים בגבולות האמירה הסתומה וחסרת-הפשר. באותה עת חלה גם הפריחה המאוחרת של אבות ישורון , וכששאלו את דב סדן שהכיר את אבות ישורון עוד מימי ' מחברות לספרות' , הוא אמר בחיוך, שיחיאל זכור לו כ" טיפוס פריאינטלקטואלי ". כשדחקו בו לפרש את דבריו, אמר סדן: "הוא נולד לפני שנולד האינטלקט". מכל מקום, בשירה האוטומטית, הלא אינטלקטואלית כביכול, מתעלה החד-פעמי למעלה נכבדה, במיוחד כשמתלווים אליו דברים נועזים וחסרי-מעצורים. ואולם, יש ליונה וולך לפעמים שירים כה אקסצנטריים ואגוצנטריים, שממש אינם מתחשבים בקורא או בצורך לערוך קישורים בין-אישיים שייתנו לקוראיה "קריאת כיוון". נודה: במיטבה הכתיבה האוטומטית הזו יפה להפליא, דווקא משום שהיא שוברת את כל הכללים והמוסכמות, ומגיעה אל איזו אמירה פראית ואסוציאטיבית, שכמוה לא נראתה ולא נשמעה בשירה. לפעמים, היא חסרת ערך ומשמעות. דומני שגם לגבי יצירתה של משוררת טראגית כיונה וולך, שהפכה עם השנים למעין גיבורת תרבות, אסור לאבד את אמות-המידה האמיתיות. בשירתה מצויות דוגמאות משני הקצוות: שירים פסיכדליים יפיפיים, כגון ' הו ים, שמים ', ושירים חסרי פשר ונעדרי איכויות אסתטיות, שלמען האמת מוטב היה אילו נותרו במגרה. * יונה וולך השתייכה לדור "ילדי הפרחים", שהֵנֵץ כידוע באמצע שנות השישים על רקע תנועת המחאה של צעירים אמריקניים, רבים מהם סטודנטים במכללות, נגד מעורבותהּ של ארצות-הברית במלחמה בוויאטנם. סגנונם המתירני של צעירים אלה – בשיריהם בעלי התמלילים הסוּרֵאליסטיים ובלבושם הססגוני (שדגמיו וצבעיו נבראו לא אחת בהשראת "טריפִּים" של סמי הזיה) התפשט עד מהרה בכל ארצות התרבות המערבית, והטביע את חותמו בכל תחום מתחומי העיצוב והאמנות. יוזמיה ומקימיה של מהפכת "ילדי הפרחים" בארצות-הברית היו אותם "היפִִּּים" צעירים בעלי דעות אוניברסליסטיות שדגלו בסיסמה הפָּציפיסטית “Make love, not war” ("עשו אהבה, לא מלחמה") . הם הביעו את התנגדותם להשחתת הטבע בידי האדם, ויצאו נגד המסגרות המשפחתיות המסורתיות של בני הדור הקודם. חלקם בחרו לחיות בקומונות, והתנסו בחוויות של חופש מיני, תוך טשטוש הגבולות המגדריים, או ביטולם. צעירים אלה, רוּבּם baby boomers – ילדיהם של בני הדור שהקים את ביתו ואת משפחתו בתום מלחמת העולם השנייה – נהנו מרווחה כלכלית יחסית ומלימודים אקדמיים ראויים לשמם, אך אורַח החיים השמרני וה"מרובע" של אבותיהם לא נשא חן בעיניהם. צעירי הדור האמינו מתוך אוֹפּטימיזם מהפכני שניתן לעשות את העולם למקום יפה וצודק יותר. כתגובת-נגד לתרבות הצריכה התחרותית של אבותיהם הבורגניים הציבו צעירים אמריקניים אלה תמונה אוּטוֹפּית שבמרכזה עולם נטול אלימות, רדיפת ממון ותלות בממשל. בחוף המערבי סב עולמם סביב טקסים פָּגָניים בחיק הטבע ופסטיבלי מוזיקה רבי-משתתפים, עישון מריחואנה והתנסות בסמים פסיכדליים מעוררי הזיות, המשַׁנים את מצב התודעה. המרד בתרבות הסולידית והמקובעת של דור ההורים התבטא כאמור בגידול השֵׂער פֶּרע ובבחירת בגדים עתירי צורות גאומטריות ססגוניות בעיווּתים שונים ומשונים של trompe l'oeil היוצרים אשליית תלת-ממד. היה זה דורם של ה"חיפושיות", ששירם "צוללת צהובה" ייצג במובהק את הצורות הגליות ואת קשת הצבעים הפּוֹליכרומטית של הסגנון הפסיכדלי. ב" צוללת צהובה " – הן בשיר הן בסרט שנשא את שם השיר – האירועים מתרחשים ב- nowhere ואינם נענים לחוקי הכבידה. אפשר להאיץ בהם את מהלך החיים או להאיטם כשמזיזים את מחוגי השעון.2 ככלל, בשנות השישים נולדו תנועות מחאה לא מעטות, שהגיעו עד מהרה גם ארצה, כגון התנועה לשחרור האישה, שנוסדה בארץ על-ידי צעירות אינטלקטואליות אמריקניות שעלו ארצה באותה עת. זו התחילה להשריש בארץ את המסרים הפֶמיניסטיים שלא עמדו עד אז בקנה אחד עם "סדר היום הציבורי" (חברת הכנסת מרשה פרידמן, צעירה יהודה אמריקנית, ממקימי התנועה, הייתה גם הלסבית הראשונה בחיים הציבוריים בישראל שהצהירה על זהותה). צעירי הדור נהנו מיתרונותיה של הגלולה למניעת היריון שנכנסה אז לשוק התרופות וקידמה את המאבק לשחרור האישה. הגלולה שינתה כמובן את מאזן הכוחות בין המינים, צמצמה את הפערים המִגדריים ושינתה את מבנה המשפחה הקונבנציונלי. תמורותיה ניכּרוּ בכל אתר ואתר. כשהגיעו אופנות חדשות אלה ארצה, הייתה מדינת ישראל שרויה בתחושת האֶאוּפוריה שנתלוותה לניצחון ב"מלחמת ששת הימים". בעקבות הניצחון נמשכו אליה אלפי צעירים יהודיים מרחבי העולם, שהזדהו בחלקם עם מטרות "הליגה להגנה יהודית" מיסודו של המנהיג הימני הרדיקלי מאיר כהנא. במקביל, הגיעו ארצה עם גלי העלייה הללו גם צעירים אמריקנים לא מעטים מן האגף השמאלי של המפה הפוליטית, שהביאו אתם הלוך רוח אנטי-מִמסדי שעודד סרבנות גיוס. כתובות הגרפיטי שריססו צעירים אלה, בצד מחזהו של חנוך לוין " מלכת אמבטיה ", עמדו בניגוד לסגידה לצה"ל שפיעמה אז בארץ ובעולם. על רקע האידֵאולוגיות האָנַרכיסטיות שהגיעו לארץ מתרבות המערב בסוף שנות השישים דרך גם כוכבהּ של משוררת פרובוקטיבית כדוגמת יונה ווֹלָךְ, ששברה את כל הכללים והמוסכמות ביודעין ובמתכוון, תוך התנגדות נחרצת לכל השימושים הסטֶרֶאוֹטיפיים הקבועים של מושגי "היפה" ו"הטוב". היא הכניסה לשיריה גילויים של מבוכה מגדרית, התבטאויות טרנס-ג'נדריות, גילויי אלימות, ואפילו סדיזם, ובכך הרחיבה והִקצינה את הנורמות המקובלות בשירת קודמיה. בשירהּ " אם תלך למסע אל.