לציון ה-14 ביוני, יום השנה הרביעי לפטירתו - רשימת השמות המוּערת של גיבורי יצירתו של אברהם ("בולי") יהושע המעבר מדור תש"ח לדור המדינה הפרוזאיקונים הגדולים של "דור המדינה" – א"ב יהושע, עמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון, יעקב שבתאי, יהושע קנז, ועוד – בנו בהשוואה לקודמיהם, בני דור המאבק על עצמאות ישראל (שיכוּנוּ לשם קיצור "בני דור תש"ח"), תמונת מציאוּת חדשה שהציבה מול קוראיהם אספקלריה מרוסקת ומעוקמת. החידוש התבטא בראש וראשונה בבחירתה של קשת נושאים חדשה ובעיצובם של גיבורים מוזרים ופרוורטיים הלוקים במיני סטיות ותסביכים. א"ב יהושע, עמוס עוז וחבריהם הִרבּו בתיאורם – הגלוי או המרומז – של מעשים חריגים ואנרכיסטיים, שוברי טאבו (סָדיזם, חטיפת ילדים, גילוי עריות, פֶּדופיליה, נֶקרופיליה, פִּירוֹמניה ועוד). גיבוריהם לא דמו כלל לגיבורים המתלבטים – אך הנורמליים – של הסופרים בני "דור תש"ח". כן התבטא חידושם של בני "דור המדינה" בהשקפתם על האֶתוס הציוני. סופרים צעירים אלה – חלקם סטודנטים באוניברסיטה העברית – לא התבוננו בגאווה ובהתרוממות נפש ב"מדינת היהודים" זה אך הוקמה לנגד עיניהם, אלא תיארו את צלליה והעמידו סימני שאלה קשים באשר לסיכויי קיומה. מסַפּרי "דור המדינה" לא דמו אפוא לקודמיהם – לצעירים הלוחמים והחולמים שהלכו בַּשדות תרתי-משמע – בִּשדות הקְרב ("ימי צִקלג" של ס' יזהר, "אפורים כַּשׂק" של יגאל מוסינזון) או בִּשדות הקמה של הקיבוץ ("הוא הלך בשָּׂדות" של משה שמיר, "חדווה ואני" של אהרן מגד). וכך, גם כאשר תיאר עמוס עוז לא את עיר הולדתו ירושלים אלא את הקיבוץ שאליו "גלה" – הן בסיפורי "ארצות התן" (1965) הן ברומן "מקום אחר" (1966) – הוא לא תיארוֹ כצורת יישוב שיתופית אקזמפלרית, ציונית-חלוצית, אלא כמקום דֶּמוני, שבּוֹ מתנהלים על פני השטח חיי שלווה רגועים, גדושים באידֵאלים, אך מתחת לפני השטח רוחשים יצרים אפלים, המלוּוים בקול יללת התנים בלילות. הוא וחבריו, בני דורו, העמידו סיפורת חתרנית, שנועדה – כדברי פ' ניטשה ו"תלמידו" העברי מ"י ברדיצ'בסקי – להרוס "מִקדש ישן" כדי לִבנות תחתיו את החָדָש. תמורה נוספת שהתחוללה בשנות החמישים, עם עליית "דור המדינה" על במת הספרות העברית, התבטאה כאמור ביחסם של סופריו אל הנחות-היסוד של נָרָטיב-העל הציוני. סופרי "דור תש"ח" קיבלו בראשית דרכם את הנחות היסוד הללו כמובנות מאליהן. הסיפורת של "דור המדינה", לעומת זאת, הדגישה הדגשה יתֵרה את הניתוץ והסתירה, כבסיפוריו המוקדמים של א"ב יהושע "מול היערות" ו"מסע הערב של יתיר", שבהם המפעל הציוני עולה באש או מוּטֶה מן המסילה. היו שזיהו בסיפורים כאלה עֶמדה אָ-ציונית, אך לענ"ד זיהוי כזה יסודו בפרשנות שגויה. להערכתי, לא את המפעל הציוני ביקשו הסופרים הללו לקעקע, או לבקר בחוּמרה, כי אם את השקפתם הפתטית של עסקניו ואת הרטוריקה המליצית שלהם שנשמעה מעל כל במה (עד כי צעירי הדור התחילו להשתמש אז במימרה "רק בלי ציונות", כשביקשו לשמוע דברים ישירים ואמיתיים). נזכיר כי א"ב יהושע ועמוס עוז שירתו ביחידת צנחנים, ויהושע אפילו לחם במבצע קָדש. פעילותו בפריז כמזכיר ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודיים חידדה את השקפתו הציונית, שאותה ביטא במפורש ובמודגש במאמריו שבספרו "בזכות הנורמליות" (1980), ובמקומות רבים אחרים. סביר להניח שסיפורי ההרס המוקדמים שלו מקורם בחרדה ובדאגה לגורל המדינה, ובאי שׂביעות רצון מן האֶתוס שלה ומן הפרזיולוגיה החבוטה של עסקניה. כאמור, א"ב יהושע אחז מתחילת דרכו בקנאות ברעיון הציוני, גם בזכות שליחותו בפריז בשנות השישים בשירות ההסתדרות הציונית. ואולם, בעקבות מחקריו של מורם יהושע פראוור על הצלבנים ובהשראת סִדרת מאמרים פופולרית שפרסם אורי אבנרי בעיתונו העולם הזה, שבָּהּ הוצגה הציונות כנטע זר במזרח התיכון שלא יחזיק מעמד יותר ממלכת הצלבנים, נכתבו סיפורים אחוזי חרדה כמו "מול היערות" של א"ב יהושע ו"עד מוות" של עמוס עוז, המציבים סימני שאלה לגבי אפשרות הישרדותנו וקיומנו במרחב השֵׁמי. מרידתם של סופרי "דור המדינה" המֶטָא-רֵאליסטיים ברֵאליזם הכֵּן והישיר של סופרי "דור תש"ח", הולידה אצלם רֵאקציה לטכניקה המימֶטית השקופה של קודמיהם. הם העמידו סיפורת "מוזרה" וחידתית, שאינה מצעידה את קוראיה לקראת סוף סגור, המוביל למסקנה אידֵאולוגית ברורה ונחרצת. רבים תהו מדוע בעטו בזעם במציאוּת שנגלתה לנגד עיניהם, ופנו אל האנרכיזם והמרד. דומה שבראש וראשונה ביקשו לשקף באמצעות עלילות סיפוריהם המוזרים את הפתולוגיה הקולקטיבית של עם שאחד מסיפורי הולדתו בשחר ההיסטוריה נכרך במעשה של גילוי עריות בין אב לכלתו (מעשה יהודה ותמר) כשם שסיפור הולדתה של האנושות וגזעיה נכרך במעשה של גילוי עריות של חם אבי כנען כאשר נֹח אביו היה בגילופין ונרדם באוהלו בחוסר אונים. אכן, אצל א"ב יהושע, הסטיות והמוזרויות של גיבוריו מבטאות במוקטן מחלות נפש לאומיות, שאינן מאפשרות לאדם מישראל להתנער ממצבו הפתולוגי שגרם לו במהלך ההיסטוריה טרגדיה אחר טרגדיה. גרשון שקד, שעודד את סופרי הדור וליווה את ספריהם בדברי מחקר וביקורת, תיאר את כתיבתם כסיפורת החושפת את 'צד הצל' של חיינו".1 שקד, מורם של אחדים מצעירי הדור שהיו סטודנטים בחוג לספרות של האוניברסיטה העברי בירושלים, הרים תרומה מכרעת לביצור מעמדם, וכך גרם, מבלי שהתכוון לכך, לדחיקת רגליהם של סופרי "דור תש"ח" ממרכז המפה (לירידת קרנם של סופרי "דור תש"ח" גרם ברוך קורצוויל, שמתח עליהם ביקורת נוקבת במאמריו בעיתון "הארץ"). הצעירים, בני "דור המדינה" – א"ב יהושע וחבריו – לא הצטרפו למרידה הפואטית המתוקשרת של משוררי דורם, ונתן זך בראשם, נגד אלתרמן, גדול משוררי הדור החולף. מרידה זו, שנועדה להחליש את כוחה השירה הרוּסוֹ-עברית של בני "אסכולת שלונסקי" (ולהשליט תחתיו בשירה העברית את הנוסח המודרניסטי האנגלו-אמריקאי של ת"ס אליוט, וואלאס סטיבנס, ו"ה אודן, ואחרים) הציבה את אלתרמן, האיש ויצירתו, על לוח המטרה. יש לציין כי בשנות החמישים ותחילת שנות השישים, בשנים שבהן התחולל המרד של הצעירים נגדו, כבר לא היה אלתרמן חבר במחנהו של שלונסקי (הקשר בינו לבין שלונסקי וחבריו נותק מראשיתה של מלחמת העולם השנייה). אפשר שעקב הנתק, לא גילו שלונסקי ולאה גולדברג שמץ של קולגיאליוּת ולא יצאו להגנתו של חברם-לשעבר מול דברי הבלע של נתן זך וחבריו שהציגו את אלתרמן שלא כדין כמשורר מיושן שכותב ב"ריתמוס מכאני" וכ"משורר חצר" של בן-גוריון. עמדתם הלא-קולגיאלית של משוררי "יחדיו" כלפי אלתרמן, שהשתייך לחבורתם כעשור שנים ותרם לה רבות, פגעה בהם כבתנועת בומרנג: זך תקף את אלתרמן "באשמת" משקליו ה"מכַניים", הגם שלפני התקפתו פרסם אלתרמן את שירי "עיר היונה" שלא דמו לשירי "כוכבים בחוץ" בעלי המשקל הסדיר. התקפתו של זך, שלא קיבלה תגובת-נגד מנומקת מצִדם של שלונסקי וחבריו, התפרשה כ"דין שתיקה כהודאה". הרסן הותר, וכך נפתח פתח למתקפה דומה נגד לאה גולדברג (מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, לא תקפו זך וחבריו את שלונסקי, את אלכסנדר פן ואת רטוש בגין משקליהם ה"מכַניים"). לעומת זך וחבריו, משוררי "לקראת", לא מרדו הפרוזאיקונים של דור תש"ח באלתרמן, כי אם להפך: הם התכתבו – במרכאות ובלעדיהן – עם גדול משוררי דורם, ושיריו האוקסימורוניים חלחֲלו ליצירתם.2 את "יריביהם", מושאי המתקפות שלהם, מצאו הפרוזאיקונים הצעירים של "דור המדינה" בין המסַפּרים של "דור תש"ח". הם תקפו את כתיבתם הרֵאליסטית של קודמיהם (את משה שמיר, יגאל מוסינזון, אהרן מגד, בנימין תמוז, נתן שחם, שלמה ניצן, ועוד), שהיו בוגרים מהם בכעשור שנים בלבד, והציגוה כספרות פשוטה ופשטנית, שבָּהּ הכל שקוף וברור. סופרי "דור תש"ח", אשר היו ברובם, לפחות בראשית דרכם, יוצרים אוטודידקטיים, שכִּיוונו את כתיבתם הרֵאליסטית אל קהל הקוראים הרחב, ולא כלפי קומץ יודעי ח"ן, סר חינם ונתמעט ערכם. את הדעה שמסַפּרי "דור תש"ח" משַׁקפים את המציאוּת באופן גלוי ומפורש, שאינו תובע מאמצי פענוח, ביטא א"ב יהושע, נציגהּ המובהק ביותר של המשמרת הצעירה, שעה שכִּינה את יצירותיהם של קודמיו בכינוי "ספרות בלי תחתית כפולה".3 בנטייתם אל הסוּרֵאליזם ואל האבּסוּרד, פנו סופרי "דור המדינה" (ובראשם א"ב יהושע ועמוס עוז) אל "הזרתה" (defamiliarisation, estrangement) של המציאוּת המוכּרת. את מבוקשם מצאו בסיפורי קאפקא ועגנון, סארטר וקאמי. בסיפורת הסוּרֵאליסטית הם מצאו את גם את המוֹדוּס האלגוריסטי – מוֹדוּס סיפורי המעמעם את התוכֶן והמקשה על הקורא להבין על-אתר את ה"מסרים" הכלולים בו. הבדל יסודי וחשוב הסתמן בין סופרי "דור המדינה" לבין עגנון, שהתבטא לא רק בסגנון (כלומר, בכתיבתו של עגנון ב"עגנונית" מול כתיבתם של בני "דור המדינה" בעברית ישראלית נטולת שברי פסוקים ומליצות). ההבדל החשוב והעקרוני יותר התבטא ב"הסתר הפנים" של עגנון, שלא הציג את השקפתו הפוליטית לעין כול, לעומת הפתיחוּת של סופרי "דור המדינה" שלא שמו על פניהם מסווה ומסכה. לאופיה החשאי והאֶניגמטי של יצירת עגנון תרם שלמה-זלמן שוקן, שאסר על בן-חסותו לגלות את דעותיו הפוליטיות ביצירותיו,4 וזאת כדי שהספרים יתאימו לציבור קוראים רחב ככל האפשר (שוקן אפילו גער בעגנון כל אימת שזיהה בדבריו אמירה פוליטית מובחנת). עגנון הבין שהסתרת דעותיו הפוליטיות מאחורי מסכה היא צו בל-יעבור, וקיבל את הדין. הוא ציית לדרישתו של שוקן, ורק ביצירותיו הגנוזות ניתן לאתר פה ושם אמירה פוליטית חשופה, המגלה את השקפתו ללא כחל ושׂרק. לעומת זאת, הסיפורת של בני הארץ חשפה את כרטיס הזיהוי הרעיוני-הפוליטי לעין כול, ולא הִסוותה אותו מאחורי מסכה. דורם של משה שמיר, יגאל מוסינזון, אהרן מגד, חנוך ברטוב וכו' הזדהה בדרך-כלל עם האֶתוס הציוני: חלקם הצטרף לקיבוצים ואחדים מהם שירתו בפלמ"ח (לימים הם גם נתמנו לנספחי תרבות וייצגו את המדינה בארצות אירופה). הסופרים העירוניים והאירוניים של "דור המדינה",5 שפנו אל הכתיבה המֶטָא-רֵאליסטית, קראו תיגר על ערכי היסוד של המִמסד הציוני, אף הציעו חלופות אידאולוגיות להתנהלותה המיליטריסטית של המדינה. אלה ואלה לא ניסו להסתיר את השקפתם המדינית כמו עגנון. הם אמנם לא חשפו אותה גלויות ומפורשות ביצירותיהם, אך ליווּ את כתיבתם האלגוריסטית בספרי מסות שלא השאירו מקום לספק ביחס לדעותיהם בנושאי מלחמה ושלום, חוק ומוסר, דת ומדינה, זהות יהודית, בעיית ערביי ישראל, וכו' וגו'.6 א"ב יהושע – פורץ דרך שנים שבהן דרך כוכבו של א"ב יהושע עסקו מבקריו בניתוח יצירות במתכונת "הביקורת החדשה", וכמעט שלא נתנו דעתם לרעיונות ולהשקפת העולם המשוקעים ביצירת הספרות. ואולם, א"ב יהושע היה בראש וראשונה סופר פוליטי ואיש רוח, שנושאים כגון אופיה הוויקטימולוגי (הקָרבּני) של היהדות, או הפתולוגיה הקולקטיבית של הגרמנים שהביאה לשנאת ישראל אָטָביסטית, העסיקוהו הרבה יותר מאשר מעמקי נפשו של היחיד. הוא חזר ואמר לא פעם ולא פעמיים שהוא לעולם לא יכתוב אוטוביוגרפיה,7 כי מעולם לא קינן בו הצורך לצאת ל"מסע אֶגוֹ" אישי, המצויד במנות גדושות של אהבה עצמית או של רחמים עצמיים. לדבריו הוא גם לא סבל מימיו מ"פצע" המצדיק תהליך תרפויטי כמו זה המתלווה לכתיבת ביוגרפיה. הוא גם לא ששׂ לחשוף סודות פרטיים