כי אתה בחרתנו מכל העמים

לציון ה-12 בפברואר - יום הירצחו של יאיר

על שירו של אברהם ("יאיר") שטרן ועל תגובתו של אלתרמן

ב-12 בפברואר 1942 נרצח אברהם ("יאיר") שטרן, מייסד ארגון הלח"י ומפקדו, על ידי המשטרה הבריטית במחבוא שמצא בדירת ידידיו בשכונת פלורנטין. כידוע, כינויו המחתרתי (״יאיר") ניתן לו על-שם אלעזר בן יאיר – מפקד הקנאים במצדה, ואת מסכֶת חייו הדרמטית ליווּ מימרות רמות שכל אחת מהן יכולה להירשם בדפי הקרב של הפיקוד הצבאי, להתנוסס על דגל או להיחרת על מצבתו של לוחם שנפל בקרב.

אוהביו ואויביו ידעו על פעולותיו ועל תכניותיו הנועזות, אך לא רבים מהם ידעו שהלוחם הוא גם חולם, הכותב במסתרים שירים המעידים על שני הקטבים של חייו: "כֵּן, גַּם אֲנִי חַיָּל וּמְשׁוֹרֵר! / הַיּוֹם אֶכתֹּב בָּעֵט - מָחָר אֶכתֹּב בַּחֶרֶב". לשיר זה, שבשוליו נרשם "פירנצה, ז' בתמוז, תרצ"ד" יש מוטו המלמד שגם בימי קדם היו לוחמים שידעו להצמיד חרב אל ירכם וגם למשוך בעט סופרים ("יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה"; שמ"א ט"ו, יח). בצִדו נתן יאיר גם מוטו מארכילוכוס, המשורר ושכיר החרב, שהיה המשורר היווני הראשון ששירתו הועלתה על הכתב ונשתמרה בחלקה: "הִנְנִי נוֹשֵׂא־כֵּלָיו שֶׁל אֶנִּיאַלְיוּס הַמֶּלֶך;/ שַׁי אָהוּב לִי נָתְנוּ מוּזוֹת: יָדַעְתִּי נַגֵּן".

שירי האהבה המעטים של יאיר המשובצים בין שיריו (שיריו ומכתביו עומדים לרשות הקורא באתר פרוייקט בן יהודה ) – הם שירי אהבה למולדת. כתביו מעידים על אהבה העולה על גדותיה לרוני אהובתו שהייתה לאשתו ולאם בנו, (בנו נולד, כידוע, לאחר מותו). אולם, את רגשותיו בתחום ש"בינו לבינה" השאיר למכתביו הפרטיים. רק את רגשותיו במישור הלאומי ביטא בשיריו ("שַׁד הרימון", "הרי את מקודשת לי מולדת", "לבי חולה באהבת מולדת"). בשירו המקוטע "לפייטנים" הוא מפציר במשורר להזין את נפשו באכזריות ובחמלה, באהבה ובשנאה: "פַּיְטָן, אַל תַּחֲרֹז חֲרוּזִים, בְּרָאֵם! / רַחֵם, הַחֲרֵם, הִלָּחֵם וְנַחֵם! [...] נָבִיא נְתַתִּיךָ לְבֵית-יִשְׂרָאֵל,/ צוֹפֶה וּמוֹדִיעַ לָעָם מַה מִּלֵּיל./ לֹא מָג, הָעוֹשֶׂה לְהָטִים, בַּעַל-אוֹב./ צוֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית-יַעֲקֹב".

ברי, יאיר רמז כאן לשירה הארץ-ישראלית המודרניסטית של חבורת "יחדיו", שפעלה בהשראת "מדיניות השלום" של ברית-המועצות, מבלי שתעמוד לנגד עיניה צרת העם. השירה העברית, גרס יאיר, אינה זקוקה לרב-מג כשלונסקי, העושה במילים כבלהטים, כבשירה הסובייטית. היא זקוקה ל"צופה לבית ישראל", כדוגמת אורי-צבי גרינברג (או לאחד מתלמידיו ב"קריית ספר" העברית, כגון אברהם ["יאיר"] שטרן), שאליו פונה הדובר בבקשה ובדרישה: "יְהִי שִׁירְךָ תְּרוּעַת-מִלְחָמָה, / תְּפִלַּת-נִצָּחוֹן וּבִרְכַּת-נֶחָמָה".

