שיר ערש או שיר קינה?

לציוּן יום פטירתה של המשוררת ב-15 בינואר

עיון בשירהּ של לאה גולדברג "ערב מול גלעד"

נוסח מורחב של דברים הכלולים בספרי "לשיר בשפת הכוכבים: על יצירת לאה גולדברג",

הוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2014.

שיר ערש מעודן – חרישי למשמע ורגוע למראה

הז'אנר הספרותי המכוּנה "שיר-ערש" ("lullaby") שמו מעיד עליו שהוא נועד לסייע להורים להרגיע את ילדיהם לקראת השֵּׁנה. כמו רבים מִסוּגֶיהָ ומִסוגותיה של ספרות הילדים, הוא נולד בהשפעת הִלכי-רוח רומנטיים, שהעלו על נס גם את האישה וגם את הילד (ועוד "גיבורים" אנטי-הֶרואיים אחדים שלא זכו לעמוד במרכז בתקופה המלוכנית, הנֶאוֹ-קלסית בטיבה, שקדמה למהפכה הצרפתית). ואכן, הייתה עֶדנה במרוצת המאה התשע-עשרה לכל אותם ז'נרים פולקלוריסטיים כדוגמת שירי-העם ושירי-הילדים (ובתוכם גם לז'נר הקרוי "שיר-ערש"), ורבים הם המלחינים שחיברו להם לחנים. הללו כינו את שיר-הערש בשמו הצרפתי "berceuse" כדי להעלות את יוּקרתו בעיני הציבור. הידוע שבהם הוא לחנו של ברהמס "Wiegenlied" ["שיר-עריסה", או "שיר-ערש"] משנת 1840, שהשפיע רבות על התפתחות הז'נר.

שיר-הערש שימש, ועודנו משמש אפילו בימינו-אנו עתירי האפשרויות האלקטרוניות, דרך נעימה ובלתי-אמצעית ליצירת קִשרי קִרבה ורִגשי אהבה בין אֵם לילדיה (האֵם, ולא האב, היא זו ששיריה וסיפוריה נסכו תרדמה על ילדי המשפחה). בעבר, בתקופות אידֵאולוגיוֹת יותר מתקופתנו הבתר-מודרנית, שימש שיר-הערש לפעמים גם אמצעי דידקטי להנחלת ערכים חינוכיים, כמו ערכי משפחה, אהבת הזולת, או אהבת העם והמולדת.

שירה הלירי המעודן של לאה גולדברג (להלן: ל"ג) "ערב מול גלעד" (1938) ¹ נראה ונשמע בראש וראשונה כשיר-ערש חרישי המושר בשעה ש"בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים". אך אין זה שיר ששרה אֵם לילד שבחיקהּ. זהו שירהּ של משוררת ערירית, המתבוננת בילדי הקיבוץ ההולכים לישון בחדר הילדים שעליו מופקדת המטפלת, ולא האֵם הביולוגית. השיר הוקדש לילדי אפיקים, הקיבוץ אליו הוזמנה המשוררת על-ידי ידידיה, ובו נפגשה לראשונה עם חיי השיתוף. כן נפגשה אז לראשונה עם הלינה המשותפת, שהייתה באותה עת שיטת חינוך מקובלת ברוב הקיבוצים.

קיבוץ אפיקים שנוסד בשנת 1932 נקרא בראשית קיומו בשם "קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר". המילה ס.ס.ס.ר הייתה, כידוע, ראשי תיבות של השם שהעניק לנין לרוסיה ב-1917 לאחר מהפכת אוקטובר. התרגום לעברית הוא "ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות". בעברית קוצר שם זה ל"ברית-המועצות"). ל"ג שיצירותיה שיקפו תכופות צביון סוציאליסטי, התרועעה על-פי-רוב עם אנשים בעלי השקפת עולם פרו-סובייטית, מצאה אִתם שפה משותפת.²

"ערב מול גלעד" ראה אור בשער הגיליון של "דבר לילדים" ביום 20.1.1938, בלוויית ציור בעל צביון מודרניסטי מאת נחום גוטמן המעקם את צורת הבתים, אך מותח קו של אנלוגיה בין הדיר לדירה, בין הטלה בחיק הכבשה לבין הילד הקט בחיק האֵם. שיר יפה זה, שנכתב למען ילדי אפיקים, עלול היה להישכח כמו שירי-ילדים רבים שנכתבו באותה עת ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים", אך לימים הוא זכה ללחן של מיקי גבריאלוב שנועד לאלבומו של אריק אינשטיין ״שירים״ (1975). הלחן של מיקי גבריאלי והביצוע של איינשטיין תרמו לשיר ממדים אינטרפרטטיביים חדשים, אף גרמו לפרסומו הרב:

ערב מול הגלעד

לילדי אפיקים

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים

כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים

זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה

בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד

טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד

כִּבְשָׂה פּוֹעָה בּוֹכָה בַּדִּיר

זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם

יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם

וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ

וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

נִסְתַּר הַלֵּיל בֵּין הַבַּדִּים

וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי

יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה

לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.

