גלגולו של תפוח עגלגל

Eyal Shamir
לפני שעתיים
זמן קריאה 10 דקות

עיון בשיר-ילדים שתרגם נתן אלתרמן הצעיר

התפרסם: אתר נתן אלתרמן www.alterman.org.il, ינואר 2026

את "התפוח הישֵן", שיר-ילדים מתורגם לא מוּכּר, פִּרסם נתן אלתרמן בעת שהיה בן 23 בלבד, כשנה לאחר שחזר מצרפת ובכיסו דיפלומה של אגרונום. השיר התפרסם במוסף לילדים של עיתון "דבר" (שנה ב, גיל' ז [כ], י"ד בניסן תרצ"ג [10.4.1933], עמ' 4). דודו של אלתרמן, זלמן אריאל, שערך עם משה בליך ונתן פרסקי את סִדרת ספרי-הלימוד הנודעת "מקראות ישראל" חזר ופרסם את "התַּפוח הישֵן" פעמיים בסִדרה זו ("מקראות ישראל", לשנת הלימודים הרביעית, מסדה, רמת-גן 1967, עמ' 156; וכן ב"מקראות ישראל מחודשות" לשנת הלימוד הרביעית משנת 1971).

דוד גוטרזון, העורך-המייסד של "אתר נתן אלתרמן", שלח אליי הקלטה של "סיפור ילדים" אנגלי בשם "The Sleeping Apple" שנועד לבני הגיל הרך. ייתכן שסיפור אנגלי זה, אף-על-פי שאיננו שיר מחורז, הוא אכן המקור לשיר שפִּרסם אלתרמן הצעיר לפני יותר מתשעים שנה. כותרתו של הסיפור שבקלטת זהה לזו של השיר המתורגם, ו"עלילתו" אכן דומה בהיבטים לא מעטים ל"עלילת" "התפוח הישֵן". עם זאת, בעת שסרקתי אנתולוגיות אחדות של ditties ו-nursery rhymes שנכתבו בלשונות אירופה, נגלו לעיניי טקסטים לא מעטים שבמרכזם תפוח שנפל מהעץ בטרם עת, או נשאר תלוי על ענפיו עד להבשלתו.

לכאורה, "התפוח הישֵׁן" אינו אלא שיר-ילדים פשוט ורגיל, פרי תרגומו של משורר מתחיל, שעד להופעתו לא פִּרסם שירים "קנוניים" רבים בעיתונות ובפֶּריודיקה העברית, ושמו טרם נודע ב"קריית ספר" העברית בת-הזמן. ואולם קריאה שהויה מגלה שאין מדובר ב"חטאת נעורים" או בפרי בוסר. להפך, דומה שאלתרמן לקח שיר או דקלום לגיל הרך, ועשה ממנו שיר מרוּבּד ומורכב, ה"מתחפש" לשיר-ילדים קל ופשוט.

כידוע, זמן קצר לאחר חזרתו של אלתרמן מצרפת בקיץ 1932 ובכיסו דיפלומה של אגרונום, החליט הצעיר התל-אביבי – לאחר ימי אחדים של עבודה מפרכת ב"מקווה ישראל" – לבסס את עתידו לא על אחד ממקצועות החקלאות, אלא על עיתונאות, תרגום וכתיבת שירים ופזמונים. דודו זלמן אריאל, שהיה מעורה בענף ספרי הילדים והכיר את העושים במלאכה, פתח לפני אחיינו את שערי ההוצאות וסייע לואחיינו בראשית בדרכו. ואכן, אלתרמן, המשורר המתחיל שביצע עבודות תרגום לפרנסתו, הוזמן על-ידי הוצאות הספרים לתרגם ספרי הרפתקאות לבני-הנעורים: הוא תרגם מצרפתית בשנת 1933 בהזמנת הוצאת שטיבל את הרומן "הפריהיסטורי" של ז'וזף אנרי רוני (Rosny) "המלחמה לאש", ובשנת 1935 תרגם מאנגלית בהזמנת הוצאת "מִצפה" את "רֶדי הזקן", ספרו של פרדריק מריאט (Marryat).