אס.די ",3 היא כתבה לחבר דמיוני או אמִתי: "עוֹדִי שָׁם / מוּל הַחַלּוֹן / הַגִּילְיוֹטִינָה הָאֲדֻמָּה נִשְׁקֶפֶת מִמֶּנּוּ / רָאשִׁי עוֹמֵד לְהֵעָרֵף / עֲדַיִן אֲנִי שָׁם מְחַכָּה לָרֶגַע הַבָּא / חֶרְדַּת הַקִּיּוּם כֻּלּוֹ יוֹרֶדֶת עָלַי כְּמַאֲכֶלֶת". יונה וולך, שהתנסתה בסם ה-LSD במהלך טיפולים פסיכיאטריים ניסיוניים, הייתה רדופת פחדים, והיה בה גם משהו מפחיד ומאיים שהרחיב את גבולות החוויה של קוראיה וידידיה. במחיצתה אנשים הרגישו שהכול בלתי צפוי ויכול להתרחש בלי אזהרה מוקדמת. שירים כגון " אם תלך למסע אל אס די ", ביטאו הן את תעוזתה של המשוררת הצעירה הן את פחדיה חסרי השליטה והרסן. המשוררים מאיר ויזלטיר, יאיר הוּרביץ ויונה וולך הנחשבים נציגיה הבולטים של שירת שנות השישים התחילו את דרכם בשירה העברית באמצע העשור, שנים אחדות לפני מלחמת "ששת הימים", בעוד ש" דור המדינה " – דורם של נתן זך, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ – עמד עדיין בשיא אוֹנו ופריונו. בניגוד להתלכדותם של גלי השירה שקדמו לו סביב מנהיג שקבע לחבריו קוֹדקס פואטי ובו מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה", למשוררי שנות השישים לא היה מנהיג מובהק שליכד אותם לחבורה. בני הדור התאפיינו בריבוי קולות וסגנונות, במתירנות המינית ובמבוכה מִגדרית שלהם, בסגנונם הפלורליסטי הפורץ את גבולות התודעה. חייהם של אחדים מבני הדור – ובהם התסריטאי המוכשר אסי דיין – היו בבחינת "טריפּ" מתמיד של הנאות הרגע והרס עצמי מתמשך. מותם הציב בָּבוּאה מקומית לתופעת מותם בטרם עת של עשרות אמנים וזמרים שמתו בארצות המערב ממנת יתר. * במרוצת המאה העשרים קבע כל דור בשירה העברית את זהותו ואת מהותו בניסיון לנפץ ולנתץ את מערכת הערכים של קודמו ולבצע טקס של "רצח אב" במנהיגיו של הדור החולף. ביאליק ובני דורו מרדו בסנטימנטליזם המופרז של " משוררי חיבת-ציון "; המודרניסטים, ואנשי " אסכולת שלונסקי-אלתרמן " במיוחד, מרדו ברומנטיקה הלאומית של ביאליק; משוררי " דור המדינה " (נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן , דליה רביקוביץ ועוד) ערערו על סמכותו הפואטית והפוליטית של נתן אלתרמן להיות דַבָּרוֹ של הדור. לעומת קודמיהם, משוררי שנות השישים לא מרדו בגלוי בקברניטי הדור הקודם. הם לא יצאו במחאה מתוקשרת נגד נתן זך שמרד בזמנו באלתרמן, אלא שאבו משירת זך מלוא חופניים, אגב הוספת יסודות חדשים משלהם שלא אִפיינו את שירת דור הקודם. ומה הם אותם יסודות שהוסיפו משוררי שנות השישים לשירה העברית? קודם כול הם נהו אחר תרבויות המערב, הרחיבו את תכולה של השירה העברית, והראו שאין לה גבולות ומגבלות. בצד מסרים של אנרכיזם פוליטי וגילויים של מתירנות מינית, הם שינוי גם את פני השפה השירית. נתן זך וחבריו עדיין הִרבּו לשבץ בשירתם פסוקי תנ"ך ומימרות חז"ל, ואילו משוררי שנות השישים מיעטו באופן יחסי לצטט מן המקורות העבריים הקדומים. תחת זאת, הם בחרו תכופות להיתלות ב"אילנות גבוהים" ששורשיהם נטועים על אדמת נֵכר. כשם שהכניסו לטיפולוגיה של שיריהם את "הזר" ו"האחר", כך גם הכניסו ללשון שיריהם ניחוח זר ובין-לאומי. גם תבת-התהודה של שירתם הייתה רחבה ואוניברסלית: מאיר ויזלטיר קרא לקובץ שיריו הראשון "טיול באיונה" (1963) ועסק רבות בתרגום שירה אנגלית ודרמה אנגלית. יאיר הורביץ שר "שירים ללואיס" ותרגם משיריו של המשורר הסקוטי יוּ מקדרמיד MacDiarmid) Hugh) . יונה וולך כתבה שירים לא מעטים על גיבורות ששמותיהן " קורנליה ", " תֶּרזה ",  " סֶסיליה " ו" כריסטינה " (רוּבָּן הרחבה מעורפלת וזרה של האני-השירי); ויש בשיריה גם גיבורים גברים הנושאים שמות זרים כמו  " פרדריק ", " ז'וליאן " או " קסיוס ". כתב-העת החד-פעמי שבּוֹ פִּרסמה את שירה הראשון התהדר בשם הלועזי קילטרטן (תל-אביב 1964), ושמו הזר והמוזר נלקח משירו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס " טייס אירי צופה את מותו ".5 * בשנות השישים היו כבר משוררות לא מעטות, בהן משוררות מקוריות ועטורות פרסים, אך המושג "שירת שנות השישים" נקשר אוטומטית בדמותה של יונה וולך וביצירתה הפּרוֹבוֹקטיבית. יונה וולך חָברה אל מאיר ויזלטיר ואל יאיר הורביץ שהיו חבורה קטנה, שבָּהּ איש לא דמה אל רעהו. איחדה אותם כאמור הנהייה אחר השירה האנגלו-אמריקנית, כמו גם נטייתם לבחון את גבולות התודעה ולהרחיבם. שלושת המשוררים, בני