קֳבָל עם ועדה, ועסק בדברים החשובים בעיניו באמת: בשאלות של מוסר ומשפט, דת ומדינה, זהות יהודית, זכויות האזרח וחובותיו, היחס לזָר ולאחֵר, ועוד כהנה וכהנה שאלות בעלות גוון אֶתי-חברתי-מדיני. א"ב יהושע נהג לאפיין את גיבוריו בראש וראשונה בעזרת שמם ומקצועם. ד"ר אלי שי, בן משפחה של א"ב יהושע היה כמדומה הראשון שהבחין שברבים מהסיפורים והרומנים של יהושע יש דיונים משפטיים או הלכתיים, הבוחנים מצבי משבר בתוך המשפחה.8 יש לזכור: סבו של א"ב יהושע אבי אביו, היה אב בית דין לעדת הספרדים בירושלים, ובביתו היה חדר ששימש כעין בית-משפט זוטא. אף לא רק הדיסציפלינה המשפטית מסייעת בסיפורי א"ב יהושע להבנת משברים משפחתיים. אלי שי מזכירנו כי בצִדה מַפנים סיפורי א"ב יהושע זרקור לעֵבר רפואת הגוף ורפואת הנפש: בדיקה קלינית ("יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו"), פעולה כירורגית ("השיבה מהודו") הסתכלות במעמקי הנפש ("גירושים מאוחרים", "המנהרה"), ועוד. ניתן להרחיב הכללה זו ולומר שבפנייתו לתיאור אנשי משפט, מזה, ורופאי גוף ונפש, מזה, מיזג א"ב יהושע את שני התחומים המנוגדים שלו ושל רעייתו ד"ר רבקה יהושע: מן הצד האחד ניצב בסיפוריו הסופר העוסק במילים ובמשפטים על מצב האומה והמתלבט בנושאים מוסריים שיש בהם מעשי עוולה ותיקונם (ובמאמר מוסגר: לא אחת סיפר א"ב יהושע שבעלומיו הֶאמין שהוא עתיד להיות משפטן). מן הצד השני ניצבת דמותה של פסיכולוגית אנליסטית היורדת אל מחילות נפשו של המטופל האחד והיחיד, היושב מולה או שרוע מולה על ספת הטיפול. ואולם, לא במקרהו הפרטי והספציפי של מטופל מסוים מצא יהושע עניין, כי אם במקרה הפרטי כייצוגה של פתולוגיה קולקטיבית – לאומית או כלל-אנושית. אל שני התחומים הללו צירף יהושע גם תחומים טכניים וטכנולוגיים מתחומי הבנייה והמכונאוּת, ולעניין זה לא נתנו חוקרי א"ב יהושע ומבקריו את דעתם: בסיפוריו ובספריו לפנינו סִדרה בולטת ומרשימה של גיבורים גבריים – טכנאים ומהנדסים – המתבוננים במציאוּת בעיניים מעשיות, ללא כל ערפל מיסטי, רגשי או פיוטי (והמזכירים לנו שגם ליצירת הספרות יש צדדים טכניים של עשייה מתוכננת ומכולכלת): המהנדס בסיפור "יום שרב, יאושו אשתו ובתו", הבנאי לוּבּראַני בסיפור "תרדמת היום", אדם בעל המוסך ברומן "המאהב", אמוץ יערי, מהנדס המעליות, ברומן "אש ידידותית", צבי לוריא, מתכנן המנהרות ברומן "המנהרה", ועוד. אשר לכשרונו הטכני של יהושע, יכולה אני להעיד שכאשר ביקרו אותי פעם רבקה ("איקה") ואברהם ("בולי") יהושע במגורי השבתון שלי באוקספורד, ראיתיו נוהג במכוניתו השׂכורה, ונכנס בביטחון חסר היסוס מן הכביש ההומה דרך שער ברזל צר (שהשאיר לו מִרווח של מילימטרים אחדים בלבד מכל צד של הרכב). בחצר הבית תִּמרן "בולי" בכשרון רב, והעמיד את רכבו במקום חנייה צר ביותר שעמד תמיד ריק כי איש לא הצליח לנצלו. את כל הפעולות ביצע במיומנות מקצועית לעילא (ברכב אנגלי בעל הגה ימני!) – מנת-חלקם של נהגים מוכשרים ודייקנים באופן מיוחד ונדיר. היו בו אפוא גם צד אינטלקטואלי שבֹּו הפגין יכולת דקה בניתוח לוגי מדוקדק, וגם חושים בריאים ויכולת מקצועית של handyman בעל "צווארון כחול". מותר כמדומה להניח שזהו פשר הופעתם התכופה של בעלי מקצוע טכניים ביצירותיו, שאִתם ועם לבטיהם המקצועיים הִזדהה ככל הנראה. לא ייפלא שגם הדיסציפלינה המשפטית והרפואית וגם זו הטכנית, המתגלות ביצירתו, קשורות קשר אמיץ לעולמו האישי. כפי שנראה, השמות הטעונים שבהם הכתיר את גיבוריו מלמדים על טיבם: מאין באו ולאן הם הולכים. * שנות השישים היו "תור הזהב" של החוגים לספרות בכל העולם, וגם בישראל. בארץ נמשכה הפריחה כשנות דור, וכחריה פנו רבים מהסטודנטים לחוגים לקולנוע, טלוויזיה ותקשורת, וביתר החוגים שיש בהם בדל סיכוי לפרנסה. בתקופה, שבָּהּ פרחו החוגים לספרות, דָּרך כוכבם של סופרי "דור המדינה", ונכתבו עליהם מאמרים וספרי מחקר לא מעטים. אחת הסיבות לפופולריוּת העצומה שלהם הייתה ללא ספק האקדמיזציה של הביקורת שחיפשה לצרכיה יצירות סבוכות וצֶנטריפֶּטַליות, שאפשר לנתחן בכלים חדים: לפָרש, לחשוף ולפענח. יצירות חידתיות, שההתמודדוּת אִתן מצריכה הצטיידות באִזמלי ביקורת משוכללים נמצאו להם לחוקרים ולתלמידיהם, וכן למבקרים ולקוראיהם, בסיפורת של "דור המדינה", שגרשון שקד כינה אותה בשם סיפורת של "גל חדש". נציגיו הבולטים של "גל חדש" זה היו בוגרי החוגים לספרות במכללות ובאוניברסיטאות, שנתחנכו על ברכי סיפוריו האֶניגמטיים של עגנון מזה ועל הסיפורת המודרנית האֶזוטרית, האירופית והאמריקנית, מזה. סיפוריהם הרֵאליסטיים והמוּבָנים של סופרי "דור תש"ח", אשר היו ברוּבּם יוצרים אוֹטוֹדידקטיים, שכּיוְונוּ את כתיבתם אל קהל הקוראים הרחב – ולא כלפי קומץ יודעי ח"ן – סר חִנם ונתמעט ערכָּם. את הדעה הרוֹוחת שספרות "דור תש"ח", שיקפה את המציאוּת באופן גלוי ומפורש, ולא מאחורי "שבעה צעיפים" התובעים חישוף ופִענוח, ביטא א"ב יהושע – מנציגיה המובהקים של המשמרת הצעירה – בספרי מסותיו, למן "בזכות הנורמליוּת" ואילך. לא רק סופרי "דור המדינה" העניקו לגיבוריהם שמות טעוני משמעות. גם קודמיהם עשו זאת – אהרן מגד ב"החי על המת", חנוך ברטוב ב"של מי אתה ילד?", נתן שחם ב"רביעיית רוזנדורף" ועוד. ואולם, סופרי "דור תש"ח" עשו כן לאחר שספריהם של בני "דור המדינה" כבר פרשו כנפיים, והתפרסמו בכל אתר ואתר – הן בעברית הן בתרגום לשלל שפות זרות. בסוף המאה העשרים התחוללה בספרות העברית תופעה הפוכה, שבָּהּ "האבות" לומדים מ"ילדיהם" ומחקים אותם ואת מנהגיהם. השמות בסיפוריו של א"ב יהושע ובספריו א"ב יהושע פנה אל התחבולה הספרותית הזאת – מתן שמות טעונים המשמשים מפתח להבנת הטקסט – שאותה למד מעגנון והנחיל לצעירים ממנו. הוא השתמש בתחבולה זו ושִׁכלל אותה לאורך כל ימיו – למן סיפוריו הראשונים שנאספו בספר "מות הזקן" ועד לנובלות המאוחרות שנתפרסמו בשנת חייו האחרונה. להלן ניתן עשרים דוגמאות מתוך עשרות רבות המצויות בסיפוריו ובספריו (לפי סדר הא"ב של שמות המשפחה): אזולאי, אסתר – גיבורת הנובלה הדרמטית "המקדש השלישי" (2022) נושאת שם הנפוץ בקרב יהודים יוצאי מרוקו. שם זה, שאותו נתן א"ב יהושע לרב בנובֶלה "הבת היחידה", הוענק בנובֶלה "המִקדש השלישי" לגיבורה הראשית הקובלת על תחבולות המִרמה של רב פריזאי שהרסו את חייה. השם אזולאי נחשב "מסֵכה" שעטו עליהם אותם יהודים "כוהנים" צפון אפריקנים, שלא רצו ששכניהם המוסלמים יזהו בנקל את יהדותם. במקום לשאת את השֵׁם היהודי המובהק "כהן", המסגיר ללא דיחוי את הזהות האֶתנית של בעליו, הם בחרו להסוות את זהותם ולהסתירו באמצעות ראשי התיבות של הצַו המוטל על כוהנים בענייני אישוּת: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ" (ויקרא כא, ז). איסור זה מדאורייתא הכלול ב"הִלכות איסורי ביאה" שב"מִשנה תורה" של הרמב"ם, מצוטט גם, בשינויים אחדים, בדבריה של אסתר אזולאי באוזני הרב, תוך מתן פירוש אישי מִשלה לתכניו של השם: "מאחר שאני, בגלל השקר שלו, נעשיתי גיורת, ועל דוד חלו איסורי הנישואים של כוהן, שאינו רשאי להתחתן עם אישה גרושה, או חלוצה, או זונה, או גיורת [...] הצליח הרב מודיאנו לממש את זממו" (51). למרבה הטרגיקה המרה, אסתר אזולאי אינה מקבלת את ההצעה להינשא לאהוב לִבָּהּ בנישואים אזרחיים, ובכך היא מנציחה את הפתולוגיה היהודית לדורותיה: התלות ברבנים המשימים עצמם נציגי האל עלי אדמות. אמסלם, רות אמסלם היא שחקנית קולנוע ותיקה ברומן "חסד ספרדי" (2011). אמסלם הוא שם משפחה יהודי ספרדי שמתועד לראשונה בימי המאה ה⁻15 בספרד ובצפון אפריקה ופירושו המילולי בעברית הוא: "רודף צדק" או "שוחר שלום". השם נפוץ בעיקר בקרב יהודי ספרד ובפרט במרוקו ובאלג'יר. והנה, דווקא רות אמסלם היא הגורמת בעקשנותה לסכסוך ולפֵרוד רב-שנים בין מעסיקה, במאי הסרטים יאיר מוזס, הגיבור הראשי של הרומן, לבין התסריטאי שאול טריגנו. הסצנה שנפסלה על-ידי רות אמסלם הייתה המעמד המכונה "חסד רומי", שבו אישה שמסרה את תינוקה לאימוץ ניגשת לקבצן ברחוב ומיניקה אותו משדיה שנמלאו בחלב. בעל המלון שאירח את יאיר מוזס ואת רות אמסלם דאג שתמונה זו שאחת מגרסותיה מצויה בספרד בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה, תיתלה בחדרם שבמלון לאחר שהתסריטאי סיפר לו על סצנת הסיום שנפסלה. הסכסוך שרות אמסלם גרמה מגיע לסיומו כשהסצנה של החסד הרומי מצולמת שוב, ובה הבמאי מוזס הוא היונק מִשדיה של צעירה ספרדיה, דולציניאה, כשם גיבורת "דון קיכוטה". דומה שאת השסעים בין אשכנזים מבוססים כדוגמת יאיר מוזס לבין מרוקנים מקופחים ותאבי כוח העביר א"ב יהושע לספרד הביניימית – שממנה גורשו ה"פריווילגים" וה"מקופחים" גם יחד – אלה לאשכנז ואלה לצפון אפריקה. גבריאל ארדיטי, גיבור הרומן "המאהב" (1977) הוא היורד-העולה, שאדם בוחר בו כ"מאהב" של אשתו אסיה, מופיע ברומן כדמות אירופית דקדנטית, ולא כמי שעשה בארץ פרק זמן ניכּר. יש גם אדם בשם "ארדוטו" בסיפור המוקדם "חתונתה של גליה". גבריאל, מלאך הבשורה, אמור להביא לאסיה מרפא בכנפיו, וכ"ממלא מקום" עליו למלא גם את מקום הבעל וגם את מקום הבן שנהרג. לבסוף הוא נעצר, ולא מאונס, בידי הצדוקים-החרדים, כעריק מן החזית וכעריק משורות הלאום. "עוז" הוא פירוש השם "ארדיטי", שמה של יחידה נבחרת באיטליה במלחמת העולם הראשונה. למרבה האירוניה, גבריאל ארדיטי אינו גבר ואינו אמיץ. העיסוק האינטנסיבי של יהושע בדמות "היורד העולה" ברבים מספריו, ובדמותו של גבריאל ארדיטי בפרט, עולה בקנה אחד עם ההגות הפוליטית וההיסטוריוסופית הכלולה בספרי המסות שלו "בזכות הנורמליות" (1980) ו"הקיר וההר" (1989). כאן הציג יהושע את הגולָה בפתרון נברוטי לעם שהעדיף תמיד להתגעגע לארצו כאל איזה חלום שעתיד להתגשם אי-פעם בעתיד הסמוי מן העין, מאשר לִחיות בה בפועַל. כקוריוז אוסיף ש"ארדיטי" היה גם שמה של סוכנות מוריס בישראל, של אותה מכונית בריטית משלהי תקופת המנדט, שארדיטי צובע מתכלת לשחור, ושלאדם הייתה כמותה בשנות נישואיו הראשונות. ודוצ'ה ארמוזו, הוא שמה של סבתו של גבריאל ארדיטי ברומן "המאהב" (1977). בעיצובה הרֵאליסטי האמין והמשכנע היא מזכירה דמויות מן המציאוּת הישראלית הפשוטה, כמוֹת שהן –זקֵנות מטריארכליות מעֵדוֹת המזרח, שהיו מצויות לרוב בשכונות ירושלים ויפו ובעיר התחתית בחיפה: זקֵנות שאוספות – כמתואר ברומן – נורות חשמל שרופות כי הן חושבות שאולי יש עליהן פיקדון במכולת; זקֵנות שעורכות את קניותיהן בשוּק, בחיסכון ובידענות ואינן בָּזות לפרוטה ולשוֵוה פרוטה. ואולם, כשמתברר שהיא נולדה בשנת 1881, הלא היא שנת פַּרעות "הסופות בנגב", שהולידו את תנועת ביל"ו, את העלייה הראשונה ואת המושבות הראשונות, נחשף טיבה האלגוריסטי, הניכּר גם מתיאורה כאבן מכוסה באֵזוב כאילו הייתה זו אבן מאבני ירושלים (החדירה לביתה מתוארת כהבקעת חומות העיר העתיקה). היסטוריה בת כמאה שנה מקופלת ברומן "המאהב" כעוּבּר בתוך שנה אחת בלבד, שנת 1973, שבּהּ אדם, גיבורו הראשי של הרומן, הופך מִבּן 45 לְבן 46. סבתא ודוצ'ה ארמוזו היא בת היישוב הישן, דוברת ערבית ונושאת תעודת לידה עות'מאנית. את ירושלים, עיר של מסורת וקדוּשה, הֵמירה הזקֵנה בבית ערבי נטוש חיפה, עיר של חולין ושל עמל. היא מקווה לחיות עד גיל 