נהוג לדבר על פשטות המבע בשירי ל"א, וגם "ערב מול הגלעד" נחשב שיר "פשוט" ו"מובן", אך לאמִתו של דבר פשטותו היא פשטות מדומה. להלן נראה בקצרה כי הפרוזודיה שלו (קרי, תחומי המשקל, החריזה ורובד הצליל) וכן אוצר-המילים שלו אינם פשוטים של עיקר.

סממני פרוזודיה בסימן "ארבע"

לא נכחד ונודה כי שירי הילדים של ל"ג אינם תמיד כלילי שלמות ואינם תמיד מלוטשים עד גמירא. לא אחת ניכּרים בהם סימני חיפזון, המעידים על לוח-הזמנים הצפוף של משוררת שנאלצה לכוף את ראשה לדרישות עורכיה. בעת שעבדה במערכת "דבר לילדים" היא מילאה לא פעם שניים-שלושה תפקידים שונים באותו גיליון: פרסמה שיר, סיפור או רשימה, וכן פרק בסדרת ה-comics. שחתמה את הגיליון. גם הגיליון שנפתח בשירהּ של ל"ג "ערב מול גלעד" מסתיים בפרק מתוך סדרת ה-comics "אוּרי מוּרי" שיצרה המשוררת בשיתוף עם הצייר אריה נבון.  

ואולם, בניגוד לרבים משירי הילדים שנכתבו "מהיום למחר", שירהּ "ערב מול גלעד" הוא שיר מורכב, משוכלל ומלוטש, וניכּר שהוקדשה לו מחשבה שהויה. כל אחד מבתיו חורז AABA הוא כעין "מרובע" "רובעאית" בנוסח מרובעיו של עומאר ח'יאם ז'נר שהיה אהוב על ידידהּ של המשוררת אריה-לודוויג שטראוס, שסייע לימים בתהליך התקבלותה של ל"ג לאוניברסיטה העברית. באמצעות חיבתה של המשוררת לז'אנר המשוכלל הזה, שפיתח עומאר ח'יאם (אך בראש וראשונה בתיווּכו של המשורר ר' שמואל הנגיד, בן "תור הזהב" בספרד) הגיעו ה"מרובעים" גם לשירת תלמידהּ של ל"ג יהודה עמיחי.

Myself when young did eagerly frequent

Doctor and Saint, and heard great Argument

About it and about: but evermore

Came out by the same Door as in I went.

השיר "ערב מול הגלעד" כולו עומד אפוא בסימן הסִפרה "ארבע": יש בו ארבעה בתים, כל שורה משורות כל אחד מבָּתיו כתובה במשקל הטטרמטר יַמבִּי (שורה בת ארבעה יַמְבּים). וכל אחד מארבעת הבתים מזכיר את ה"מרובע" (ה"רובעיאת") הפרסי מיסודו של עומאר ח'יאם. ל"ג הקפידה על הסכמה הזאת מן הבית הפותח את השיר ועד סופו. סכימת ה"מרובע" – AABA – שלטת גם בבית האחרון, המתכתב עם הבית הראשון. בבית האחרון המילה "הגלעדי" חורזת במילים "הבדים" ו"הילדים" (אגב סטייה קלה מן החֶרֶז [DIM] המבריח את הבית הראשון והאחרון כבריח) .

ניכרת האנלוגיה בין הטלה היורד אל הבקעה (בבית הראשון) לבין אליהו הנביא היורד אל הבקעה (בבית האחרון), והשימוש במילים עם צלילי [R] ו-[D] (ירד, רדם, דיר), המשחזרת את צלילי הירידה, או ההידרדרות, במורד, אף רומזת לאנלוגיה שבין הדיר שעליו מעיזים את הכבשים לעת ערב לדירות שבהן ישֵׁנים בנפרד הורים וילדיהם.

לקסיקון פשוט?