החבורה, גדלו בלי אב וחָווּ טראומות ילדוּת שביקשו את פורקנן ביצירה. יאיר הורביץ התייתם בגיל שמונה. אביו של מאיר ויזלטיר נהרג בצבא האדום בלֶנינגרד כשהיה ילד בן ארבע ואביה של יונה וולך נהרג במלחמת השחרור כשהייתה בת ארבע (קשה שלא להיזכר בהֶקשר זה שגם דליה רביקוביץ התייתמה בגיל שש). ההתמודדות עם אבדן הורה בגיל צעיר כרוכה כמובן בערעור הביטחון, בחרדה ובקשיי הישרדות. התייתמותם של סופרים אחדים השפיעה ללא ספק על בחירתם לשקוע בעולם הדמיון, לעסוק ביצירה ולהקדיש לה את חייהם. * שירתם של בני החבורה – מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ ויונה וולך – היא אפוא "ספינת הדגל" של השירה העברית של שנות השישים. יונה וולך, אף יותר מחבריה לחבורה, ביטאה נאמנה את הנון-קונפורמיזם והמתירנות של דור "ילדי הפרחים", שיצירותיהם נולדו לא אחת במצבי תודעה לימינליים שמקורם בנטילת סמים מעוררי הזיות הגורמים לחשיבה דיסוציאטיבית. על כך מדווחת כמדומה המשוררת בשירים כגון "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה", שבּוֹ מתגלים גלים-גלים של צבעים ושל טקסטורות. משוררים צעירים אוהבים מאוד את יונה וולך ומחקים אותה כי נדמה להם ששיר כזה גם הם יכולים לכתוב, אך חיקויו של המקור בדרך-כלל עלוב ומאכזב. שיריה של יונה וולך במיטבם הם זעקה ממעמקים, מתהומות הנפש, ואת זאת אי אפשר לחקות. גם העובדה שרבים משיריה של יונה וולך הולחנו תרמה בלי ספק לפּוֹפוּלריות שלה. אתר " שירונט " מלמד שכמעט שבעים משיריה הולחנו עד כה, וזהו מספר חסר תקדים לכל הדעות. שרבוב שמהּ לפרשיות פוליטיות מתוקשרות תרם גם הוא לפרסומה ולאהדת הציבור כלפיה. זכורה כמובן, ולא לטובה, התנפלותה של סגנית שר התרבות דאז, הגב' מרים תעסה-גלזר, על יונה וולך ועל חנוך לוין בכינויי-גנאי שהעידו על המגדפת אף יותר מאשר על המגודפים (מעניין להיווכח שפוליטיקאית בכירה שבאה כביכול להגן על "טוהר השפה", בחרה לנבּל את פיה). אם מישהו זוכר כיום את סגנית השר תעסה-גלזר הרי זה בזכות הנאצות שהשמיעה על הסופרים, בעוד ששמותיהם של יונה וולך וחנוך לוין מתנוססים על שלטי רחובות בערים אחדות ברחבי הארץ. כאמור, אחד מסימני ההֶכֵּר של שירת יונה וולך הוא הבחירה בשמות זרים חידתיים, המשַׁקפים את התחושות הייחודיות, האידיוסינקרטיות, שליווּ את כתיבתו של שיר זה או אחר.  לא מקרה הוא שרבים מן השמות שבשיריה הם שמות זרים  שנִקרו  לה  למשוררת  בדרכה, או ניקרו במוחהּ הקודח. לפנינו ביטוי להיגררות  אחר  הלכי-רוח  מילוליים, מלנכוליים ועמומים, שעל גבול התודעה. גם בשירי "החיפושיות", שהיו אז פופולריים כל-כך ביחד עם אופנת רחוב קרנאבּי הלונדוני, שובצו לא אחת שמות זרים, לא אנגליים, שהצביעו על נהייה אל הזר והאחר. נזכיר  פזמון  פופולרי אחד מאותם ימים רחוקים – " מישל " – פזמונם של "החיפושיות" משנת 1965 שנולד מתוך אווירת "תרבות הגדה השמאלית" ( rive gauche ) של נהר הסֶן הפריזאי. באותה עת, פחות או יותר, נכתב פזמונם  של שמרית אור ושלום חנוך הפותח במילים: " אִיזִידוֹר,  אִיזִידוֹר,  עִם  הַתַּיִשׁ  הַשָּׁחֹר.  / יְלָדִים רוֹדְפִים  אַחֲרֶיךָ  אִיזִידוֹר " (1969).  מיהו איזידור, מדוע שמו כל-כך זר ונכרי? למה הוא מהלך עם תיש שחור? את כל סימני השאלה האלה  אין השיר מפרש. מכל מקום, גם בפזמון זה וגם בשירה של יונה וולך " יונתן ", לפנינו תמונה של ילדים רודפים  אחרי טיפוס חריג ומציקים לו, כי זה טיבו של האדם – רומזים "ילדי הפרחים" של שנות השישים – לחפש שעיר לעזאזל ולהתעלל בו. מן האמונה הפֶּסימית בטיבו של האדם, יצאו צעירים אלה אל האוּטוֹפּיות ואל ההזיות. שירים אלה לא פעם מכריזים על עצמם בגלוי שהם תוצאה של טריפ פסיכדלי, ולא של חשיבה סדורה, ואפשר למצוא בהם אותה מזיגה, ספק תמימה ספק דקדנטית, שבין המשיכה אל מעבר לים, אל מעבר לידוע ולמודע, לבין הפשוט והפשטני, שעל גבול המלמול הילדותי. היום, מתוך ריאקציה, אנחנו עדים לא אחת למיני סרטים וסדרות טלוויזיוניות, המראים כיצד ילדיהם היָאפּים של אותם "ילדי פרחים" הִיפִּים, מבולבלים ונבוכים, מתבוננים בהשתאות באבותיהם הילדותיים, מגודלי השֵׂער, שעברו טריפים של ל.ס.ד, והיו משוכנעים במין תמימות מושחתת שהם ממציאים את הבוהמייאניוּת ואת המרי בסדר הבורגני של אבותיהם. יונה וולך השפיעה והושפעה. בשיר שכותרתו " בעיות זהות " האני-המשוררת מופיעה בדמות ציפור (יונה?), שאינה בטוחה אם השיר שבפיה הוא שלה או של זולתה: " צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת / מִישֶׁהוּ אַחֵר מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵך / מִישֶׁהוּ אַחֵר חִבֵּר אֶת שִׁירֵךְ / שָׁר דֶּרֶךְ גְּרוֹנֵךְ ". כשם שהזהות המינית המוצגת בשירים אלה היא זהות עמומה, כך גם הבעלות על הנכסים הרוחניים. כל הגבולות בשיריה של יונה וולך אינם ברורים ומוצקים, אלא מטושטשים ונזילים. השיר " בעיות זהות " רומז שהבעלות על שירהּ היא בעלות מטושטשת; שייתכן שאחרים לוקחים ממנה את קנייניה הרוחניים, וייתכן שהמשוררת שרה שיר לא-לה. בספרי המוזה בארץ המראות (2015) הראיתי שפתיחת שירה של יונה וולך " הוֹ ים, שמים " דומה עד מאוד לפתיחתו שיר נודע של ת"ס אליוט . 