בעידוד דודו זלמן אריאל, שהוציא ספרי לימוד ואנתולוגיות לילדים, חיבּר אלתרמן הצעיר לפרנסתו גם שירי-ילדים מקוריים, ועל-כן לא עבר אלא זמן קצר מיום שובו ארצה, וכבר פִּרסם את שירו לילדים הראשון "חג האילנות" (במוסף לילדים של עיתון "דבר", שנה ב, גיל' ה [יח], י"ד בשבט תרצ"ג [10.2.1933), עמ' 1). כשהתחיל אלתרמן לפרסם את שיריו במוסף לילדים של "דבר" פרסם שם גם ביאליק את שיריו לילדים עד לפטירתו בקיץ 1934. מותר כמדומה לשער שה"שכנוּת" עם גדול סופרי ישראל מילאה את לִבּוֹ של אלתרמן הצעיר שמחה וגאווה. בעבר פִּרסם ביאליק אחדים משיריו לילדים בכתב-העת "הגִּנה" שערך אביו, יצחק אלתרמן, ביחד עם יחיאל הלפרין (השניים היו כידוע מייסדי גן-הילדים העברי). אלתרמן אף שאף לפצות את אביו שהתאכזב מהחלטתו לוותר על הדיפלומה, וידע שגם הוא יתמלא גאווה לכשיראה את שיריו של בנו מתפרסמים באותה אכסניה שבָּהּ מתארח ביאליק...

באותה עת שירי ילדים לא מעטים הגיעו לגן הילדים העברי בתרגום או בעיבוד של שירי ילדים אירופיים, ובמיוחד שירים גרמניים שרובם נכתבו בהתאם לשיטת פרבּל (Fröbel), ששילבה תנועה, משחק ועבודת גינה. כך, למשל, את השיר "יונתן הקטן" חיבר ישראל דושמן בהתאמה ללחן של השיר הגרמני "Hänschen klein ging allein", לוין קיפניס חיבר את "שיר הצבעונים" בהתאמה ללחן ה-Lied "דג השמך" מאת שוברט, ואהרן אשמן חיבר בהתאמה ללחן גרמני את שירו "רוח, רוח", שמוּסר-ההשכל שלו דומה במקצת לזה העולה למקרא השיר "התפוח הישֵׁן":

"רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ,/ בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ./

הוּא נָפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ/ הוּא נָפַל וְהִתְפּוֹצֵץ.//

אוֹי חֲבָל, חֲבָל, חֲבָל,/ עַל תַּפּוּחַ שֶׁנָּפַל,/

שֶׁנָּפַל מֵרֹאשׁ הָעֵץ/ שֶׁנָּפַל וְהִתְפּוֹצֵץ".

שירים כמו "רוח, רוח" נחשבו באותה עת שירים חינוכיים שמתפקידם להזהיר את הילדים מפני חיפזון ופחז, תוך שהם רומזים להם בנוסח הכתוב במגילת שיר-השירים (שיה"ש ג, ה) שלא יעירו ולא יזרזו את תהליכי הטבע בטרם עת:

התַּפּוח הישֵׁן

בֵּין עֲנָפִים בְּמִטָּה יְרֻקָּה/

תַּפּוּחַ יָשֵׁן לוֹ שֵׁנָה מְתֻקָּה./ תַּפּוּחַ יָשֵׁן וּלְחָיָיו אֲדֻמּוֹת/

אֵין זֹאת כִּי טוֹב לוֹ, כִּי טוֹב לוֹ מְאֹד.

יֶלֶד נָשָׂא אֶת עֵינָיו לָאִילָן,/

גָּדוֹל הוּא הָעֵץ וְהַיֶּלֶד קָטָן./

– עַד אָנָה תִּישַׁנָּה, תַּפּוּחַ עָצֵל, /

קְפֹץ מִן הַבַּד, אֶל יָדַי הִתְגַּלְגֵּל!

הַיֶּלֶד בִּקֵּשׁ, הִתְחַנֵּן וְהִפְצִיר,/

אֶת הַתַּפּוּחַ הָעֵר לֹא הֵעִיר./

שׁוֹכֵב הוּא לוֹ כָּךְ, עֲגַלְגַּל וְאָדֹם,/

רוֹאֶה חֲלוֹמוֹת וְצוֹחֵק בַּחֲלוֹם.

מָה לַּעֲשׂוֹת לְתַפּוּחַ כָּזֶה/

הָבָה נַחְשְׁבָה נָא מָה נַּעֲשֶׂה?/

אֶבֶן נַדֵּה בּוֹ, נִשְׁלַח בּוֹ מַקֵּל?/

רַךְ הַתַּפּוּחַ, אָסוּר לְקַלְקֵל.

