'מריבת קיץ'
עודכן: 11 ביוני 2022
על תחילת המרד בסמכותו של אלתרמן
פורסם: מאזנים /6, אפריל 1991
(טקסט מלא בהמשך הדף)
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
'מריבת קיץ' ותחילת המרד בסמכותו של אלתרמן
בביקורת ובמחקר רווחת ההנחה, לפיה דברי נתן זך בגנות שירת אלתרמן - דברי-כפירה ידועים שראשיתם במאמר מ-59' ועיקרם בספר מ-66' - היו אות הפתיחה לדע שלטונה של הפואטיקה האלתרמנית. זך יצא אמנם מנקודת-מוצא פואטית - נגד המלאכותיות שבשירת אלתרמן, בריתמוס ובלשון הפיגורטיבית שלה, אך גם לא התאמץ להסוות את הנימה האישית שהדריכה אותו. בדיעבד, ברור לכול, כי המתקפה נועדה להשליט את כלליה של פואטיקה מודרניסטית חדשה, פואטיקה שמקורות ההשראה שלה הם אנגלו-אמריקאיים ולא צרפתיים-רוסיים פואטיקה שסלדה מן הפאתוס ומן ההיהפרבולה, והעדיפה את לשון ההמעטה ואת האירוניה פואטיקה שסלדה מסכימות מלאכותיות, נוקשות וקבועות, והעדיפה תחביר מרוסק ומפורר וריתמוס חופשי וטבעי, הזורם בשיר כזרום התודעה. בדעתי להראות, בין השאר, שדברי זך לא היו "אות הפתיחה" למרידה הזו בסמכותו של אלתרמן, כי אם "אקורד הסיום" שלה, וכי היא התחילה מעל דפי 'אלף' - עיתונם של רטוש ו"הכנענים" ב-49',שור לפני מאמרו של זך ב'עכשיו' גובה על שירי אלתרמן משנות הארבעים.
כדי שהרקע לקרע בין אלתרמן ל"כנענים" יובן כראוי צריך, להעי, לחזור אל ראשית שנות הארבעים ואל החבורה שנתקבצה סביבב-העת 'מחברות לספרות', שבו היה אלתרמן המשתתף המרכזי והנחשב ביותר (החבורה שאבה את כוחה מאישיותו הדינאמית של המו"ל והעורך, המבקר י' זמורה , ומן התנופה היצירתית רבת-ההשראה של אלתרמן). לאחר הלם של שלונסקי ושל לאה גולדברג "שמאלה" אל 'דפים לספרות' של 'השומר הצעיר', החל אלתרמן לפרסם ב'מחברות לספרות' את השירים הדיסקורסיביים, שעתידים היו להידפס בספר 'עיר היונה'. במקביל, הוא גם פרסם שירים ב'לוח הארץ', לצד א"צ גרינברג, וגם פרסם, כמובן, מדי שבוע את "טוריו" הפופולריים בעיתון 'דבר'. באותן שנים, י' זמורה, עורך 'מחברות לספרות', פתח את שערי ביטאונו גם לפני רטוש. רטוש הספיק להשתתף אמנם בעבר גם בובים' שבער שטיינמן ושלונסקי, וסגנונו המיוחד כבר הקנה לו אוהדים, ואפילו חקיינים. אולם, משנודע לשלונסקי שיונתן רטוש, הארצישראלי היושב בפאריז, אינו אלא אוריאל הלפרין, הרביזיוניסט מירושלים, הוא חדל מלהדפיס את שיריו, ואלמלא זמורה, ייתכן שלא היה רטוש מוצא במה מודרניסטית ראויה לפרסום שיריו.