6  שירו של ת"ס אליוט "מרינה" הפותח במילים: " אֵילוּ יַמִּים, חוֹפִים, סְלָעִים בַּאֲפֹר, אֵילוּ אִיִּים / אֵילוּ מֵימֵי נָהָר הַלּוֹחֲכִים חַרְטֹם / וְרֵיחַ אֳרָנִים וְקוֹל קִיכְלִי / הַשָּׁר מִתּוֹך/ הָעֲרָפֶל / אֵילוּ תְּמוּנוֹת צָפוֹת וְעוֹלוֹת / הָהָּ בִּתִּי" ; ושירה של וולך פותח במילים: "הוֹ יָם, שָׁמַיִם […] שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ / לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת / לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי" (ובסופו של דבר, אף הכריזה בגאוות עלומים: " תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדפְּעָמִית "). מצד אחד המשוררת מכריזה בשיריה, במין הִיבּרִיס עלומים, על חד-פעמיוּת שאין בלתהּ, ומצד שני היא מודה בשיריה שקיבלה השראה מן הזולת, ושייתכן שהיא כלל לא כתבה אותם. סתירות כאלה מיניה וביה מצויות בשירת יונה וולך על כל צעד ושעל. ובמאמר מוסגר ייאמר שהעובדה שלסופר יש מקורות השראה אינה גורעת ממקוריותו. סופר, להבדיל מחוקר ואיש אקדמיה, אינו חייב במתן הערות-שוליים. הוא פָטוּר מציוּן המקורות שמהם הושפע או שאב את השראתו. ארבעת בתיו של השיר " הו ים, שמים " מנסים להעפיל לאיזו שלמות טראנסצנדנטית-כמעט, שיונה וולך השיגה במיטב שיריה. שיר זה – חרף חזותו החד-פעמית והאידיוסינקרטית – מתחבר בדרכים עקלקלות משלו אל התרבות, ולא רק משום שמילות הפתיחה שלו דומות להפליא לאחד משיריו הנודעים של ת"ס אליוט. אפילו טקס הכלולות המבועת שנערך בו הוא טקס - כלומר אות וסימן של תרבות. האטוויסטי ותלוי-התרבות, הטבע והאמנות, נמסכים כאן אלה באלה: הגשם האלכסוני הופך לגשם של מחטי זכוכית, ומכיתות הזכוכית הן כקונפטי הנזרק לאות מזל בטקס כלולות. הפרסונלי (עיניה של הדוברת והאימפרסונלי (הערפל והשחפים מתמזגים למהות אחת. כן מתמוססים הגבולות שבין הנזיל (נטיפות האהבה והגבישי (הפנינים), בין הקרוב לרחוק ולמסתורי (דגים מעופפים הם, אם אינני טועה, סימן של אזורים טרופיים רחוקים, ומחוזות הרוח והנשמה בוודאי שאינם מצויים במוחש בין בתיו הקטנים של כפר אונו, מחוז ילדותה של המשוררת). על יונה וולך, שכתבה את שיריה כמתוך בולמוס, ניתן לומר את אשר אמר המבקר אלפרד אלוורז על סילביה פלאת' , שכתבה את שיריה " מלב ההיסטריה " (על משקל " מתוך עין הסערה "). לא מקרה הוא, שציטטה משירת סילביה פלאת' פותחת את הביוגרפיה של יגאל סרנה : "סילון הדם הוא השיר" , מול ציטטה נודעת משירת יונה וולך " תת ההכרה נפתחת כמו מניפה ". בשני המקרים, נתפסת השירה כחלק מתהליך התירפיה המאווה. רוב המשוררים, גם אלה המאמינים בפואטיקה של החוויה, אינם שרים בדרך-כלל את הדברים בהתהוותם, אלא מתוך מצב מדיטטיבי של היזכרות, ואילו יונה וולך, ציפור נדירה ולא אחת גם רבת-יופי, שרה את הדברים אגב מעוף, בלא ריבוד ועיבוד. ואריה זקס, חוקר, משורר ומתרגם, שגם הוא כילה את חייו אפוף באלכוהול, פליט של מיני חוויות של הרס עצמי, אמר שהניסיון לנתח שיר של יונה וולך כמוהו כניסיון לעצור סוס בדהרתו. הערות: ברומן האוטוביוגרפי שלה משנת 1937 העידה לאה גולדברג על עצמה: " ואני [...] שונאת עלמות הכותבות שירים. [...] אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר " ( " מכתבים מנסיעה מדומה" , הוצאת דבר, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 63) אחרי "ילדי הפרחים" ובעקבותיהם הגיעו הפנקיסטים, שביטאו את אי-אמונם בשיפור העולם באמצעות בגדים שחורים – אנטיתזה לצבעוניות השוצפת של "ילדי הפרחים" – והשחתת הפנים באמצעות סיכות ונזמים. העולם הצבעוני היפה של שנות השישים נתכער ונצבע בצבע אחד – בשחור. ייתכן שפתיחת שיר זה "מתכתבת" עם פתיחת שירו של ג'ון פיליפס " אם תלך לסן פרנציסקו ", שביצועו על-ידי סקוט מק'קנזי ב-1966 הֲפכוֹ לאחד השירים הפופולריים ביותר מסוג הפֹּופ הפסיכדלי: "If you’re going to San Francisco / Be sure to wear come flowers in your hair”. כתב-העת " קילטרטן ", בעריכת מקסים גילן ונחום קיין (כהן) ראה אור בתל-אביב בשנת 1964 באופן חד-פעמי ובעותקים מועטים. כשם שיהודה עמיחי קרא מן הסתם את שירו של פיליפ לרקין הפותח במילים "מֵאֲחוֹרֵי כָּל זֶה מִסְתַּתֵּר הָרָצוֹן לִבְדִידוּת" , ובעקבותיו פתח את שירו במילים: "מֵאֲחוֹרֵי כָּל זֶה מִסְתַּתֵּר אֹשֶׁר גָּדוֹל" . ראו: " בין קדמת עדן לאיי הים ", בספרי " המוזה בארץ המראות : הדים ממסורות המערב ביצירות ביאליק ואלתרמן: מסות ותרגומים ", בעריכת עוזי אגסי, רעננה 2015, עמ' 101 – 102.