יֵשׁ לְטַפֵּס עַל הָעֵץ אַט-לְאָט,/

אֶל הַתַּפּוּחַ לִשְׁלֹחַ הַיָּד,/

אַי-לוּ-לִי... לִי הוּא! וּטְפֹס וַחֲטֹף!/

פְּרִי בֶן פּוֹרָת... נִתְעוֹרַרְתָּ סוֹף-סוֹף!

תרגם: נ. אלתרמן

בטרם נפנה לתוכן של שיר-הילדים "הפשוט" הזה, כדאי לומר מילים אחדות על צִדו הלקסיקלי. האם המילים "נַדֶּה" ו"טפֹס" הן טעות דפוס או פליטת קולמוס? הראשונה נראית כמו עיווּת מאולץ של המילה "נְיַדֶּה", לשם התאמתה למשקל השיר (טרימטר אנפסטי עם חריגות אחדות). ואולם, ייתכן שאין כאן שימוש בשורש יד"ה כי אם בשורש נד"ה (המקביל לפועַל האכדי –nadû , שפירושו: לעזוב, לנטוש, להשליך). וכך, ייתכן שהמילה "טְפֹס!" שבצירוף "טְפֹס וַחֲטֹף!" היא סירוס של "תְּפֹס וַחֲטֹף" בדומה ל"חטוף ואכול" (עירובין נד א). אף ייתכן שהילד מצוּוה כאן לטַפּס על העץ ולקטוף את התפוח (קט"ף אחי חט"ף). ואף זאת: ייתכן שעולה כאן זֵכר הפסוק "שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ" (משלי ל, כח), שבּוֹ השורש תפ"ס דומה בהוראתו לשורש טפ"ס.

כך או כך, שירו המתורגם של אלתרמן "מתכתב" עם הספרות העברית לתקופותיה, למן המקרא ועד ליצירת ביאליק ובני דורו. הוא פותח בתיאור התפוח הנָּם כמו ילד בערישה במקביל לתיאורו של ביאליק בשירו לילדים "בַּנֵכָר" ("בַּעֲרִיסַת כֶּסֶף עַל מַצָּע רָךְ/ הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָל מְתוּקָה [...] וִישֵׁנִים שְׁנֵיהֶם, וּלְבָבָם עֵר/ כָּל אֶחָד חוֹלֵם חֲלוֹם מִמְּקוֹמוֹ". כאן וכאן, לפנינו תיאורו של הפרי הישֵׁן שֵׁנה מתוקה מתוך זיקה לפסוק "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד" (קהלת ה, יא). הפסוק המקראי מתאר אדם מתון השמח בחלקו והמתרחק מנהנתנות ומחמדנות. במקורותינו יש עדויות של נטייה להֶדוניזם (כבפסוקים "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", ישע' כב, יג; או "חטוף ואכול חטוף ושתה", ערובין נד א). לעומת זה, שירו של אלתרמן, בעקבות ביאליק, ממליץ לילד למתֵּן את יצריו ולרסנם (גם כשרצונו דוחק בו לנגוס בתפוח לאלתַר).

בנקודה זו (ולא בה בלבד) התגלה כאן אלתרמן כתלמידם של אחד-העם וביאליק שהתנגדו לחיפזון ולחיפוש תוצאות מהירות בִּן-לילה, והמליצו על "הכשרת לבבות" אִטית וממושכת. כזכור, בראש ספרו "שירים ופזמונות לילדים" הציב ביאליק את שירו הזעיר "קַן ציפור", הפונה לילד הקטן ומתריע באוזניו: "הַס, פֶּן תָּעִיר", לבל יחריד את הגוזלים שטרם בקעו מן הבֵּיצה: "קֵן לַצִּפּוֹר/ בֵּין הָעֵצִים,/ וּבַקֵּן לָהּ/ שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.// וּבְכָל-בֵּיצָה/ – הַס, פֶּן תָּעִיר –/ יָשֵׁן לוֹ/ אֶפְרוֹחַ זָעִיר".

