איך נכנסים ליערות-העד של יצירת ביאליק

 לרגל יום הולדתו של המשורר

ראיון עם עורכי כתב-העת "אורות"

פורסם: (בגירסה מקוצרת) "אורות" גיליון 15 המוקדש כולו לביאליק -  (הראיון המקוצר בקובץ PDF בסוף עמוד זה)

אורות - גליון 15

שאלה: מאין מתחילים? למה כדאי לשים לב? מה משך אותך לחקור את חייו ויצירתו, והאם יש רגע מסוים בחייו או ביצירתו שהשפיע עליך במיוחד?

איך נכנסים לתוך יערות-העד של יצירת ביאליק. זה באמת לא פשוט. כבר סיפרתי לך, קובי, כשהתחלתי את עבודתי במכון כץ לחקר הספרות (היום מרכז קיפ) די התאכזבתי כששיבצו אותי בצוות ההכנה של המהדורה האקדמית של כתבי ביאליק. באותה תקופה (אנחנו מדברים על שנות השבעים של המאה הקודמת) כבר התכוננתי לפנות למסלול ישיר לדוקטורט בספרות אנגלית, כבר הכרתי את פסגות השירה המודרניסטית: את אליוט, ייטס, אודן, הופקינס, וחשבתי שביאליק הוא קלסיקה מיושנת שבה הכול ברור ושקוף. אין מה לפרש.

רק אחר כך, "בהצתה מאוחרת", התברר לי שביאליק עמוק וחידתי הרבה יותר מן המשוער, אולי עמוק וחידתי מכל המשוררים, הנאוקלסיים, הרומנטיים והמודרניים, שאני מכירה. היום אני יודעת שאת השירה שלו מכסה מין מעטה דק של נייר צלופן שגורם לה להיראות ברורה ושקופה, אך מתחת למעטה השקוף גועשים תהומות אין-סופיים.

הוא לא כתב הרבה: כמאה ועשרים שירים קנוניים, עשרים וחמישה פזמונים ושירי-עם, כשמונים שירים לילדים, חמישה סיפורים מקוריים, כמה אגדות – זה לא יבול גדול למשורר משיעור קומתו של ביאליק שנחשב אביר השירה העברית. אבל אם מכפילים את השטח הנגלה של היצירה עם המעמקים שלה, מתקבלת תוצאה אין-סופית, והאין-סוף הזה מפחיד. הוא די מגמד את החוקר.

אז איך באמת נכנסים למקום שבו יש תהומות אין-סופיים? אני ניסיתי להגיע אל ביאליק משולי השוליים, ורק אחר-כך העזתי להגיע למרכז יצירתו. בהתחלת הדרך כתבתי דיסרטציה על העשור הראשון ביצירתו, על תקופה שבה הוא, כמשורר צעיר, ניסה את כוחו בעשרות סגנונות שונים עד שהוא הצליח למצוא את הקול האישי שלו. אחר-כך פניתי לחטיבות השירה הקלה שלו – לפזמונים, לשירי העם ולשירי הילדים. רק במשך הזמן, במאוחר, העזתי להגיע גם לפואמות, לסיפורים, לאגדות "ויהי היום" ועוד.

שאלה: האם היה רגע של הארה?

היו כמה רגעים כאלה. אחד מהם היה הרגע שבו התברר לי שאפילו על מילה אחת שחידש ביאליק – "צפרירים" – ניתן וראוי לכתוב מאמר של 30 עמודים, ושמאז שחיברתי את המאמר על צפריריו של ביאליק כל פעם מתגלים צדדים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם.

כך התברר לי לראשונה שביאליק הוא בלתי נדלה ושאין סופר עברי עמוק כמוהו. אין ספק שהוא היה גאון.גם השפיעה עליי גם העובדה שפתאום הבנתי שאעפ"י שחוקרי ביאליק מכירים את הקורפוס הביאליקאי – הקנוני והגנוז – בכ"ז ניתן למצוא יצירות לא ידועות שלו שנשארו בארכיון או שפורסמו בשם בדוי, ולכך הקדשתי את ספרי ח"ן הנסתר. חלום חיי הוא לגלות את המחזה האבוד של ביאליק.