פירסום מעודכן - לרגל מלאת 90 שנה להולדתו של דוד אבידן ז"ל דוד אבידן / 'המיפרץ האחרון' (שירי סופת-המידבר ושבעה שירי-רקע) ספרי המאה השלושים / תירוש, 1991 פורסם: ידיעות אחרונות 10/05/1991 דוד אבידן הוא בלי ספק תופעה ייחודית, וטביעת ידו ניכרת לאלתר בכל שורה ושורה שבשיריו. בן דור המדינה, שנתברך כנראה בנעורי נצח, משתלב בצורה מעוררת השתאות בהלכי-הרוח הפוסט-מודרניסטיים, השוטפים לאחרונה את מקומותינו. את ספר שיריו האחרון הוא פותח ב"פיוטים", לימים הנוראים, ולקורא לא תמיד ברור היכן מסתיימת הפָּרודיה והיכן מתחילות האמת והכנות לפעפע ולעלות ממעמקים. אמרנו "משתלב", אך לא דקנו פורתא. הוא הרי המציא את המבע העתידני-בראשיתי שנים רבות לפני היות ה"פוסט-מודרניזם" מושג שגור. והיום, על סף האלף השלישי, כשכולם מגלגלים בו כבעדשים, הגיעו סוף-סוף כל המדשדשים אל מה שהתנחש בשירת אבידן עוד מקדמת דנא (להזכירכם "המאה השלושים", מקבילו של "האלף השלישי", אינו מושג חדש, והוא שימש את אבידן, כמו"ל וכמשורר, הרבה לפני שהכול נסחפו בתחושת "סוף המילניום"). השירים המונחים לפנינו בקובץ, המלווה בתצלומי-עיתונות אמנותיים, נתפרסמו סמוך לאירועים (אחדים מהם התפרסמו בעיתוני הערב ביום פרוץ הקרבות), למן השיר "לך ועשה שלום", המציג עמדה אמביוולנטית ומעורפלת, שהפלקאטיות ממנה והלאה, ועד לסונט "תצלום בוקר", שבשוליו נכתב "לא מתוארך ובחדר לא אטום". שיר זה מהווה כעין ניגוד אוטו-אירוני כבכתיבה החד-טיוטתית, שעליה ממליץ אבידן בכל לב, שהרי סונט הוא, כידוע, סוג מכולכל ומחושב, שהספונטניות ממנו והלאה. אף על פי כן, ולמרות תחבולת ה"קונטרפונקט" המחוכמת, לפנינו, ככלות הכול, "שליפות מהמותן" – שירים המתרגמים את המציאות הרוטטת תרגום סימולטני בהול, בלא השהות הנדרשת בדרך-כלל לעכל את החוויה ולעבדה עיבוד אמנותי. מן הבחינה הזו, אלתוריו של אבידן מציגים לפני הקורא תופעה חדשה, סינתיזה אישית מיוחדת במינה, שספק אם יש לה אח ורע בספרות העברית או בכל ספרות באשר היא. לרוב, נקשרת כתיבה הספונטנית, זו הפורצת מאליה ללא כוונת מכוון, עם השירה הרומנטית, שבה הרגש כובש תכופות את מקום ה"רַציוֹ". לעומת זאת, כתיבה המכולכלת והמעובדת לפרטיה נקשרת לשירה אינטלקטואלית או מנייאריסטית. בא אבידן וטורף את הקלפים: ספרו מציג לפנינו שירה שכלתנית ולוליינית, שנתחברה במוצהר ככתיבה "חד טיוטתית", וזהו בפירוש חידוש מפתיע, התובע מן המבקר התבוננות שהויה ובדיקה מחודשת של כליו ומושגיו. האם החידוש עלה יפה בידי אבידן? זוהי כבר שאלה אחרת, והתשובה היא, כצפוי, "כן ולא". "כצפוי", משום שאלתור הוא אלתור: יש שהוא מבריק ומעיד תיכף ומייד על כישרונו הטבעי והבלתי-מאולץ של בוראו, ויש שהוא מביך בחולשותיו ובפגימותיו. כך, למשל, פותח השיר "הנסיך הסעודי בסופר 'אגרון'": "בסופר הטוב במדינה סופר 'אגרון' בירושלים / ניצול-שואה לחוץ כרטיס-אשראי בין השניים / מסכה בין הרגלים פני-פוקר חתומים / מונה פריטים הוצאות מכין מאגר לשנה / מספר הקופה זהה למספר שעל הזרוע / והמספר שעל הזרוע הוא השורה התחתונה". השיר נמשך ונפתל במבוך אסוציאטיבי אישי ומביך, נרקיציסטי למדי, עד שהוא מעלה בסיכום את זכר תרגומו של אבידן ל'המלט', שהוצג ב'הבימה' "בהצלחה מסחרית מוגבלת". מנבכי הזמן האבוד צף ועולה שיר קצר ומינורי, אך מרשים וממוסמר בזיכרון שיר שחיבר אברהם בלבן, משורר שאינו מרכזי כמו דוד אבידן, על אשה מבוגרת בשק"ם של אבן גבירול, הרושמת בטעות על גבי ההמחאה את תאריך נפילתו של בנה, וכל ההבדל הוא באמפתיה. שיריו של אבידן אין בהם כל אמפתיה, למעט כלפי המתרחש ברדיוס מצומצם ביותר מטבורו של הדובר, ועל כן הם מתקשים לעורר בקורא יחס כן וקשוב עד תום: הם ברובם התנצחות מילולית כוחנית לכיבוש בת-השיר או לאינוסה בכל מחיר. ביטחון עצמי יש בהם, בוז לשוטים ולגרפומנים יש בהם, התחכמויות יש בהם בגודש בלתי-נלאה. אך, מה לעשות, ושירה כזו איננה הדבר שעשוי היום למשוך אליו את קהל-הקוראים, הרחב או המצומצם. היום – בשעה שמצב השירה אינו מן המשופרים, וכדי להעלותה מן השפל שאליו הגיעה, נחוץ צליל חדש, שימשוך את קוראי העיתון אל השורות הקצרות והמנוקדות, שעל פניהן התרגל לחלוף באדישות. הבעיה איננה אפוא האלתור בלבד, אלא ה"טון" של האמירה ותוכנה. כשפרסם נתן אלתרמן "על אתר" את שירי העת והעיתון שלו, בלי "דיסטנץ" כלשהו מזירת האירועים וממועד ההתרחשות, מילאו שיריו תפקיד ציבורי של ממש: קהל-הקוראים חיכה לשירים הללו כלבשורת-התגלות, ושינן את טוריהם על-פה. עד עצם היום הזה, כשהם נקראים בציבור, זע משהו בקרבך לשמע המילים, המשתלבות בתואם רב עם רוח הזמן, גם כאשר הן מעלות לעתים דברים קשים מנשוא (אינן מצייתות לתגובות-הקבע השגורות של הקורא, אף אינן מחניפות לו כלל וכלל). שירי אבידן עדיין נאחזים בעקשנות במסכה הצינית-אירונית, תחבולה שירית שמיצתה את עצמה בשירת הדור, וכשהם מסגירים מעט רגש ורצינות (כגון בשיר "איך נפלו בני אלים": "ישמור אלהים על נשמתם וגופם / של הילדים האמריקנים ... ובעיקר על גופו ועל נשמתו של תר / בני בן השלוש שגר בחיפה עם אמו"), תיכף ומייד מנוטרל הרגש באיזו אמירה עתידנית, ספק מחוייכת ספק מגאלומנית, ההופכת את הקערה על פיה: "ובעוד חמש עשרה שנה בשנת אלפים וחמש / יתור אולי בחלל וישקיף עלינו / בעיניים תכולות-מכשפות עיני אסטרונאוט / ויגן עלינו מפני החלל החיצון". דומה שההתחכמות היא כאן פתרון אסקייפיסטי שנועד כדי שלא לומר דברים פשוטים וברורים, יוצאים מן הלב וחודרים ללב הקורא. מתבקשים כאן גם משפטים אחדים על ההקשר שבתוכו ומתוכו יצא לאור הספר הזה. אך יצאנו לאוויר העולם ממצוקות "החדר האטום", וכבר נשתחררו כל האגרסיות שהודחקו והוחנקו בימי המלחמה המשונה והבלתי-מפוענחת ביותר שעברה עלינו בחטף (וגבתה כנראה מחיר נפשי לא מבוטל מאנשים החיים בעורף, שחשו עצמם מאוימים לראשונה בימי חייהם). מעולם לא נשמעו "נימוקים" ו"טיעונים" כה פרועים ילדותיים בכתבי-העת, ומעולם לא שררה אתיקה כה פגומה במוספי הספרות של העיתונים והמקומונים. כאילו ניתנה הביקורת ביד נהגי "פגע וברח" חסרי רישיון, שמחר-מחרתיים בלאו הכי ירדו מן הכביש, והיום "כל כוחם" בהתנהגותם האלימה ובחרפותיהם הקולניות, המנסות לשווא לגבור על ההמולה. אורך הזיכרון הקולקטיבי התקצר, וכיום הוא כתוחלת חייו