"הַס, פֶּן תָּעִיר" נאמר על הגוזל החבוי בביצה החבויה בקן – שכּן מומלץ שלא להאיץ את תהליכי הטבע ולהקדים את המאוחר (וזאת בהתאם לכלל הבדוק של "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ"; שיה"ש ג, ה). ביאליק, המשורר וההיסטוריוסוף, הֶאמין שאין לזרז תהליכים טבעיים בזירוז מלאכותי, כי עת לכל חפץ. כתלמידו של אחד-העם הוא הִמליץ שלא להתערב במהלכיו של השעון הביולוגי, ולתת לכל התהליכים להבשיל בעִתם, בתהליך אִטי ואֶבוֹלוּציוני (גם הנצי"ב, ראש ישיבת ווֹלוֹז'ין שבּהּ למד ביאליק בנעוריו, דיבר בזכות עדיפותה של הבשלה הבאה בעִתה בחיבורו "הַעֲמֵק דבר" בפירושו ל"אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ"). "קן ציפור" הוא אפוא שיר משחק למען ילדי-הגן, אך להורים השרים או מדקלמים את השיר לילדיהם שיר זה מסַפק חומר למחשבה בנושא יתרונותיה של התגובה המתונה בכל תחומי החיים, לרבות בתחום הפוליטי.

כל ימיו האמין ביאליק ברעיונות המתונים של "הכשרת הלבבות" מבית מדרשו של אחד-העם, וגם ביצירתו הגדולה "אגדת שלושה וארבעה" הבהיר כי אין להעיר או לעורר את האהבה עד שתחפץ, כשם שאין לאכול את הפרי בעודו בוסר. ב"אגדת שלושה וארבעה" ניכרת הזיקה בין תהליכי ההבשלה המינית לבין הליכי ההבשלה בתחומים הלאומיים, הכול ברוח הגותו של אחד-העם שלא האמין ב"קפיצת הדרך".

בפרק ג' של "אגדת שלושה וארבעה" תיאר ביאליק איך בת-המלך הכלואה במגדל הולכת מבשילה כמו תפוח בוסר המבשיל אט-אט ונעשה תפוח יפה ועסיסי: "וַתְּמַלֵּא אֶת-נַפְשָׁהּ מִכָּל-הַמַּרְאוֹת וּמִכָּל-הַקּוֹלוֹת אֲשֶר נָהֲרוּ אֵלֶיהָ מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק [...] וַיָּבֹאוּ בְקִרְבָּהּ מֵאֲלֵיהֶם כְּבֹוא הָאוֹר בְּלֵב הָרִמּוֹן וּבְבְשַׂר התַפּוּחַ. וַתִּגְדַּל הַנַּעֲרָה בִדְמָמָה וַיִּרֶב עֲסִיסָה מִיּוֹם לְיוֹם". ביאליק ממליץ כאן שלא להעיר את האהבה ולא לעוררה עד שתחפץ (ובלטינית מצוי הפתגם "quieta non movere": "להשקיט ולא לעורר"). רמזים מיניים כלולים גם בשיר המתורגם "תפוח ישֵׁן", שבו המילים "מָה נַּעֲשֶׂה?", שאותן מַפנה הילד לחבריו-מלַוויו, מעלה את זכר הפסוק שמַפנה הדוד לידידיו: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר-בָּהּ?" (שיה"ש ח, ח) והנערה אומרת לדודהּ "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" (שיה"ש ח, ה). ההבשלה המינית מתבטאת בשיר המתורגם באודם הלחיים וברמיזה לפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: מַה-תָּעִירוּ וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיה"ש ח, ד). הבשלתה של הנערה מדומה אפוא ב"אגדת שלושה וארבעה" להבשלת הפרי מניצת הסמדר הבוסרית, וכשם שאין לאכול את הפרי בעודו בוסר, כן אין מקום להאצת תהליך ההבשלה.

ההמלצה שלא לאכול בוסר מקבילה ביצירת ביאליק גם להמלצתו של אחד-העם שלא להחיש תהליכים היסטוריים אלא לחכות עד להבשלתם. המלצה זו צופנת בתוכה מחשבה חינוכית ופוליטית, שהנחתה את ביאליק כל ימיו: החשש מפני מהפכות מהירות שעלולות לשמוט את הקרקע מתחת רגליהם של המהפכנים. כללי ה"אני מאמין" של ביאליק בנושא זה נבעו ממשנת אחד-העם: לא רק את הילד יש לחנך בשיטות מדורגות, אלא גם את העם כולו, שנהפך בדור התחייה מעם ישיש וחולה לעולל רך, שזה אך למד לעשות את צעדיו הראשונים.

