שפה שאינה מתאימה אפילו לקניית כרטיס נסיעה

לא כולם האמינו שהעברית העתיקה תוכל לקום לתחייה

130 שנים לספרו של הרצל "מדינת היהודים"

ספרות התחייה, שבראשה עמדו אחד-העם, ברדיצ'בסקי, פרישמן, ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר וגנסין, להבדיל מספרותם של "חובבי ציון", התחילה לבצר את מעמדה הספרותי והציבורי בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה – בתקופה של התעוררות לאומית גדולה, שהגיעה לשׂיאהּ בשנות התכנסותם של שלושת הקונגרסים הציוניים הראשונים (1897 – 1899). היו אלה שנות פריחה מואצת של הספרות העברית ושנות מעברו של החינוך העברי מן ה"חדר" המסורתי אל ה"חדר המתוקן". היו אלה גם השנים שבהן התחילה השפה העברית  לקום לתחייה ולהפוך לשפת דיבור.

ואולם, חרף כברת-הדרך הגדולה שעשתה התרבות העברית ב"תקופת התחייה", עדיין נשמעו דברי הסתייגות לא מעטים שפִּקפקו ביכולתה של "שפת הספר" לעמוד בתהליך הקשה וחסר התקדים שעתיד היה לעשותהּ בתוך שנות דור לשפה חיה, המדוברת בפי כול והמסַפּקת את צורכי החיים החומריים והרוחניים. יהודה-ליב גורדון, שמימרתו "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ" המשולבת בשירו "הקיצה עמי" הייתה לסיסמתה של תנועת ההשכלה כולה, עדיין האמין שעל המשכילים לשלוט בשפת המדינה, ולהשתמש בעברית "בבית" – בבית-הכנסת ובבית-המדרש, בין בני קהילתם ובני משפחתם. את הדיבור בנושאי היום-יום לא הועיד אפוא יל"ג לעברית, שעדיין נחשבה בעיניו כשפה שנועדה לצרכים לאומיים חגיגיים, ולא לצורכי "שוק החיים".

בשנות הגולה הארוכות שימשה העברית כידוע בעיקר לצרכים ליטורגיים ופדגוגיים ורק כשלושה-ארבעה דורות לפני "דור התחייה" שינתה את ייעודיה והייתה לשפתה של הספרות החדשה. הספרות של "דור המאספים" הייתה אפוא הניצוץ הראשון שהצית את תהליך תחייתה של השפה העברית (כמאה שנה לפני כניסתו של ביאליק ל"קריית ספר" העברית). שנות התסיסה שקדמו למהפכה הצרפתית חוללו במערב אירופה תהליכים רחבי הֶקֵּף של שִׁחרור ודמוקרטיזציה. אלה זעזעו גם מקומות נידחים ברדיוס ההשפעה של המהפכה, ואחת מתגובות המִשנה המינוריות של המהפכה הצרפתית הייתה הפיכתה של העברית לשפת חולין שניתן לכתוב בה  על כל נושא, אפילו על יפי הטבע ומַנעמי האהבה. מהפך זה הוביל כמובן לאָבדן מעמדה של העברית כ"לשון קודש". הספרות העברית, שלמִן גירוש ספרד לא פנתה לענייני חולין, שינתה בסוף המאה השמונה-עשרה את טבעה ואת מהלכיה.

שינוי זה שאירע ב"דור המאספים" והתחזק אט-אט לאחר שנפוליון ביטל את זכותם של הרבנים בהולנד להטיל חרם על "פורצי הגדר", לא נתקבל בברכה בכל קהילות ישראל. הוא הגיע למזרח אירופה בתום מאבק שארך כמאה שנה, בתהליך אֶבולוציוני שקלט את הרעיונות הרדיקליים טִפּין-טִפּין ולא בלי תגובות-נגד של החוגים השמרניים. בסיומו כתב ביאליק הצעיר ברשימתו הגנוזה "המפרפּרים והמפרכּסים": "ובימים ההם כבר שקטה ארצנו ממלחמת ה'אבות והבנים' [...] ואפילו הקל שבקורוספונדנטי 'המֵליץ' התבושש לכתוב אז 'קרני ההשכלה לא חדרו עוד אל חשכת עירנו'" (ראו בספר "כתבים גנוזים" שההדיר משה אונגרפלד בשנת תשל"א. הספר זמין באתר פרוייקט בן-יהודה).