רוב שירי יאיר נכתבו בשנות השלושים המאוחרות ובראשית שנות הארבעים (רובם אינם מתוארכים). יש להניח שאת שירו "אתה בחרתנו מכל העמים" הוא כתב בשנות המלחמה, כשהתחילו להסתנן ידיעות על על מחנות ההשמדה, הגם שידיעה רשמית על חיסולם השיטתי של היהודים, עוד לא התפרסמה:

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים,

שֶׁנְּהִי לִמְשִׁסָּה לְכָל עָם.

סֵרְסוּ אֲנָשִׁים, אִנְּסוּ הַנָּשִׁים

וַיַּטְבִּיעוּ טַפָּם בְּדָמָם.

אַתָּה רוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת,

שֶׁנְּגַל קְלוֹנֵנוּ לַכֹּל.

וְקָלָה זֵד בָּאֵשׁ גְּוִיּוֹת מְעֻנּוֹת

וְהָיָה פִּרְפּוּרָן לוֹ מָחוֹל.

אַלְפַּיִם שָׁנָה לַשָּׁמַיִם עוֹלָה

נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!", אַךְ לֹא בָּא הַגּוֹאֵל,

יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן.

בְּדַם־עוֹלָלִים נִשְׁחֲטוּ כִּטְלָאִים,

וּבִכְבוד יְלָדוֹת כִּי נִגְעַל,

וּבְרֶמֶץ־מוֹקֵד – הִנְנוּ נִשְׁבָּעִים:

בְּיָדֵינוּ עַמֵּנוּ נִגְאַל!

צְמֵאֵי־גְאֻלָּה, סְבוּאֵי־מַשְׂטֵמָה,

נִלָּחֵם עַד חָרְמָה בְּצִיּוֹן.

וּבְדַם עֲשָׂרָה כָּל אַמַּת אֲדָמָה

נְכַפֵּר- וְנָחֹג נִצָּחוֹן.

שירי יאיר הם שירים פטריוטיים עזי-מבע ובהם הצהרות רדיקליות בנוסח "מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת", "נִלָּחֵם עַד חָרְמָה", "יֻלַּדְְנוּ בְּקֶשֶׁת לָרֶשֶׁת [...] הַיַּבֶּשֶׁת, הַיָּם – מִיַּם סוּף עַד פְּרָת". ניכּר ששירו "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים", המטיח דברים כלפי מעלה, מתכתב עם שיריו הנודעים של ביאליק "על השחיטה" ו"בעיר ההרגה". כך, למשל, סוף הבית השני ("גְּוִיּוֹת מְעֻנּוֹת / וְהָיָה פִּרְפּוּרָן [...] נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן") נכתב בעקבות מילותיו של ביאליק "בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת [...] נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן".

ואולם, שירו של ביאליק מתנער מן הנוסח הקבוע של התפילות, שאינו אלא מצוות אנשים מלומדה ואינו משקף את הזוועה, ואילו יאיר השתמש בנוסח התפילה כדי לחתור תחתיו ולהרוס אותו. הוא לקח את הפסוק "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים". "אתה בחרתנו מכל העמים" הן המילים הפותחות את ברכת קדושת היום ב"תפילת שבע" לשלושת הרגָלים: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ". יאיר השתמש במילות התפילה ("בחרתנו.... רוממתנו") לא כדי להודות לבורא על שבירך את העם והפלה אותו לטובה, אלא כדי להאשימו על שהפקיר את העם לקלון ולמשיסה. הטחה כזו כלפי שמים מצויה גם בשירים נוספים של יאיר: "היו-נא כבני אלוהים טהורים", "לכנופיות המטורפים", ‏ "ככוכבי השמים", ועוד.

בשירו של יאיר מובלעת הטענה שניתן היה אולי לגאול את העם, אך היושב במרומים לא סלל את דרכו של המשיח הגואל, אלא הציב משוכות בדרכו ("יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן"). השיר מסתיים בשבועה של המשורר, בשמו ובשם חבריו למחתרת, לגאול את העם מן השאוֹל במו ידיהם ("הִנְנוּ נִשְׁבָּעִים:/ בְּיָדֵינוּ עַמֵּנוּ נִגְאַל!"), גם אם לא תשתלב דרכם עם ה"תכנית האלוהית" חסרת-הפשר לעכב את הגאולה:

צְמֵאֵי־גְאֻלָּה, סְבוּאֵי־מַשְׂטֵמָה,

נִלָּחֵם עַד חָרְמָה בְּצִיּוֹן.

וּבְדַם עֲשָׂרָה כָּל אַמַּת אֲדָמָה

נְכַפֵּר – וְנָחֹג נִצָּחוֹן.