120, כלומר עד שנת 2001 – לחצות את סִפּהּ של המאה ה-21. לאחר נס-תחייתה היא מגלה תכף ומיד צלילוּת, חיוניוּת ומעשיוּת, ואפילו מתעניינת "מה עשתה המלחמה בשוּק". סלידתה מהנער הערבי נעים הופכת לחיבה ואפילו לאהבה. בן-עטר – הדמות המרכזית ב"מסע אל תום האלף" (1997) הוא הסוחר היהודי בן עטר, אחיינו אבולעפיה ונשותיהם. אבולעפיה מגלם את היהודי הקוסמופוליטן, המחליף זהויות ופרצופים לפי צורכי השעה, בניגוד לבן-עטר, המגלם את היסוד השמרני, הדבֵק במסורת ובמוסכמות. הרומן מובילנו אל מעמקי ההיסטוריה, אף מובילנו אל אותו חבל ארץ שהיה שרוי במלחמה בת אלף שנים ויותר, הוא חבל הריינוס (אלזס-לורין), שעבר ללא-הרף מצד לצד, ואף כיום לאחר חמישים שנות שלום ויותר, עדיין משתמרת בו כפילות של קודים תרבותיים. בחבל ארץ זה פעלו במִפנה האלף קהילות שו"ם הנודעות, שמֵהן יצאו במִפנה האלף ר' גרשום מאור הגולה, שרוחו מרחפת על פני הספר, גם אם אינו נזכר בשמו המפורש, וכן תלמיד-תלמידיו, גדול פרשני המקרא רש"י וכן בני משפחת קלונימוס, שהנהיגו את יהדות צרפת ואשכנז בתורה וביראה דורות אחדים. כאן החלה תרבות אשכנז, וכאן נזרעו זרעיה הראשונים של "הבעיה העדתית", המטרידה אותנו כיום (יהודי אשכנז דאז הן לא נתברכו בהישגים כאחיהם בספרד, אך לימים כאמור נתהפך הגלגל: העדה הנחשלת רכשה עליונות על פני מי שהלכו ונחלשו, הלכו ונתבצרו בעמדתם הקבועה והקפואה עד שזו היתה לתת-תרבות). מסעו הימי של הסוחר בן-עטר, גבר יהודי צפון-אפריקאי בעל לשתי נשים (מסע שבאמצעותו מבקש הסוחר להחזיר לחיקו את שותפו ש"ערק" לפריז, מקום נידח ונחשל, שבּוֹ שלטת השקפת עולם חדשה ו"משונה"), נועדה למרבה הפָּרָדוקס לשם עריכתה של היכרות מחודשת עם העיתונות של תמול שלשום למען יגיע הקורא למסקנות אופֶּרטיביות ברורות לגבי מציאוּת חיינו כאן ועכשיו. טריגנו וטולדנו – גיבורי הרומן "חסד ספרדי" (2011), שניהם נושאים שמות משפחה טופונימיים (toponymic surnames), כלומר שמות המצביעים על מקום מוצָאם של נושאי השם. שם המשפחה טריגנו (Trigano) הוא שם משפחה יהודי-ספרדי, ששורשיו ככל הנראה בעיר טרגונה (Tarragona) שבקטלוניה, ספרד, או בעיר טריגס. משפחות בעלות שם זה חיו באלג'יריה ובעלות היסטוריה ארוכה, כאשר מפורסם ביניהן הוא הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי-יהודי, פרופ' שמואל טריגנו, יליד אלג'יריה. מקור השם "טולדנו" גם הוא שם טיפונימי ספרדי על-שם העיר טולדו, בירת קסטיליה בה שגשגה קהילה יהודית בימי הביניים ועד גירוש ספרד בשנת 1492. גם לאחר עזיבת ספרד לא איבדו היהודים במשך תקופה ארוכה התקווה לשוב לעירם ושמרו את מפתחות בתיהם. בצפון אפריקה השם היה נפוץ מאד בעיר מכנאס ומשם בהגירה גם בטנג'יר וראבאט. באמצעות טריגנו וטולדנו (והשחקנית רות אמסלם), הכופים על איש הקולנוע החשוב יאיר מוזס את דעתם, תוך השפלתו והכנעתו, שיקף יהושע את דעיכתה של ההגמוניה האשכנזית במלחמת התרבות הנערכת בישראל ביובל השנים האחרון. יערי, אמוץ - גיבור הרומן "אש ידידותית" (2007) הוא מהנדס מעליות, המנסה לפתור את חידת הקולות המסתוריים המתגלים בפיר המעלית של מגדל דירות בתל-אביב. במקביל הוא נקלע בין מחוייבותו לאביו הישיש הנעזר בכיסא גלגלים ובמטפל פיליפיני (ילדו של הפיליפיני כבר מתחנך במערכת החינוך הישראלית, ויודע לשיר על-פה את שירי חנוכה); לבין מחויבותו לנכדיו הרכים, הזקוקים אף הם להשגחה ולתשומת-לב. בנקודת ההוֹוה של הרומן הוא מתמודד עם העדרה של אשתו שנסעה לאפריקה לבקר את גיסה ירמי, שהתאלמן מאחותה. היא מגלה שירמי – מנהלן במשלחת חפירות ארכאולוגיות – מנסה להתנתק מן הזיכרונות המשפחתיים שהיא מנסה להצית בו. ירמי התמודד שנים עם מות בנו "מאש כוחותינו" ועם מחלת אשתו ומותה. עתה הוא מבקש לשים הכול מאחור, לרבות זיקתו למדינת ישראל, ולפתוח פרק חדש בחייו – אוניברסלי וכלל-אנושי. שמותיהם של שני הגיסים – אמוץ וירמי – רומזים לשני הנביאים הגדולים – ישעיהו וירמיהו, שקולותיהם מלווים אותנו עד היום כמו הקולות המסתוריים הנשמעים בפיר המעלית. גם ירמיהו הנביא נשלח בשליחות האל לתת לממלכת ישראל את "ספר כְּריתֻתֶיהָ" בשַלחו אותה מעל פניו (ירמיהו ג, ח – טו). בספר ירמיהו (לא, ל – לב) נזכר לראשונה המושג "ברית חדשה", ספר היסוד של התאולוגיה הנוצרית, אשר פרסם את התנ"ך בעולם כולו (ומסריו מתמזגים עם שאיפתו של ירמי להתנתק מכל קשריו הקודמים ולעסוק בנושאים אוניברסליים). מעניין להיווכח שירמי בוחן שלדי קופים, המלמדים על הולדת האנושות ביערות העד של אפריקה, אך דווקא גיסו הישראלי נושא את השם "יערי". לוּבּראני – רקע הסיפור "תרדמת היום" (1959) הוא יום ארוך של גשם טורדני, שבמהלכו מתוארים פועלים רבים העולים ויורדים במערכת הפיגומים של אתר בנייה, עמוסים בדליי מלט וחשופים לרוחות החורף העזות. המִפלט היחיד מעבודת הפרך הזאת היא ההימלטות האייסקפיסטית אל השֵּׁנה ואל עולם החלומות. מיטת השֵּׁנה והחלומות עומדת כאן על במה גבוהה, מי שקרב אליה נראה כ"מתעטף בגלימת כהן", והעולה עליה לופת את כרעי־המיטה. במאמר שכּתב עמוס עוז על סיפורי "מות הזקן",9 הודגשו שני כוחות הנפש המתמודדים כאן על הבכורה: מחד גיסא – הקדחתנות ההיסטֶרית והפעלתנות האינטנסיבית הגרוטסקית, ומאידך – העייפות המוחלטת, התשוקה לתרדמה גמורה וסופית. פועל פשוט בשם "לוּבּראני" ["לוּ בְּרָאֲנִי"] ממריד את הפועלים, מסית אותם שלא לציית למנהל העבודה וללכת לישון בעיצומו של יום העבודה. נאמר עליו: "פועל ותיק ומומחה הוא לוּבּראַני, ואפשר והיה מגיע לגדולות בעבודתו, אלא שנוהג הוא להעדר ימים תמימים, לפעמים שבועות; אין איש יודע לאן הוא נעלם". שלמה צמח, שמתח ביקורת נוקבת על סיפורי "מות הזקן" (אך גם הודה בכשרונו הרב של א"ב יהושע), טען כי בסיפורים אלה הושפע א"ב יהושע מהתסריטאי והסופר הצרפתי אלן רוב-גרייה.10 לוצאטו, רקלה - שמה של הנערה בנובלה של א"ב יהושע "הבת היחידה" (2021). שורשי המשפחה מזוהים במחצית הראשונה של המאה ה-16. שד"ל, בן המשפחה, העיד על מסורת לפיה באו בני המשפחה ממחוז Lausitz שבגרמניה ועל שמו נקראו. תמיכה לעדות זו נמצאה בכתובת בבית הכנסת המשפחתי בוונציה. לפי הידוע, הראשון שנשא שם זה הוא אברהם לוצאטו, שחי בצפת בראשית המאה ה-16. המפורסם בין בני המשפחה הוא הרב משה-חיים לוצאטו (רמח"ל), שהיה רב ומקובל, סופר ומשורר בתחילת המאה ה-18. ביאליק ולחובר ראו בו את המשורר שעמד בפתח השירה העברית החדשה, הגם שעיסוקו בקבלה שייכוֹ גם לעולם הישן. רחל מורפורגו, שהייתה הסופרת היהודייה הראשונה בתקופת ההשכלה שהוציאה ספר שירים, נקראה לפני נישואיה בשם "רחל לוצאטו", כשמה של רקלה, גיבורת הנובלה "הבת היחידה" של א"ב יהושע.11 לוריא, צבי הוא הגיבור הראשי ברומן "המנהרה" (2018). שם המשפחה לוריא (כשמו של האר"י הקדוש - יצחק לוריא) משמש כרמז המאפשר ליהושע לשלב בספר טרמינולוגיה קבלית ("ניצוצות", "עתיק יומין") בזיקה למחלת השיטיון (דמנציה) שבה לוקה הגיבור. צבי לוריא היה אחד מהחותמים על מגילת העצמאות, והעלאת הצבי לעולה במקומו הוא לכאורה מסר אופטימי בדבר האפשרות לדו-קיום יהודי-ערבי בארץ. בתחילת העלילה של הרומן "המנהרה" מסתמנים בלוריא סימנים ראשונים של שיטיון, והוא מתחיל לשכוח שמות פרטיים (בסוף הרומן הוא שוכח אפילו את שמו הפרטי). הוא מנסה להתגבר בתחבולות שונות על נזקיה של המחלה: לאחר שאיבד את הטלפון הנייד שלו, הוא מחליט לרכוש שני מכשירים, כדי שתמיד יהיה בכיסו מכשיר זמין. כדי לזכור את קוד התנעת הרכב הוא מקעקע אותו על זרועו, אך הרישיון נלקח ממנו לאחר שהוא מתוודה על מחלתו באוזני שוטר התנועה שעצר אותו. ובמאמר מוסגר: כשנתיים לפני שיצא הרומן התפרסמה בעיתונות ידיעה על סב דימנטי שהגיע לגן הילדים כדי לקחת את נכדו, טעה בזיהוי ולקח הביתה ילד שאינו נכדו. ייתכן שהידיעה הטרגי-קומית הזאת בדבר החלפת הילדים השפיעה על עיצוב העלילה של הספר. מר מאני (1990) – הרומן עוקב אחר שושלת של דמויות ממשפחת מאני לאורך הדורות, ביניהן אברהם מאני, יוסף מאני, גבריאל מאני, משה מאני שעלילותיהם משתרגות באלה של דמויות אחדות – קרובות ורחוקות. למדי. לפנינו חמש שיחות חד-סטריות, שתוכנן נקבע לא אחת לפי פגישה מקרית, גם אם גורלית, שהייתה לדמות זו או אחרת במהלך חייה עם בן מִבָּניה של משפחת מאני (שאילן-היוחסין שלה הוא לכאורה ענֵף ומשׂורג-גזע, ושורשיו מגיעים, לפי המסורת העוברת בה מִדור לדור, עד לבית דויד, או אף לערשׂהּ של האנושות שבבבל-מסופוטמיה). רק בשיחה החמישית, המוקדמת מכולן, גם כלל זה נפרץ, והעולם משתקף מנקודת-תצפיתו של אחד מִבָּניה של משפחה "ספרדית טהורה" זו, שבחטא נורא ובעווֹן כבד נתחוללה ונתחללה. בשיחה זו הדובר הוא אברהם מאני, אבי השושלת (הנושא, ולא במקרה, את שמו את אבי האומה), שעקד לכאורה את בנו וחילל את יצועו (קיפח במו-ידיו את זרעו, ותכף ומיד גם דאג להמשך הזרע, תוך שבירה של חוקי טאבּוּ המקובלים על האנושות כולה למן קדמת דנא). סיפורו מאיר באור חדש ופנטסמגורי את מגילת היוחסין כולה, ומעמיד סימן שאלה לגבי הגוון האריסטוקרטי-הנסיכי הנסוך כביכול על פניה של המשפחה. ברומן נבחנים חמישה צמתים היסטוריים. בתקופת "אביב העמים" ניצב העם על פרשת דרכים, והיה עליו לבחור בין בידול להתבוללות. עם ישראל בחר בבידול, כמקובל באותם זמנים של פריחת הלאומיות, אך לא השכיל, לפי יהושע, להפריד את הלאומיות מן הדת. ניתן כמדומה להבין שאלמלא היה חלום שיבת-ציון ותחיית האומה שבוי בידיו של אימפוטנט זקן, המגלם כאן את הסמכות הדתית, לא היה אברהם מאני נאלץ לבצע שני פשעים איומים ונוראים: רצח וגילוי עריות. אלה הביאו קללה גנטית על כל צאצאיו לדורותיהם. מוזס, יאיר – איש הקולנוע ברומן "חסד ספרדי" (2011) הוא במאי מוערך רב זכויות, המוזמן לספרד להשתתף ברטרוספקטיבה של יצירותיו מכל הזמנים. מוזס הוא אשכנזי "פריבילגי", בן יחיד ב"משפחה אמידה ומשכילה מירושלים", שהוריו עבדו במשרד מבקר המדינה. הצוות המקיף אותו (השחקנית רות אמסלם, התסריטאי שאול טריגנו והצלם טולדנו) הם צאצאי עולים מצפון אפריקה שגדלו בתנאי מחסור וחווּ קיפוח ואפליה. במהלך הרומן ערך א"ב יהושע רטרוספקטיבה של סיפוריו וספריו מכל הזמנים. אברהם בלבן זיהה ברומן רמזים ברורים לסיפורים "המפקד האחרון" ו"מסע הערב של יתיר" (מתוך "מות הזקן"), לנובלה "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" (מתוך "מול היערות"), לרומן "מולכו" ולספר המסות של יהושע, "כוחה הנורא של אשמה קטנה: ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי".12 השם "מוזס" (תעתיק לועזי (אנגלי-גרמני) של השם המקראי "משה" שהיה לשם פטרונימי אצל יהודים אשכנזים, רבים מֵהם יוצאי גליציה) מסמל עָצמה ושלטון (א"ב יהושע העניק את השם "מוזס" כשם פרטי לבן זקוניו של יהודה קמינקא מהרומן "גירושים מאוחרים" הלבוש כולו באדום כאילו היה הוא דמותו המשיחית של "הנולד בארגמן"). ואולם, כניעתו של יאיר מוזס לעובדיו, הכופים עליו את דעתם, מלמדת על דעיכתם של האשכנזים במאבק העדתי על ההגמוניה הניטש בעשורים האחרונים בישראל –במדינאות, בתרבות, ובכל תחומי החיים, הן באמנות המשַׁקפת את החיים בראי מלוטש או עכור. מולכו – הפרוטגוניסט של הרומן הנושא את שמו ("מולכו", 1987), הוא גבר בן 