"משורר הנוהג לקרוא את שיריו בפומבי ייתכן שיש לו עוד מנהגים מגונים"

האם ערב קריאת שירה הוא חוויה מהנָה או מענָה?

כותרת הרשימה שלהלן, המתארת את אירועי-הספר שבהם משוררים קוראים משיריהם לפני ציבור-מאזינים – רובו עמיתים, ידידים ובני משפחה – מבוססת על מימרה מחוּיכת שהשמיע הסופר האמריקני עטור הפרסים רוברט היינליין (Heinlein), מחבּרם של שלל ספרי מדע בדיוני וכן מהנדס אווירונאוטיקה בצי האמריקני. את התופעה תאר באירוניה מושחזת, לאמור: A poet who reads his verse in public may have other nasty habits (ובעברית: "משורר הנוהג לקרוא את שיריו בפומבי, ייתכן שיש לו עוד מנהגים מגונים").

אני מקווה שבעקבות פרסומה של רשימה זו לא ילך מספר חבריי ויקטן. יש ביניהם כמה וכמה משוררים מצוּיָנים המרבים להשתתף בערבי קריאה, שבהם הם מציגים לפני הקהל את הבציר האחרון שלהם. להגנתי ולהגנתם אומַר שהשתתפותם בערבים אלה מובנת ומוצדקת בעיניי. אלמלא ערבי-הקריאה הללו אפשר ששיריהם היו נשארים שנים במגירה כאבן שאין לה הופכין.

חבריי מבינים היטב שקריאת שירה היא עניין אינטימי שבדרך-כלל צריך להעשות בקריאה שהויה, ללא קהל. הם יודעים שהמאזינים אינם מסוגלים לקלוט את רוב המילים, ובוודאי שאין באפשרותם להבין את משמעותן ולשפוט את ערכן. ואולם, ערבים של קריאת שירה הם אחד הערוצים האחרונים בימינו המאפשרים למשורר לחשוף את שירתו לקהל. כולי תקווה שהם יבינו שאיני מותחת ביקורת על השתתפותם בערבי שירה – השתתפות שהיא כורח בל יגונה – אלא משמיעה רקוויאם נוּגה על השירה, שמצבהּ מחייב אותם להשתתף באירועים כאלה לשֵׁם הישרדות.

אכן, ערבי השירה הללו משַׁקפים את מצבהּ העגום של השירה בימינו, עת מספר כותבי השירה עולה על מספר קוראי השירה. המשוררים עצמם הם המעטים העוקבים אחר קובצי השירה הצנומים המתרבים כפטריות לאחר הגשם וכן אחר המבחרים היוצאים עם מאמר ארכני שכמוהו כמודעת פרסום שבשוליה רשומה המילה "ממומן" (ולא משנה באיזה מטבע). העיתונות המודפסת הולכת ומאבדת מִכּוחה, ובמוספי הספרות שעדיין שרדו העורך מַקצה לשירה טור אחד (הטובים שבעורכים מקצים שניים), שבּוֹ מתפרסמים שיריהם של אחוז אחד או שניים מכותבי השירה (לא כולם ראויים לתואר "משורר/ת"). אם יוַותרו כל השאר על האפשרות לקרוא את שיריהם בפומבי, לאן יוליכו את ילדי הרוח שלהם? הרי גם כתבי-העת האינטרנטיים דלי-התפוצה לא יושיעום. בדעיכה הממושכת, אך החד-סטרית של העידן הגוטנברגי, הולכת אפוא באופן מיוחד ודועכת השירה, הדורשת במיטבה מקוראיה וממאזיניה התעמקות וקשב מיוחדים במינם (אלא אם כן מדובר ב-spoken poetry, שהיא מופע תאטרלי). בתוך האווירה מחרישת-האוזניים הרוחשת סביבה לה, היא ניצבת מבוישת בקרן זווית ומחרישה.