כאמור, נהוג לדבר על פשטות המבע בשירי ל"ג, אך האם באמת מדובר בלשון פשוטה? דומה שגם הלשון הליטֶרלית וגם זו הפיגורטיבית אינן פשוטות כלל וכלל. שתי תמונות מן הרֵאליה של השיר – תמונת האילנות ותמונת כבשה המחזיקה בחיקה את הטלה – הן למעשה תמונות סמליות של פריון ושל אימהוּת. דומה שבמתכוון, ולא באקראי, השיר פותח בתיאור של "אילנות" כבדים מעומס הפרי – תיאור המרמז על פריון ועל היריון.

תיאור האילנות הכבדים מעומס הפרי ("הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים / כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים") מזכיר את שורותיה של כריסטינה רוזטי, המשוררת הוויקטוריאנית החשובה, שנשארה גם היא כל ימיה בערירותהּ, ותיארה בשירה "יום הולדת" את לִִבָּהּ בתמונת פריון כעץ שבדיו כפופים מפֵּרות כבדים:

My heart is like an apple-tree

Whose boughs are bent with thick-set fruit;

(ובפרפראזה: "לבבי כמו עץ תפוחים / שענפיו כפופים מפֵּרות רחבים")

תיאור הכבשה והטלה בשירהּ של ל"ג מכיל בתוכו שימושי לשון נדירים וחידתיים. המילה "אבד" היא מילה פּוֹליסֶמית (רב-משמעית), שיכולה להצביע על חיפוש דרך ועל היעלמות ("הלך לאיבוד"), או, לחלופין, על כליון ועל פטירה ("הלך לאבדון"). האם הטלה תעה בדרך ואיבד את הנתיב המוליך הביתה, או שמא האם איבדה אותו בשובם מן המרעה? האם ישוב לביתו, או שמא אין זו אלא משאלת-לב שלעולם לא תתממש?

השיר מלמדנו כי הערב כבר ירד והטלה עדיין לא שב אל אִמו. האם שובו ודאי או בגדר משאלה? צורת "אָבַד" יכולה לרַמז לכל אחת משתי המשמעויות ההפוכות. תיאור הטלה האובד מעלה את זכר הפסוק "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד" (תהלים קיט, קעו) החותם את המזמור הארוך ביותר בספר תהִלים. תיאורו כבן אובד ("זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד") מזכיר גם את "משל הבן האובד" מן האוונגליונים הסמוך למשל השׂה האובד (משל זה מן הברית החדשה עומד, כזכור, בבסיס מחזור שיריה הידוע של ל"ג "משירי הבן האובד"). וחוזרת השאלה למקומה: האם המילים "יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם" והתיאור האידילי הבא אחריהן מציינות עובדה או משאלה? ל"ג משאירה את השאלה הזאת כחידה בלתי פתורה.

אוצר המילים אינו פשוט וטריוויאלי. במקום "תישק לו" נכתב כאן "תישק אותו" ובמקום "תקרא לו בשמו" נכתב "תקרא אותו בשם". שני הצירופים הבלתי שגרתיים הללו ספק נולדו מתוך תרגום-שאילה, ספק נדלו מתוך ספרי פרשנות עתיקים שנכתבו בתקופת הרינסנס. בעברית המודרנית הם אינם מקובלים. ומה הכוונה הטמונה ב"תקרא אותו בשם"? האם הכוונה היא שהכבשה "סתם" פונה לבנה, כדי לתת לו את מנת-המזון לעת ערב, למשל, או שהיא מעניקה לטלה שם וזהות, כמו בטקס ברית-המילה, כשהוא מונח על כיסאו של אליהו הנביא? האם הכוונה היא שעד עתה היה הטלה אחד מִני רבים בעדר, ועכשיו יש לו ייחוד משלו? ואף זאת: בהדפסה הראשונה ב"דבר לילדים" כלולה צורת "תִּשֹּׁק" שאינה מצויה כלל באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית, וייתכן שהיא נגררה לתוך השיר הזה מתוך דמיונה למילה "שוקת" הנכרכת בתמונתו של צאן החוזר מן המרעה.

גם המילה "המרגיעה" בצירוף "זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה" שבבית הראשון, אינה ברורה ומובהקת מן הבחינה הסמנטית. אפשר שהכוונה היא שעה רוגעת שבה כָּלאָדָם נרגע, ואפשר שהמילה מציינת את השעה שבָּהּ האם מרגיעה את עולליה. מכל מקום, לפנינו שימוש אליפטי (חסר, דורש השלמה) מן השימוש המקובל במילים "תקרא אותו", "מרגיעה", או "לחזות". המילה "לחזות" בשורה האחרונה, כמו המילה "אבד", היא מילה דו-משמעית, שפירושה האחד הוא "לראות, להסתכל", ופירושה האחר הוא "להתבונן כדי לצפות את העתיד". בל נשכח שהעומד וחוזה בילדים הנו נביא. וכפי שנראה בהמשך דברינו, אין אלה המילים והצירופים היחידים המקנים לשיר עמימות ומורכבות.