למעשה במובנים רבים ביאליק הוא שייקספיר שלנו. לא כולם מבינים זאת. יש חושבים (ואפילו כותבים) שעגנון גדול מכולם, כי העניקו לו פרס נובל, אבל כל מי שיודע לאחוז בטקסט ספרותי ומבין גדולה מה היא, יבין שביאליק עולה על כל קודמיו ועל כל הבאים אחריו. אי אפשר להתנבא מתי יקום מישהו שיירש את כתרו, אבל כל מי ששאף לרשת אותו בחייו או אחרי מותו התברר לו שביאליק המת גדול לא פחות מביאליק החי.

הנה, הדרמה האנגלית שאינה גרועה בכלל, ובכ"ז היא לא הוציאה מקִרבּהּ בארבע-מאות השנים האחרונות מתחרֶה לשייקספיר; מישהו המסוגל להתקרב אליו בכשרון-כתיבה, בחָכמה ובגדוּלה. ממדי הענק של 37 מחזותיו – הן ברוחב הן בעומק – גורמים לחוקרים אחדים לשעֵר ששייקספיר איש סטרטפורד לא היה אלא "מותג" שמאחורי כתפיו הסתתרה שורה של כותבים מוכשרים: סֶר פרנסיס בייקון, סֶר ווֹלטר רָאלי, כריסטופר מארלו, ועוד.קשה לדעת אם הוא לא נעזר בסופרי צללים. קולבורציה כזאת הייתה מקובלת בזמנו.

אבל יש תופעות שנופלות בחלקו של עם פעם בעשרות דורות, או אפילו פעם במילֶניוּם. אצלנו עברו כאלף שנים בין יהודה הלוי לבין ביאליק. לכן הרשיתי לעצמי שלומר שייתכן יעברו דורות רבים עד שיופיע בשמי הספרות העברית יורש לביאליק. מי יודע מתי, ואם בכלל, מישהו ידיח אותו ממעמדו. בינתיים אין מועמדים ראויים באופק. ככל שמעמיקים בכתביו מתגלה גדולתו של יוצר גאוני, שסינן באופן דק ומדויק כל מרכיב בעל-ערך שנמצא בתרבות העברית לכל רבדיה. הוא   לש את החומרים מחדש, ויצק אותם בתבניות חדשות ורבים הושפעו ממנו והלכו בעקבותיו.

שאלה: מה הן נקודות הדמיון בין שייקספיר לביאליק?

כשמזכירים בנשימה אחת את ביאליק ואת שייקספיר, מפתיע לגלות כמה רבות הן נקודות הדמיון  בין השניים. הרשה לי לפרט, כי רק כך אפשר להבין מהי גאונות אמיתית:

• אז קודם כול, לא מיותר לזכור ולהזכיר ששניהם הופיעו בשמי הספרות בשעה גדולה בחיי עמם: שייקספיר פעל בזמן הניצחון של בריטניה על הארמדה הספרדית, ניצחון שלימים הפך את אנגליה לאימפריה. ביאליק נולד לעמו בתקופת התחייה, והשירים הראשונים שחיבר ליווּ את הקונגרסים הציוניים הראשונים ואת המאבק בין הרצל לאחד-העם על הנהגת התנועה הציונית. (אחד-העם היה רבו ומורו של ביאליק, ומי שטוען שהוא עיכב את התפתחותו של ביאליק מעצים איזה שבריר של אמת ורואה בו חזות הכול)

• שניהם נולדו בפֶּריפריה, למשפחת סוחרים שעסקו בתוצרת חקלאית, בלי שושלת יוחסין של למדנוּת. שניהם הגיעו מרקע מעורפל, ובמשפחות שלהם לא היו אנשים ידועים או כשרוניים:

אִמו של ביאליק נשאה את השם "סקורוטין" – שם של מקום בצ'כיה. מניין הגיעה אישה עם שם צ'כי נדיר לאוקראינה?!

על מקורה של משפחת ביאליק אין לנו ידיעות מדויקות, ואשר לשייקספיר: מעניין הסיפור על פרויד עמד פעם מול  הדיוקן של שייקספיר ב"גלריה המלכותית לפורטרטים", ושאל: "זהו שייקספיר? הוא נראה לי מין Jacques Pierre שאיכשהו הגיע לאנגליה מערי אשכנז". ובאמת אביו של שייקספיר חתם בשמות רבים ושונים, כגון Shakeshaft, וניכּר שזהותו לא הייתה בריטית במובהק ושלא הייתה לו זהות קבועה וברורה (ובכלל, לא הייתי מזלזלת באינטואיציה של פרויד).