לכאורה מלחמת "בני אור בבני חושך" של תקופת ההשכלה הגיעה אפוא לסיומה בדורו של ביאליק, אך אז התחיל מאבק נוסף על הפיכת העברית ללשון מדוברת; ואם המאבק על תחייתה של העברית שנעשתה מלשון קודש ללשון ספרות החולין עורר התנגדויות רבות– לא כל-שכּן הניסיון לעשות את העברית ללשון דיבור "פשוטה" ויום-יומית. ניסיון זה נתקל בראש וראשונה בהתנגדותם של החרדים שעדיין ראו בעברית "לשון קודש", אך גם בקרב החוגים הליבּרליים עורר הרעיון ספקות והסתייגויות. אדם מערבי מודרני כמו בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, כתב בספרו "מדינת היהודים" (1896) בפרק המוקדש ל"שפת ארצנו" שאין לפי שעה סיכוי שבמדינת היהודים ידברו בעברית, בשפה שאיש אינו יכול להשתמש בה אפילו לשֵׁם פעולה יום-יומית פשוטה וקלת-ערך כקניית כרטיס נסיעה ברכבת:

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנוּ להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסילת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאוד. כל איש ידבר שם בשפה, שבָּהּ חוּנך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השווייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כולנו את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו. שפות הז'רגון הבלולות והמנוּולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תישמענה עוד. [...] השפה אשר תסכון ביותר לענייני המסחר והעסקים הכללים תהייה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה. (גם חיבור זה מצוי ברשת בפרויקט בן-יהודה)

ספר זה ראה אור באמצע פברואר 1896, לפני חמישה דורות בלבד. מן המובאה שלעיל ניתן להבין שתאודור הרצל לא האמין שב"מדינת היהודים", שאת דמות דיוקנה העלה בחזונו, ידברו בעברית, ושיער שתהא זו מדינה ללא שפה רשמית אחת, כמו בשווייץ בעלת עשרים ושישה הקנטונים וארבע השפות הרשמיות. ואם הרצל חשב שהפיכת העברית של הספרים ללשון חיה הוא רעיון חסר תוחלת, לא ייפלא שהאוריינטליסט הגרמני תאודור נלדקה (Nöldeke), חזה חזוּת קשה לרעיון תחיית הלשון העברית. בלשן זה, שהתמחה בשפות שמיות עתיקות ונתן את עיקר חילו לחקר תרבות האִסלאם, לא הסתיר את אי-האהדה שרחש כלפי הרעיון הציוני. במהדורת 1911 של האנציקלופדיה בריטניקה בערך "השפה העברית" כתב תאודור נלדקה שההסתברות לתחיית העברית נמוכה ושהסיכויים למימוש החלום הציוני מעטים:

The dream of some Zionists, that Hebrew – a would-be Hebrew, that is to say – will again become a living, popular language in Palestine, has still less prospect of realization than their vision of a restored Jewish empire in the Holy Land.

חלומם של ציונים אחדים, שהעברית – כלומר, העברית שלעתיד לבוא – תיעשה שוב שפה חיה ועממית בפלשתינה, סיכוייו להתגשם עדיין פחותים מן הסיכויים למימוש חזונם בדבר הקמת מעצמה יהודית מחודשת בארץ הקודש. [מאנגלית: ז"ש]