ב-העת 'מחברות לספרות' היה, אם כן, פלורליסטי וסובלני יותר מן המקובל באותם ימי קיטוב, והמשיך את הקו הנקוט במודרנה הארץ-ישראלית עוד מימי הבראשית שלה ב'הדים', הקו לפיו ענייני פואטיקה חשובים מענייני פוליטיקה. מדיניות העריכה הזו נשאה פרי: למרות שנוסח אלתרמן שלט בכיפה, והעמיד בצל את אלה שערכו אז גישושים ראשונים, רטוש, וכמוהו גם משורר צעיר כדוגמת יחיאל פרלמוטר (הוא אבות ישורון), החלו לפרסם אז ב'מחברות לספרות' שירים חדשניים, בכיוון פרימיטיביסטי, שפתחו אופציות מודרניסטיות חדשות, שטרם הוכרו אז בעברית. רטוש פרסם כאן את מיטב השירים שכונסו לימים בקובץ 'חופה שחורה', שיצא בהוצאה שעל-ידב-העת: את 'על חטא', 'בארגמן', 'על נשמת', 'לש', 'גביע', 'מיתר', 'כר' ועוד ועוד. הוא נטש את ההמנונות הפוליטיים ב בעלומיו בהשראת המשוררים הרביזיוניסטיים: זאב ז'בוטינסקי, אברהם ("יאיר" שטרן וחנניה רייכמן, אם כי לא את המקצבים המיכאניים והמסוגננים עד למאוד של המשוררים הללו, ואף לא את אהבתם לחידוד ולמצלול המפתיע, ב שירים המנוטרלים לכאורה ממסרים פוליטיים, כאלה שיתאימו לעיתוניהם של סופרי המודרנה. הגיע הדבר לידי כך שגליונות מסוימים של 'מחברות לספרות', למרות ששני המשוררים השתתפו בהם כאחד, נפתחו בשיר של רטוש, ולא בשיר של אלתרמן, כמקובל.
מהם שורשי המתיחות בין אלתרמן לרטוש - את זאת אין היום לדעת בוודאות. ייתכן שהם נעוצים עוד ב"בית אבא" (כידוע אבותיהם של שני המשוררים היו שותפים לעשייה חינוכית ולערב-עת לענייני גן-הילדים). היו בוודאי כמה עניינים אישיים, שנשזרו בשורשי המתיחות הזו (אגב, תוך כדי המריבה סביב השיר 'מריבת קיץ' ניסה רטוש, שהגיע ארצה כמה שנים לפני אלתרמן, להציג את רעהו הצעיר ממנו כטיפוס גלותי, שלא הצליח מימיו להתערות בארץ). אולם, ליחסים המתוחים בין שני המשוררים היו כמדומה בעיקר שורשים פוליטיים ופואטיים. כבר נאמר שהיו אלה שנות שלטונה ללא מיצרים של הפואטיקה האלתרמנית, שקנתה לעצמה מעמד לא רק בקרב סופרי המודרנה אלא גם בקרב בני הדור הצעיר יותר, דור הפלמ"ח, שנציגיו הבולטים נטלו כידוע צירופים משירת אלתרמן ושיבצו אותם בכותרות ספריהם. לרטוש, שהיה בוגר מאלתרמן בכשנתיים, היה עדיין מעמד שולי למדי, ושירתו הייתה לכל היותר בגדר שירה למשוררים, ולא לקהל רחב. יש להניח שהמתיחות העמיקה והחריפה בשנות מאבקן של המחתרות בבריטים ובינן לבין עצמן: אלתרמן פרסם אז לא מעט שירים בגנות ה"פורשים", "טורים" שאמרו דברים קשים ביותר ובמפורש, עד כדי דרישה להסגרתם של אותם "בריונים" שאיימו לדבריו על שלמות היישוב. ובליריקה הקאנונית, שהיתה נקייה לכאורה מנימה פוליטית מפורשת, ניתן היה להבחין כמעט בכל שיר באיזה רעיון אנטי-"כנעני", הגם שהדברים מצועפים ורחוקים מפלאקטיות רעיונית.