• לשניהם לא הייתה השכלה מסודרת אבל שניהם היו אוֹטוֹדידקטים תאבי דעת שהשתלטו על כמות ידע אדירה. שייקספיר, אף שלא למד ולא שנה, שלט בהיסטוריה, בגאוגרפיה, במיתולוגיה היוונית-רומית, במדעי המדינה, בגינוני חצר המלכות הבריטי, ועוד ועוד. העבודות שביצע ביאליק כל השנים (בעריכת ספר האגדה, בההדרת שירת ימי-הביניים, באיסוף חומרי פולקלור לכתב-העת "רָשומות", ועוד) מעידות על הטמפרמנט המחקרי שבּוֹ ניחן. ספרייתו הפרטית ומאות ההערות שרשם בכתב-ידו בשולי הדפים – הכול מעיד על רָעָב שלא ידע שָׂבעה להשכלה ודעת.

• שניהם עוררו התפעלות בקרב קוראיהם למן השיר הראשון שפִּרסמו, אך גם עוררו קִנאה רבה אצל מתחריהם. מחזאי לא-יוצלח בשם רוברט גרין הפיץ שמועות על שייקספיר שהוא מין "עורב לקחן", ומספרים שסופרי הדור הפסיקו לומר "שלום" לביאליק לאחר שהוא התפרסם והמעמד של הסופרים הבוגרים ממנו התחיל להתערער. לאחד מהם אמר ביאליק באירוניה לפני כל החבורה: "אתה אינך צריך לסובב לי את הגב. אתה יכול אפילו ללחוץ לי את היד. אל תדאג, כשרון-כתיבה זה לא מחלה מידבקת".

• שניהם גילו וֶרסטיליוּת בלתי-מצויה, והצטיינו בתחומים רבים ושונים. שניהם חידשו חידושי מילים רבים, והיום אי אפשר לשער איך הייתה נשמעת האנגלית ללא חידושי שייקספיר והעברית ללא חידושי ביאליק. ובאמת, קשה לשער כיצד שוחחו האנגלים בענייני דיומא בלי מילים כמו elbow, lonely, champion, unreal, worthless ועוד מאות מילים. ביאליק חידש פי שניים מבן-יהודה: 'יבוא', 'יצוא', 'מענק', 'טייס', 'קדחתני', 'אפלולי'', 'נלעג', 'עֶרגה', 'מצלמה'. ועשרות צירופי מילים: 'גדולות ונצורות', 'זר לא יבין זאת', 'מה זאת אהבה', ועוד ועוד. רוב תחדישיו נתקבלו ונשתגרו.

• שניהם כתבו יצירות המתאימות לקהל-יעד רחב: לקהל הפשוט וליודעי ח"ן.

 בתאטרון ה"בַּרביקן" לונדון ניתן לראות כיתות של תלמידי public schools המובלים לראות הפקה של ה-Royal Shakespeare’s Company, בהנחה שבכל גיל יכול אדם ליהנות משייקספיר לפי ערכו ולפי המִטען שהוא מביא אתו מִבַּית.

אצלנו –  גם ילדים בני שנתיים יכולים ליהנות משירים כמו "נַד-נֵד" ו"רוץ בן סוסי" מבלי שהוריהם יבינו שמץ מן העושר הסמנטי המסתתר מאחורי המילים הכאילו-פשוטות האלה.

• שניהם היו אנשי עבודה שהתמידו במלאכתם. ביאליק התקרב לחצרו של אחד-העם, גדול אנשי הרוח של הדור, ושייקספיר – לחצר המלוכה באמצעות ידידתו אמיליה בסאנו. שניהם התקרבו אל מוקדי הכוח וההשפעה, והקִרבה הזאת עזרה להם כמובן בראשית דרכם.

• שניהם הצטיינו בכל מה שעשו. ביאליק שלח ידו בשירה, לרבות פזמונאוּת ושירי ילדים, בסיפורת, אגדה, מסות, נאומים, עריכה, ההדרה, חקר הטקסט, מפעלי תרבות למען הקהל הרחב כמו "עונג שבת", עסקנות מוניציפלית, ועוד). שייקספיר כתב שירים ארוכים וסונטות, מחזות מכל הסוגים, החזיק תאטרון, שיחק ערב ערב על הבמה. ממש לה ברור איך מצא זמן לכתוב את יצירותיו.