בין סוף היום לסוף החיים ובין סף לסוף

מן הראוי להזכיר שלא כל השירים המסוּוגים כ"שירי ערש" נועדו להרגיע את המאזינים הצעירים בעזרת תמונות ומילים אופטימיות המרמזות על חזרה ועל המשכיוּת. יש גם שירי-ערש מסוג שונה, המשתמשים בתמונות ה"ערב" וה"לילה" כבמטפורות לסוף הדרך ולסוף החיים. כזה הוא, למשל, השיר "שיר ערש", החותם את מחזהו של אלתרמן "אסתר המלכה",  שאינו רק המושמע בהתקרב שעת השֵׁנה, אלא גם שיר "מחולת המוות" המושמע בהתקרב שֵׁנת הנצח של האדם. מקהלת כלי הנגינה המנגנת ברקע אינה משמיעה מנגינת חג שמחה, כראוי ל"משחק פורים", אלא מנגינה המלַווה את האדם לבית עולמו. גם בשיר-הערש "ערב מול גלעד" יש, בניגוד לנימה הרוגעת, יסודות מורבידיים לא מעטים.

שיר נעים זה המוּשר גם כיום לילדים רכים בשעת התרדמה, מסתיר למעשה בין שורותיו סיפור על אם שמחכה לשווא לבנה המבושש לבוא הביתה. משקעיו הטרגיים של השיר המרמזים לכך שלפנינו סיפור טרָגי על אם המצַפָּה לבנה הנעדר, או על אם שַׁכּולה, שבּנהּ כבר לא ישוב לביתו, כמעט שאינם ניכּרים אך הם מצויים בשיר וארוגים בין שיטיו. גם תיאור ענפי העץ הכבדים מרמז על נשירתו של הפרי מן האילן או על קטיפתו ממנו (הנשירה והקטיפה נקשרים גם הם בסוף החיים).

לפיכך, מילותיו ולחנו הנוגים של "ערב מול הגלעד" הפכוהו לשיר המושמע תכופות בכלי התקשורת בימי זיכרון: "אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד / טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד, / כִּבְשָׂה פּוֹעָה בּוֹכָה בַּדִּיר – / זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד" (בדומה לדימוי שבשיר "אחרונים בשדה": "כִּגְדִי-עִזִּים אֲשֶׁר נִשְׁכַּח מֵעֵדֶר").³ אמנם בהמשך השיר כלול בית שתכניו אופטימיים כביכול ("יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם, / יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם / וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ / וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם."); ואולם, לא ברור אם לפנינו משפט חיווי או משפט משאלה: הפְּעלים הרבים בלשון עתיד שבבית זה ("יָשׁוּב [...] יִשְׁכַּב [...] יֵרָדֵם [...] תִּשַּׁק [...] תִּקְרָא") עשויים לבטא תפילה ומשאֶלֶת לב של "לוּ יהי", שסָפק אם תתממשנה, ולאו דווקא את מה שעתיד להתרחש בפועַל.

חוקרת הלשון העברית פרופ' תמר סוברן, במאמר על לשונהּ הפואטית של ל"ג, ⁴ תוהה על פשר העצב הנסוך על שיר-הילדים ה"פשוט" הזה – "ערב מול הגלעד" – שנועד מעצם טבעו להרדים ולהרגיע. לדבריה, יש להבין שיר זה על רקע שירים אחרים של ל"ג שבהם נזכרים הגלעד, אליהו הנביא וילדים רכים, ובהם השיר "כנען"⁵ המסתיים במילים "וְתַנִּיחִי יוֹמֵךְ הַזּוֹהֵר לְרַגְלֵי הַגִּלְעָד / כְּתִינוֹק מְחֻתָּל".