של עיתון. ספרים צצים ונובלים במהירות מדהימה , וזוהי תופעה מדאיגה ואנטי-תרבותית, שכבר דובר בה פה ושם. למרבה החרפה, גם אבידן שלח ידו באנדרלמוסיה חסרת-הרסן שנשתררה בעיתונות היומית, תוך שהוא משיב לחורפיו בסגנון חריף אך לא בקי. לא זכור לי מקרה מקביל בתולדות הספרות העברית, שיוצר מרכזי (להבדיל מיצרנים של ספרות-סרק טריוויאלית, שקולם הולך יפרסם כתב-פלסתר כזה, שכולו התנגחות והתנצחות, בלי טיעון רציני אחד ותוך עיקום כה בולט של דברי בן-הפלוגתא (מנין, למשל, שאב אבידן את הנחת-היסוד ב"מאמרו" בדבר התייצבותו-כביכול של אורציון ברתנא בראש מהפכה ספרותית, בעוד שהאחרון דיבר אך ורק על הצורך במהפכה כזו). אמנם, המלה "מהפכה" היא קיצונית ואולי מקוממת, במיוחד בתקופתנו שראתה את אחריתן של אותן מהפכות גדולות, שזעזעו את העולם בשעתן. "מהפכה" כרוכה לרוב גם בשפיכות דמים, ממשית או מטפורית, ושפיכות דמים מותרת, לדעתי, רק כשקמים עליך להורגך. אולם, בין שנקרא לצורך בשינוי ובתמורה בשם "מהפכה", "מהפך", "שידוד מערכות", או בכל שם אחר, הרעיון הבסיסי נכון הוא, הגם שהוא מרגיז ומכאיב: הקורא העברי חדל לגלות עניין בשירה, ולמרות שהולכים וכותבים פה ושם שירים נפלאים, כמעט שאין להם תהודה וקשב. הסיבות לכך רבות, ולא זהו המקום לנסות לפרטן, אך דבר אחד ברור: הנפש עייפה מהתחכמויות ומפעלולי אקרובטיקה מרשימים (משורות כגון "שיר שב בזמן אמיתי בזמן הנכון חיזוי לאחור / שורה רודפת שורה ושורה רודפת שור / שור באופק דגים", למרות שהן מבריקות ונוצצות ומוחצות). מתעורר הרושם, שדרוש לו לציבור-הקוראים משורר רגיש ומרגש, שיעוררו מאדישותו המפוהקת, לאו דווקא משורר שיכה שוק על ירך את בני המשמרת הקודמת או "איש-צבא" מתלהם, שיאסוף גדודים למרד ולמהפכה. לא קל לנחש מה יעלה בגורלם של השירים העכשוויים והעתידניים, הכלולים בקובץ שלפנינו, לאחר שמערכת השמות והמושגים שבו (סדאם, בוש, קולין פאואל, נורמן שוורצקופף, פטריוט, מפציצי-קרב בי-52 וכדומה תתיישן ותשתקע. למקראם, עולה לרגע מחשבת-כפירה, שעדיף היה לו נסוגו אחדים ממשוררינו לאחור, נטשו את מעבדי-התמלילים שלהם וחזרו אל הקסת ואל הנוצה. אפילוג: אני קוראת את הדברים שכָּתבתי לפני 32 – 33 שנים, ותמהה על התעוזה, שלא לומר "החוצפה", שגרמה לי לכתוב כפי שכתבתי. איך יכולתי, בעת שהייתי בגיל הנמוך מזה של ילדיי כיום, לכתוב במין עזוּת מצח יהירה כזו על ספר שכתב אחד מארבעת המשוררים הגדולים של "דור המדינה" (הארבעה הם: יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ודליה רביקוביץ). ייתכן שהתבטאויות כאלה אופייניות לגיל צעיר. אבידן בעצמו כתב בעלומיו דברי רהב ובלע על "שיר הספנים" של אלתרמן, שהוא אחד מפזמוניו היפים והמורכבים ביותר של אלתרמן. המרד של זך נגד אלתרמן השפיע על כל בני הדור, וגם מאחד משיריו היפים והנודעים ביותר "ערב פתאומי", מהדהדת הכותרת האלתרמנית "יום פתאומי" ("כוכבים בחוץ") ומדהדים בו גם דברי זך נגד אלתרמן: ערב פתאומי אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו? הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם. הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו? הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ. מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב, כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו? רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרכָּך לוֹ יְגַלּוּ כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו? אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים, כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו, כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו? הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר, עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף, מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף, שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ? הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן. עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן? חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו, תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ? לֹא מֶלֶך וְיִפּוֹל לֹא עַל חַרְבּוֹ. אכן, אבידן חיבר לא רק שירים מתחכמים, המתחרים בשלונסקי בזקוקי הדי-נור שלהם. הוא חיבר גם שירים קיומיים נוגעים ללב, שהם שירים ירוקי-עד' כמו "ערב פתאומי", המתכתב כמדומה עם שירו של אלן גינסברג שבו מספר המשורר על פגישה (דמיונית, כמובן) שהייתה לו עם וולט ויטמן בסופרמרקט בקליפורניה. המושג "נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו" רומז למושג המטאורולוגי "Autumn Tiger" (הקרוי גם "קיץ אינדיאני") שבו באים אחרי התחלת הסתיו ימי חום, שאחריהם מגיע החורף. לפנינו, כמובן, מטפורה אירונית לאדם זקן המוליך את עצמו שולל, מבלי להבין שההזדהרות הקצרה שבחייו לקראת זִקנה, אינה סימן לפריחה, אלא סימן של התחלת הסוף. אזכורו של הנמר מעלה על הדעת את שירו של ת"ס אליוט "Gerontion" (1918) על ההזדקנות והזִקנה. סוף שירו של אבידן רומז, כאמור, גם למלחמה הדורית שאסרו הצעירים על אלתרמן המזדקן. זך, במאמרו הנודע ב"עכשיו" כתב שאלתרמן מרבה ב"אבזרים דקורטיביים שהובאו לכאן כדי לצודד את העין ואת האוזן", ושגם האֵם הפטריוטית משירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו" בעוד "בנה הפצוע מוטל לרגליה" מגלה "פטריוטיות, הראויה כל-כך לשבח (...) לפני שעלה בדעתה לחבוש את פצעיו". אבידן קיבל את דברי הביקורת הקטלניים הללו כתורה מסיני, והוא לא היה היחיד בדור זה שקיבלו את דברי זך ללא ערעור. בדורם של שלונסקי ואלתרמן הציגו המשוררים את עצמם כ"אחים", וחרף גילויים לא מעטים של קנאה ואיבה הם הגיעו בכוחות משותפים להשגים מרהיבים (כגון מפעלם המשותף בתרגום מחזות שייקספיר). בדורו של אבידן, ניזונו המשוררים משנאה משותפת כלפי אלתרמן, ולא הקימו במשותף מפעל גדול כלשהו. אחריהם התפוררה מפת השירה העברית לקרעים ולחוטים. חרף ניסיונות לאחות את הקרעים בקבוצת המשוררים של כתבי-העת "הליקון", "הו!" ו"משיב הרוח", החוטים אינם נארגים עדיין למסכת כלשהי. הפירוד רב על האחדוּת.