ומביאליק לאלתרמן: ההמלצה להתאפק ושלא לנקוט צעדים בטרם-עת מצוי גם ברבות מיצירות אלתרמן, למן יצירתו המוקדמת לילדים "בין תרצ"ג ובין תרצ"ד בא גד" שהתפרסמה במוסף לילדים של "דבר" (שנה ב, גיל' יא [כד], כ"ד באלול תרצ"ג [15.9.1933], עמ' 5). מעשייה מחורזת זו היא למעשה גירסה מוקדמת של יצירתו לילדים "האפרוח העשירי" שיצאה בשנת תש"ג במתכונת של ספר צנום מעוטר באיוריו של אריה נבון. גיבורהּ האנטי הֶרואי של המעשייה הוא אפרוח קט, המקופל בקליפתו, שחש – ולא בלי צדק – שהוריו-מולידיו שכחוהו בקרן חשכה. בבהלה הגובלת בהיסטֶריה, הוא מבקש בכל כוחו להעיר ולעורר, לפרוץ החוצה, להיחלץ מן הבֵּיצה ולהצטרף אל אחיו ואל בני דודיו האפרוחים, המשתתפים בהכנות לקראת ראש השנה. אף שהוא מכה במקור וחובט בכנפיו בכל עוז, הוא אינו מצליח להבקיע דרך החוצה ולהחיש את קץ הבלהות. לבסוף באה לו הישועה, והוא מצליח לצאת מן המֵצרים במועד (תרתי משמע). הוא יוצא אל אוויר העולם ואל אורו רגע לפני כניסת החג, ספק בעזרת אביו, ספק בעזרת האב שבשמים. ברקע מהבהבת אפשרות נוספת, שגם אותה אין אלתרמן האגרונום פוסל על הסף: אפשר שאפרוחנו בקע מן הבֵּיצה משום שסוף סוף כָּשרה השעה, ותקופת הדגירה הגיעה לסיומה הטבעי.

עמדה זו, שאותה ביטא בשנות השלושים ("בין תרצ"ג ובין תרצ"ד בא גד") ובתחילת שנות הארבעים ("האפרוח העשירי"), ליוותה אותו לאורך כל הדרך עד שהתבטאה גלויות ומפורשות בשירו הארוך "מריבת קיץ" (שיר הגותי בן 21 בתים, שנתפרסם ב"מחברות לספרות" לשנת 1945). כאן הביע אלתרמן באופן ברור את דעתו שעדיין לא כָּשרה השעה לקבוע מַסמרות הזהות הישראלית החדשה, וכדבריו החותמים את שירו האנטי-כנעני הזה שנכלל לימים בקובץ "עיר היונה", הוא הזהיר מפני תכתיבים: "שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר-הַמַּנְעוּל".

אלתרמן האמין, בעקבות גישתם המתונה של אחד-העם וביאליק, שמדובר בתהליכים אֶבוֹלוציוניים ארוכים ששום רעיונות רֶבוֹלוּציוניים מהירים לא ישיגו אותם, שכּן דרוש מאבק דיאלקטי בן דורות רבים כדי לגרום למימושם. הוא התנגד לעֶמדתו של רטוש שביקש להיות קָטָליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר (כדבריו החדים והמחודדים של רטוש: "לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד"). אלתרמן, לעומת זאת, ביקש כאמור שלא להציץ דרך חור המנעול שעה ששולמית של מחר בחדרה מתלבשת. כלומר, הוא הִמליץ לתת לזמן "לעשות את שלו" ולהימנע מהנחלת דעות בדרך האינדוקטרינציה. טועים ה"כנענים", אומר שיר זה בסמוי ובגלוי, על שהם מנסים להכתיב את תכתיביהם בתוקף, תוך שהם מצמצמים את קשת האפשרויות ומבקשים לקבוע מראש מה דמות תהיה לה לשולמית, בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה. גם בשיר-הילדים שתרגם שלטת העֶמדה המדברת בזכות ההמתנה המתונה לַבַָּאות.