נוסיף על דבריה הנכוחים של תמר סוברן שהשיר המוקדם "כנען",  המתאר בגלוי את אדמת הטרשים השרבית של המולדת החדשה, מתאר כזכור בדרך ההשלכה (הפּרוֹיֶקציה) גם את תחושותיה של המשוררת, הרואה במולדת החדשה על אחד הגגות "אִשָּׁה מְכֹעֶרֶת / צְמוּקָה כְּאַדְמַת הַטְּרָשִׁים בַּשָּׁרָב", בניגוד לדוד המלך שראה את בת-שבע היפה (לא אחת התאכזרה ל"ג לעצמה, ודיברה על עצמה כעל אישה מכוערת). לפנינו תחושותיה הנוּגות של אישה צעירה, שעדיין לא איבדה אמנם את פוריותה, אך חוששת שמא החמיצה את אושר האימהות וכבר לא תהרה ותלד אלא שירים וסיפורים: "בְּמִדְבַּר הַמְּרוֹמִים עָנְדָה הַחַמָּה לָהּ / נֵזֶר קוֹצִים: אַל פִּרְיוֹן, אַל מָטָר [...] תִּינוֹק בִּבְלוֹיֵי סְחָבָה כָּאֵלֶּה / הִנִּיחָה חַנָּה בְּשִׁילֹה".

מתיאור זה, ובמיוחד מן המילים "אַל פִּרְיוֹן, אַל מָטָר", מהדהֲדים לא רק דברי הקינה של דוד על מות יונתן ("הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם"; שמואל ב' א, כא), אלא גם דברי הקללה המצמררת ששילח אורי צבי גרינברג בספר הקטרוג והאמונה (תרצ"ז) בקיבוץ משמר-העמק: "הֲיֵה יְשִׁימוֹן בְּמַפַּת הַמְּדִינָה / אַל טַל בְּהָרֶיךָ, אַל עֵץ וְאַל טַף!". כאן עומדת המשוררת מול ילדי הקיבוץ לעת ערב, מתפעלת מן הפריון, אך גם מביעה דאגה לנוכח הסיכונים הצפויים לילדים, המוקפים חשכה ואיבת-אויבים. מעניין להיווכח שאתר זה – הגִלעד – שבּוֹ איבד דוד המלך את בנו אבשלום במלחמה עקוּבּה מִדם, נזכר גם בשירהּ הרפּסוֹדי הארוך של ל"ג "אביב אחד",⁶ המשֹרטט בסגנון שירתו המוקדמת של שלונסקי דיוקן אישי וקולקטיבי כאחד: "לְהָנִיחַ תִּינוֹק מְפַרְכֵּס / לְרַגְלֵי הַגִּלְעָד" (כהנחת קרבן עקוד על המזבח).

השיר "ערב מול גלעד", המוּשָׁר תכופות כשיר-ערש לילדים רכים, מסתיר אפוא בין שורותיו סיפור על אֵם המחכה לִבנהּ המבושש לבוא הביתה ואינה יודעת מה עלה בגורלו (כפל-המשמעות של המילה "אבד" גורם לאי-הוודאות, ויוצר את התוגה הנסוכה על פני השיר).

מן המילים בתיאור ירידתו של הנביא הגלעדי מן ההר אל הבקעה ("יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה") מהדהדות המילים המורבידיות המאיימות "יוֹרֵד דּוּמָה". ובל נשכח: אליהו, הנביא הגלעדי, הנזכר בשיריה אלה של ל"ג, הוא הנביא שמכינים לכבודו בכל טקס ברית-מילה כיסא מיוחד שעליו מַניחים את הרך הנולד כעל מזבח; ואולם, אליהו הנביא נקשר גם בסיפור על החייאתו של ילד מת. לפיכך, להופעתו הבלתי צפויה בבית האחרון של השיר יש "פני יאנוס", המרמזים בכפיפה אחת גם על סף החיים וגם על סופם.

יסודות אישיים וסודות אישיים

ל"ג לא התברכה כידוע בילדים משלה, אך היטיבה להכיר את עולמם של הילדים ואת שְׂפָתָם יותר מִסופרים אחרים שכָּתבו לילדים (אולי משום שהתנסתה בעצמה עם קשיי ההתאקלמות בעברית הארץ-ישראלית המודרנית ומשום לימדה עברית בסיסית בכיתות של עולים חדשים). שיריה לילדים עדיין נישאים בפי כול (גם בזכות לחנים מצוינים), וניכר שהיא היטיבה לקלוע לטעמם של פעוטות ושל ילדים. אפילו שירי הילדים של נתן אלתרמן ושל אברהם שלונסקי, העשירים והמורכבים יותר משיריה, לא עמדו ברובם במבחן הזמן, בעוד שרבים משירי הילדים של ל"ג לא התיישנו.