*

עברו פחות מתשעה חודשים מיום נפילתו של יאיר, ונפל דבר בישראל: ביום 23.11.1942 התפרסמה הודעה רשמית מטעם הנהלת הסוכנות היהודית, שתִּפקדה כ"ממשלה שבדרך", ולפיה הנאצים משמידים באופן שיטתי את יהודי פולין. הידיעות על רצח היהודים החלו להופיע בכותרות ראשיות ברחבי העולם החל מיום 22 בנובמבר, וגם בישראל התחילו להתפרסם ידיעות שהנאצים פתחו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין. אלתרמן, שהועסק בעיתון "הארץ" כמתרגמן של ידיעות שהגיעו בטלפרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם, נחשף לידיעות אלה לפני כולם. ביום 27.11.1942, הופיע בעיתון 'הארץ' במדור "רגעים", שירו האקטואלי של אלתרמן 'מכל העמים', המטיח גם הוא, כמו שירו של יאיר, דברים קשים כנגד ההשגחה העליונה שבגדה בתפקידה:

אתה בחרתנו מכל העמים

(1942)

בִּבְכוֹת יְלָדֵינו בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים

אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ.

כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים

אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.

כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים

מִנּוֹרְבֶגִים, מִצֶ'כִים, מִבְּרִיטִים.

וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים,

יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים,

הֵם יוֹדְעִים כִּי דָמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים –

הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי.

וְאוֹכֵל הַגַּרְזֶן בַּיָּמִים וּבַלֵּיל,

וְהָאָב הַנּוֹצְרִי הַקָּדוֹשׁ בְּעִיר רוֹם

לֹא יָצָא מֵהֵיכָל עִם צַלְמֵי הַגּוֹאֵל

לַעֲמֹד יוֹם אֶחָד בַּפּוֹגְרוֹם.

לַעֲמֹד יוֹם אֶחָד, יוֹם אֶחָד וִיחִידִי,

בַּמָּקוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ שָׁנִים כְּמוֹ גְדִי

יֶלֶד קָט,

אַלְמוֹנִי,

יְהוּדִי.

וְרַבָּה דְאָגָה לִתְמוּנוֹת וּפְסָלִים

וְאוֹצְרוֹת־אֳמָנוּת פֶּן יֻפְצָצוּ.

אַךְ אוֹצְרוֹת־אֳמָנוּת שֶׁל רָאשֵׁי־עוֹלָלִים

אֶל קִירוֹת וּכְבִישִׁים יְרֻצָּצוּ.

עֵינֵיהֶם מְדַבְּרוֹת: אַל תַּבִּיטִי, הָאֵם,

אֵיךְ שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת הֻנַּחְנוּ.

חַיָּלִים וָתִיקִים וִידוּעִים לְשֵׁם,

רַק קְטַנִּים־בְּקוֹמָה אֲנַחְנוּ.

עֵינֵיהֶם מְדַבְּרוֹת עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים:

אֱלֹהֵי הָאָבוֹת, יָדַעְנוּ

שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים,

אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.

שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים

לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדְךָ.

וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים

כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּךָ.

וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים

וְאַתָּה מְלַקְּטוֹ בְמִטְפַּחַת,

וְאַתָּה תְבַקְשֶׁנּוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים

וּמִידֵי הַשּׁוֹתְקִים גַּם יַחַד.

גם אלתרמן, כמו יאיר, כתב את שירו בעקבות "בעיר ההרגה" של ביאליק. כמו ביאליק הוא לא יצא בשירו נגד הרוצחים, אלא נגד שני אבות: נגד האב היושב במרומים ונגד "האב" הנוצרי, ראש הכנסייה הקתולית, היושב ב-"papal court" של הוותיקן (התואר "papal" מן המילה "pope" [אפיפיור] מקורה במילה היוונית Páppas [πάππας] שפירושה "אב" או "אבא"). שני האבות – היהודי והנוצרי – לא מילאו את תפקידם, ולא הגנו על הילד היהודי הקטן חסר-המגן שעבר את כל הפוגרומים כמו גדי נעקד ("שֶׁעוֹמֵד בּוֹ שָׁנִים כְּמוֹ גְדִי"). באיקונוגרפיה הנוצרית מתואר ישו, בן-דמותו של משה "הרועה הנאמן", הנושא את הגדי על כתפו, ואילו האב הנוצרי לא השמיע קול מחאה על טבח הילדים מול עיני הוריהם, שנטבחו מבלי שתיחסך מהם תמונת ילדיהם הטבוחים.