לציון יום פטירתו של המשורר ויסטן יו אודן שחל השבוע שירים המושפעים מיצירות אמנות המושפעות ממצוקת חייו של האמן לעִתים, בעודך מהלך במסדרונות הארוכים של אחד המוזיאונים הידועים, ומול עיניך חולפות עשרות תמונות ענק על נושאים תנ"כיים, נושאים מן הקלסיקה היוונית-רומית או מהברית החדשה, האם לא מאותתים לך חושיך, שכּל הנושא הכבד והמכובד לא שימש לאֳמן אלא תירוץ לפריקת מאווייו הלא כל-כך מכובדים? מן הסתם חיפש לו הצייר העלוב קולר, או קולב, לתליית תשוקותיו האסורות, ומשנאלץ לכוף ראש לפני פטרונו, נותן לחמו, חיפש ומצא פתח-מילוט בדמות "הנושא המקראי" או "הנושא המיתולוגי". אמתלה כזו העניקה לו בעצם הזדמנות-פז לעשות ככל העולה על רוחו. כך, למשל, משלא ניתַן לאמני החרט והמכחול, תחת עינה הבוחנת של הכנסייה, שהעניקה להם תמיכה ורכשה את יצירותיהם, לצייר דמות נשית בעירום או לעסוק בנושאים רווּיי אֶרוֹטיקה, הם הכתירו את ציוריהם בכותרות כדוגמת " חוה והנחש ", או " מרים המִגדלית ", שהתקבלו גם על דעתו של השמרן שבהגמונים. וכך, כשצִייר רמברנדט את אהובתו סַסְקִיָּה בעירום מלא, הוא בחר לקרוא לתמונתו " בת-שבע רוחצת ", ביודעו היטב שהוא גונב את דעתן של הבריות, כי לא הייתה בכל המזרח הקדום ולוּ אישה אחת חיוורת, שמנמנה, בהירת שֵׂער ועין, בדמותה ובצלמה של אהובת-לבו ההולנדית. איש מבני דורו לא פצה פה ולא השמיע קול מחאה נגד התרמית המכובדת. הכותרת המקראית ה"תמימה" וה"צנועה" מילאה את תפקידה. הקשר שבין האמנויות הפלסטיות לבין האמנויות המילוליות מתקיים מזה עידן ועידנים. בימינו המושג Ekphrastic poem הוא שם נרדף לשיר המתאר יצירת אמנות, אך ביוון העתיקה המושג Ekphrasis צִיין כל תיאור יפה, חי ומשכנע של אובייקט חזותי כלשהו: מעשה-חרש או מעשה מעשה-בנאי, ולחלופין, מעשה ידיו של צַייר, פַּסל, קַדר או צורף. תיאורו של הומרוס את מגִנו של אכילס המשתרע ב "איליאדה" על-פני 130 שורות, גם הוא נחשב בעת היכתבו שירה אקפרסטית. במרוצת הדורות חלו תמורות בתפיסת הייצוג, וציירים התחילו לצייר ציור בתוך ציור ו"לספר" בתמונותיהם "סיפור בתוך סיפור": ציורו של דייגו ולאסקז " לאס מנינאס " ( Las Meninas ) חולל כבר במאה ה-17 מהפך שהכניס את הצייר לתוך הסצנה המצויירת ולתוך הסיפור המסופר בה. בציור זה ניצבת במרכז הבד האינפנטה המלכותית ליד דמויות מחצר המלכות. הדמויות מתבוננות בזוג המלכותי (שאינו נגלה בתמונה אלא במרומז וכאילו באקראי דרך המראָה הקבועה בכותל), ואילו בשולי הבד עומד האמן מול הכן ונותן עיניו במודל. לפנינו ציור המתמקד במעשה האמנות (הגם שהוא מעמיד לכאורה את האמן בצד). אגב כך הוא הופך את היוצרות, ומעמיד במרכז את השוליים הבלתי נראים לפי כללי הרפרזנטציה הקלסית. לאמיתו של דבר, הציור " לאס מנינאס " מציג את המשתקף ונקלט בעיני הצייר, ומאחר שהנקלט בעיני הצייר משתקף גם במראָה המוצבת בירכתי החדר, לכאורה ניצבת מול עינינו תמונה בתוך תמונה, בטור ההולך ונעשה זעיר יותר ויותר, עד אין-סוף. ויסטן יו אודן השירה המודרנית, המחבבת מוטיבים ארס פואטיים, המגלים מורכבות אינטלקטואלית, הרבתה ועדיין מרבה בכתיבת שירים אקפרסטיים, המאפשרים למשורר לפָרשׁ את מעשה האמנות, להעניק לו ממדים נוספים – אישיים ואוניברסליים – שמרחיבים את המשמעות שלו ומרימים תרומה להערכתו ולהנצחתו. שירו של ויסטן יו אודן (Auden) " מוזיאון האמנויות היפות " (שנקרא בעת פרסומו הראשון ב-1939 בשם "Palais des beaux arts" – "ארמון האמנויות היפות" ) הוא שיר שנולד בעקבות ביקורו של המשורר במוזיאון שבבריסל ביחד עם בן-זוגו באותה העת, הסופר האנגלו-אמריקני כריסטופר אישרווד . תמונתו של פטר ברויכל האב – " נפילת איקרוס על רקע נופי הטבע " (1558) – שימשה לו בסיס לאחד השירים האקפרסטיים היפים בשירת העולם. שיר אקפרסטי מעניין וידוע הוא שירו של וואלאס סטיבנס " האיש עם הגיטרה הכחולה " (1937) המעניק אינטרפרטציה מעניינת ליצירתו של פיקסו מ-1903 הנושאת אותו שם. שיר מעניין נוסף הוא שירה של אן סקסטון "ליל כוכבים" (1961), המתאר את ציורו של וינסנט ואן גוך (1889) הנושא אותה כותרת. נזכיר גם את שירו של אלן גינזברג "הנמָלים של סזאן" (1950) המעניק תיאור מילולי והרהורים הגותיים לתמונה של סזאן משנת 1883 המתארת כפר דייגים נאה ליד מרסיי. שירו של אודן "מככּב" בראש הרשימה של השירה האקפרסטית, כי הוא מהווה דוגמה מובהקת של שיר המוליד פרשנות רבת-אנפין ומרובדת – אישית ואוניברסלית – לתמונת-שמן אחת קונקרטית שנוצרה כארבע מאות שנה לפני חיבור השיר ונותרה תלויה על כותלי המוזיאון לאמנויות היפות. פיטר ברויכל האב, שצייר את תמונותיו הקבוצתיות, הנראות כמעשה פסיפס תזזיתי ורבגוני, בשיתוף פעולה עם בנו פיטר ברויגל הבן (בנו השני, יאן ברויגל האב , היה עוזרו של הצייר הפלמי הנודע פטר פאול רובנס ), צייר