אזכיר כמה דברים שנאמרו בשירים הללו, שנדפסו אחר-כך ב'עיר היונה', לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי. רטוש הרי כינה את העולים החדשים במניפסטים שלו בשם פליטים" ו"אספסוף של מהגרים", ותיארם כמי שמסכנים את ההוויה העברית ה"ילידית" שנוצרה לפני בואם. לעומתו,ב אלתרמן ב'דף של מיכאל', שעוד יתחולל פה מאבק ארוך שיחרוץ "אם יטחנו רחיו את הגרעין / או הגרעין יטחן את אבן הרחיים", כלומר אין לדעת לפי שעה אם "כור ההיתוך" יבליע את היסודות הזרים שמביאים עמם העולים החדשים או שהיסודות הזרים ישתלטו ויתבעו את הבכורה לעצמם, וגם אין לקבוע מסמרות בנושא זה, כי הסינתיזה תיעשה מעצמה. ועל המציאות המתהווה בארץ, לרבות שאיפת האדנות של בני-הארץ הוא אומר בשיר 'שחר בפרוור': "ופני עלמה חדות כאבן צור / ושבט שערשו הגירושים והגזרות /הופך עורו, נכון לרשת ולגזור" וקשה לדעת אם כוונתו לערכי ה"יהודי החדש" ול"שלילת הגולה" נוסח בן-גוריון, ערכים שאותם קיבל באהדה, או לאותם ערכים עצמם בגלגולם ה"כנעני" הקיצוני, שמהם הוא נרתע ואפילו סלד.
ובשיר 'בסוב הרוח' הוא כותב נגד שיבוץ של מוטיבים "כנעניים" בשירת הדור ונגד הטמעת ערכים "כנעניים" בדמות היהודי החדש הנוצר בארץ: "לא נשיר את והב בסופה, אך נשיר את עירנו בגשם. / לא נשיר את והב. לא שמות כעמון / וארם בשירי התקופה נעיילה, / אף שעוד העברית כהמית פעמון / נעורה לצלילן של מלים כאלו". כלומר, יש קסם רב ביסודות ה"כנעניים" אך יש בהם גם מטעם המליצה והזיוף, ומוטב שלא להגזים בהם (ובמאמר מוסגר אזכיר שעמוס קינן, ה"כנעני" דאז, יר לפני כמה שנים את אחד מספריו בכותרת 'את והב בסופה', רמז לאו דווקא לצירוף בהקשרו המקראי אלא בהקשר האנטי-"כנעני" שביצירת אלתרמן). בשירים אחרים טען אלתרמן כי המיזוג בין העברית לעגות הזרות הוא מיזוג מבורך, שיעשיר את העברית ולא להיפך (ובמקביל, שהעולים החדשים יעשירו את המציאות, ולא להיפך). הוא גם טען כי החרב לא העם הזה עמה, החרב (או השלח או הסיף מסמליה של התנועה ה"כנענית" היא גיורת, היא "רות נכרית", "אבחת חרבות גויים". הוא גם טען כי אנו שואפים להגיע כבר אל גמר המלאכה, מנסים להקדים את המאוחר, אך יש גם יופי במתהווה, על כל עוניו וכיעורו (יש יופי בכיעור - זהו פראדוקס אלתרמני אופייני): "לא נחדל מלצפות אל תכלית אל אחרית / אל מוגמר ודשן ורווה. / אבל טעם חריף מלהקהות ולהכרית / יש בערב הזה ההווה, / בקרעיו, במרדות יפעתו הנכרית / השלופה ללא נדן ונווה". הוויכוח נראה אידיאולוגי בלבד, אך היו לו גם השלכות פואטיות ומעשיות ניכרות. המאבק שבבסיסו אינו רק מאבק תיאורטי ממרומי "מגדל השן" על סמלים ומהותם, כי אם מאבק מעשי ואקטואלי מאין-כמוהו על אופי הלשון והספרות, ועל אופי התרבות המתהווה בכללה. ככלל, אלתרמן האמין בתהליכים האבולוציוניים ובדיאלקטיקה של דורות (וכדבריו בהקדמה למחזהו 'משפט פיתגורס' בסטיכיה ההיסטורית שאין לפרט שליטה של ממש עליה), ואילו רטוש המהפכן ממנו ביקש להיות קטליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד.