כמו ביאליק, ב"בעיר ההרגה" ובגירסתו ביידיש ("אין שחיטה-שטאָט") לא פסח אלתרמן על דמות האם. ב"בעיר ההרגה" מזעזעת במיוחד היא תמונת התינוק הישן ובפיו פטמת שדָהּ של אִמו המדוקרה, ובצִדו תמונת הילד שיצאה נשמתו ב"אמי". ב"אין שחיטה-שטאָט" מתואר ילד זה כמי שעל שפתיו גוועה ההברה "מאַ...", באמצע הקריאה לאמו (שורה 102). לא רק בשפה העברית שהיא שפה לאומית כלולה ההברה [MA] לציוּן "אימא". הברה זו כלולה גם במילה המקבילה בלשון יִידיש (במילה "מאַמע" = "אימא") ובשפות רבות המדוברות במקומות שונים ברחבי העולם: mother באנגלית, madre בספרדית, мать ("מאט") ברוסית, ועוד ועוד.

בפואמה ביידיש מקבלת תמונת התינוק בחיק אמו המתה גוון של תמונת הפּיאֶטה (תמונת ישו בחיק המדונה לאחר שהומת), וההברה הקטועה "מאַ..."  אף מתאימה לא רק למילה "מאמע" ("אימא"), אלא גם למילים "מַריה" ו"מַדונה" שמִן האוונגליונים. המילה Pietà פירושה "רחמים" באיטלקית, והיא משמשת שם כולל לאותן יצירות אמנות – בציור ובפיסול – המציגות את מרים, המערסלת בחיקה את ישו ברחמי-אם, לאחר שהורידו את בנה המת מן הצלב. אלתרמן הפך את היוצרות, ובשירו הילדים מרחמים על האם: בראש וראשונה הם דואגים לאם, שנגזר עליה לראות את בנה בעת המתתו, ואינם חסים על עצמם.

לא מקרה הוא שאלתרמן שילב בשירו את השורה "בִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים" יותר מפעם אחת (בווריאציות קלות). שירו נסב על הנספים במחנות ההשמדה, והמילה "גרדומים" זרה כביכול להקשר. ואולם, אלתרמן השתמש במילה "גרדום" משני טעמים: מן הצד האחד, הוא רמז לשירו של ביאליק "על השחיטה" שנכתב בתרס"ג על טבח קישינב: "וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם – / [...] דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח". מן הצד השני, הוא זכר את שירו של יאיר ואת המתתו בפברואר 1942, וחרף חילוקי דעות קשים שהיו לו עם הרוויזיוניסטים, הוא רמז בעקיפין לשירו של יאיר ולקרבנו האישי. עולי הגרדום, או הרוגי מלכות, היו כידוע אנשי האצ"ל ולח"י שהוצאו להורג על-ידי הבריטים (או התאבדו בטרם הובלו אל הגרדום). ייתכן שגם התיאור האסתטי המזוויע של דם הילדים בסוף שירו של אלתרמן ("וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים/ וְאַתָּה מְלַקְּטוֹ בְמִטְפַּחַת") מתכתב עם התיאור האסתטי המזוויע של אנשי המחתרת המתים שדמם פורש שטיח הזרוע בשושנים לבנות בשירו של יאיר "חיים אנחנו במחתרת" על פגישתם עם הגואל ("נַקְבִּיל פָּנָיו: יְהִי דָמֵנוּ / מַרְבַד אָדֹם בָּרְחוֹבוֹת,/ וְעַל מַרְבַד זֶה מֹחוֹתֵינוּ/ כַּשּׁוֹשַׁנִים הַלְּבָנוֹת").

שירו של אלתרמן, שעיקרו מובא מפי הילדים הטבוחים, הוא כתב-אשמה מזעזע, השואל בלי מילים את השאלה שרבים העלוהָ: אם יש אלוהים בעולמנו, כיצד נתן אל זה להמית מיליון ילדים שלא חטאו מימיהם? גם משירו של יאיר גם משירו של אלתרמן (שנכתב כתשעה חודשים לאחר שירו של יאיר) עולה המושג "עם בחירה", והוא ספוג בכאב עמוק. מעלה אותו משורר הדואב לנוכח עמו השרוי בכי-רע. גם יאיר וגם אלתרמן רומזים שהעם היה מוותר על מילות השבח "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" אילו ניתנה בידו האפשרות להציל את בניו ממוות.