51 (בסוף הרומן הוא בן 52), פקיד המתמודד עם פרקי חייו החדשים לאחר מות אשתו (לאחר מותה הוא נתקף כביכול במין בולמוס "דון-ז'ואני", נוסע פעמיים לחו"ל בלִוויית נשים, מתגורר אִתן בחדר אחד, ואף חולק אִתן מיטה אחת). מולכו הוא תושב חיפה, יליד ירושלים, שהתאלמן מאשתו ה"יֶקית" שכלל לא חלמה לצאת מן הארץ, ובוודאי שלא התאוותה לחזור לארץ הולדתה. יש ברומן גם סלקטיביוּת משונה במתן שמות לגיבורים. לפעמים גיבורים צדדיים כמו בן-יעיש זוכים בשם פרטי, ולפעמים גיבורים מרכזיים, כמו מולכו ואשתו, נותרים חסרי-שם. שמות ילדיו, כמו שמהּ של היועצת המשפטית שאִתהּ יש לו רומן חטוף, מתגלים במפתיע באמצע הספר, לאחר שכבר הורגלנו לראות אותם במונחים קטגוריאליים, לפי מקצועם ותפקידם. הינזרות ממתן שם (או ממתן שם פרטי או שם משפחה) לגיבור היא אחד מסממניה של הסיפורת האלגוריסטית של א"ב יהושע, למן סיפוריו המוקדמים והנובלה שלו "יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו", ועד לרומן "ניצבת" (2014). "מולכו" הוא רומן המשרטט בדקדקנות מרובה דמות אחת ויחידה שהיא תמצית האפרוריוּת והבינוניוּת. הוא גם רומן צבעוני מאוד תודות לשש הנשים הנקשרות בחייו של מולכו. מולכו מוצג תמיד כמי שמקריב את חייו ואת אושרו האישי למען אשתו החולה, למען אִמה ששָׁכלה את בִּתה ולמען ילדיו שאיבדו את אִמם. הוא דואג כל הזמן לאחרים, ולמרבה הפָּרָדוקס – מרוכז כל הזמן בעצמו. א"ב יהושע מבכה אף הוא את שקיעתם של יהודי המזרח, ובהם אנשים הנושאים את השם המלכותי המפואר "מולכו", והיום אין הם אלא פקידים אלמוניים, נטולי כתר. בניגוד למולכו ההיסטורי, שחלם על עליית המונים לארץ-ישראל – מולכו, גיבורו של יהושע, מלַווה למרבה האירוניה "נושרת" אחת, דרך וינה וברלין, ל"אימא רוסיה" (בכיווּן ההפוך לזה של חלוצי העליות הראשונות). קורותיו של שלמה מולכו, מחולל התנועה המשיחית, נעים בין כיסופיו לגאולה וליישוב הארץ מזה לבין האינקוויזיציה הספרדית והעלאתו על המוקד בגרמניה מזה. גם את מולכו של יהושע מניעים רקעו הספרדי, רקעה הגרמני של אשתו ה"יֶקית" וישראליותו, בסדר מהופך לזה של מולכו ההיסטורי. מולכו בן דורנו הוא משיח פָּרודי, שנתקף כיסופי גאולה חסרי פשר, אשר מחפש את הגאולה במרחקים, מחוץ לגבולות המדינה, במקומות לא לו ובתרבויות לא לו. הגברת עשתור היא גיבורת הסיפור המוקדם "מות הזקן" (1957). המסַפּר ב"מות הזקן" הוא סופר כושל שאינו מצליח להתקדם בכתיבה. בעיצומם של חיי הבטלה שלו מופיעה הגברת עשתור, המזַמנת אותו להביא לקבורה זקן ישיש ("גילו אלף, אולי יותר") שחי בביתה חיי נצח. "עשתור" (או "עשתורת") משמעה "כוכב" (כמו "אסתר"), והיא מייצגת את הגורל ואת ההיסטוריה. ייתכן שטמון כאן רמז למועד קבורתה של היהדות הגלותית, הישנה, והובלתה לבית עולמה על-ידי "התנועה הכנענית" (א"ב יהושע פרסם את סיפוריו ב"קשת" של אהרן אמיר ה"כנעני"). כך או כך, עשתורת – אלילת הלבנה בת זוגו של בעל, אל השמש – היא אלת פריון. נוגה (ונוס) מן הרומן "ניצבת" ומן הרומן "המנהרה" היא אישה שוויתרה על הולדת ילדים (לעומת עשתורת, ששמה האַסטרלי מעיד על היותה ונוס של המזרח, והיא מתוארת באמנות כאֵלת פריון רבת עוללים). ואולם, נוגה מבצעת את היצירה "La mer" של דֶבִּיסי ששמה מכיל בתוכו את מוטיב האימהות (בשפה הצרפתית המילה mer [= 'ים'] והמילה mère [= אֵם] הן מילים הומופוניות, בחינת "לשון נופל על לשון". ברומן "המנהרה" מתברר שהיא הפֵרה את ההחלטה להישאר ערירית, וילדה בגיל מבוגר את בנה היחיד נבוֹ. ישראל קדמי, חתנו של יהודה קמינקא, גיבור הרומן "גירושים מאוחרים" (1982), הוא עורך-דין חיפאי, המנהל משרד כושל ומתקשה לפרנס את משפחתו. בפרקי הפתיחה של הרומן בולטים הֶבֵּטֵי האנלוגיה והניגוד בין משרדו של עו"ד קדמי לבין משרדו המשגשג של מתחרהו, עו"ד מזרחי (השניים נושאים כמובן שמות נרדפים והם שני צִדיו של אותו מטבע). עו"ד קדמי, החי את חיי ההוֹוה באינטנסיביות מרובה, חייב להפגין מיהו ה"אדון בבית", ומקַווה להפיק רווח מן הגירושין של הורי אשתו יעל. לעומתו יעל, המייצגת את הזיכרון הקולקטיבי ואת ההיסטוריה, מנסה להביא לפיוס ולמנוע את הפירוד. כדי לעשות כן היא אפילו קונה לאמה סוודר בשם אביהָ. ברומן "גירושים מאוחרים" כולם עוסקים בתחומי הרוח (האב מורה בדימוס, בנו מרצה להיסטוריה, אשת הבן כותבת פרוזה פיוטית) או ב"פרנסות אוויר" (קדמי מתפרנס מן הטרגדיות והצרות של לקוחותיו; קלדרון חי מהבורסה וצבי חי על חשבון מאהבו הבנקאי). כולם עוסקים בכתיבה, או חולמים על כתיבה, או מעלים הרהורים על מצב הספרות העברית (גילה של כלתו של קמינקא – הצעירה בת העשרים ושתיים – עשוי לרמוז למִספר אותיותיה של השפה העברית). גם קדמי המוחצן והבוטה וגם דינה העדינה והמופנמת חולמים על ספרים שאינם נכתבים לעולם. האין קדמי גס-הרוח האוסף כותרות (תרתי משמע) וחורץ משפטים (תרתי משמע) עשוי לייצג בין השאר את העיתונות הסנסציונית, המכתירה מלכים ומורידה אותם מעל כיסאותיהם? קלדרון, רפאל – דמותו של קלדרון ב"גירושים מאוחרים" (1982) היא דמות טפילית המסתפחת אל משפחת קמינקא באמצעות הבן צבי שאתו הוא שרוי ביחסים הומוסקסואליים. השם הספרדי "קלדרון" פירושו "סיר לבישול והרתחה". יש אומרים ששם זה הוענק לטבח שבישל בסירים, ויש טוענים שהשם הוענק למי שייצר את הסירים – כלומר, לפחח. ואולם עם הגלובליזציה שטרפה את שושנת הרוחות, הגיע השם "קלדרון" כשם נוצרי לארצות היספניות בדרום אמריקה וגם כשם משפחה יהודי לעולים מארצות הים התיכון: ספרד, בולגריה, יוון, ועוד. ברומן "גירושים מאוחרים" זרויים גם הרהורים על מצב השפה העברית, ולא באקראי מדבר קמינקא על העברית הספרותית של קלדרון ועל העברית העשירה והמדויקת, שירש אסא ממנו. גם תאומותיו של קלדרון וגם אשתו של אסא (הכותבת בעברית בעלת רקע דתי, עשירה בזכרי מקורות) הן בנות 22 – כמניין אותיותיה של השפה העברית. כמו קלדרון, גם שאר הדמויות ברומן נושאות שם המתחיל באות קו"ף: קמינקא, קדמי, קוני. מאמרו של א"ב יהושע על סיפורושל קפקא "הגלגול",13 מלמד שאין לבטל כלאחר-יד את ההשערה שאת ההשראה לספרו קיבל א"ב יהושע מקפקא ומדמותו רבת-הרבדים של יוסף ק', גיבור "הגלגול". קמינקא, יהודה, גיבור הרומן "גירושים מאוחרים" (1982), המגיע באשון לילה מטיסתו כמו "האל מן המכונה" ("deus ex machina"), הוא איש-רוח ומחנך מזדקן, אב לילדים בוגרים וסב לנכדים, ש"יָרַד" לאמריקה ופתח שם דף חדש בחייו בחברת ידידתו הצעירה ממנו בכעשרים שנה. מעניין להיווכח שלתיאור העולה-היורד יהודה קמינקא בחר א"ב יהושע בשמו של סופר עברי – אהרן קמינקא שחיבר את הספר "האם היהדות עולה או יורדת?", אודסה, תרס"ח). להפתעת ילדיו הבוגרים וכל סובביו, קמינקא אף עתיד להיות שוב אב לתינוק, שבאורַח גרוטסקי יהיה, לכשייוולד, דודם של נכדיו שכבר חובשים את ספסלי בית-הספר. האב ה"יורד" המגיע ארצה בשבוע שלפני הפסח כדי להשיג גט חפוז ערב לידת בן זקוניו, מגלה – בהשוואה לצאצאיו – חיוניוּת והעזה שאינם אופייניים כל עיקר לגילו המתקדם. אשתו הראשונה נעמי, שממנה טרם התגרש, כלואה במוסד לחולי נפש בעכו, ואינה ממהרת לחתום על הסכם הגירושין, שהכין חתנם, הפרקליט החיפני קדמי. שלושת ילדיו הבוגרים שהתפזרו בין שלוש הערים הגדולות נקלעים שלא בטובתם בין הצדדים הנִצים, ומגלים – איש-איש בדרכו המיוחדת – יחס אמביוולנטי ומסוכסך כלפי הסבך שלתוכו נקלעו. אכן, יש בו ביהודה קמינקא האב גם תכונות של אל, של כעין deus ex machina. הוא יורד באשון-לילה מן המטוס ומֵקיץ משנתו רק לאחר יומיים-שלושה – אל מכזיב שאינו מביא מתנות לבניו ואינו מרעיף עליהם כספים ו"מָן" מן השמים. אולם יש בו גם תכונות רבות שאינן רוחניות כל עיקר. הוא אוהב להתלבש היטב ולאכול את הטובים שבמאכלים, לבשל ולשמור על קנייניו החומריים. למעשה הוא גם אל וגם בן-אדם, ואפשר שחברוּ בו מתכונותיו של האל בן-האדם, שסעד את סעודתו האחרונה בשבוע של פסח, ואז יהודה קמינקא הוא גם הבוגד וגם הנבגד, כי משמו ומשלושים הדולרים שלו נרמזת גם דמותו של יהודה איש קריות שבָּגד לפי המסופר באוונגליונים באדונו בעבור שלושים שקל כסף. רובין, בן, בנג'י [בנימין] – במרכז הרומן "השיבה מהודו" (1994) עומד סיפור אהבתו של בנג'י רובין, רופא מתמחה, לדורית לזר, אשת המנהל האדמיניסטרטיבי של בית-החולים, סיפור הגורם לקורא ולפרשן לתהות על קנקנן של חידות אחדות, העולות למקרא הסיפור המוזר: הייתכן שאדם, המתאהב בכל מאודו באישה מבוגרת, הצעירה מאִמו בשנים ספורות, והמוכן לעשות למענה מיני מחוות מוזרות ואבּסוּרדיות (לשכור שלא לצורך את דירת אִמה הזקֵנה, ואפילו להינשא בחיפזון לאחרת, ובלבד שיוכל להימצא בקרבתה), יספר שוב ושוב על אהובת-לִבּו שני פרטים חיצוניים בלתי מחמיאים בלבד (כדבריו על בטנה הגדולה ועל חיוכה האוטומטי)? מה פשר הדלוּת המוזרה באיפיונה של מיכאלה, שאותה נושא הגיבור, מתוך אהבתו שוברת המוסכמות לאשת ה"בוס" שלו? האם החליט יהושע לכתוב גירסה משלו לרומן הבלתי גמור של מוסיל האיש ללא תכונות? מדוע מיכאלה, בעלת השם המלאכי, נמשכת לאדמה, ומדוע דווקא טיפוס ארצי כמו דורי, מין אמא-אדמה בעלת בטן גדולה, הנושאת שם המעלה על הדעת את גיל בתה (25 – כמניין שנותיו של דור) ואת גיל אמו של בנג'י בעת שילדה אותו, נמשכת אל השמימי והמסתורי? בספרי "סיפור לא פשוט" (2015) הראיתי כי בנג'י רובין מובל אל המקור הראשון – אל המקום שממנה נולדה תרבות העולם (פרי הלשונות ההודו-אירופיות, שעיצבו את החשיבה המערבית, גם את זו שמייצגים הוריו "האנגלים" של הרופא הישראלי הצעיר). הגיבור-הבן נמשך כאן לדמות האם –אל הרחם ואל מקורות הבריאה – כשם שברומן "אש ידידותית" נמשך ירמי אל היבשת האפריקנית ואל שלדי הקופים, מקור האנושות (וכשם שברומן "מסע אל תום האלף" פנה אל הרגע הראשון שבו התגלע הפער בין עדות המזרח לעדות אשכנז). חתירתו של א"ב יהושע אל המקורות הראשוניים מאפיינת רבים מספריו, למן הרומן הראשון שלו, "המאהב", המתחיל את קורותיה של סבתא ודוצ'ה מ-1881, היא שנת הקמת תנועת ביל"ו שבישרה את הציונות, ועד לשתי הנובלות שנכתבו בשנת חייו האחרונה. פרופ' יוחנן ריבלין, גיבור הרומן "הכלה המשחררת" (2001) הוא מזרחן החוקר את מלחמת השחרור האלג'ירית. כדי להפיח רוח חיים במחקרו ה"תקוע" הוא מסתייע בעצה של פטרונו הקשיש והחולה פרופ' קרלו טֶדֶסקי ובתלמידתו סָמָאהֶר היוצקת מים על ידיו. אגב מחקר הוא מגיע להנחה שחקר האמת אינו יכול להתמצות בסימון תהליכים רציונליים של מוקדם ומאוחר ושל סיבה ומסובב. הוא מתחיל לרדת אל המעמקים ההיוּליים של נפש האדם – אל מקורות השירה, היצירה והדמיון – מחוזות שבהם מצויות אמִתות הזוּיות והיבּרידיוֹת שאינן שייכות למחוזות התבונה הטהורה. רעיון חדשני זה דוחף אותו לחציית "קווים אדומים" ולסיכונים שאינם אופייניים לחוקר אקדמי: הוא מוצא עצמו ישֵן במיטתה של תלמידתו הערבייה סמָאהֶר, ונקלע ביחד עם בן דודה רָאשֶד להרפתקאות ליליות משונות וגרוטֶסקיות בשטחי האוֹטוֹנומיה הפלשתינית. אופיו החקרני מתבטא גם במישור הפרטי: בניסיונו האוֹבּסֶסיבי להבין את האמת על גירושיו החפוזים של בנו עופר. לשם השגתה של האמת הנסתרת הוא מבקר פעמים אחדות בפנסיון המשפחתי של מחותניו לשעבר, חרף אזהרות אשתו, השופטת