האוריינטליסט החשוב לא ידע כנראה שבשנים הראשונות של המאה הוקמו במושבות בתי-ספר עבריים ובשנת 1905 נוסדה הגימנסיה "הרצליה", שבָּהּ התנהלו הלימודים בעברית. הוא אף לא זכר כנראה שאין זה מתפקידם של אנשי מחקר להתבונן בכדור של בדולח ולנבא עתידות. עד מהרה נתבדתה תחזיתו הקודרת בדבר סיכוייהם הקלושים של תחיית העברית ושל יעדי הציונות; והוא, שמחקריו מעידים בבירור על עמדתו הפרו-אִסלאמית, לאחר שראה את נבואת השווא שלו מתנפצת לנגד עיניו, לא טרח כמובן להודות בטעות ולהביע התפעלות מן הנס חסר התקדים. תחיית הלשון המדוברת הלכה ונעשתה מחלום אוּטוֹפּי הזוי של קומץ תימהונים לעובדה קיימת, ובתוך שנות דור או שניים נשתגרה העברית ברחוב ובשוּק, בגנים ובבתי-הספר, בבתי-העם ובתאטראות. כידוע, העברית היא כיום שפתם של מיליונים, לרבות כשני מיליון ערביי ישראל ורבבות עובדים זרים. מעולם לא אירע ששפה עתיקה, שירדה לכאורה מעל במת ההיסטוריה, תקום לתחייה ותגשים את חלומם של מחייהָ להיות שפה ככל השפות –שפה מודרנית המסַפּקת את צורכי החיים המתחדשים.

היה זה פרץ סמולנסקין, עורך "השחר" (1868 – 1885) שהצית את האמונה בתחיית הלשון העברית. בחוברת הראשונה של כתב-העת שלו, שבָּהּ הציג את כתיבתם של בני-דורו בעברית כביטוי לגעגועיו של העם לאחד מהאוצרות הלאומיים היחידים ששׂרדו, איחדוהו ועשוהו לישות לאומית אחת, כתב:

"כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים, ישפכו דמם כמים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה ייחלו בכליון-עיניים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם ירחק חוק היום ההוא לא יחדלו מִצַפות. ואנחנו, אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זֵכר, רק המצבה האחת, הזיכרון האחד הנשאר לנו מחָרבות מקדשנו, היא השפה העברית, והמה יֵבושו או ימאסו בה, לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוֹי כולו, לא שם ולא להם זכר בקרב בית ישראל, בוגדים הם בעמם ואמונתם".

חלוצי העליות הראשונות אִפשרו את תחיית השפה ואת תיקון הקלקלה שגרמה לעברית המדוברת תרדמה בת אלפיים שנה: בשנות העליות הראשונות זכתה העברית לעֶדנה בזכות עקשנותם של החלוצים שגזרו על עצמם שלא לדבר בשפת אִמם ובזכות מלחמתם הקנאית של גופים כדוגמת "גדוד מגיני השפה העברית" שהאיצו את תהליכי ההתאזרחות של השפה ברחוב ובשוק, והתנגדו לשימוש בלעזים במוסדות ההשכלה הגבוהה שקמו אז ברחבי הארץ. גם עלייתם ארצה של יהודים מבּני כל התפוצות הפכה את התחייה לכורח ולאילוץ, שבלעדיהם עלולה הייתה "מדינת היהודים" להיעשות קונפדרציה של קנטונים ומובלעות, שלכל אחד מהם לשון משלו.

בחוגו של אליעזר בן-יהודה התבוננו בשפה העברית כבשפה אירופו-צנטרית, וניסו להכניס לתוכה תחדישים המבוססים על מילים אירופיות. רבים מתחדישים של בן-יהודה וחבריו "הירושלמיים" לא נשתגרו, כי הם לא התאימו לפרדיגמה של השפה העברית ונדחו. אלה שנשתגרו ונעשו חלק אורגני מהשפה העברית המודרנית (מברשת, רשמי, הגירה, גלידה, ועוד) התבססו בדרך-כלל על שורשים הדומים לשורשים שמיים קדומים (כגון התחדיש 'גלידה' המבוסס על 'ג'לאטו' שהגיע מן האיטלקית, אך מזכיר את גלידי הקרח מן הארמית הקדומה, וראו למשל בתרגום אונקלוס לבראשית לא, מ). היה זה חוג הסופרים של אודסה שהתנגד לתחדישים שאינם מבוססים על שורשים עבריים. תרומתם לעברית, המבוססת על שורשים עבריים, נקלטה בקלות, סיכויי ההצלחה של "השתלתם" של תחדישים אלה היו טובים מלכתחילה, ותחדישיהם של סופרי אודסה, ושל ביאליק במיוחד, ממשיכים לשמש אותנו עד עצם היום הזה.