היא דיברה בגלוי על הכורח של אישה כמוה, הנושאת עִמה מִטען גֶנֶטי אומלל של דיכאון ומחלות נפש תורשתיות, להחניק את אינסטינקט האימהוּת, מחשש פן תנחיל מחלת נפש לצאצָאיה, אך הפיקה אחדים משירי-הערשׂ היפים ביותר שלצלילי מילותיהם ולחניהם מרדימות אימהוֹת את ילדיהן, בני הגיל הרך, עד עצם היום הזה: "פזמון ליקינתון", "מה עושות האיילות", "מדוע הילד צחק בחלום?", "ערב מול הגִלעד", ועוד

אפשר ששיר הילדים הנעים "ערב מול הגלעד" המוּשר כשיר-ערש לילדים רכים, מסתיר בין שורותיו סיפור על אם שמחכה לשווא לבנה המבושש לבוא הביתה. משקעיו הפנטסמגוריים. עצב על הילדים שלא נולדו לה עולה משורות שירהּ המוקדם של ל"ג "דמדומים ביזרעאל", הפותח בתיאורה של "דממה עקרה" והמסתיים בתיאור נוף טבול בבכי תינוק ("רַק בִּכְיָה חֲרִישִׁית שֶׁל תִּינוֹק נִמְזְגָה וְאֵינֶנָּה מַשֶּׂגֶת / אֶת גְּבוּלוֹת הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה הַכּוֹרַעַת עַל עֶצֶב שֶׁמֵּת").

גם שירה "כנען" מתאר את תחושות הפריון הלילי של המשוררת שאינה יולדת אלא שירים תיאור אֶרוטי-סקסואלי, עתיר סמלים פרוידיאניים ("הַטַּל יוֹרֵד. / מִנְּדַן-לֵילוֹת – יָרֵחַ כְּפִגְיוֹן. / גּוּפֵךְ הַחַם לֹא עוֹד יוּכַל לָשֵׂאת / בְּתוֹךְ עַצְמוֹ אֶת הוֹד הַהֵרָיוֹן"). האל הלילי מענה את גופה, מתעלל בה ואף לועג לה וקורא לה "אַיְלוֹנִית" ("עקרה"), ועם זאת הוא מבטיח לה שיוֹמָהּ הזוהר יוּנַח לרגלי הגלעד כתינוק מחותל. לשון אחר: ילדי הרוח של המשוררת, המקנים לחייה מעט תהילה וזוהַר, יפצו אותה במקצת על התינוק שלא נולד לה.

בתמונה האימהית של כבשה המנדנדת את ערישת בנהּ עשתה ל"ג שימוש בשירה "הירח הצהוב" שנכתב שנה קודם ל"ערב מול הגלעד".⁶ כאן מסופר על הירח היוצא לטייל בלילה, בזמן שהאימהות מרדימות את ילדיהן, כי הוא אינו יודע לאהוב, ואין לו ילדים משלו: "הוּא רוֹאֶה אֶת הַכִּבְשָׂה / מְנַדְנֶדֶת עֲרִיסָה / וְרוֹצֶה מְאֹד לִבְכּוֹת / אֲבָל אֵין לוֹ גַם דְּמָעוֹת". דומה שבתיאורי אימהות כאלה יש יותר משמינית של וידוי אישי כואב.

בשירתה לילדים של ל"ג וכן בסיפורת שלה לילדים – כבספריה "ידידיי מרחוב ארנון" ו"נִסים ונפלאות" – בולטת דמותה של אישה בודדה (בת דמותה של המחַבּרת, פחות או יותר), המצטרפת אל חבוּרת הילדים. רוב הספר "ידידיי מרחוב ארנון" נסב סביב סיפורה של עלמה בודדה, בת דמותה של ל"ג, שחיה עם אִמהּ. בסיפור "אורי מן הבית הכחול" לאורי יש אמנם אב, אך עיקר הסיפור נסב על ידידותו עם ילדה משכונת מחלוּל בשם יונה, שאביה מת. הספר "נִסים ונפלאות" מפגיש את הקורא עם דמותה של "הדודה של שוּמְאיש", ששתי שִׁנֶּיהָ הקדמיות חסרות, ואף היא בת-דמותה של ל"ג, שקיצרה את שתי שִׁנֶּיהָ הקדמיות ואחר-כך החליפה אותן בתותבות. זוג שִׁנַּיים קדמיות גדולות ובולטות שיווה למשוררת מראה של ארנב, וביצירותיה לילדים היא אכן הרבתה לתאר ארנבת המכניסה לביתה לא "ארנב" אלא "ארנבון" כדי לדאוג לכל מחסורו (האם אך מקרה הוא שניתן לשמוע בשם "ארנבון" הד הומונימי לשמו של הגבר האהוב על ל"ג, הלוא הוא הצייר אריה נבון?). בקצרה, ל"ג גילתה ביצירותיה לילדים סודות אישיים כמוסים שעליהם לא התוודתה מעולם ביצירתה ה"קנונית". שירָתהּ ה"קנונית" שימשה לה חלון ראווה יפה וסלקטיבי, המכסה על האמת ומעמעם אותה יותר משהוא מגלה אותה כמוֹת שהיא.