המחוזית, לבל יעשה כן; הוא מסַפּר לכלתו לשעבר בדיות על מחלה סופנית שאחזה בו כביכול, במין סחטנות אמוציונלית חסרת מעצורים שנועדה לחלץ ממנה סודות נצורים; למגִנת לִבּה של אשתו, הוא אף מסַפּר לִבְנוֹ על מות חותנו לשעבר ועל היריונה של אשתו לשעבר –הכול כדי לדעת הכול ולהמשיך למשוך בכל החוטים. השם "ריבלין", שם מטרונימי שמקורו בשם "רבקה-ריבה", הוא שמה של משפחה שאחד מבניה סייע בהעלאתם ארצה של תלמידי הגר"א (1908 – 1908) כדי להחיש את פעמי הגאולה. הרבנים שושני ומודיאנו – הרב הירושלמי ישר-הדרך והרב הפריזאי הנכלולי – בנובלה המאוחרת "המקדש השלישי" (2022). השמות "שושני" ו"נסים" מצביעים על מוצָא מזרחי, הגם שסגנו של ראש העיר תל-אביב בתקופתו של חיים לבנון היה סעדיה שושני, יליד רוסיה. מאחר שהנובלה מזכירה את הרב קוק וכן רבנים צרפתיים, אפשר שיהושע רמז גם לדמותו המסתורית של "אדון שושני" (Monsieur Chouchani), שהיה גאון בעל ידע וֶרסטילי בכל מקצועות היהדות. שושני – תלמידו של הרב קוק וה"מֶנטור" של עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי-הצרפתי יליד ליטא –היה כנראה ממוצָא רוסי, אך נשא תעודת זיהוי מרוקנית. ואולם, שושני המסתורי היה איש של תחבולות ואחיזת עיניים, שחשב ופעל "מחוץ לקופסה", ואילו שושני של א"ב יהושע הוא סמל ההגינות והיושר, ואפילו מאיץ בעוזרו לרשום את ההכנסות מטקסי ברית-המילה שהוא עורך ולשלם עליהן מס. הרב מודיאנו, לעומת זאת, הוא "טרטיף" מודרני אף שהוא נושא שם מכובד עד מאוד. משפחת מודיאנו, שמקורה ברומניה, היגרה בסוף המאה ה-16 אל העיר סלוניקי שביוון ונמנתה בה על ה"פראנקוס" – העִלית החברתית והכלכלית של העיר. בני המשפחה הרימו תרומה משמעותית למודרניזציה של העיר ולתיעושה. אסתר אזולאי בנובלה של א"ב יהושע מגיעה אל הרב שושני בהצעה לסייע בהכשלת מינויו של מודיאנו לתפקיד הרב הראשי של פריז בגין האשמתו בהטרדה מינית שחרתה בה את רישומה והרסה את חייה. * א"ב יהושע האיר את שורשי משפחתו ביוון ובמרוקו במסתו הנודעת "בעקבות הזמן הספרדי האבוד".14 התבוננות בכל קשת השמות שהעניק לגיבוריו מלמדת שרוב השמות אינם שמות של עדות המזרח. רובם שמות טיפוסיים של בני קהילות ישראל סביב אגן הים התיכון, כלומר, מארצות מוצאם של אבותיו מצד אביו ומצד אמו. השמות האשכנזיים ביצירותיו (כגון לוריא, ריבלין, קמינקא) הם בדרך-כלל שמותיהם של אישים שעלו ארצה במאות הקודמות, וישבו בערי "היישוב הישן", בעיקר בירושלים. יש הרבה מן המשותף ביניהם לבין משפחות "ספרדיות" שהתגורר בערי "היישוב הישן", אם כי במאות הקודמות עלה מעמדן של משפחות ס"ט [ספרדי טהור] על מעמדן של המשפחות האשכנזיות. מיתרון הפרספקטיבה אפשר להכליל ולומר שא"ב יהושע הִרבּה להעניק לגיבוריו שמות אַסטרליים, המלמדים לכאורה על אמונה בצו הגורל ובגלגל המזלות. נוֹגהּ, גיבורת הרומן "ניצבת", שסיפורה נארג גם בעלילת הרומן "המנהרה", מוצאת מאהב לעת מצוֹא – חלילן גרמני קשיש בשם מנפרד, השולח לה מסרים טלפוניים המלוּוים בנעימה נוּגה. החלילן מכנה את אהובתו הישראלית בשמו הלועזי של כוכב נוֹגהּ – "וֶנוס" – ומעניק לה הילה של אֵלת אהבה שמֵימית.ההתבוננות ביקום ובגלקסיות שמסביבו אופיינית גם לרומנים אחרים של יהושע, כגון לספרו "המאהב", שבּוֹ בִּתם של אדם ואסיה, דפי-דפנה, שהיא גלגולה העכשווי של אֵלת הירח המיתולוגית ושל גמולה העגנונית, משוטטת בלילות סהרורית, ויוצאת לבילוייה בלוויית נערותיה הנימפות (שמות הנערות "טלי-דלי" רומזים כמדומה ל"טלה" ול"דלי", משמותיהם של המזלות של גלגל הזודיאק). למעשה,שלושה מהשמות האסטרליים בספריו של יהושע – "הגברת עשתור" ("מות הזקן"), אסתר ("מסע אל תום האלף", "המקדש השלישי") ו"נוֹגה-ונוּס" ("ניצבת", "המנהרה") – הם בעצם אותו שם עצמו, שהוראתו 'כוכב' ו'מזל'. כמו-כן הִרבה א"ב יהושע להעניק לגיבוריו שמות מיתולוגיים (כמו דפנה או ונוס), או תווי-היכר של דמויות מיתולוגיות. כך, למשל, בדמותו של אדם, גיבור "המאהב", חברוּ גם מתכונות האל זאוס-יופיטר, שארנקו התפוּח, קרן אמלתיאה שלו, לרוב גדוש ורק לפני הסוף מידלדל. ילדיו מאלטונה הם אפולו וארטמיס-דיאנה, מקבילתה של דפנה מן המיתולוגיה ואירופה (כאן, אסיה), שילדה לו את אגנור בן התמותה. השם דאפי-דפנה נבחר לייצג גם את הגיבורה המיתולוגית שכדיאנה הפכה בעקבות מִרדף אֶרוטי לעץ דפנים, ולא נישאה מעולם. אחת הגרסאות של מיתוס זה מספרת שכאשר רדף אפולו אחרי דפנה, הייתה זו גאיה, אלת האדמה, שהפכה אותה לעץ דפנה (ובמאמר מוסגר: יהושע העניק לאחת מנכדותיו את השם הדו-לשוני "גאיה", וכתב למענה את ספר הילדים "העכבר של תמר וגאיה", 2005). לא אחת העניק א"ב יהושע לגיבוריו שמות של חיות קרבן: גדי ויעל ("גירושים מאוחרים"), איל ("שלושה ימים וילד", "אש ידידותית"), עופר ("הכלה המשחררת") צבי ("המנהרה"). סצנות של "עקדה" מצויות בספריו לרוב. ובעניין אחר: אחרי פטירתו של א"ב יהושע, כשכל יצירתו פרושה לפנינו (למעט פרגמנטים גנוזים שלא התפרסמו וספק אם יתפרסמו), ניתן גם להכליל לגבי השמות שהעניק לגיבוריו, ולקבוע שגיבורים בעלי איכות אלוהית זכו אצלו לכינוי בלבד (כגון "הממונה", "המהנדס") או לשם פרטי בלבד (כגון "אדם"). הוא לא בחר להכתירם בשמות תאופוריים, כמצופה, אלא הסתפק בכינוי רומז או בשם פרטי. כך, למשל, המהנדס (גיבור הסיפור הארוך "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו") הוא חסר שם. העדר השם עשוי לרמז למעמדו השולי במשפחה, אך גם למעמדו האלוהי (שהרי אסור לכַנות אל בשמו המפורש). אדם, ששם משפחתו לא נודע, מזכיר בריחוקו ובשתיקותיו המתמשכות דמויות טרנסצנדנטיות-אלוהיות כעין דמות ה-deus ex machina (כאן, באורַח פָּרודי, האל המכונאי בעל המוסך), המגיע באשון-לילה לגרור מכוניות פגועות והמקים מכוניות עתיקות "לתחייה" וכן נערות השרועות כמֵתות. כן הצבעתי על הריבוד האלגורי בנובלה "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובִתו", שבו המהנדס הוא כעֵין ישו מודרני.15 לסיום ברצוני לומר מילים אחדות על גדולתו של א"ב יהושע – העולה לדעתי על זו של בני דורו, הגם שיכולת התיאור של עמוס עוז והעברית של מאיר שלו משובחות יותר משלו.16 יהושע קנז כתב "ממעמקים" (de profundis) על המתחולל בלבם של אנשים לא-הֶרואיים בשר-ודם והחיה אותם מול עינינו. דוד גרוסמן נגע בעצבים החשופים של הישראליות, ויצר שפה מיוחדת ההופכת את המוסכמות על פיהן.17 ואולם, חרף חולשותיו בתחומי הלשון, היה א"ב יהושע הסופר החשוב ביותר בספרות העברית הבתר-עגנונית. ספריו מרדו ולא מרדו בעגנון ולא פעם "התכתבו" אתו, אך גם יצרו עמדה אנטי-עגנונית שהתבטאה בשימוש במשלב יום-יומי, נטול מנריזמים ואיכויות פיוטיות כלשהן. עיקר כוחו של יהושע במקוריותו, ביכולתו לצלול לעולמם של גיבורים שונים, בהומור שלו ובדמיון הבלתי-נדלה, ההופך כל אחד מספריו למחזה רב דמויות ומערכות. הערות: ראו: גרשון שקד, "גל אחר גל בסיפורת העברית", ירושלים 1985, עמ' 53 – 64. דבריו על "צד הצל" של החיים בישראל נאמרו על משקל "הצד האפל של הירח". הקשר המובהק ביותר של עמוס עוז (שכתב לאלתרמן מכתבים ונענה על מכתביו) עם שירת אלתרמן מתבטא בספרו "אותו הים" (1999). ראו מאמרי "שתהא המוזיקה ים תיכונית", מאזנים, 7, אפריל 1999, עמ' 14 – 20. ראו במסתו של א"ב יהושע "עגנון והספרות הצעירה: עדות אישית", בתוך: "הקיר וההר", תל-אביב 1989, עמ' 124 – 132. כמסופר בספרו של אנתוני דוד "ספר המעשים: חיי גרשׁם שוקן", תל-אביב וירושלים 2006; וכמפורט בדברי זהר שביט על ספר זה במאמרה "כמוהו לא אראה עוד", הארץ מיום 26.5.2006: "זלמן שוקן לא היסס לנזוף בעגנון כאשר הכניס נימה פוליטית לסיפוריו, והורה לו בחריפות, לאחר מאורעות תרפ"ט, להשאיר את דעותיו הפוליטיות לעצמו". מן הבחינה הזו היה עמוס עוז יוצא דופן, שכן עקב מות אמו נשלח בנעוריו לשנים אחדות לקיבוץ חולדה, שם נישא והקים את ביתו. הביוגרפיה ה"מנומרת" שלו כללה הפרק הירושלמי של חייו במשפחה רוויזיוניסטית, את השנים שעשה בקיבוץ חולדה והמעבר עם משפחתו לעיר ערד (ומשם לתל-אביב). קשה אפוא לתייג אותו, כמו את שאר חבריו, כסופר "אורבני". א"ב יהושע הוציא את ספרי המסות "בזכות הנורמליות" (1980), "הקיר וההר" (1989), "כוחה הנורא של אשמה קטנה" (1998) ו"אחיזת מולדת" (2008). עמוס עוז הוציא ספרי מסות פוליטיים, בצד ספרי עיון, כגון: "באור התכלת העזה" (1979), "פה ושם בארץ ישראל" (1983), "ממורדות הלבנון" (1987), "כל התקוות" (1998), ועוד. שניהם נאמו בכיכרות ופרסמו מאמרים פוליטיים בעיתונות היומית. עמליה כהנא-כרמון הוציאה אף היא ספר מסות שכותרתו "להיות אישה סופרת" (2020). שלושת הסופרים ביטאו דעות רדיקליות, ועמליה כהנא-כרמון, שהוזמנה בשנות השמונים של המאה הקודמת למפגש עם מורי החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, סיפרה שהוריה עזבו את קיבוצם עין חרוד לפרק זמן ממושך למדיי, והצטרפו לבריגדות הבינלאומיות שהתנדבו בסוף שנות השלושים להילחם במלחמת האזרחים בספרד לצד הרפובליקנים ונגד הפשיזם. ידוע שהמתנדבים הארץ-ישראליים – יהודים וערבים – היו ברובם קומוניסטים, שפעלו בניגוד לעמדת מוסדות היישוב. אביה של הסופרת עלה ארצה מאוקראינה ואמה מבולגריה. ראו: מיה סלע, "החיים, הוראות שימוש", הארץ, 4.7.2011. ד"ר אלי שי, "משפחתו של מר מאני", "יקום תרבות" ("הבמה המקוונת לתרבות עברית"), חלק א 2.10.2021; חלק ב 7.10.2021; חלק ג 7.10.2021. עוז, עמוס. "הפטיש והסדן : על ׳מות הזקן׳ מאת א.ב. יהושע". "סימן קריאה", חוב׳ 10 (1980), עמ׳ 271–273 (המאמר פורסם בפעם הראשונה בבטאון ״מן היסוד״, 17.1.1963). צמח, שלמה. "משל בלא נמשל", דבר, כ״ב בסיון תשכ״ג, 14 ביוני 1963, עמ׳ 5, 6. חזר ונדפס בספרו "שתי המזוזות : מסה וביקורת", תל־אביב 1965, עמ׳ 149–160. על רקלה לוצאטו, גיבורת "הבת היחידה", ראו בהרחבה במאמרי "בנות שתיים", פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 1743, 02/05/2022 אברהם בלבן, "'חסד ספרדי' מאת א"ב יהושע | הצגה שנייה", באתר הארץ" מיום 19 בינואר 2011. אברהם ב' יהושע, "ניסיון לתאר את השרץ", "מאזנים", כרך נח, גיל' 7 – 8, כסלו-טבת תשמ"ה, עמ' 9 – 13. א"ב יהושע, "הקיר וההר", תל-אביב 1989, עמ' 228 – 241. על כך הרביתי לכתוב בספרי "סיפור לא פשוט" (2015). אחד הסופרים, שקרא בלי ספק את הדברים הללו, עיצב גם הוא באחד מספריו המאוחרים protagonist נטול שם, צלם אמן, תוך הסתמכות על הרעיון המקורי של א"ב יהושע, שבוודאי שם לב שקנייניו המקוריים נגזלים ממנו ונעשים "הפקר". אמנם סופר, להבדיל מחוקר, אינו חייב לחשוף את המקורות שמהם הושפע, ועם זאת יש כאן לטעמי שמינית של פלגיאריזם. בדברים שהשמיע א"ב יהושע על קבר רעייתו ביום 14.9.2016 הודה א"ב יהושע ש"איקה" הייתה מתקנת את העברית שלו: "כן, היא אהבה לערוך. לא רק את דברי הפרוזה שלי אלא גם את המסות והמאמרים הפוליטיים. אתה זקוק לעריכה היא היתה תמיד טוענת, העברית שלך לא מוקפדת, יש שם בעיות". כך, למשל, נהוג לומר על חולה סופני שהוא "נגאל מייסוריו", ואילו בספרו "אִתי החיים משחֵק הרבה" כתב דויד גרוסמן על גיבורו רפאל שהוא היה "בן חמש-עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה".