• שניהם טבעו מימרות שנשארו חלק מהלקסיקון של כל הדורות שבאו אחריהם. שייקספיר כתב:
  

  • All the world’s a stage. (כטוב בעיניכם)

  • Beware the Ides of March. (יוליוס קיסר)

  • All that glisters is not gold. (הסוחר מוונציה)

  • To be or not to be. (המלט)

  • A man can die but once. ( (הנרי הרביעי

ביאליק הוריש לדורות הבאים מטבעות לשון רבות שנכנסו ל"ארון הספרים העברי" (גם הצירוף "ארון הספרים" כמטפורה לכל נכסי התרבות של העם, הוא מטבע-לשון שטבע הוא עצמו בשיריו ובסיפוריו). נמנה אחדות מהן:

• מַה־זֹּאת אַהֲבָה?

• רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם;

•  אָכֵן חָצִיר הָעָם;

• בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה;

• נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן;

• לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן־הַהֶפְקֵר;

• בְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים.

• שניהם הטמינו את שמם ביצירתם – ביאליק כתב על גיבורו נֹח [נחמן חיים], על שיר מוקדם חתם "יקביאל" ("מקלל האל" שהוא אנגרם של "ביאליק"). השם "בן סוסי" משיר הילדים הידוע הוא שמו של אחד המרגלים מימי יהושע. ביאליק השתמש בשם זה כי גם את שמו הוא פירש כאנגרם של שם אחד המרגלים (נחבי בן ופסי – נחמן חיים ביאליק בן יוסף). שייקספיר שילב את שמו בתרגום התנ"ך של המלך ג'ימס. החוקרים טוענים שהוא תרגם את מזמור מ"ו (46) כשמלאו לו ב-1610 ארבעים ושש שנים. אם סופרים 46 מילים מהתחלת המזמור נפגשים במילה "shake", ואם סופרים 46 מילים מסוף המזמור, מקבלים את המילה "spear". היום איש לא יבין איזו תעוזה נדרשה לו להכניס את שמו לתנ"ך, ולוּ גילו זאת "בזמן אמת" אפשר שהיו עורפים את ראשו. לא פחות.

• שני סופרים הענק האלה הצליחו גם בעולם הרוח וגם בעולם החומר: שניהם הקימו להם ולמשפחתם בית מידות, אבל על המצבה שלהם הם ביקשו שייחרתו מילים ספורות בלשון המעטה.

• למרבה הצער, שניהם לא הותירו דורות המשך, אבל במקרה של שייקספיר המציאות סבוכה ואין לנו זמן להיכנס לזה.

• שניהם השפיעו על אין-ספור יוצרים אחרים, והיצירות שלהם חיות ומצוטטות עד עצם היום הזה. נודעה להם השפעה עצומה הן ברֶפּוּבליקה הספרותית והן בתרבות הלאומית ובתרבות העממית, והיא אינה מתפוגגת.

• שניהם ייחסו חשיבות עליונה לרוח האדם. שייקספיר ידוע באמירות האקזיסטנציאליות שלו, כדוגמת: "אנו יודעים מה אנחנו, אך איננו יודעים מה היינו יכולים להיות". ביאליק אמר שאת הספינה [את העולם; את ההיסטוריה] דוחפת הרוח, שאותה אין רואים כלל, ולא הסמרטוטים התלויים על ראש התורן".

  
  

*

ההבדל הגדול בין השניים הוא שביאליק כתב בשפה נידחת, שפתו של עם קטן, שבימינו לפעמים נדמה שהוא עושה כל מאמץ להתנתק מן העולם ולהישאר "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". לעומת זאת, שפתו של שייקספיר הפכה לשפה בינלאומית (היא לא הייתה שפה בינלאומית בתקופה האליזבתנית).

שייקספיר כתב הרבה, ואילו ביאליק –  עקב תנאי חייו, המלחמות, המהפכות ואילוצי הנדודים –  כתב לכאורה מעט, אך כבר אמרנו שצריך למוֹד את יצירתו כמכפלה של השטח הנגלה והמעמקים הסמויים מן העין, ואז התוצאה המתקבלת גדולה פי כמה מזו של סופרים שכָּתבו בלי-סוף. לאמִתו של דבר, התוצאה היא אין-סופית. היא עולה על זו של כל סופר עברי שכָּתב לפניו או אחריו, ואפשר שהיא עולה על זו של רבים מגדולי הספרות בעולם כולו.

שאלה: לביאליק הייתה השקפה לאומית אך גם אוניברסלית ?