מדובר בתופעה אוניברסלית, אך עד לפני שנות דור שררה עדיין האמונה שהשירה העברית, הכתובה בלשון שהכירה בחשיבות השירה עוד בימי קדם, יהיה לשירה קֶשֶׁב גם במאה העשרים ואחת. ואולם, בדור האחרון הסתפחו רבים מדי אל "היכל השירה", שכבר מזמן איבד את מעמדו, והתחילו להשתמש בתואר "משורר/ת" ללא כל צידוק. המעטים הראויים לתואר זה שירתם גוֹועת בתוך ים של מלל קולני של "כל מללי וגללי" (כך קרא ביאליק לאוחזים בקולמוס בלי כשרון). בדורות עברו, כאשר מִספר המשוררים הנחשבים בכל משמרת היה חד-סִפרתי, נהגו לכנות את המשורר בכינוי הפיוטי "משורר בחסד עליון", מתוך אמונה שהוא ניחן במתת שמים מופלאה, שלא ניתנה לכל אחד. כיום, כל בעל מקלדת ומדפסת מכנה את עצמו "משורר", ומה הפלא שיצירתו שהבקיעה בפרסותיה את "מעיין המוזות" משאירה את רוב קוראיה אדישים?! בכל תולדותיה של השירה העברית יש אולי תריסר משוררים שהיינו רוצים לדעת באיזו נימה בחרו כשביצעו שיר זה או אחר בקולם.

בבריטניה עדיין קיים תפקיד ה-"poet laureate" – תפקיד רם-מעלה המוענק למשך קדנציה ארוכה למשורר מן השורה הראשונה. במהלכה המשורר מקבל שכר ראוי מן המדינה, ובתמורה הוא כותב את שיריו, מַרצה לפני עמיתיו ולפני הקהל הרחב. ה-"poet laureate" מֵרים תרומה משמעותית לעמו ולקהילה שבקִרבּהּ הוא חי ופועל, והממלכה גומלת לו כערכו. גם אצלנו יש "פרס ראש הממשלה" – מלגת קיום הניתנת מִדי שנה למסַפּרים ולמשוררים אחדים (עד ששר התרבות הנוכחי, שאינו ממלא כראוי את התפקיד שהוטל עליו, החליט בשרירות-לב לבטל את הפרס). בעבר היה הפרס גבוה יותר, וציפו שחתני הפרס וכלותיו יתפנו לפרק זמן של שנה תמימה, שבמהלכה ינהלו חיי-יצירה חסרי דאגה. ואולם, גובהּ הפרס הצטמצם, וכיום אין הוא מאפשר אלא קיום צנוע למשך חודשים אחדים (לפיכך מעניקי הפרס ויתרו על הדרישה שהזוכים יפסיקו את עבודתם הסדירה).

חרף המצב העגום ואף-על-פי שלשירה אין כמעט תהודה וקשב בקרב קהל הקוראים הרחב, מדי חודש יוצאים עשרות ספרוני שירה. מחבריהם מממנים את הוצאתם לאור, ורובם ניתנים במתנה לידידיהם. חנויות הספרים אינם מעוניינים כלל בספרי שירה, והקהל הרחב מגלה כלפיהם אדישות גמורה. השירה שהייתה נסיכת האמנויות היא כיום היא סינדרלה מפויחת ומכוסה באפר לאחר שמרכבתה איבדה את הזוהַר המלכותי, והפכה בחזרה לדלעת.