שיאה של התופעה הזו מתגלה בשירו הארוך של אלתרמן 'מריבת קיץ', שיר בן 21 בתים, שנתפרסם ב'מחברות לספרות' לשנת 45' - "היצירה" האנטי-"כנענית" המרכזית והחשובה של אלתרמן. הקורא בקובץ 'עיר היונה' ייווכח בנקל כי כל היצירה מכוונת נגד השלטתם של רעיונות "כנעניים" רדיקליים על המתהווה בארץ, בתחומים פנים-ספרותיים וחוץ-ספרותיים כאחד. מה פשר השם "מריבת קיץ"? ה"כנענות" הרי תיארה את ההוויה הארצישראלית כהוויה של נגב ושל קיץ נצחי: קמשונים וחוחים, טרשים חשופים, רוחות שרב וכו' וכו'. שמות כמו תמוז ואלול (או קינן, קנז, עילם - שביטאו את השייכות לנוף הצחיח, לארץ לכנען בכלל, ולארץ הנגב בפרט - כל אלה אפיינו את הכנענים ואת המקורבים להם, והילכו קסם על הדור הצעיר. חוקר שילך דור או שניים לאחור, ויבדוק את קו ההתפתחות המוביל מן השירים הקדם-"כנעניים", כמו 'מות התמוז' של טשרניחובסקי (הדומה אגב דמיון מפתיע לשירו של הרומנטיקון האנגלי פ"ב השלי על מות אדוניס), לשירים הארצישראליים ה"כנעניים" על הקיץ ועל אלילי כנען, יגלה כי רוב המוטיבים ה"כנעניים" מצויים כבר בשירת ה"תחייה" העברית, אם כי בעיצוב רומנטי, ולא בעיצוב מודרני מופשט כבשירת רטוש. וכך, למרות שתיאורי שרב מצויים כבר ביהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואפילו אצל קודמיהם (עדות לכך ששגם בערבות רוסיה ידעו שרב וקיץ מהם, ולא רק בארץ-ישראל הכירו את הקיץ ואת תולדיו), תיאורי קיץ שרבי היו סימן ההיכר של המשוררים ה"כנעניים" מבית-מדרשו של רטוש, לרבות שירתו הצחיחה, תרתי-משמע, של רטוש עצמו.
מכל מקום, את המאבק על ההוויה הארצישראלית - המוחשית והתרבותית - הלביש אלתרמן באופן סימפטומטי למדי בדמות מאבק בין חודשי הקיץ הניצבים כמו פסל אלילי מונוליטי לבין הנערה, שהיא התגלמות ההווה הדינאמי, סמל המתהווה והמשתנה, הקוראת תיגר על הנוף הצחיח שמסביבה. על חודשי הקיץ, גילומם של הערכים הכנעניים, נאמר בשיר: "ומכל חמודות יפי-נוף וניחוח, / בן תקופות-השנה התקשטו עד טפחות, / הם נטלו רק את גמר ליטושו של החוח, / לסימן שהיתר יאה לשפחות". החורף והסתיו, על כל הגוונים, הניחוחות והמראות שלהם, אינם מנושאיה של השירה הכנענית, המסתכלת על המשוררים מאסכולת שלונסקיל נחותים ו"גלותיים" (ואגב, לא מקרה הוא שאנשי ובים"-"טורים" לא המירו את שם משפחתם בשם עברי - שטיינמן, שלונסקי, פן, אלתרמן, הורביץ, לאה גולדברג, זוסמן, טסלר ואחרים ואילו ה"כנענים" אימצו לעצמם, כמובן, שמות עבריים, בעלי קונוטציות של צחיחות מדברית, של האתוס ההרואי נכרי וגברי, כיאה למי שמנסים להשתלב במרחב השמי ולהיות אדוניו).