על ספרו של דוד אסף "אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי", הוצאת מאגנס, ירושלים 2026, 432 עמ'. פרופסור (אמריטוס) דוד אסף, היסטוריון שהתמחה בתולדותיהם של יהודי מזרח אירופה, התמקד אחרי פרישתו לגמלאוּת בתולדות הזֶמר העברי, והפיק בשנים האחרונות שני ספרים אקזמפלריים: "שיר הוא לא רק מילים" (2019) ו"אמא יקרה לי" (2026). בדרך-כלל מתוארת האם כמי שמנענעת את העריסה ושרה שיר לתינוקהּ, ואילו בספר "אמא יקרה לי" נאספו שירים שכָּתבו הבָּנים לאמא, או על אמא, בנימה סנטימנטלית, או בהומור המנטרל את הרגשנות המביכה. הפסוק "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח), ורש"י פירש: '"שמע בני מוסר אביך' –מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה. 'אמך' – אומתך, כנסת ישראל [...] והם דברי סופרים, שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה". משמע, לפי רש"י הבן נוחל מן האב את היסוד המוצק והלא משתנה שבמסורת, ומן האם – את הצדדים המעשיים של שמירת המצווֹת. ואולם, השכלתן הדלה של הנשים ברוב קהילות ישראל לא העניקה לאם "העברייה" כלים להתמודד עם שאלותיהם של ילדיה. נשארו רק האהבה והדאגה האין-סופיות של אם לפרי-בטנה, שמצאו את ביטויין בעיקר בהתחום ההזנה – למן הנקת היִלודים ועד להכנת הארוחות שעלו על השולחן בבתי דלים. את האם היהודייה הארכיטיפית תיאר ביאליק בשירו "שירתי", שבּוֹ תיאר את האם האופה פת לחם לילדיה, אף שולחת ידה במחט ומתקנת את הבגד העובר מילד לילד. ספרו של דוד אסף עוקב אחר נתיב נדודיה של "אַ יִידישע מאַמע" – מהגולה לארץ-ישראל. במבוא הוא מספר על אִמו הפרטית רחל בלומברג, ילידת ורשה, שלמדה בבית-ספר ממשלתי פולני, שרוב תלמידיו היו יהודים, ולימים סייעה לבנה בתרגום טקסטים בלשון יידיש שסייעו לבנה במחקריו ההיסטוריים. דור אחד לפניה לא זכו רוב בנות ישראל להשכלה מתוקנת. בנות נשארו בבית לעזור לאמותיהן בהשגחה על אחיהן הקטנים, אף לסייע בבישול, בניקיון ובהטלאת הבגדים הישנים. השינויים שנתחוללו בשנות מפנה המאה העשרים בהשכלתה של הבת "העברייה", חוללו מפנה רב-ממדים בתולדות העם. עד אז שררה אנאלפבתיות בקרב נשים, שנזקקו בבית-הכנסת ל"מגדת" שהשמיעה להן את פסוקי "צאנה וראנה". עם שליחתן של הבנות ללימודים, נוצר לא אחת פער בינן לבין הגברים, בוגרי ה"חדר" וה"ישיבה", שלא למדו אלא לימודי קודש. ברי, האישה "העברייה" לא ידעה עברית ("עברי" היה, בעקבות הרוסית, שם נרדף ל"יהודי"), ורוב הצעירות שהגיעו ארצה בעליות הראשונות עשו בארץ את צעדיהן הראשונים בשפה העברית. התמזל מזלה של אמו של דוד אסף, שנישאה לגבר משכיל, שידע לגשר על פערי הרקע ולכונן חיי משפחה תקינים. חלקו השני של פרק המבוא מוקדש לשיר-הזֶמר הידוע "אמא יקרה לי", פרי-עטו של המחנך משה דפנא, מחלוצי העלייה השנייה שהשתתף ב"ריב הלשונות", וחיבר שירים פופולריים כדוגמת "למה?" ("הודי חמודי") על נכדו אהוד (יליד 1939), שנפל לימים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז. למותר לציין, שיר נלבב זה מושר גם כיום, כ-85 שנים לאחר חיבורו, בגני הילדים, ולא ב"יום האם" בלבד. אחרי פרק המבוא באים שני שערים – "בגולה" ו"במולדת" – ובהם מיטב השירים על שתי דמויות יסוד בחיי העם: האם היהודייה והאם הישראלית. הפרקים נסבים סביב מוטיבים המשותפים לשירים אחדים: שירי הגולה נסבים על דאגת האם לבנה היוצא לארץ-ישראל, על קשיי הזיווגים וההזדקקות לשדכנים, על מכתבים שכותבת האם לבנה, על האם היהודייה באמריקה. השער "במולדת" מציג שירים על קשיי ההתאקלמות, על מכתב שכותבת אם לבנה החייל, על אם המתגאה בבנה החייל ובאותות האהבה שהוא משגר אליה, על האם הישראלית בעיני בנה וההתרפקות על עברה החלוצי. דוד אסף "אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי", הוצאת מאגנס, ירושלים 2026 וכאמור, לא אחת שירי האם העבריים נכתבו בהומור, המציל אותם ממנה גדושה יתר על המידה של רגש ורגשנות. כך, למשל, בפזמונו של אלתרמן "מכתב מאמא" – עיבוד קומי למען תאטרון "המטאטא" של הפזמון הסנטימנטלי ביידיש "אַ בריוועלע דער מאַמען", פרי-עטו של שלמה שמולביץ'. אלתרמן תרגם את השיר ב-1941, בהתקרב צבאו של רומל אל שערי הארץ, ובאמצעותו ביקש להעלות את המוראל של מתנדבי היישוב. עיקרו של ההומור נעוץ בהשגותיה הקטנות של האם היהודייה ואי-יכולתה להבחין בין עיקר לטפל. בנהּ נלחם במלחמה גורלית, לחיים ולמוות, והיא טורחת להזכיר לו שישמור על צלוחית הריבּה ששלחה אליו בחבילה. נדמה לה שהבן עדיין ברשותה, והיא נוהגת בו כאילו הוא עדיין חוסה תחת כנפיה: מזכירה לו לקחת סוודר טרם צאתו להתקפה, מציעה לשלוח אליו סרטים כדי להעלותו בדרגה, אף הופכת לרגע ל"קצין מִבצעים" של החטיבה, ונותנת לבנה עצות אסטרטגיות: שלא להקיף את האויב לבד אלא בליווּי חבריו, שלא להתנפל על גנרלים (די לו, לִבנהּ של האם היהודייה, בהכנעת דיוויזיה של חיילים פשוטים), או לשים פתק על העֶמדה – פתק שיעיד נאמנה שהעֶמדה שייכת לו. בידע-חושף-בּוּרוּת היא מייעצת לו לסחוב את הטנקים אחד-אחד (תוך ערבוב היוצרות בין 'טנק', בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין רכב צבאי משורין). הספר כולו עוסק בשירה הקלה, ואף-על-פי שיש בו שירים אחדים של גדולי המשוררים, אין הוא שם פדות בין עידית שתשרוד לדורות לבין שירים שאולי עתידים לחלוף עם הרוח. "אמא יקרה לי" הוא ספר "דמוקרטי" עד מאוד, שעוסק בכל השירה – בשיר ה"קאנוני" ובפזמון המזדמן – באותה מידה של כבוד והתעמקות מחקרית. אך-על-פי-כן, באופן טבעי ומובן מאליו, הדיון הולך ונעשה מורכב ומעניין יותר ככל שמדובר בשירים כדוגמת "אין מיטן וועג שטייט אַ בוים" ("על אם הדרך עומד עץ") מאת איציק מאנגר. הפרק על גלגולי שיר זה ושלל תרגומיו הוא בעיניי הפרק המרתק ביותר בספר. אגב קריאה, עלו בי מחשבות לא מעטות האומרות "דָּרשני!". בולט למשל, ההבדל בין האם היהודייה, שנעשה מושג ידוע ו-icon תרבותי המייצג אימהות רבות במרחבי העולם היהודי, לבין האם הגדולה בנצרות שהיא אחת ואין בלתה. בולט גם המוטיב הספרותי של הבן היוצא לחפש את אִמו האובדת או תר אחרי תרופה שתמצא ארוכה למחלתה (כדוגמת הילד מרקו מן הסיפור "מהאפנינים עד האנדים" בספרו של ד'אמיצ'יס "הלב" מ-1882, וכדוגמת הילד מהסיפור "פרח לב הזהב" מ-1930, פרי עטו של שלמה זלמן אריאל), אך אין במקביל סיפורים כאלה על בן היוצא לחפש את אביו או תר אחרי תרופה שתציל אותו ממחלתו. לא מקרית היא בעיניי העובדה שטובי השירים על האם נכתבו באנגלית על-ידי משוררים כדוגמת אדגר אלן פו, רוברט לואיס סטיבנסון ורודיארד קיפלינג, שלא התביישו לכתוב על רגשות אנושיים כמו אהבת אם, בלי אירוניה וסרקזם. עם התבססות הרעיונות הפרוידיאניים שייחסו לבנים את "תסביך אדיפוס" (התאהבות באם) ולבנות את "תסביך אלקטרה" (תחרות באם) כבר לא נכתבו שירים "קאנוניים" כאלה הכתובים מנהמת הלב. השיר המרגש ביותר המוקדש לאם הוא בעיניי שירו הקצרצר של ר"ל סטיבנסון "לאמא", שכל כולו בית אחד, ובו שולח המשורר לאִמו את חרוזיו שיזכירו לה אולי את קולות הילדוּת (את טיפוף צעדיו של ילד קטן במסדרון הבית): You too, my mother, read my rhymes For love of unforgotten times, And you may chance to hear once more The little feet along the floor. ("גַּם לָךְ, אִמִּי, שְׁלוּחִים שְׁלַל חֲרוּזַי/ בְּרֶגֶשׁ אַהֲבָה שֶׁעַד כֹּה לֹא הִרְפָּה, / וְאַתְּ תּוּכְלִי שֵׁנִית לִשְׁמֹעַ אָז אוּלַי/ קוֹל צְעָדִים קַלִּים לְאֹרֶךְ הָרִצְפָּה"; מאנגלית: ז"ש). * בשירו המאוחר "פרֵדה" תיאר ביאליק את מתת ידה הדלה של אִמו, שהושמה בצרורו ערב עזיבת הבית: "חֲרֶרֶת כֻּסְּמִים, מַאֲפֵה יָדָהּ" וסידורו הבלוי של אבא. מתנות אלה, היקרות והדלות כאחת, נשארו חקוקות בזיכרונו עד אחרית ימיו. על סיפורים כאלה, המעדיפים את מתת ידה הדלה של האם הרחמנייה העמלה בין כותלי הבית על פני כל אותם אוצרות קורח קרים ומנוכרים, המחכים לו לאדם בחוץ, בנויה אחת האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. אגדה זו מספרת על קורותיו של ילד שלא היה מוכן להמיר את המצנפת שסרגה לו אמו אפילו בכתר המלכות שהוצע לו. על אגדות כאלה בנוי גם שירו של טשרניחובסקי "היֶּמשן", המסַפר ברובד הגלוי על מנהיג גולה החוזר לביתו בעקבות ריחו המוּכּר של אחד מצמחי מולדתו, ובסמוי – על משיכתו היהודי כבחבלי קסם לאומתו החדשה-ישנה ואל מולדתו החדשה-הישנה, שאותן נצר בלִבּוֹ רק בעזרת "הפסוק". דמות האם נכרכה בתרבות העברית בדמות האומה, ב"שפת האם" ובמושגים לאומיים טעונים כמו "מולדת" ו"שכינה". ככלות הכול, האם היא הנותנת לרך הנולד את זהותו היהודית, שהרי יהודי על פי ההלכה הוא רק מי שנולד לאם יהודייה (אלא אם כן התגייר), אפילו אביו אינו יהודי. למן שיר-הערש שהיא משמיעה לעולל היונק ועד לשירים הנכתבים לזכרה, האם היהודייה היא דמות יסוד בשירה העברית, ולה ייחד פרופ' דוד אסף את ספרו המרשים והמפואר "אמא יקרה לי" –ספר מתנה שכל אם תשמח לִרוות משיריו ומן הידע הרב שהוא מעתיר על קוראיו.

על מאמר ושיר לא ידועים של אלתרמן שנכתבו על סף ניתוקו משלונסקי        לאדיבה גפן – ביום חגךְ כל המתעניין בתולדות הספרות העברית, גם אם אינו חוקר ספרות, יודע ששלונסקי מָרד בביאליק וניסה למעֵט את דמותו. אכן, כאשר עלה "המשורר הלאומי" לארץ באביב 1924, לא קיבלוהו שלונסקי וחבריו הצעירים במאמרי ברָכה ובזרי-פרחים. להפך, גדול המשוררים נתקל כל יום בדברי גנאי ובביקורת נוקבת שנועדו לבזותו ולהסיר את הכתר מעל ראשו. המורדים הצעירים, בני חבורת שלונסקי, יצאו למסע תעמולה ברוּטלי, כדי לשכנע את הציבור שאחרי המלחמה העולמית והמהפכה הרוסית והספרות המהפכנית ששיקפה אותן, כָּשרה גם אצלנו השעה למרוד בעבר. במאמריהם דרשו להמיר את שירת יל"ג וביאליק בשירה מודרנית, שלא תמשיך את המסורת הקלסית והרומנטית שרָווחה עד אז בספרות העברית ותפַנה דרך לאמירה חדשה ולסגנון חדש. ואולם, מקץ 15 שנים, בהתחלת מלחמת העולם השנייה, בשיא כוחו והשפעתו של שלונסקי, חל קרע בחבורתו. החבורה המשיכה אמנם לשמֵר את השם "יחדיו", אך כבר איבדה את ליכודה והתחילה להתפורר. "בניהָ" התחילו לערער על מנהיגותו של "אביהם". גם אלה שנשארו בחבורה וגם אלה שעזבוה נעשו מטרה לחִציה של משמרת צעירה יותר, בני חבורת "לקראת", שנתן זך הִתווה את דרכּהּ. במאבק הבין-דורי שהתחולל מסוף שנות ה-20 עד סוף שנות ה-50 לא חל הכלל של "על דאטפת אטפוּך" (אבות ב, ו). אלתרמן, למשל, כלל לא השתתף במרד נגד ביאליק, ואפילו הסתייג ממנו (במאמרו "במעגל", כתובים, 30.3.1932), בגַלוֹתוֹ עמדה עצמאית ונועזת בתוך חבורה צנטרליסטית שהונהגה על-ידי שליט בלעדי. והנה, דווקא הוא הועמד במרכז לוח המטרה של זך ב"מִטווח" שערך נגד משוררי הריתמוס ה"מכאני" – שלונסקי ובני חבורתו – שכּתבו את שירתם בהשראת השירה הרוּסית. זך צבע את מאבקו נגד קודמיו בשירה העברית בצבעים נייטרליים, כאילו מדובר בוויכוח אקדמי אובייקטיבי על נושאים טכניים כמשקל וחריזה, אך הייתה זו אחיזת עיניים בלבד. חִציו של זך כוּונו בראש וראשונה, ולא במקרה, נגד אלתרמן, ולא נגד שלונסקי ובני חבורת "יחדיו", אבירי הריתמוס ה"מכאני". אם התכוון זך לתקוף את הפרוזודיה הרוּסוֹ-עברית לשם המרתה בנוסח שירי חדש, מדוע בחר לתקוף את אלתרמן 18 שנים תמימות לאחר שנפרד משלונסקי ומן הריתמוס של "אסכולת שלונסקי"? בסוף שנות ה-50 כבר כתב אלתרמן את שירי חטיבת "עיר היונה" בריתמוס שונה לחלוטין, בטורים ובמשקלים רחבים, הדומים במקצת לאלה של המשורר האמריקני וולט ו'יטמן (שהשפיע גם על א"צ גרינברג). מדוע לא תקף זך את שלונסקי ואת תלמידיו (את אלכסנדר פן, למשל) שהמשיכו לטפח את הנוסח הרוּסוֹ-עברי? מדוע לא תקף את רטוש הרֶוויזיוניסט שכּתב את ביכורי שירתו בריתמוס ובחריזה סדירים ומלוטשים? כדי לתת מענה לתמיהות הללו, יש להודות בגלוי: מעשיו של נתן זך נבעו משיקולים פוליטיים ממוקדי-מטרה – שעיקרם מאבקי שליטה וכוח. הוא הלך לשיטתו של שלונסקי שיצא נגד ביאליק במתקפה שכּולהּ פוליטית, העוטה מסֵכה של מתקפה פואטית אובייקטיבית. כך טען בעקיפין גם משה-יוסף גליקסון, עורך "הארץ", שלא