בשירים רבים בולט חלקן של האימהות ובולט העדרן של דמויות אב: בין שירי הקובץ "בואו עננים", למשל, יש אם וסבתא ודודה, ואפילו סבא ודוד, אך נפקד מקומו של האב. בחגיגת התאומים מיכאל ומיכאלה בשיר "האורח ביום ההולדת", שאליה מגיע אורח בלתי קרוא – נמר מגן החיות – שגורם לאם להפיל מרוב הפתעה ופחד את הכוס האחוזה בידהּ. בחגיגה הנערכת בבית יש אורחים רבים, לרבות דודה מכרכור ודוד מרמתיים, אך נפקדת בה דמותו של אב. את הסדר שהופר בבית המשפחה מנהל השומר של גן-החיות שנקרא למקום, תחליף לאב שאיננו.

השיר "אני לבדי בבית" שבקובץ "צריף קטן" נחתם במילים "מָתַי כבר אימא תשוב?!", ובמרכז השיר "חלון מואר" שבאותו הקובץ מצטיירת דמות של אדם בודד המשקיף מן החלון. אפילו בשיר על "מוֹר החמור", חמורנו יוצא לטיול ונזכר באִמו הדואגת, ובסופו של דבר, "סוֹף סוֹף כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ הַיּוֹם / מוֹרִי אֶל אִמָּא חָזַר בְּשָׁלוֹם". ודוק: בשירים אלה נזכרת אם דואגת, אך לא נזכר האב. גם בשיר-הערשׂ "ערב מול הגלעד" מתוארת כבשה אימהית הדואגת לבנהּ הגְדי המבושש לחזור הביתה מן המִרעה. אין בדיר שום אָב שאִתו תוכל האֵם לחלוק את דאגותיה.

לאחר עלותה ארצה התגוררה ל"ג כידוע תחת קורת גג אחת עם אמה צילה, שממנה נפרדה רק כשיצא כשהוזמנה למקומות מרוחקים בארץ ולרגל מסעותיה מעבר לים. האם השיר מבטא גם את החששות שרבצו עליה כשיצאה מן הבית אל הגליל (בתקופה של מאורעות דמים קשה שהאיצה את הקמת הפו"שים – פלוגות השדה – בהנהגת יצחק שדה) והשאירה את אמה לבדה בבית, בדירתן המשותפת.

בל נשכח שהכינוי "הגלעדי" הוא גם כינויו של יפתח, המנהיג שנאלץ לקיים את נדרו ולהיפרד מבתו ש"ירדה על ההרים" ("וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים" (שופטים יא, לז), וכאן גם הטלה וגם הנביא יורדים אל הבקעה. גם ראוי לזכור כי קיבוץ "אפיקים" אמור היה להיקרא "בת יפתח", על שם בתו של יפתח הגלעדי, אך מתיישביו לא אישרו את השם הטרגי הזה ובחרו בשם טבעי וניטרלי.

האם יש קשר בין "ערב מול הגלעד" לבין שירו של אלתרמן "ליל גליל"?

את שירם של נתן אלתרמן ומרדכי זעירא "ליל גליל" ביצעה על הבמה הזמרת אסתר גמליאלית בתכנית נ"ו של תאטרון "המטאטא" ("אי-שם אצלנו"; הבכורה ביום 11 בפברואר 1941). עם זאת, בפתיח לסרטון יו-טיוב של השיר (בביצועו של יהורם גאון) וכן באתרים נוספים נרשם שעוד ב-1938 הקליטה גמליאלית את ביצועה ל"ליל גליל" בעבור "קול ישראל" המנדטורי, ומותר כמדומה לשער שחלף זמן לא מועט בין חיבור השיר לבין ביצועו בשידור רדיו, שהרי לאחר כתיבתו הוא נמסר להלחנה ולחזרות שנדרשו לקראת ההקלטה. בשנת 1938 עדיין לא התנתק אלתרמן מחבורת "יחדיו", ול"ג הייתה עדיין מקורבת אליו.