*

תיאור מזהיר של משורר הנדחק לקרוא את שיריו לפני המסובים, ומאלצם להאזין למילים המגובבות היוצאות מפיו, כלול בסיפורו של ביאליק "סוחר" (שהמשורר סיווגוֹ בהצטנעות כ"רשימה לעת מצוא"). סיפור זה מתאר בנוסח ההומורסקות של שלום-עליכם בן-עיירה שהתגלגל לאודסה הגדולה, במטרה להסתפח אל חוגי הסופרים, ובשני עיסוקיו – סוחר ומשורר – אין הוא "גברא רבא". כש"גיבורנו" המגוחך מגלה שבן-שיחו הוא משורר, הוא מתעקש לקרוא לפניו ולפני המסובין את שיריו, ללמדנו שמצבה של השירה העברית מעולם לא היה מזהיר. פתגם עממי קבע בסוף המאה ה-19 שלמלאך-המוות אף פעם לא תחסר עבודה, כי תמיד יהיו סופרים ומשוררים עברים שימותו ברעב:

התפעלותו של האברך הלכה וגדולה: שירים?! אם כן למה לא הודיעוהו מיד? קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש לו רשות עלַי, שהרי חבֵרו אני בהיכל השירה ושנינו משמשים בכתר אחד. אף הוא היה "מתעלס" עם ה"מוזא" בבחרותו. הרבה שירים כתב בימי חייו ואחד מהם נדפס ב"תלפיות". הוא יודע אותו השיר על פה מתחילתו ועד סופו – "נצח ישראל" שמו. השיר נחמד ונעים, כפתור ופרח. כך כתב לו ירוחמהזוהן, רצונו לומר – לֶוויק… מבינים ראוהו ויהללוהו – והריהו מוכן ומזומן לקראו לפנינו בשלמות – אל תיראו, אין בו אלא קי"ט בתים – מראשו ועד סופו יקראנו, ובאותו מעמד…

ובאותו מעמד קפץ האברך ממקומו והתמודד מלא קומתו הנמוכה באמצע הבית כנגד החלון, כשכוס תה מהבילה בימינו, ופפירוסא עשֵׁנה בשמאלו, פשט שתי ידיו עם כל מה שבתוכָן כלפי המסובים והִטה ראשו לצד כתפו כמבקש רחמים, נסתכל תחילה בנו בחן ובמתיקות והפשיל אחר כך את עיניו לתקרה כמכוֵן לבו לגבוה… בינתים סילק בלשונו את חתיכת הסוכר בפיו לצדדין, פתח פיו והראה לנו בעליל, שלא נשתַּיְרו משניו העליונות אלא אחת ומחצה, ולבסוף התחיל קורא בקול יללה ובנעימה משונה, מדגיש בכל כוחו את סופי החרוזים ומתיז ניצוצות של רוק על פנַי:

נֵצַח יִשְרָאֵל

יִשְרָאֵל עַם עוֹלָם, עַם נוֹדֵד נֶצַח!

כָּל-הָעַמִּים יָדוּשוּ, הָהּ! גֶוְךָ כַּקֶּצַח!

וּלְמִרְמַס רַגְלַיִם, אֲהָהּ, כָּל-קֹדֶשׁ!…

כאן עבר האברך פתאם מיגון לשמחה והוסיף בקול רם:

אַךְ אַתָּה, יִשְרָאֵל, אַל-תִּוָּאֵש בָּאָרֶץ!!…

הַבָּאִים יַשְׁרֵש יַעֲקֹב, יִפְרֹץ רַב פָּרֶץ!!…

וּכְבוֹדְךָ יִזְרַח כַּסַּהַר בַּחֹדֶשׁ…

הַחֹשֶׁךְ יִבְרַח, הֶאָח!! יַחְלוֹף הָאָמֶשׁ!

וּכְחָתָן מְחֻפָּתוֹ יִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ!!!…

מן הבית הראשון יצא האברך בשלום. לא אירע לו אלא מכשול קטן: כשהגביה קולו ב"הֶאָח"! תפש מרוּבּה ויצאה צריחה משונה ומרוסקת בגרונו עד שנזדעזעה הכוס שבידו וחצי התה נשפך על המַנזֶ'ט הלבן והמגוהץ של כותונתו… אבל אין בכך כלום; האברך בלע את חתיכת הסוכר שבפיו, כדי שלא תעכב, והתחיל קורא בכוח חדש ובנעימה חדשה את הבית השני, המתחיל במה שמסַיים הראשון:

הַשֶּׁמֶשׁ יִזְרַח…

חבל, שלא יכלה בעלת הבית, אִשה פשוטה וחַיְכנית, שישבה עִמנו במסִבּה, לכבוש עוד את השחוק, שהיה מחלחל, כנראה, בבני מעיה והיה מרעיד את כרסה וכתפיה מתחילת הקריאה, עד שהתפוצץ בקולי קולות – חי-חי – חא-חא!! חוכא זו עכבה את הקריאה בתחלת הבית השני, טרפה דעתו של האברך ולא זכינו לשמוע כל קי"ט הבתים עד גמירא. חבל, חבל! חוטא אחד יאבד טובה הרבה.

ועגנון, שלמד רבות מביאליק והושפע מן הסיפור "סוחר", תיאר סצנה דומה שבָּהּ ירוחם חופשי מתעקש להשמיע את שירו, ומאזינו מבקש ממנו לשתוק ("תמול שלשום", עמ' 68 – 69). כאן וכאן מתוארת דמות קריקטורית של "משורר", המשתמש במליצות נבובות ובחרוזים שכבר נשחקו מרוב שימוש.

*

מה יכולים אפוא המשוררים לעשות כדי להחזיר את השירה לימיה הטובים וכדי לחבב אותה על הקהל הרחב?

• ראשית, עליהם להבין שלא כל שיר שהושלם אתמול בלילה ראוי שיידפס מחר בבוקר. עגנון כבר אמר שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים. עליו להבין שמשורר ראוי לשמו הוא אותו אדם שהשירה היא "כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָיו" (עפ"י ירמיהו כ, ט), או מי שהמוזה פוקדת אותו כתיאורם של משוררי יוון.
  

• שנית, בעת ההמתנה למוזה, בין ביקור לביקור, ראוי שהמשתוקקים להצטופף ב"היכל השירה", יכירו את שירת עמם ואת שירת העולם. הגדולים שבמשוררי העבר – יל"ג, ביאליק, אלתרמן – תרגמו בעלומיהם משירת העולם לפני שזיכום בתואר "משורר". כך נהג גם ויזלטיר, שלא נכנס אל השירה העברית בקול תרועה רמה. מעשה התרגום סייע למשוררים אלה לחפש ולמצוא את דרכם ואת ייחודם, להתוודע למסורות שונות, להשחיז את כלי אמנותם ולגבש לעצמם סגנון שהוא סינתזה אישית של סגנונות רבים שנקרו להם בדרך הילוכם. למרבה הפרדוקס, משורר עשוי להגיע אל "שורש נשמתו" לאחר שהציץ אל הנעשה בנשמותיהם של אחרים.
  

• מן הראוי שמשוררים ילמדו להשתחרר מן הנרקיסיזם הנפרז שלהם, ויטו אוזן לאחרים, אף ילמדו מניסיון קודמיהם. ואם בערבי שירה עסקינן, שמא כָּשרה השעה לערוך גם ערבי שירה שבהם יקרא כל משורר שיר מושלם שאותו בחר מתוך אוצרות השירה העברית והעולמית כדי לתהת על סוד קסמו וגדולתו?
  

• מן הראוי שמשוררים ימצאו דרך להיחלץ מ"תרבות המשנה" (ה-"sub-culture") שבתוכה הם כלואים, ולצאת אל המרחב. משוררים נחשבים בימינו, שזכו לחיבוק המִמסד או לאהדת הציבור, מתרחקים מחמת שיקולי אֶגו מוטעים, מכתיבת פזמונים ושירי-ילדים. גדולי המשוררים בדורות הגדולים, לא התביישו להפשיל שרווּלים ולכתוב בסוגות עממיות המיועדות לקהל הרחב. ביאליק כתב שירי ערש עבריים לפני שאֵם אחת ידעה לשיר לילדיה בעברית, וכתב שירים לגן-הילדים העברי עוד בטרם עמד גן-הילדים העברי על תִלו, כי הוא ראה למרחוק וידע מה חסר ומה יחסר לעם "בשעה זו" של ההרס והרניסנס שפָּקדו אותו.  
  