גיבָּה את עורך המדור לספרות של עיתונו, ואמר שהוא יאמין לדברי שלונסקי שאין מדובר במתקפה פוליטית ברגע שיראה במדורו ולוּ מאמר אחד בזכות ביאליק. כזאת הייתה מתקפתו של זך נגד אלתרמן: לכאורה היא יצאה נגד הגדול במשוררי הדור בכלים סטיליסטיים, פְּנים-ספרותיים, אך הסתירה את מניעיה האמיתיים. כאן וכאן התרחשה פעולת dethronement מובהקת – ניסיון להדיח מלך מִכּס המלכוּת ולרשת את כתרו. גם שלונסקי וגם זך לא הגיעו לקרסוליה של הדמות שאת כיסאה וכתרה ניסו לגזול, וגם לא היה בכוחם לשאת בעול ההנהגה בשוֹךְ מהומת המרד. אף-על-פי-כן, הם יצאו לקְּרב, בהבינם שרק בדרך זו תופנה לעֶברם תשומת-לִבּוֹ של הציבור, והם יהפכו בזכות המרד לאישים ידועים ומרכזיים. מילים אחדות על הדרך שבּהּ סלל שלונסקי את דרכו אל מנהיגותו, שהחליפה מדי שנים אחדות את "נְתיניהָ": בעלומיו פעל שלונסקי כסגנו של שטיינמן בכתב-העת "כתובים", שיצא במימון אגודת הסופרים, אך עד מהרה הוא חתר תחת יסודותיה של האגודה. אחר-כך מָרד בשטיינמן, והקים כתב-העת עצמאי ("טורים" שפעל לסירוגין בין השנים 1933 – 1939), אשר יצא בשני כרכים ובהם 50 גיליונות רחבי-יריעה. באחרון שבהם (ניסן תרצ"ט; מארס 1939) פִּרסם אלתרמן את מאמרו החשוב "עולם והיפוכו", שבסופו קבע שאם תתחולל מלחמה גדולה ומרה בין המשטרים הטוטליטריים לבין העולם הדמוקרטי תהא זו מלחמה בין שתי משפחות שונות של יצורים בני הגזע האנושי שתיאבקנה על השליטה בכדור הארץ. כמי שהתמחה בלימודי האגרונומיה גם בזואולוגיה, ידע אלתרמן היטב שהאריה והכלב, ולחלופין הנמר והחתול, שייכים לאותה משפחה (כמתרמז משירו "דף של מיכאל"). לגבי-דידו של איש מוסר ושלום כדוגמת נתן אלתרמן, יצורים שהם משוררים בחסד-עליון ויצורים שהם פוליטיקאים במובהק שייכים למשפחות שונות של המין האנושי. האחרונים מוּנָעים בכוח תאוות השלטון, ואינם בוחלים במעשי כזב ובגידה כדי להשיג את מטרותיהם. התפוררות החבורה בהתחלת מלחמת העולם השנייה אכן התחוללה בעיקר מתוך סיבות פוליטיות. בעוד שלונסקי ולאה גולדברג, שהתיידדו עם הסופר הרדיקלי משה ליפשיץ חידדו את עמדתם הפרו-סובייטית (שבהעדר נגישות לרוב ארכיוני בריה"מ לא נחקרה עדיין), הלכו אלתרמן וחבריו שהתרחקו מהעמדה הקוסמופוליטית של חבורת "יחדיו" והעצימו את הזדהותם עם צרת היהודים שנלכדו באירופה ואף לא התעלמו מקרבנות מאורעות הדמים בארץ-ישראל. הקרע הביא לפרישתם של נתן אלתרמן, ישראל זמורה, יעקב הורוביץ ואחרים מחבורת "יחדיו", שהקימו את חבורת "מחברות לספרות" ואת כתב-העת שלה. לא אחת שיערתי שהסיבות שגרמו לפירוד נרמזות בשירו הקצרצר של אלתרמן "נתפרדה החבילה": "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים. / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים", שבספרו האחרון "חגיגת קיץ" (1965), שיצא כ-25 שנה לאחר שנפרד משלונסקי ומחבורתו. כאן הרהר אלתרמן בעצב על רגעי הסוף של חבורת סופרים שחוללה בתרבות העברית שינויים רבים – חשובים ומרחיקי-לכת – אך התפוררה מחמת חולשות-אנוֹש ומחלוקות שאנשי שלום אמיתיים (להבדיל מאישים שהשלום הוא בעבורם דגל פוליטי או סיסמה יפה) אמורים היו לדעת להסדירן בהידברות כנה. ודוֹק: אילו חרז אלתרמן בשיר קצרצר זה את המילים "אחים-חיים", הוא היה משיג לכאורה חרוז משובח יותר. אולם, הוא בחר לשלב דווקא חרוז דקדוקי חלש ודיסהרמוני ("אחים-רֵעים"), בהטיבו להבין בשלב זה שחברי "יחדיו" מעולם לא היו אחים לרעיון. הקִרבה ששררה ביניהם הייתה מדומה, ולא העידה על קִרבת נפש או על השקפת עולם דומה. רגעי ה"אחווה" המעטים ששררו בחבורה זו התקיימו כל עוד הזדהו כולם, פחות או יותר, עם יעדיו של שלונסקי, שהנהיג שלטון יחיד חסר-מְצרים. למעשה, בשנות ה-30' ובשנות ה-40' היחידה שהזדהתה עם שלונסקי ושֵׁירתה את מטרותיו ללא-סייג הייתה לאה גולדברג שהלכה אִתו גם ל"דפים לספרות" של "השומר הצעיר" וגם להוצאת "ספריית פועלים". בין הסופר הוותיק ושותפתו, "העולה החדשה" מליטא, שרר גם שיתוף-פעולה ספרותי פורה: הוא סייע לה ותיקן את ניסוחיה העבריים, והיא סייעה לו בביצוע משימות היום-יום ותרגמה בעבורו מן הלעזים. איור: שירה לימון הפְּרֵדה של אלתרמן מחבורת "יחדיו" לא קרתה בִּן-לילה. קדם לה פולמוס שירי המלחמה, שפרץ בעקבות מאמרה של לאה גולדברג "על אותו נושא עצמו" ("דפים לספרות" של "השומר הצעיר" מיום 3.9.1939) – פולמוס שבּוֹ השתתפו גם אלתרמן, שהתנגד לעמדת גולדברג, וגם שלונסקי שצידד בעמדתה ואף הִקצין אותה. הגם שההתפוררות כבר התחילה לצבור תאוצה, עדיין הדחיק שלונסקי את המפולת, ושקד על הכנת אסופה בשם "שישה פרקי שירה" (שיצאה בהוצאת ספריית פועלים, 1940). האסופה כָּללה את הבציר האחרון של החבורה, לרבות "שיר עשרה אחים" של אלתרמן, שכבר עזב את החבורה. אפשר ששלונסקי התכחש בשלב זה להתפוררות "יחדיו" ולהדחתו מִכּס המנהיגות של החבורה. ייתכן שהמשיך להאמין שהחבורה תתעשת, תלקט את הניצוצות שנתפזרו, ותמשיך לפעול כגוף מלוכד ואחיד. בפתח העותק של אסופת "שישה פרקי שירה", ששרד בארכיון שלונסקי, שאותו העניקו המשתתפים לאחותו של המנהיג המודח, נרשם: "לאחות פניה מאת ששת האחים. 40.IIX.13" ועל-גבי השער הפנימי של "שיר ארבעה אחים", רשם אלתרמן: "לאחותו של אחינו ומורנו. נתן". שתי ההקדשות מעידות שגם לאחר שעזב אלתרמן את חבורת "יחדיו" והקים ביחד עם זמורה והורוביץ את חבורת "מחברות לספרות", עדיין שמר פינה חמה בלִבּוֹ למורהו שפתח לפניו את שערי הספרות העברית. באותה עת כבר חָבר אלתרמן לחבורת "מחברות לספרות", שהִפנתה עורף לברית-המועצות ולאידֵאולוגיה הסובייטית הטוטליטרית – אידֵאולוגיה שדיברה מִסיבות פוליטיות בזכות ספרות אָ-פוליטית ושלצורך שימורו של שלטון צנטרליסטי דיברה בזכות ביזור אוניברסליסטי. כמעט כל אחד מחברי "יחדיו" הפך אחרי הפּרֵדה לִפרוּדה, ללא דבק מלכד עם חבריו מלפָנים. על ההתפוררות במחנהו של אבי החבורה כתבה פרופ' חגית הלפרין בהרחבה בביוגרפיה על שלונסקי ("המאסטרו", 2011), וממנה עולה ששנים לפני שהורגשה ההתפוררות קירב שלונסקי במיוחד את לאה גולדברג, והוציא לה ספר שירים ראשון שהִפלה אותה לטובה והקדים את ספריהם הראשונים של כל בני החבורה. שלונסקי פעל בחבורה כשליט בלעדי שעל פיו יקום דבר, ועורר את חמתם של "אֶחיו", שותפיו לדרך שהבינו שאין הם אלא צמיתים בממלכתו. ואולם, מאמצע שנות ה-30 ואילך השקיע את מיטב זמנו בתרגום המופת שלו ל"יֶבגֶני אוניֶיגין" של פושקין ובפרוייקטים גדולים נוספים, ולא נותרו לו הפנאי והאנרגיה שנדרשו להנהגת חבורת "יחדיו" ולעריכת "טורים". גם בגידתו של שלונסקי, שחמד את אשת רעהו יעקב הורוביץ, הוסיפה קיסם למדורה. * הדברים שהובאו עד כאן ידועים בחלקם, וכל חוקר נותן בהם סימנים והדגשים משלו, אך רק לאחרונה נתגלגלה לידיי במפתיע אותה משבצת קטנה וחשובה המשלימה ב"קליק" אחד את התצרף (puzzle) רב-החלקים המשַׁקף את סיפור התפוררותה של החבורה. לפעמים משבצת קטנה מאירה באור חדש פרשה רבת-משתתפים ורבת-ממדים, שחומרי הארכיון שלה מרובים, אך אף פעם אינם מלאים. בזכות הסופרת אדיבה גפן, יו"ר "גנזים" וצוות המתנדבים המסור שלה (באופן מיוחד נתונה תודתי לאהודה גאבר), נמסר לי מאמר-פתיחה לא ידוע של אלתרמן, שאמור היה להידפס בראש הגיליון הראשון של כרך ג' של "טורים", אך גיליון זה מעולם לא יצא. מאמר זה, חרף ניסוחו הלקוני, הוא המשבצת החסרה בתמונה. מתברר שבזמן שיצאה החוברת האחרונה של כרך ב' של "טורים" במארס 1939, הוסכם שישראל זמורה (שבשלב זה כבר פרסם חיבור מונוגרפי על שלונסקי, ועל כן התחבב על ראש החבורה), יערוך את כרך ג' של "טורים" במקום מייסדו. ואולם, כאמור, הגיליון הראשון של "טורים" ג' מעולם לא נשלח לדפוס ונשאר במגירה. את מאמר הפתיחה הקצר – שהוכתר בכותרת "ההמשך" – חיבר אלתרמן עוד לפני שהפורשים מחבורת "יחדיו" הקימו את חבורת "מחברות לספרות", ועדיין ישבו על הגדר מבלי לדעת לאן פניהם מוּעדות. למעשה, מאמרו זה של אלתרמן הוא-הוא ה"משבצת" החסרה בתמונה של הקרע הקריטי שחצה את חבורת שלונסקי והקים את חבורת "מחברות לספרות" (במנהיגותם של זמורה, אלתרמן והורוביץ). אמנם פרטי הרקע של הקרע ידועים זה מכבר, אך רק עכשיו נחשפה החוליה המספקת את העדות המכרעת על אותו רגע מדויק שבּוֹ נוצר מצב של "אַל חזור". העובדה שמאמרו של אלתרמן נמצא בביתו של שלונסקי, מעידה שה"תלמיד" שלח אותו לאישור "רבו ומורו", ומעולם לא חתר תחתיו ולא תכנן את פרישתו מהחבורה. אלתרמן נשאר נאמן לשלונסקי הגם שמנהיג החבורה ויד-ימינו לאה גולדברג נתנו לו לא פעם סיבה מַספקת לפרוש מחבורתם ולפעול באופן עצמאי, בלי אילוצים ותכתיבים. לפי מאמר של ישראל כהן שנכתב ב"זמן אמת", מתברר שיעקב הורוביץ, שקופח בידי קברניטי "יחדיו", ניסה לפרוש מהחבורה ולהקים חלופה כבר בתרצ"ז (1937), בעת שכתב-העת "טורים" עדיין עמד על תִּלו ופעל בכל עוז (https://benyehuda.org/author/1957). ייתכן שכבר אז נשמעו הרינונים על יחסים שנרקמו בין שלונסקי לאשתו, במיוחד בעת שהותו הממושכת באוסטריה לצורכי ריפוי. לימים התברר לכל חברי החבורה ששלונסקי בגד ברעהו, וגזל ממנו את אשתו, עובדה שפגמה כאמור באחדותה של החבורה והחישה את התפוררותה. התנאים לפרֵדה הלכו והבשילו בהדרגה, ורק עם היוודע החלטת שלונסקי לסגור את "טורים" התרחש ניתוקו של אלתרמן מן המנהיג ומחבריו-לשעבר. במילים אחרות: החלטת שלונסקי גרמה לייתורו של המאמר של אלתרמן ולגניזת הגיליון הראשון של הכרך השלישי של "טורים", והיא הייתה הקטליזיטור שהאיץ את הקמת חבורת "מחברות לספרות". בשלב זה עליי לערוך רֶוויזיה קלה בדברים שנאמרו על המאמר הלא ידוע של אלתרמן, שגניזתו הובילה לפירוקה של חבורת "יחדיו" ולהקמתה של חבורת "מחברות לספרות". לאמִתו של דבר, מאמר זה דווקא פורסם ב"מאזנים" בערב שנת תשל"ד, אך לצִדו התפרסם, ללא הסבר וחציצה, גם חלק משיר-הזדמנות אישי שחיבר אלתרמן ליעקב הורוביץ, כאילו מדובר ביצירה שנכתבה במשיכת קולמוס אחת. הדפסתם של שני המסמכים ברצף, יצרה רושם מוטעה כאילו נכתבו המאמר הפרוזאי והשיר המחורז בעת ובעונה אחת, ולא היא. רק בקריאה חוזרת ונשנית התחוור לי שלמעשה חלפו כשנה וחצי ממועד כתיבתו של המאמר לבין חיבורו של השיר. המאמר נכתב באביב 1939, לאחר שהתפרסם גיליון ה-50 של "טורים", כרך ב, ואילו השיר נכתב בסוף קיץ 1940, כרשום בראש שיר-תשובה ששיגר הורוביץ לאלתרמן. דנה כוגן (בתה של מירה לוין-הורוביץ-שלונסקי, שגדלה בביתו של שלונסקי) מסרה את שיר הידידות לפרסום ב"הארץ", ושיר זה התפרסם ביום 8.4.2007 (אך הוא לא פורסם במלואו ובמילות השיר נפלו עשרות טעויות מביכות שהפכו, למשל, כל כ"ף סופית לסימן שאלה). השיר הנכון והמתוקן מובא כאן אפוא בפעם הראשונה במלואו. מאמרו של אלתרמן מובא בנספח למאמרי. גם קורא שמכיר את המאמר מ"מאזנַים" של שנת תשל"ד, יווכח כאן לראשונה שהוא לא נכתב באופן סימולטני ולא נועד להתפרסם ברצף אחד עם השיר המוקדש ליעקב הורוביץ. חשיבות מיוחדת יש כאן לפרסומו הראשון הנכון של שיר הידידות האלתרמני ליעקב הורוביץ, שפורסם פעמיים באופן באופן מוטעה ומטעה: ב"מאזניים" פורסם רק חלק משיר זה, כאילו נכתב ביחד עם מאמרו של אלתרמן, וב"הארץ" התפרסם באופן משובש עד מאוד – "נֹח בשבע שגיאות". על כן, השיר שנמצא בארכיונו של הורוביץ ויובא להלן במלואו, יכול לדעתי להיחשב כשיר לא ידוע שהתפרסם בפעם הראשונה. שיר זה נכתב ככל הנראה בקיץ 1940, שכּן בשיר-התשובה של הורוביץ נאמר על אלתרמן: "צְלַח וַעֲלֵה בֶּן שְׁלֹשִׁים./ שִׁירֶיךָ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת מְצִיצִים כְּרִבּוֹא כּוֹכָבִים". אלתרמן, יליד אוגוסט 1910 היה בן 30 בעת שקיבל את שירו של הורוביץ, ומותר כמדומה להניח שגם שיר-הידידות שנשלח ליעקב הורוביץ חוּבּר בקיץ 1940: ליעקב הורוביץ יַעֲקֹב, הַאֲמֵן-נָא לָשִׁיר, נֶאֱמָן הַשְּׂמָחוֹת וְהָעֶצֶב. אַל תַּחְשֹׁד גַּם אַתָּה, כְּרַבִּים, בְּכֵנוּת הַמִּלִּים הַחוֹרְזוֹת, בְּכָזְבֵנוּ,[א] כִּזַּבְנוּ לָרֹב דַּוְקָא בְּלִי חֲרוּזִים וּבְלִי קֶצֶב. הַצְּבִיעוּת אוּלַי בָּזֶה לָשִׁיר, אֲרֻכָּה לָהּ הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת. תַּכֶּה רוּחַ קַלָּה בַּיָּמִים. וִידֻפְדַּף נָא הַזְּמַן לְפָנֶיךָ וַהֲרֵינִי רוֹאֶה אֶת הַלַּיְלָה. טְלוּלָה וְצוֹמַחַת הָעִיר. וְאַתָּה מְאֹהָב וּבוֹדֵד וּסְחַרְחַר קְצָת, כְּמוֹ סִפּוּרֶיךָ, שֶׁשָּׁתְקוּ וְהִצְהִיבוּ מֵאָז, בֵּין דַּפֵּי הַפּוֹעֵל-הַצָּעִיר.