את נימתו הרכה והרוגעת של "ליל גליל" קובעות שורות הפתיחה שלו – "כָּל הַכְּפָר שׁוֹקֵט, רוֹגֵעַ / שָׁבוּ, שָׁבוּ עֲדָרִים" – שורות המַקנות תחושה שלפנינו שיר-ערש שלֵו וחרישי. את הקלילות והנועם שבּוֹ מתַגברות שורות הריפריין (הפזמון החוזר), הגדושות במצלולים מתגלגלים: "לֵיל גָּלִיל, לֵיל גָּלִיל, / רוּחַ בָּא קַל קָלִיל / לֵיל גָּלִיל, לַיְלָה לֵיל / רוּחַ, רוּחַ, רוּחַ לֵיל".

ואולם, נימת השיר משׁתָּנה במהלכו מקצה לקצה: את הרוגַע המדומה של שורות הפתיחה יורשת וכובשת נימה אחרת, שיש בה אפילו משהו מן המפחיד והדֶמוני. האם תוביל הרוח במילות הפיתוי שלה ("בּוֹאִי, בּוֹאִי") את הצעירה הַישֵר אל דודהּ שבמרומי ההר? כאמור, צירופי המילים שבשיר מעלים השתמעויות של סכנה, ואפילו סכנת מוות.

גם הגיא וגם ההר שוכנים בערפל ובענן, והאיל אינו יוצא מן הסבך (רמזי עקדה וסוף טרגי). בשיר "ליל גליל", לא גדי ולא איל, ואף לא שֵֹה לעולה יוצא אל השביל בלילה, שהרי הרועים כבר העיזו את הצאן אל הדיר ("שָׁר הָרוּחַ: לַיְלָה לַיִל, / מִי יוֹצֵא אֶל הֶהָרִים? / לֹא הַגְּדִי וְלֹא הָאַיִל, / לֹא רוֹעֶה וַעֲדָרִים"). רק לִבּהּ של אביגיל יוצא בלילה אל אהובהּ, וסופהּ לוט בערפל. מניסוחם של דברים אלה נרמז לכאורה גם סופה הטרגי של בת יפתח. כשנדר יפתח את נדרו חשב כנראה על העלאת כבש או איל לעולה, אך לא העלה בדעתו שאת בתו היחידה ייאלץ להעלות לעולה: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ [...] וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה [...] וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי [...] וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ" (שופטים יא, לד-לט).

האם לשיר קליל וכבד כאחד כמו "ליל גליל", שנכתב בתקופת מאורעות הדמים שפקדו את הארץ בין שתי מלחמות העולם, יש זיקה לשיר "לילה מול הגלעד"? את זאת לא נוכל לדעת. מכל מקום, שני השירים מעורפלים, ומציגים לפני הקוראים והשומעים חידה לא פתורה. מדוע שיר על ילדים שנרדמו למרגלות הגלעד או על נערה העולה במעלה הר גלילי מעורר בקורא תוגה וחרדה? אפשר שאליהו התשבי (הריהו הנביא הגלעדי מן השיר "לילה מול הגלעד") יֵרד מן ההר אל הבִּקעה ויתרץ קושיות ובעיות.

הערות:

1. "דבר לילדים" (תוספת ל"דבר"), כרך ד, חוברת 16, ביום י"ח בשבט תרצ"ח, 20 בינואר 1938 (על שער הגיליון נדפסה בטעות השנה 1933).
   

2. על ביקוריה של ל"ג בקיבוץ אפיקים ועל הקשרים שהיו לה עם אחדים מחברי הקיבוץ, ראו בספר "לאה גולדברג: כל שירי הילדים", בעריכת גדעון טיקוצקי, כרך א, תל-אביב 2022, עמ' 87 – 88. על תעודת הזיהוי הפוליטית של ל"ג ראו בפרק הראשון של ספרי "לשיר בשפת הכוכבים: שבעה פרקים על יצירת לאה גולדברג", תל-אביב 2013.
   

3. שורות מתוך שיר המוקדם "אחרונים בשדה" (הכלול בספר שיריה השני של ל"ג "שיבולת ירוקת העין", 1939).
   

4. ראו מאמרה של תמר סוברן, "חתן נעורים עד בְּלוֹתֵךְ" – קווים לתיאור לשונה הפואטית של לאה גולדברג, "הד האולפן החדש", גיל' 100, חורף 2013, עמ' 139 – 151.
   

5. "כנען", "מאזנַים", כרך ו, תרצ"ח, עמ' 434.