אמירתו של אלתרמן על בחירתם של ה"כנענים" ב"גמר ליטושו של החוח" היא אמירה רב-משמעית ביותר. אפשר להפוך בה ולהפוך בה, ולהוסיף ולמצוא בה בכל פעם פנים חדשות. נהוג לטעון כי שירי 'עיר היונה' הם אמירתיים ודנוטטיביים, ולמעשה אין הם אלא מסה פואטית מענייני דיומא, עיון מחורז, ולא שירה מן המעלה הראשונה. טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות. ראוי, למשל, לשים לב לעושר הרב טמון באמירה האחת הזו, כמו בהרבה מאד דימויים שבשיר ובספר כולו: "הם נטלו רק את גמר ליטושו של החוח". זוהי פיגורה המרמזת לנופי הקיץ והמדבר של בני הקבוצה ה"כנענית" היא מרמזת לאופיה המלוטש של השירה הזו, אופיה הדק והמדויק, אך גם למבחר המצומצם של נושאיה. האמירה הזאת מרמזת גם לאמצעיה הטכניים, הדלים והמינימליסטיים של השירה ה"כנענית" (אמנם מינימליזם שמתוך בחירה וכוונה). כלול כאן גם רמז לסולם הכרומטי הצר והמצומצם של השירה ה"כנענית", שלא בחרה אלא בכמה צבעי מדבר ובניגודים העזים שבצבעי "שחור-לבן" והתנזרה מן העושר והיופי של האמנות המרובדת והרב-גונית האמירה אף רומזת לאופיה הקוצני-הקיצוני של התופעה ה"כנענית", המחדדת את העמדות "אד אבסורדום" ואינה מוכנה לפשרות והיא להוטה כבר לראות את גמר המלאכה, במקום להתבונן במתהווה על כל משתניו ומרכיביו היא מרמזת לאופיה האליטרי של הקבוצה ה"כנענית", הרואה בבני אירופה ובקשת המראות הססגונית המזינה את שיריהם גורם "פלבאי" ונחות מהם ("מהם" - "פראיו האציליים" של המזרח). יש כאן גם רמז לאופיה המונוליטי והחדגוני של השירה ה"כנענית", שהמירה את שירי הסתיו ובין השמשות של המשורר העברי בן אירופה באור החשוף של המדבר, שאין בו צללים ובני-צללים. ויש כאן גם אירוניה דקה: דווקא העושר הפוליפוני של השירה מאסכולת שלונסקי-אלתרמן נחשבת בעיני ה"כנענים" לעניין פלבאי נחות, ואילו דלות החומר שלהם נחשבת בעיניהם לעניין אריסטוקרטי והאליטרי.
ואם לא די במה שכבר הועלה, אפשר להוסיף ולהתבונן בפיגורה המרשימה הזאת גם מצדדים אחרים: חוח הוא עניין מחוספס ומדברי, בשעה שליטוש הוא עניין חלק ותרבותי חוח הוא עניין טבעי, שלא עובד עיבוד אמנותי, בשעה שליטוש הוא מלאכה, שמושקעים בה מאמצי תכנון. יש אם כן לפנינו פראדוקס מילולי, אוקסימורון אלתרמני אופייני, המצמיד זה לזה בדרך עזה את הפכי הטבעי והמסוגנן, הפרימיטיבי והטרקליני. את השירה ה"כנענית" מייצג כאן אלתרמן באמצעות חודשי הקיץ, המפוסלים באבן, ואת הפואטיקה שלו ושל בני חבורתו - באמצעות חודשי החורף - המתגלגלים ונוזלים כמו מי הגשמים, כמו הרעמים והברקים - סמל לפואטיקה "ברויטיסטית" ועשירת פעלולים.