מובן, וזה לא עבר מבלי תגובה. תופעה כמו ביאליק, שכבר בחייה הפכה לקלסיקה מודרנית, עוררה גם לא מעט התנגדות מצד יריביה. וגם עד עצם היום הזה לא פסקה ההתנגדות: הנה, בראש השנה תש"ס, בחוברת של עיתון מעריב בשם "אלפיים שנות", פירסם נתן זך מאמר פנורמי בשם "בין שני המגנטים", ובו טען כי ביאליק הניף את הדגל הלאומי וביסס את תורת "עם לבדד ישכון", וזאת בניגוד למתנגדיו בעלי השקפת העולם האוניברסלית רחבת הדעת - מטשרניחובסקי ועד שלונסקי, שדגלו בפתיחות ובאחוות עמים. זך יצא בדברים האלה מהנחת יסוד, שאם ביאליק זכה לכינוי "משורר לאומי", הרי שהוא באופן אוטומטי הוא גם "מייצגה של אידאולוגיה לאומית, או לאומנית, צרת אופק של עם לבדד ישכון", ואם טשרניחובסקי התפרסם כמתרגמו של הומרוס וכמי שנשא אישה נכרייה, הרי שבאופן אוטומטי הוא גם פציפיסט וסובלני.

אז היריעה קצרה, ואי אפשר לפרוש כאן את כרטיסי הזיהוי הפוליטיים של שני המשוררים הגדולים והמורכבים הללו במלואם, אך באופן סכמטי הייתי אומרת במידה רבה של ודאות שההפך הוא הנכון. ביאליק שהיה כביכול "אֶתנוצנטרי", במונחי ימינו, למעשה ביקש ללא הרף לפתוח את החלון למשבי רוח מערביים, הִקצה ב"תכנית הכינוס" שלו מקום נכבד לתרגומי מופת מספרות העולם, וגם בעצמו תרגם מסרוונטס, משילר ומשקספיר. ב"אגדת שלושה וארבעה" השיא נער עברי ונסיכה ארמית, מתוך בוז גמור לתורת הגזע, ולמלך ארם קרא "קומה הבליגה" מתוך צידוד במדיניות ההבלגה של וייצמן ושל הפלג המתון ביישוב.

בכל יצירותיו מן התקופה הארץ-ישראלית (1934-1924) יש כתב קטרוג נגד הסכסוכים והחשבונות שעוברים מדור לדור, ללא תִכלה וללא קץ, ואפילו באגדה "שלשלת הדמים" הוא המליץ במשתמע לצדד במדיניות ההבלגה, שנראתה בעיניו המדיניות היחידה שמאפשרת חיים תקינים באיזור מוקף אויבים. לעומת זאת, טשרניחובסקי שהיה כביכול אוניברסליסט פציפיסט אם נקבל את דברי נתן זך, דווקא הוא שלח בשירו "פרשת דינה" אצבע מאשימה כלפי מצדדי ההבלגה, ושיבח אותו פלג ביישוב שגילה מדיניות של "יד קשה" נגד הערבים. בשירים שכתב בתקופת המאורעות עולה השקפת עולם לאומית במובהק, יש יגידו לאומנית, השקפה שלא גילתה כל נכונות להכיר בזכותו של הזר ו"האחר" בארץ-ישראל. אז לא קשה אפוא להיווכח שכל הדימויים המנוגדים האלה אינם אלא פרי דעות קדומות, שנקבעו עמוק בתודעתם של רבים, אבל הם אינם משקפים את המציאות.

אבל נכון לומר שכל יצירת ביאליק מתמקדת בעם ישראל לדורותיו, וגם המחשבות האוניברסליות שלו נבעו מתוך העניין שלו בעם ישראל. ביאליק תהה כל ימיו על חידת קיומו של עם קטן ששרד במשך אלפי שנים, בעוד שכל הממלכות שביקשו להשמידו כבר נמחו מתחת לשמים? הוא רצה להבין איך שרדה שפתו העתיקה של העם, שפה שנחנטה בין הגווילים אבל שבה לחיים אחרי המהפכה הצרפתית, וזאת בעוד שכל השפות העתיקות, החשובות והנחשבות מן העברית, כבר ירדו מזמן מעל במת ההיסטוריה?