בתמונה " נפילת איקרוס " את הבן הצונח אל מותו. יש לשער שפיטר ברויכל, שהועיד לבניו קריירה של רבי-אמנים, התעניין בנושא אבות ובנים ובנושא ה- hybris (שניהם נושאים מובהקים של הסיפור על איקרוס, בנו של דדלוס, הממציא-האמן, ששכח את הוראות אביו, התקרב לחום השמש שהתיך את הדונג שעל כנפיו, וטבע בים). קרבתו של הצייר לנושא שבחר משתקפת גם בהתנהגותו של אודן, שהמרה את פי אביו והתנסה בחוויות אסורות. ברויכל תיאר את נפילת איקרוס בדרך תוך התעלמות מאיקרוס, כלומר מעצמו. המתבונן בתמונה לא יבחין בנקל בדמותו של איקרוס, ואף שלל הדמויות שבציור מתעלמות מן האסון וממשיכות במלאכתן. המסר העיקרי של הצייר הוא אדישותו של האדם לסבל האנושי והניכור שהוא חש כלפי זולתו. ואכן, השיר " מוזאון האמנויות היפות " מתאר תיאורים טריוויאליים: ילדים המחליקים על הקרח, איכר החורש את שדהו, סוס המחכך את אחוריו בגזע עץ, וכולם מַפנים את מבטם מן האירוע והלאה. ברויכל צייר בתמונותיו קבוצות של ילדים משחקים, איכרים הלוגמים יי"ש ובעלי מום שונים. לִבּוֹ נטה אל האדם הפשוט כעשרה דורות לפני המהפכה הצרפתית, שערפה את ראשי האריסטוקרטים והעלתה את קרנם של עלובי החיים – במציאוּת ובאמנות. בשירו של אודן מתואר גם האיכר קשה-היום לצד המחרשה וגם העשיר השט מעדנות על ספינת היוקרה. כל אחר נתון בעיסוקיו האישיים, המהנים או המענים, ומסיח את דעתו מן המתחולל בספֵרה הבין-אישית. לפנינו אחד השירים הבולטים במאה העשרים – בעידן של ניכור (alienation) ושל היפרדות לפרודות (atomization): W. H. Auden Musée des Beaux Arts About suffering they were never wrong, The Old Masters: how well they understood Its human position; how it takes place While someone else is eating or opening a window or just walking dully along; How, when the aged are reverently, passionately waiting For the miraculous birth, there always must be Children who did not specially want it to happen, skating On a pond at the edge of the wood; They never forgot That even the dreadful martyrdom must run its course Anyhow in a corner, some untidy spot Where the dogs go on with their doggy life and the torturer’s horse Scratches its innocent behind on a tree. In Brueghel’s Icarus, for instance: how everything turns away Quite leisurely from the disaster; the ploughman may Have heard the splash, the forsaken cry, But for him it was not an important failure; the sun shone As it had to on the white legs disappearing into the green Water; and the expensive delicate ship that must have seen Something amazing, a boy falling out of the sky, Had somewhere to get to and sailed calmly on. מוזאון האמנויות היפות / ו"ה אודן אִם מְדֻבָּר בְּסֵבֶל, הֵם כְּלָל לֹא טָעוּ, רַבֵּי-הָאֳמָנִים שֶׁל הֶעָבָר. הֵיטֵב יָדְעוּ מַה תַּפְקִידוֹ בְּתוֹךְ חַיֵּי אֱנוֹש; כֵּיצַד הוּא מִתְחוֹלֵל בְּעוֹד שֶׁמִּישֶּׁהוּ אוֹכֵל פִּתּוֹ, אֶת חַלּוֹנוֹ פּוֹתֵחַ לִרְוָחָה, אוֹ סְתָם הוֹלֵךְ לוֹ לְאִטּוֹ מְשֻׁעֲמָם בַּדֶּרֶךְ. כֵּיצַד, בְּעֵת שֶׁמְצַפִּים זְקֵנִים בְּהַדְרָתָם, מִתּוֹך קְרִיאַת הַלֵּל, לְלֵדָתוֹ שֶׁל הַפֶּלְאִי, תָּמִיד יִהְיוּ גַּם יְלָדִים שֶׁכְּלָל לֹא יִתְאַוּוּ לְכָך בִּמְיֻחָד, עַל פְּנֵי אַגָּם קָפוּא בִּקְצֵה חֻרְשָׁה יַחְלִיקוּ עַל הַקֶּרַח; בְּלִי שִׁכְחָה שֶׁאַף יִּסּוּרֵיהֶם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים הַמְעֻנִּים פָּקְדו אוֹתָם, הִרְבּוּ הַכּוֹת, בְּאֵיזֶה חוֹר עָלוּב בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, בּוֹ הַכְּלָבִים חַיִּים חַיֵּי כְּלָבִים, סוּסָם שֶׁל הַמְעַנִּים אֶת אֲחוֹרָיו בְּגֶזַע עֵץ חוֹכֵךְ רַכּוֹת. רְאוּ אֶת אִיקָרוֹס שֶׁל בְּרוֹיְכְל, לְמָשָׁל: כֵּיצַד הַכֹּל עָרְפָּם מַפְנִים אֶל הָאָסוֹן בְּמִין שַׁלְוָה כָּזֹאת; אֶפְשָׁר שֶׁהָאִכָּר לְצַד הַמַּחֲרֵשָׁה אָכֵן הִטָּה אָזְנוֹ אֶל קוֹל מַשַּׁק הַמַּיִם הַנִּגְרָף, הַזְּעָקָה הָאֲבוּדָה, אַךְ לֹא רָאָה בַּנְּפִילָה כָּל מַפָּלָה; חַמָּה כְּמִשְׁפָּטָהּ זָרְחָה עַל הָרַגְלַיִם הַלְּבָנוֹת אֲשֶׁר טָבְעוּ עָמֹק בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַיְרֻקִּים; וּמִן הַסְּתָם גַּם הַסְּפִינָה הָעֲדִינָה וְהַסְּפוּנָה הָיְתָה עֵדָה לְחִזָּיוֹן מַדְהִים: נְפִילָתוֹ שֶׁל יֶלֶד מִשָּׁמַיִם; אוּלָם הָיָה עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת דַרְכָּהּ. מַעֲדָנוֹת הִפְלִיגָה הַלְאָה לִיעָדָהּ.     מאנגלית: זיוה שמיר

פרופ. זיוה שמיר - ספרות עברית

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890