השיר 'מריבת קיץ' רצוף מתחילתו ועד לסופו דימויים רבים מן הסוג שתואר כאן, ואלה מעידים עד כמה שיריו הדיסקורסיביים-כביכול של הקובץ 'עיר היונה' רחוקים מן התווית שהודבקה להם ועד כמה אין לשונם של שירים אלה דנוטטיבית כי אם דווקא אבוקטיבית וסוגסטיבית. במעבר מ'כוכבים בחוץ' ל'עיר היונה' לא עבר אלתרמן מלשון פיגורטיבית עשירה לדלה, כי אם מדימוי בעל אופי חושיי אוניברסלי לדימוי אינטלקטואלי תלוי-תרבות, שהוא עשיר לא פחות מקודמו, ומי שמדביק ללשון הספר הזה תווית של פיגורטיביות דלה, פשוט אינו יודע להקשיב לריבוי המשמעים של כל פיגורה ופיגורה.
סופה של ה"מריבה" הזו - מלחמת התרבות של מזרח ומערב - טען אלתרמן, יוליד איזו סינתיזה, שאי אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה. אין להתערב התערבות מגמתית ואגרסיבית בעיצובו של העתיד ולהתיימר לדעת מה תהא דמותו, כי הוא עדיין בתהליכי התהוות, ורב הנעלם על הנגלה: מה יהיו הערים בין צידון ובין פלשת / איך יומטר? איך יורעם? אבל הס מפלפול / שולמית של מחר בחדרה מתלבשת / ואסור להביט דרך חור המנעול". משמע, המציאות עדיין קורמת עור וגידים, ואין לנסות לחדור לתוך קרביה ולהתערב בתהליך ההתהוות הלוט בערפל, כי יש בכך יסוד לא מוסרי וחסר תועלת, כהצצה ליפיפייה המתלבשת בחדר ההלבשה, כדי לנסות לראותה במערומיה. כשולמית של שיר-השירים, שעליה נאמר "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", כך המציאות המתהווה בארץ, שאת תהליכיה אין לזרז ולהאיץ בכל מחיר. טועים ה"כנענים", אומר כאן אלתרמן בסמוי, על שהם מנסים ליב בתקיפות את יביהם, לאבן את המציאות ולצמצם את קשת האפשרויות שלה, במקום לתת לנערה להתלבש מאחורי הקלעים בכל המחלצות ולהופיע אחר-כך על הבמה בכל יפעתה. צריך להמתין בסבלנות לגמר המלאכה, ולא להוציא אל רשות הרבים את ה"קרביים" הבלתי-אסתטיים של "אחורי הקלעים". רטוש וחבריו מנסים, לפי אלתרמן, לקבוע שלא כדין מה דמות תהיה לה לשולמית, בעוד היא מתלבשת ובעוד היא מבשילה.
אלתרמן דיבר ב'מריבת קיץ' כאיש הגות, כהיסטוריוסוף ולא כאידיאולוג מפלגתי או כעסקן פוליטי. הוא הכיר היטב את ספריהם של היסטוריונים כגון שפנגלר וטוינבי, ששרטטו כל אחד בדרכו מורפולוגיה של כל תולדות התרבות, וידע מהם העקרונות שעל-פיהם מתהווים תהליכים היסטוריים - בעולם המעשה כבעולם הרוח. רטוש העמיד פנים כאילו אין המדובר בפולמוס אתו ועם שיטתו, ב ניתוח כמו-פוזיטיביסטי של השיר 'מריבת קיץ', שבו הוא מקעקע כביכול את אמינותו מבחינה מיהמטית - מבחינת ההתאמה לריאליה הארץ-ישראלית. מול גישתו הרצינית והמעמיקה של אלתרמן, לא נעים להודות, נראים ונשמעים דברי רטוש כוויכוח בקן של תנועת-נוער. בסוף המאמר עקץ רטוש את אלתרמן, ואמר: "יודעי שירתה של רוסיה יודעים למצוא השפעות רוסיות גם בשירתו". כלומר, מה לנו הכנענים ולו העולה-החדש מ המהגרים" עם גינוניו האירופיים הנכריים ועם הריתמוס הרוסי שלו?