עניין אותו הסיפור הלאומי, אבל הספרות העברית התחילה בימיו להיות רומנטית יותר ויותר, והתחילה להעמיד את ה"אני" במרכז. לשם כך ברא ביאליק סיפור אישי-לאומי, שנמצא אצלו בכל יצירה. במקרה שרדה טיוטה של אחד משירי הטבע שלו, ובו כתב: שני בתים על הבוקר בטבע, שני בתים על בוקר האומה. כך אפשר לראות שגם בשירי הטבע ובשירי האהבה פנה ביאליק אל הסיפור הכפול הזה, שצדו האחד אישי וצדו השני לאומי.

כשאני חיברתי את הדיסרטציה על העשור הראשון של ביאליק, סיימתי אותו בפואמה "שירתי", שמספרת מצד אחד את סיפורו של עם עני שבניו נתייתמו מאביהם ומהאב שבשמים, ומצד שני את סיפורו האישי כמי שנתייתם מאביו בגיל חמש וידע חיי עוני. טען כנגדי דן מירון שאין כאן אלא סיפור אישי, ותוּ לא. סיפרה לי ידידה שלימדה את הקורס הזה באוניברסיטה הפתוחה, שלמענו כתב מירון את ספרו על העשור הראשון ביצירת ביאליק, שכל שנה שואלים את התלמידים מי צדק במחלוקת הזאת לגבי "שירתי", ותשעים וכמה אחוזים מהתלמידים הצדיקו את עמדתי, תוך הסתכנות מסוימת בהורדת ציון.

אני חושבת שגם מי שאינו חוקר ספרות יכול להבין שכל יצירת ביאליק – בשירה, בפרוזה, באגדה – מכילה סיפורים דואליים שיש להם פני יאנוס: פן אישי ופן קולקטיבי-לאומי.

מה באשר ליחסיהם של ביאליק ואחד-העם?

בתחילת דרכו ביאליק ניסה לסייע לאחד-העם במאבקו על כתר ההנהגה הציונית, וכתב שירים נגד הרצל. אבל אחד-העם, שחלש על העיתונות באודסה, לא אפשר לביאליק לפרסם את השירים האלה, כי טובת העם גברה אצלו על טובתו האישית. הוא אמר שתנועתו של הרצל קדושה בעיני יהודים רבים, ואין לזלזל בכך. ביאליק למד מרבו ומורו מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב להשמיע את דבריו בלי חשש של חרם וביזוי. אחד-העם למעשה הציל את מעמדו של ביאליק בעת שאסר עליו להיות משורר פוליטי, שמשקף רק השקפה אחת של הציבור, של העם.

שאלה: מה באשר לפעילותו באודסה ול"תכנית הכינוס"

על אודסה כתבו הרבה, אבל לא שמו לב לעיקר. שאודסה היא – בזכות כמה אישים דגולים (מנדלי מוכר ספרים, אחד-העם, ביאליק, ז'בוטינסקי ועוד) הייתה המרכז החשוב ביותר של עם ישראל באלפיים שנות גולה, והיא יצרה את מערכת החינוך והתרבות שעלתה ארצה. גם לא שמו לב, שהתרבות העברית החדשה נולדה באירופה בעיר אמשטרדם –עיר נמל טולרנטית שחיו בה קהילה של גולי ספרד וקהילה אשכנזית – וממנה נדדה העברית בהדרגה מזרחה: לקניגסברג, לברלין, לווינה, לווילנה ולאודסה, - עד שיצאה מאירופה. סופרי אודסה התיישבו בתל-אביב שנבנתה בנוסח אודסה ונעשתה עד מהרה למרכז התרבות העברית החשוב ביותר בעולם. ביאליק היה חלק בלתי-נפרד מהתהליך ההרואי הזה.

שאלה: בשונה ממשוררים שניסו לבעוט בקודמיהם (כדוגמת שלונסקי, זך), ביאליק הצטרף ל"דור הקודם" של אנשי הרוח באודסה.  עד כמה סביבתו של ביאליק עיצבה אותו כיוצר וכסמל?

אתה צודק שביאליק חתר ביצירתו ובחייו ליצירת הרמוניה, ולא ליצירת קרע. הוא האמין ב"דור לדור יביע אומר", והיה החונך של עגנון (עד שעגנון מרד בו וניסה להשכיחו מבלי להכריז על כך גלויות ומפורשות). עגנון גם מעולם לא הודה שהושפע ממישהו. ביאליק, להפך, הודה שהושפע ממנדלי בתחום הסיפורת ומיל"ג בתחום השירה. הוא לא התכחש למקורות ההשפעה, ונתן למנטורים שלו את הכבוד הראוי.