ובמאמר מוסגר: עֶמדה זו שהתבטאה לא רק בשיריהם הקנוניים של ביאליק ואלתרמן אלא גם ביצירתם לילדים השפיעה על פניה ברגשטיין, משוררת הילדים הפופולרית, שכָּתבה בשירה "רפי והתותים": "רָפִי, רָפִי הַשּׁוֹבָב! / הוּא טִפֵּס עַל הָעֵצִים. / מְלוֹא כִּיסָיו / תּוּתִים קָטַף, / בֹּסֶר, חֲמוּצִים... / יְרֻקִּים, לֹא רְחוּצִים / הִכְנִיסָם אֶל פִּיו:/ אֶחָד יָרַק/ אֶחָד זָרַק,/ הַשְּׁאָר – לָעֵץ הֵשִׁיב...// רָפִי, רָפִי, לַקְקָן!/ סְתָם טִפַּסְתָּ/ סְתָם בִּזְבַּזְתָּ/ לֹא הִגִּיעַ עוֹד הַזְּמַן./ אֹרֶךְ-רוּחַ, סַבְלָנוּת!/ עוֹד מְעַט יַבְשִׁיל הַתּוּת./ וְתִקְטֹף לְךָ בְּנַחַת/ מְלוֹא הַסֵּפֶל, הַצַּלַּחַת,/ וְנֹאכַל כֻּלָּנוּ יַחַד – / לִבְרִיאוּת" (ראו בספרה של פניה ברגשטין "עיניים שמחות"[שירים לילדים], הציורים: צִלה בינדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1961).

לסיום אוסיף שאלתרמן תרגם ופרסם את "התפוח הישֵׁן" כאמור חודשים אחדים לאחר שובו ארצה מצרפת מלימודי האגרונומיה בטכניון שבננסי. בשיר ניכּר שהוא נהנה לשתף את קוראיו הצעירים בהבנת רצף התהליכים והשינויים העוברים על התפוח מִשלב הבוסר עד הגיעו לשלב שבו הוא נחשב פרי הראוי למאכל: שינויי הפיגמנטים, השינויים בציפת הפרי ובניחוחו (בשיר זה "רַךְ הַתַּפּוּחַ" עקב גילו הרך, שהרי תפוח בוסר הוא דוקא קשה ומקהה את השִׁניים). השיר "התפוח הישֵׁן" מראה שאי אפשר לזרז את תהליכי ההבשלה ושאם מנסים לזרז את הקטיפה פוגעים באיכות הפרי ואוכלים פרי בוסר (זירוז ההבשלה בעזרת הבחלה עדיין לא הייתה נהוגה בראשית המאה העשרים). צדק אפוא מנחם דורמן בקביעתו שידיעותיו של אלתרמן במדעים המדויקים שלמד בעלומיו חִלחֲלו ליצירתו והעשירו אותה; וטעה מי שניסה לקעקע את דבריו ולטעון שאלתרמן לא שאב כל השראה מהשכלתו הבוטנית-המדעית ושהוא לא מצא בה שום ערך רוחני תרבותי. לשאלה "האם שכח אלתרמן את הידע שרכש במדעי הטבע?" הקדשתי את הפרק השביעי בספרי "בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן" (2017). המפגש עם השיר המתורגם "התפוח הישֵׁן" מוכיח שאפילו תרגום נידח משנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת עשוי לחזק את ההנחה שאלתרמן כלל לא הִפנה עורף לידע המדעי שרכש ואף מצא בו מקור השראה.

לעומת בני "אסכולת שלונסקי" שידיעותיהם בתחומי הטבע נשאבו בעיקרן מן הספרים, כתיבתו של אלתרמן מגלה ידע בלתי מבוטל בבוטניקה ובזואולוגיה. אִזכּוּרי הפלורה והפאונה שבשיריו אף מגלים התמצאות מעוררת השתאוּת בשובֶל המשמעים האין-סופי שהעניקה התרבות האנושית לכל בעל-חיים ולכל צמח ועץ. אמנם בשיר הפתיחה של ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" השתמש אלתרמן בקטגוריה הכוללנית "אילן" ("וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו"), אך בשירי הספר הזכיר גם את השקמה והאקציה, הברוש והצאלון ("שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים"), עץ הזית, עצי דהובדבן ותהפוח. עיצובם של העצים ביצירתו מלמד שאלתרמן הבין את ייחודו של כל אחד מֵהם, והכִּיר אותו בעיניים של אגרונום, ולא בעיניו של משורר בלבד.