אבל למרות שטיעוניו של רטוש אינם טיעונים, אלא מניפולציה רטורית, לביקורת הקנטרנית שלו היה אפקט חזק. כב את מאמרו 'מנגד לארץ' באלף מינואר 50', הוא כבר קיבץ סביבו קבוצה של צעירים אינטלקטואליים ובעלי נטיות אמנותיות ששתו את דבריו בצמא וקיבלו אותם כפסק-הלכה. הביקורת באה לאלתרמן ברגע לא נוח: כשנה קודם לכן התפרסם ב'אלף' לשנת 49', תחת השם "עוזי" (ספק עוזי אורנן, אחיו של רטוש, ספק אחד העוזים מ"עוזי ושות'" - בנימין תמוז או עמוס קינן), מאמר נגד אלתרמן ו'מריבת קיץ' שלו. כמה חודשים קודם למתקפה של רטוש נתפרסמה גם ביקורתו השוללת של מרדכי שלו ב-העת הימני 'סולם' נגד המחזור 'שירים על ארץ הנגב' של אלתרמן, שנקראו כאן בשם 'חרוזים על ארץ הנגב' ('סולם', שנה א, חוב' ז, חשוון תש"י, עמ' 18-20), וכבר מן הכותרת נרמז שהמבקר רואה בהם מעשה חרזנות ולא שירה גדולה. גם עוזי, גם שלו וגם רטוש ביקרו את אי-יכולתו של אלתרמן להעלות בחרט את הווית הקיץ והנגב הישראלי ודחקו כביכול את אלתרמן אל הדור הקודם - דור המשוררים ה"אמיגרנטים", שאינם מסתגלים בנקל לאור התכלת העזה של המציאות שלנו עטורת הקוצים. מרדכי שלו הכאיב כמדומה לאלתרמן במיוחד, שכן דבריו המנומקים תקפו דווקא אותם שירים (המחזור 'שירים על ארץ הנגב' התפרסם ב'לוח הארץ' לשנת 1949), שעשויים היו לחולל ביצירתו תפנית פואטית ולקרבו במעט אל השירה האבסטרקטית ה"כנענית" מבית מדרשו של רטוש.
אל הקבוצה הזו של מבקרי אלתרמן מ"מחנה הימין", שאף היא לא היתה עשויה מעור אחד, הצטרף גם ידידו של רטוש יצחק שחר, ב על שירת רטוש מאמר יסודי וארוך ב'אלף' ("משורר המהפכה", 'אלף', גיל' טו, ספטמבר 1952, עמ' 8-10, 16), מאמר שמשום מה נפקד מקומו מרוב הרשימות הביבליוגרפיות על רטוש, ובו הועלו לראשונה רבות מבין האבחנות הפואטיות שנקבעו לימים בביקורת רטוש, לרבות האבחנה שאלתרמן הושפע מרטוש, במעבר מ'כוכבים בחוץ' אל 'שמחת עניים' (מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, מותר כמדומה לטעון כיום שאבחנה זו טעונה בדיקה: ייתכן שלשני המשוררים היה מקור השראה שלישי מן השירה הצרפתית - כגון שירת ארגון או אלואר או רוורדי, שהיו פופולאריים בסוף שנות העשרים, כשרטוש ואלתרמן ישבו בפאריז). חיזוק נוסף קיבל רטוש מידידו משה שטיינר, אף הוא איש מחנה הימין, ב עליו את מאמר אוהד, המדגיש את ייחודו ומקוריותו ("משורר כנעני", 'ביצרון', כרך ל, תמוז תשי"ד, עמ' 195-196). כך או כך, אלתרמן מצא עצמו מותקף מכל עבר: הביקורת של זך הייתה, כאמור, "אקורד הסיום" של מתקפה קשה נגדו (מצד אחד, היוותה ביקורת זוין האפילוג פואטי לפולמוס אידיאי, שהתחולל בשנות החמישים בין גרודז'נסקי לרטוש בסוגית ה"עבריות"). אחריה - בעשור האחרון של חייו - כבר לא זכה אלתרמן להיות במרכז העניין הביקורתי, והריהביליטציה החלה לאחר מותו.