ודווקא הוא, שהיה בעיקרו של דבר איש שלום, שחיפש הרמוניה ולא מלחמה, מצא את עצמו פעמיים בעיצומה של מלחמת דורות. בפעם הראשונה היה זה בתחילת המאה העשרים כשברדיצ'בסקי וחבריו "הצעירים" (הם כינו את עצמם "צעירים" אעפ"י שהיו מבוגרים מביאליק ומבני-דורו, ניסו להילחם באחד-העם ובמרכז האודסאי בשמם של ערכים מודרניים יותר, כביכול. ביאליק לעג להם במאמרו "'צעירוּת' או 'ילדוּת'", וכדאי לקרוא אותו כדי להתרשם מיכולתו הסטירית של המשורר.

עם מי משנינו הצדק – יגיד כל איש, בין שהוא זקן מופלג כמוני ובין שהוא צעיר רענן וחזק מתנים כה' פרישמן; בין שאכל מן "הפירות הצנומים והדלים, שנתבשלו באווירו של בית-המדרש הצר אשר לאחד-העמיות", ובין שזכה ליהנות מתפוחי-הזהב והרימונים הדשנים והרעננים והנוטפים עסיס, מאלה שגדלו בגנים הפורחים ורחבי הידיים, המשתטחים, כידוע, תי"ו על תי"ו פרסה בחוצות ורשה ורחובותיה.

המלחמה השנייה הייתה מרה יותר. ביאליק הגיע לארץ זמן קצר אחרי יובל החמישים שלו, שנחוג בכל רחבי העולם בעיתונות ובאירועי ספר, והנה עם בואו תקפה אותו חבורה של צעירים, ושלונסקי בראשם, כשכל מטרתם הייתה להפוך אותו לאנדרטה מכובדת שכבר אינה רלוונטית לחיי התרבות המודרנית. וכשלא הצליחו לנטרל את ביאליק – הם ניסו לגזול ממנו גם את מעט הכבוד שנותר לו. ביאליק קם כל בוקר ומצא בעיתון מאמר נגדו, עד שקצרה סבלנותו, והוא התחיל כותב נגד הצעירים שירים כמו "גם בהתערותו לעיניכם" וכמו "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". שלונסקי שיצא נגד ביאליק בגלוי ומירר את חייו, לבסוף העניק לו ריהביליטציה לאחר שזכה בפרס ביאליק והודה בגדולתו. עגנון שערך את המרד שלו בחשאי ובמסתרים, מעולם לא חזר בו מן הדברים שכתב נגד ביאליק, ואותם הבאתי בהרחבה בספרי "מאוהב לאויב".

• יצירתו של ביאליק – ניתן להבין כמעט כל יצירה ספרותית ופרויקט של ביאליק (ספר האגדה, הוצאות הספרים, מילים עבריות) כחלק מהאג'נדה שהניעה אותו. מוטיבציה כזאת לא קיימת למשל ביצירתו של שקספיר. מעניין לדבר על היחס שבין ערך ספרותי, היסטורי ופרקטי (קידום אג'נדה) ביצירה של ביאליק.
  

• גם לשיקספיר הייתה אג'נדה, אבל הוא הסתיר אותה, כי בתקופתו – במיוחד בתקופה שבה ישבה אליזבת הראשונה על כס המלכות – הוטלו עונשים כבדים על מי שלא קידם את ערכי הכנסייה האנגליקנית. מחזאים נבחנו תחת זכוכית המגדלת של בלשים שמונו על-ידי החצר, וכל מי שנזקק לעזרת חצר-המלכות (ומי לא נזקק?!) נאלץ ליישר קו או להסתיר את דעותיו.
  

• ביאליק הקדיש את חייו לעמו. הוא לא שימש שופר להוויה החלוצית שנתהוותה בארץ, אך הוא כל ימיו שאל את עצמו מה העם צריך בשעה זו.