[ב] וְהָיוּ רַעַשׁ-יָם וּגְשָׁמִים וּפְגִישׁוֹת וְחֵמוֹת וּוִכּוּחַ. וּכְתִיבָה וּתְכָכִים וְשִׂמְחָה, שֶׁנִּמְחוּ כַּעֲבֹר אוֹתָם יָם[ג]. רַק בְּךָ לֹא נִמְחָה כָּל מְאוּם. רַק בְּךָ זֶה חָרוּת עֲלֵי רוּחַ וְחָבוּק אַתָּה עוֹד בַּיָּמִים. וְנוֹשֵׂא אַתָּה עוֹד אֶת חָלְיָם. כִּי הַזְּמַן מְבַקֵּשׁ לוֹ מִפְלָט, כִּי הַזְּמַן מְבַקֵּשׁ לוֹ מָנוֹחַ, וְאַתָּה הַפּוֹתֵחַ לוֹ לֵב, לְכָל קְהַל כִּנּוּיָיו וּפָנָיו. לֹא אֶחָד נְטָשׁוֹ בְּבוֹא יוֹם, גַּם נָשָׂא לוֹ מִמֶּנּוּ מַלְקוֹחַ, וְנִשְׁאַרְתָּ אַתָּה לְבַדְּךָ, לְבַדְּךָ, לְחוֹנֵן אֲבָנָיו.[ד] כֹּחוֹתֶיךָ רַבִּים, יַעֲקֹב, הֵמָּה לֹא יַנִּיחוּךָ לָנוּחַ, הֵם תָּמִיד מְצַפִּים לְמַגָּע וּנְכוֹנִים לְבָעֵר כְּגָפְרִית. שָׁוְא תִּבְרַח, גַּם לַחֶדֶר הַצַּר, שֶׁבִּרְחוֹב הַכַּרְמֶל הַדָּלוּחַ, אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ מָצְאָה, יַעֲקֹב, הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית. הִיא שׁוֹאֶלֶת לַכְּתֹבֶת, הִיא בָּאָה, הִנָּהּ עַל דַּלְתֶּךָ נוֹקֶשֶׁת, הִיא הִכִּירָה אוֹתְךָ, יַעֲקֹב, גַּם מִבַּעַד לְחוֹר הַמַּנְעוּל. הִיא אֵינֶנָּה רוֹצָה לְוַתֵּר. גַּם הַלַּיְלָה הִיא כָּאן, הָעִקֶּשֶׁת. יֵשׁ רָצוֹן לְהַשְׁאִיר אֶת שְׁנֵיכֶם, עַל סַפְסָל-הָרֵאָיוֹן הַטָּלוּל... [ה] כִּי פָּנִים אֶל פָּנִים תְּדַבְּרוּ, וַאֲנַחְנוּ אַט-אַט נִסְתַּלֵּקָה. וְרִיבְכֶם הַיָּפֶה עוֹד נִמְשָׁךְ, וְרִיבְכֶם הַנּוֹשָׁן לֹא יָסוּף. הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בַּ"נֵּעוֹר", הִיא חוֹמֶדֶת אוֹתְךָ בְּ"סוֹלֵיקָה"[ו] הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם שֵׁם עוֹד וְגוּף. אוֹר זָרוּעַ לְךָ, יַעֲקֹב, וְנָתִיב הַמְּשַׁוֵּעַ – דָּרְכֵנִי! [ז] אוֹר זָרוּעַ לָךְ, יַעֲקֹב, שְׁמַע אֶת קוֹל קָמָתוֹ הָעוֹלָה! סִפּוּרֶיךָ קוֹרְאִים מִסִּפְרָם – הַמְשִׁיכֵנִי, אָבִי, הַמְשִׁיכֵנִי! [ח] קוּם וּתְקַע מַחֲרֵשׁוֹת חֲדָשׁוֹת! קוּם חַדֵּשׁ מַטְּרוֹתֶיךָ – וּקְלַע! סִפּוּרֶיךָ בָּדָד לֹא יִתְּעוּ, בְּשִׂמְחָה נְקַדְּמֵם עַל אֵם דֶּרֶךְ. בְּשִׂמְחַת אַהֲבָה יְשָׁנָה הָרְעֵבָה לִפְגִישׁוֹת עֲדֵי עַד. גַּם בָּאָרֶץ הַזֹּאת, הַחַמָּה,[ט] – חֲלָקָה הַסִּפְרוּת מִנִּי קֶרַח.[י] זֶה בָּזֶה נֵאָחֵז, יַעֲקֹב, עֵת הָרֶגֶל תַּחֲלִיק וְתִמְעַד. וְנֹאמַר נָא בִּלְשׁוֹן יְדִידִים – עוֹד רַבִּים חַתְחַתִּים לְפָנֵינוּ, וִיבָרְכֶךָּ הָאֵל, יַעֲקֹב, וְיַדְבִּיר לְךָ הַר וְעָקֹב, וַאֲנִי וְרֵעֶיךָ כֻּלָּם מְבָרְכִים אֶת שִׁבְתֶּךָ בֵּינֵינוּ, וְנוֹשְׂאִים אֶת הַכּוֹס לִכְבוֹדְךָ וְגוֹמְעִים מִן הַיַּיִן הַטּוֹב. הערות לשיר [א] רמז לפסוק "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל-הָאָדָם כֹּזֵב" (תהלים קטז, יא), למימרתו של משה אבן-עזרא "מיטב השיר – כזבו" ולספרו של יעקב הורביץ "כי האדם אינו כוזב". ספר זה נמסר אמנם לדפוס רק ב-1956, אך כתב-היד היה שמור כנראה בידי המחבר שנים רבות בטרם עודד ישראל כהן את יעקב הורוביץ לפרסמו. מאמרו של ישראל כהן מוזכר בגוף המאמר, וכן ב"שער סופרים" של כל כתביו (הכלול בפרוייקט בן יהודה). [ב] במאמרו "יעקב הורוביץ", הכלול בפרוייקט בן-יהודה (ראו הערה [א] לעיל), סיפר ישראל כהן על סיפוריו המוקדמים של הורוביץ ב"הפועל הצעיר". [ג] רמז לתיאורי הים – כמוטיב ליטֶרלי וכארכיטיפ מיתולוגי – בסיפורי "חתולותי הלבנות" של יעקב הורוביץ [ד] כנראה נרמזים כאן סיפורי "עולם שלא נחרב עדיין", שישראל כהן (ראו הערה [א] לעיל) הצליח להוציאם בסוף שנות ה-40 אך נכתבו ובחלקם פורסמו קודם לכן. בסיפורים אלה נזכרות אבנים רבות, ואף נאמר ש"אפילו הצרות מונחות עלינו כגל של אבנים, אין אנו מתיאשים חלילה". [ה] אלתרמן ניקד: סַפְסָל-הָרְאָיוֹן כדי להתאים את האמירה למשקל ההקסמטר הדקטילי, אך טעה בניקוד המילה "רֵאָיוֹן". [ו] "שלוש מיתות של נעוֹר הרוח" ו"סוליקה" הם שמות שניים מסיפוריו המוקדמים של הורוביץ. [ז] "אור זרוע" הוא שם ספרו של הורוביץ שהתפרסם בפעם הראשונה בשנת 1927 בהמשכים בעיתון "העולם", ולאחר מכן במתכונת של ספר בשנת 1929 בהוצאת "כתובים". הצירוף "הַמְּשַׁוֵּעַ – דָּרְכֵנִי!" הוא המצאה אלתרמנית על בסיס הצירוף המדרשי אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי!", שפירושו: 'דבר הטעון עיון' או 'דבר המצריך הסבר'. [ח] על בסיס הפסוק "מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ" (שיה"ש א, ד). [ט] "בָּאָרֶץ הַזֹּאת, הַחַמָּה" – מובאה מ"אל הציפור" של ביאליק: "הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, / תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?". דומה שהציטוט מביאליק נועד לרמוז להורוביץ, שעתה – לאחר הפרֵדה משלונסקי – גם אין צורך להישמע לחרם שהטיל על יצירת ביאליק. [י] אִזכּוּר הקרח אחרי החום רמז לדברי יעקב על צרותיו ומכאוביו: "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, מ). הדברים על ההחלקה והמעידה רומזים לפסוקים רבים הקשורים למעשה העוול שנגרם להורוביץ בפרשת הבגידה הכפולה – של אשתו ושל אחיו ושותפו לחבורה. והערה לסיכום: המאמר שלפניכם, ובו מנחת-ידידות של אלתרמן להורוביץ, חוּבּר כמחווה לידידתי אדיבה גפן, יו"ר מוסד "גנזים", העורכת ב-6.6.2026 אירוע גדול לכבוד ארכיוניו של המוסד החשוב והמפואר הזה, השייך לאגודת הסופרים. על התקנת אוצרותיו של מוסד "גנזים" והנגשתם ל"כל דיכפין" – עמלים כל עובדי "גנזים" ומתנדביו הרבים במסירות אין קץ. מלאכת השיבוץ של החומר בהקשרו הנכון ומלאכת הפרשנות המתלווה להבנת החומר נעשית באמצעות חוקרים שסקרנותם המחקרית מוליכה אותם ל"גנזים" ולארכיונים נוספים ברחבי הארץ. אפילו השיר להורוביץ, המשובץ בגוף מאמרי, והמאמר המצורף בנספח מאירים פינה נידחת, אך בעלת חשיבות עקרונית, להבנת האירועים והאישים שבָּנוּ את המודרניזם הארץ-ישראלי המוקדם מבית מדרשו של שלונסקי. אלמלא סודרו חומרים אלה בעבודת נמלים נטולת זוהר, אך רבת חשיבות, של אנשי "גנזים" ואנשיהם של ארכיוני ישראל השונים ברחבי הארץ, אי אפשר היה להגיע אליהם. חומרים אלה הם המאפשרים להיסטוריוגרפים להסתמך על עוּבדות ונתונים, מבלי להיתלות בסיפורים ובהגדות על שיחות, שהיו או לא היו (שיחות המתפרסמות רק לאחר מותו של בן-השיח ואינן נזכרות אפילו פעם אחת בחייו). תודה לאדיבה גפן ולעובדי "גנזים", שחושפים את אוצרות הארכיון לעיניהם של חוקרים מתמידים וארעיים; הן לרשות חוקרים ותיקים הנזקקים לחומרים הממוסמכים והמוסמכים הללו דרך-קבע הן לרשותם של צעירים הפונים ל"גנזים" באופן מזדמן ואקראי. החומר החשוב הזה עומד לרשותו של כל דורש. למותר לציין: במרתפי "גנזים" אצוּרים חומרים רבים עד מאוד שכל אחד מהם אומר "דָּרשני!". יש בהם חידות רבות מִסְּפוֹר המצפות לפותריהן. ראוי שהעוסקים בחקר הספרות ייענו לאתגרים המוצעים להם, ויגלו בכוחותיהם שלהם עניינים חדשים ורעננים, שימָלאו לַקוּנות בתמונת התהווּתה של הספרות העברית החדשה. יש לקוות שצעירי החוקרים "ירימו את הכפפה" וייענו לאתגרים הלא-קלים, אך המעניינים לאין-קץ, המצפים להם ב"גנזים" ובשאר הארכיונים. כך ייפלו לידיהם חומרים מקוריים, והם יתנזרו בהדרגה מן המנהג האנטי-אקדמי שפָּשה בחקר הספרות העברית ביובל השנים האחרון – הסתמכות על דברי הזולת בלא מִזְכֶּה (credit) הולם למי שמצא את המִמצא או הגה את הרעיון – מנהג נפסד שהִסיג בתחומים אחדים את המחקר לאחור. ואוסיף אזהרה שחשיבות רבה לה לנוכח אירועי ההוֹוה המתהווה: בימים אלה, שבהם מוסדות לא מעטים, לרבות מוסדות תרבות, מותקפים במתקפת סייבר איראנית ומאבדים את הנתונים הממוחשבים שלהם – במלואם או בחלקם – יש לערוך גיבוי מסוג מתוחכם ומעודכן במיוחד של כל החומר האגור ב"גנזים" – חומר רב ועצום בכמותו ובחשיבותו. אם לא ייעשה כן, עלול להיגרם לו נזק חסר תקנה ותידרש אולי חקירה שתברר אם נעשו כל הצעדים הדרושים להגנתו של אוצר רב-ערך זה, סלע קיומה של תרבותנו. נספח: להלן מאמרו הקצר של נתן אלתרמן – "ההמשך" – שנועד לפתוח את "טורים" ג' (כאמור לעיל, הופעתו של "טורים" לא חודשה, והמאמר נשאר במגירה). מאמר זה נכתב בכתיב חסר, אך כאן הוא מובא למען הקוראים בכתיב מלא: ההמשך טור זה וגיליון זה פותחים את שנתו החדשה של "טורים", ופחות מכול יש בהמשך זה מחוֹק האינרציה שבכוחו מחייבת ראשית התנועה את המשכה. המעצורים שבדרך העיתון, אם מעצורים של חומר ועם מעצורי "רוח", כביכול, היא רוח קריית ספר שלנו שגילוייה לפעמים גשמיים כל כך, – הם בלבד דיים לעשות תנאי הכרחי לתנועתו את המנוע המתמיד, את הרצון, הדרוך בהמשכו לא פחות מאשר בראשיתו. שנתו החדשה של "טורים" אינה "המשך מאליו". היא המשך מרצון ומאמונה. חברי "יחדיו" בטוחים כי הקורא שהכיר לדעת את העיתון עד כה והיה בן לווייתו ב-50 גיליונותיו, יכירו גם עכשיו כמודע לו, ובמצאו בראש גיליון זה את שמו של העורך לשנה המתחלת – י. זמורה, מסופריה הוותיקים והנאמנים של "יחדיו", ובסמוך לו את מאמרו של א. שלונסקי, הפותח את הגיליון, יבין כי לא "משברים" פנימיים, המספקים מזונות וחומרי גלם לשיחות בפרוזדורי הספרות, הם שגרמו לחילופי משמרת זו. כובד העול של עריכת העיתון וריכוז ענייניו, בתנאים שהוא נתון בהם, כובד העול הזה התובע מנושאו מרץ וכוח לפעמים עד כדי ויתור מאונס על פעולה אחרת בתחומיו, הם שהניעו חבורתנו להסכים להצערתו של א. שלונסקי ולמסור את ההגה לידי חברנו שסגולותיו וניסיונו, שעמידתו בשער מזה שנים רבות, עושים אותו ראוי לתפקיד קשה ורב-אחריות זה, רב-אחריות על אחת כמה וכמה בהיותו בא גם להמשיך מה שעשה ויצר העורך הקודם בשנתו הקודמת. ובשם חברי "יחדיו", ובשם סופרי "טורים" וגם בשם קוראיו הנאמנים רוצים אנו להביע בפתח גיליון זה לא. שלונסקי לוּ רק מעט מן התודה שאנו חייבים לו, ואשר הספרות הנעלה מחשבונות של "זרמים" ו"כיתות" תזכור לו תמיד. 50 גיליונות "טורים" שעברו – הם רק חלק ותקופה קצרה במסכת פועלו הענף ורב-ההשפעה, אך מתח היצירה שעורר בחיי החולין הקשים של העיתון בשנה שחלפה הוא שיוסיף להיות ער ודרוך בטוריו להבא. מלחמת העיתון, כמהות אחידה, היא מלחמה לשלמות שעצם הגדרתה עושה אותה בלתי מושגת אף ביצירת יחדיו ולא כל שכן במפעל של חבורת סופרים, ואם עשה עיתונה של חבורת "יחדיו", בשנה שעברה, צעד לקראת שלמות זו, תוך כדי עיכובים ופגימות, שאיש לא כאב אותם כעורכו של העיתון, הרי הביאו לכך, במידה רבה ביותר, כוח אמונתו של העורך, כשרון הפעולה וההפעלה שלו, ראייתו הבוחנת גם את הקטנות בדרך ואינה מוסחת גם מן האופק הרחב של הספרות העברית וחשבונות סיכומיה. אופק זה אל נא יסור מעינינו גם בשנה זו. תנאים חיצוניים אילצונו לצמצם, עד לאפשרות ראשונה של הרחבה, את מידותיו של העיתון, אך אנו תקווה כי האינטנסיביות של חייו הפנימיים לא תסויג על ידי כך במאומה. ולחברנו י. זמורה עורך "טורים" הבאים, נתונה בזה ברכת "יחדיו" מתוך אמון מלא ובאמונה שלמה.

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890

Team Dedication. Expertise. Passion. This is your Team section. It's a great place to introduce your team and talk about what makes it special, such as your culture or work philosophy. Don't be afraid to illustrate personality and character to help users connect with your team. Art Director Ashley Jones info@mysite.com 123-456-7890 Tech Lead Don Francis info@mysite.com 123-456-7890 Product Manager Alexa Young info@mysite.com 123-456-7890 Product Designer Robert Rose info@mysite.com 123-456-7890 Customer Support Lead Kevin Nye info@mysite.com 123-456-7890 HR Lead Lisa Driver info@mysite.com 123-456-7890