כשעברה המתקפה משוליה הימניים של המפה הפוליטית אל שוליה השמאליים, נתקבלה למעשה תמונת ראי או תמונת תשליל של הביקורת של רטוש נגד אלתרמן. אם רטוש ביקר את אלתרמן על שאיננו ישראלי די הצורך, שנופיו נכריים ומקצביו רוסיים, זך הקוסמופוליטן דווקא שיבח את האירופאיות של אלתרמן, אך טען שלשונו אינה נאמנה למציאות ולמראותיה ושמקצביה אחידים וחסרי רגישות לשינויי נושא ואווירה. כל אחד מהם ניגח את אלתרמן כדי לבסס את הפואטיקה החדשה שלו עצמו, ואגב רטוש הטרים בשירי 'הצלע' הקצרים, ה"מרושלים" והאירוניים את נוסח זך, והוא יכול להיחשב כחוליית מעבר בין אלתרמן לזך (ובלשון חידוד: יונתן שבין נתן לנתן). שניהם תקפו את אלתרמן על בסיס אופיה הא-מימטי של שירתו, וזוהי כמובן שגגה ביקורתית. אינך יכול לבוא, למשל, לקריקטוריסט ולטעון כנגדו שהגזים במידות האוזניים. כך, גם אין לתקוף יצירה א-מימטית על בסיס אי נאמנותה לריתמוס הטבעי או למראות הנוף הטבעיים, כי ההפרזה וההגזמה ואי-ההתאמה הדיסוננטית מצויים בה SUI GENERIS .
ומלים אחרונות: סופו של התהליך הזה - המתקפה שהלכה ונמשכה על אלתרמן מאז 49'-50' ועד מותו - הוא סוף מעודד, המראה כי ההיסטוריה עשתה כאן משפט-צדק וכי יש גבול למניפולציות של מבקרים, אפילו הם כריזמטיים ובעלי ביטחון עצמי ועמם כביכול תמות חכמה. כדברי הפתגם הידוע: "אינך יכול לשטות בכולם ולאורך זמן". כל מבקר בדרכו לא הבין, או העמיד פנים שאינו מבין, שהעיקרון הא-מימטי - התיאטרלי והמסוגנן - הוא עיקרון מרכזי בשירת אלתרמן, וכי בדרישה המופ ששירים אלה ישקפו את ריתמוס החיים או את נופי המציאות "כמות שהם", הוא מבקש בשירה זו את מה שאין לבקש בה. אי הנאמנות לכללי המימזיס בשירת אלתרמן אינה נובעת כמובן מחוסר כישרונו של המשורר לשקף את המציאות בצבעיה, במקצביה ובממדיה הטבעיים, כי אם מתוך היענות לכללי האמנות המודרנית, השוברת את אשליית המציאות במתכוון. הקונצנזוס השורר כיום לגבי מעמדו של אלתרמן ולגבי ערך יצירתו מוכיח בעליל, כי באמנות - למרות חילופי הטעמים - האמת הפנימית מנצחת ולא טיעון מניפולטיבי זה או אחר, שסופו שהוא מציג בקלונם את האוחזים בו.