לשם כך העלה ביאליק את "רעיון הכינוס", שעיקרו אוסוף קנייני הרוח של האומה, עם המעבר מן הגולה לארץ-ישראל, תוך עריכת פעולות של חתימה וגניזה כבימי בית שני. ביחד עם שותפו רבניצקי, ובלא סיוע ישיר של מוסדות וקרנות, אף בלי עוזרי מחקר ועריכה, הוא שקד על ספר האגדה, על ההדרת שירת ימי-הביניים, על איסוף פתגמים ועל שימור הפולקלור היהודי מכל הגלויות. הוא הבין שמרכזי התרבות העברית במזרח אירופה ובמערבה, באגן הים התיכון ובארצות האיסלאם, קרבים לקצם, ויזם את תכנית הכינוס, שהתמקדה ב'גניזת' הישָן, שאין בו עוד כוח חיים, ו'כינוס' הבריא, הראוי לצמיחה". כשאדם עובר דירה הוא אינו לוקח אתו את כל מה שנאגר בדירתו הישנה: חלק הוא נותן, חלק הוא זורק, ורק את הראוי הוא מעביר מדירה לדירה. ביאליק הרגיש שלו ולחבריו יש סמכות מספקת להחליט מה ייגנז ומה יילקח לארץ-ישראל.

אילו האריך ביאליק ימים ולא נפטר בגיל שישים, הוא היה מהדיר בוודאי גם את הפיוטים מכל העדות, את הסידורים השונים, את ספרות הסוד והמסתורין, ומה לא?

שאלה: האם הוא מעניין אותנו גם במאה העשרים ואחת? במה הכתיבה שלו והתימות שהעסיקו אותו עדיין רלוונטיות לימינו?

אני מודה ומתוודה שלא פעם אני שואלת את עצמי בכל צומת חשוב של חיינו מה היה אומר על כך ביאליק? מה היה כותב על כך אלתרמן ב"טור השביעי"? הסופרים האלה ירוקים לעד. אם אחרי טבח ה-7 באוקטובר כל הפוליטיקאים ציטטו מביאליק ("נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן"), ולא נמצאה להם ציטטה אחרת, חדשה ומודרנית יותר, סימן הוא שביאליק לא התיישן. ביאליק היה בטוח שבארץ-ישראל לא ילמדו את שיריו ולא ישירו את שירי הילדים שלו, בגלל המעבר מהגייה אשכנזית להגייה ארץ-ישראלית. אין ספק שהוא היה משועשע ומופתע, אילו ידע שגם במאה העשרים ואחת, ילדי הארץ עדיין שרים את שיריו, ולעִתים אפילו בהגייה אשכנזית "רוצעת אוזן" ("רַק אֲנִי / אֲנִי וָאָתָּה [...] שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמָּאזְנַיִם"). דורות של ילדים שרו, ועדיין שרים, שירים כדוגמת "קן לציפור" ("קֵן לַצִּפּוֹר / בֵּין הָעֵצִים"), "פָּרָשׁ" ("רוּץ, בֶּן-סוּסִי") ו"מקהלת נוגנים" ("יוֹסִי בַּכִּנּוֹר / פֵּסִי בַּתֹּף"), חרף אוצר המילים הקשה ואף שאחדים משירים אלה משקפים מציאוּת גלותית מיושנת שאבד עליה כלח.

---

ספריה של פרופ' זיוה שמיר על ביאליק:

מתוך עטיפת "לפי הטף- על מעשיותיו המחורזות לילדים של ח"נ ביאליק" איור: שירה לימון

• הצרצר משורר הגלות – על שירי העם של ביאליק

• שירים ופזמונות גם לילדים – על שירי הילדים שלו

• השירה מאין תימצא? – ארס פואטיקה ביצירת ביאליק

• מה זאת אהבה – על "אגדת שלושה וארבעה"

• באין עלילה – על סיפורי ביאליק

• לנתיבה הנעלם – על פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק

• הניגון שבלבבו – על השיר הלירי הקצר ביצירת ביאליק

• מִיָּם ומִקדם – אגדות ויהי היום

• לפי הטף – על המעשיות המחורזות של ביאליק

• צפרירים – על המאבק ב"צעירים"

• המשורר, הגבירה והשפחה – ביאליק ויידיש

• מעל כל במה – ביאליק והתאטרון

• שלח יונה מבשרת – על הלשון האלוסיבית אצל ביאליק

• חן הנסתר – תעלומות מיצירת ביאליק

• מאוהב לאויב – עגנון מהרהר על ביאליק

• בחיל וברוח – גיבורי התנ"ך ביצירת ביאליק

• המוזה בארץ הפלאות – מסורות המערב בשירי ביאליק ואלתרמן

• אבני ח"ן – ביאליק והלשון העברית (שזכה ב"פרס ביאליק לחָכמת ישראל")

---

 פורסם: (בגירסה מקוצרת) "אורות" גיליון 15 המוקדש כולו לביאליק