• ובאותו עניין: על המשוררים, הוותיקים והחדשים, לשאול את עצמם את השאלה הבלתי-נמנעת:  האם  זקוק הציבור הרחב בזמננו לז'נר הארכאי הזה ששמו "שירה", ולשם מה נכתבת שירה? המשורר האמריקני החשוב וואלאס סטיבנס  (Stevens) אמר שתפקיד השירה הוא לתרום לאושרו של האדם.  ילדים יודעים זאת היטב בשעה שהם מבקשים מהוריהם שיקראו באוזניהם אותם שירי ילדים ודקלומים  שוב ושוב. הם עדיין לא איבדו את היכולת לדעת  שירה טובה מהי.   גם החֶברה הבוגרת מעריכה ומתגמלת רק את אלה שתורמים לה, ולא את אלה העומדים ביד פשוטה בכדי לקבל ולקבל.
  

• מומלץ למשוררים המאמינים שניתן ללמוד להיות משורר ראוי לשמו לעזוב את הסדנה שבּהּ הם לומדים, ולהחזיר לשירה את החיוּניוּת העממית שהייתה לה בימיה הגדולים. העממיוּת הזו, שאִפשרה למשוררי הדורות הקודמים לכתוב יצירות ז'ורנליסטיות, לא פגמה באֶליטיזם של שירתם: ביאליק כתב פזמונים ו"שירי עם" במקביל לשיריו הגדולים והנחשבים;  אלתרמן יכול היה לכתוב פזמון קל וקליט כמו "רינה", או טור "קליל" כדוגמת "שיחות דיפלומטיות", ובה בעת לחבר את שיריו ה"קנוניים" החידתיים שרק מעטים מסוגלים להתמודד אתם ועם פִּשרם.
  

• מומלץ אפוא למשוררי ימינו להתערב בציבור ולהיות חלק מעמם, אלא אם כן מדובר במשוררים אקסצנטריים שכל קשר עם הזולת גורם להם מצוקה וסבל. ראוי שיכתבו שירי ילדים ופזמונים, שישתתפו בדיונים בכלי התקשורת, שיופיעו מול קהל רחב שאיננו "קהל שבוי" של משוררים שבאו לשמוע את עצמם ואת חבריהם. מן הראוי שימצאו משוררי ימינו את הכוח ואת הכשרון לעמוד מול ילדי גן הילדים והכיתות הנמוכות של בתי הספר ומול הקשישים בבתי אבות –  להשמיע את דברם בכל מקום שבו אפשר לגעת בלב הקהל הרחב, לאו דווקא בלב האינטלקטואלים ויודעי הח"ן. משוררים אף צריכים ללמוד לבצע את השירים, שלהם ושל זולתם בצורה נאה, ולא במלמול חרישי וקשה לקליטה. את המשוררים הקוראים לפני קהל את שיריהם מתוך דף ראוי לשאול: אם אינכם מסוגלים לשנן טקסט קצר שכתבתם, מדוע זה יטרחו אחרים לשנן את שיריכם? אם אינכם מוצאים את האינטונציה הנכונה, אם קולכם חלוּש, סדוק או חרוך, הניחו לאחרים לבצע את קריאת שיריכם. על המשוררים המופיעים לפני קהל מוטלת המשימה להתאמן בכך שוב ושוב, לשכלל את מיומנותם עד שמול עיניהם יצוצו עשרות זוגות עיניים מתנוצצות מהתפעלות ומהנאה. דומני שרק אז יוכל עוף החול  של השירה לצאת מן האפר ושוב לפרוש כנף ססגונית ורבת-היופי.