top of page

על מה חולמות האיילות ביחד עם לאה גולדברג?

מחשבות על שירי הערש ועל שירי החלום


כאשר ילד מתקשה להירדם ולעבור מן המציאוּת היום-יומית הבָּנַלית אל עולם החלומות המלא בהפתעות הפתגם האנגלי ממליץ לו לִספּוֹר כבשים. האם נבחרו דווקא הכבשים מכל בעלי החיים משום שהמילה sheep חורזת ב-sleep? הייתכן שהפתגם האנגלי בחר בכבשים, ולא בחמורים או בגמלים, משום שבתרבותם של רועי-הצאן באלבּיוֹן – שבָּהּ נולדו המנהג והפתגם – באמת נהגו לספור את הכבשים והטלאים לפני שהעיזו אותם אל המכלאה ובטרם עלו הרועים והנוקדים על יצועם?


ונשאלת השאלה: איך בדיוק יכולים הילדים לספור שורת כבשים שבָּהּ דומה כל כבש למִשנהו? איך יֵדע הילד שהבחין בין כבש לכבש, ולא טעה בספירה? ואם טעה והתחיל לספור מחדש, שמא גרמה ספירתו לטעות כפולה ומכופלת? בספרים ובסרטונים לילדים מצויר בדרך-כלל אֲפָר ירוק שבמרכזו ניצבת משוכת-גדר, שמעליה מדלגים בני-הצאן הלבנים מול עיניו של הילד העייף, הנאבק בקורי השינה. פסק-הזמן שבּין דילוג לדילוג מאפשר לילדים לספור את הכבשים בקול רם או בקריאה דמומה ולדייק בספירה.


ועוד שאלה התובעת את פתרונה: כמה כבשים צריך הילד לספור עד שיצלול סוף-סוף אל מעמקי ממלכתו של היפּנוֹס (hypnos), אֵל השינה המיתולוגי, המביא את החלומות לבני התמותה ולדרי האולימפוס? יהונתן גפן הִמליץ על שישה-עשר כבשים (ולפעמים "כבשות", ככתוב בשירו "הכבש השישה-עשר"), והמספר הזה אומר "דָּרְשֵׁנִי!". האם בחר יהונתן גפן במספר 16, ולא במספר אחר, משום שזהו המספר של "ריבוע הפלא" 4X4 ? שמא רעיון אחר עלה בדעתו של גפן כשבחר במספר המורכב הזה, שאִזכּוּריו השימושיים והרוחניים רבים ומגוּונים?


בשיר "הכבש השישה-עשר" לימדנו יונתן גפן שכל הכבשים דומים זה לזה. הם חולפים על פניו מבלי שיוכל להבחין אף לא באחד מהם ולגלות את ייחודו (כדאי לזכור בהקשר זה כי המילה "כבשים" היא גם צורת הרבים של "כבשה", ולא של "כבש" בלבד, הגם שהמילה "כבשות" המשולבת בשיר מותרת אף היא). לדברי השיר, אחרי חמישה-עשר כבשים שחלפו על פניו מבלי להשאיר את רישומם, מגיע אותו כבש מיוחד שמסרב לזוז ממקומו: "כשמגיע הכבש השישה עשר, /אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר, / ואני מבין שהכבש הזה יישאר / ואין לו עניין להמשיך עם העדר. / אני לוחש לו: 'נו כבש? תזוז! / תן פעם לספור את כולם!' / אבל הוא לא זז./ והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל / הכבש שאִתו אני נרדם".


אפשר שהבחירה במספר 16 נועדה להזכירנו שכאשר הנער והנערה מגיעים לגיל שש-עשרה ניתנים להם ברוב התרבויות חֵרוּיוֹת לא מעטות, שעליו רומז הניב האנגלו-אמריקני "sweet sixteen". דומה שהמילים בשיר "הכבש השישה-עשר" רומזות בעיקר לאפשרות זו הגלומה במספר 16, משום שדוברו הצעיר טורח להזכיר כאן גם את ה"כבשות" שהוא מעוניין להמשיך לספור אותן בתרגיל המנטלי שהוא מבַצע בטרם הירדמות. נאמר כאן במפורש שהכבש ה-16 הוא יצור המסרב לעזוב אותו; יצור הנשאר אִתו במיטתו גם לאחר שעל שניהם נופלת תרדמה. הדברים מרומזים, אך ניתן להתרשם שהאני-הדובר מציג את עצמו כבחור צעיר המחליף את בנות-הזוג המזדמנות שלו חדשות לבקרים, ופֹה­ ושם יש ביניהן אחת שנשארת לישון אִתו במיטתו יותר מלילה אחד...

יוצא אפוא ש"הכבש השישה-עשר" איננו בדיוק שיר-ערש תמים לילדים, המתקשים להירדם בלילות. מתאימים ממנו למטרה זו הם אותם שירי ערש ישָׁנים ו"חינוכיים" יותר, שבהם מגלה הילד, בין השאר, עניין ב"פשר החלומות" של בעלי החיים שהוא מכיר ואוהב. ילדים לא מעטים מתעניינים ושואלים האם חולמים האווזים (או החתולים, הכלבים, הסוסים וכו'), ועל מה הם חולמים? ייתכן שהילדים באמת מגלים סקרנות ורוצים לדעת מה שמתחולל במוחם של בעלי-החיים לאחר שנרדמו. לחלופין, ייתכן שהילדים בעצם מייחסים לבעלי-החיים את חלומותיהם שאותם אין הם רוצים לחשוף באור מלא, או משליכים על בעלי-החיים בדרך הפרוייקציה את עולמם הפנימי הלא מוּדע. כך או כך, שירי ערש ושירי חלום גדושים בסיפורים על בעלי-חיים – על התרדמה הנופלת עליהם בקן המוגן (וכן בשובך, בדיר, ברפת וכו') ועל החלומות שהם חולמים בחסות החשכה. ילדים באמריקה וברחבי העולם מכירי ואוהבים את שירו החביב של דונלד הדלי (Hadley) "אבא יקר, הוֹ אבא יקר" ("Daddy dear, oh daddy dear"), הראשון בסדרת התכניות "רחוב שומשום" ("Sesame Street"), שבו הילד שואל את אביו אם יש לכלבים חלומות ("Do dogs have dreams"), ואביו עונה לו שהכלבים חולמים חלומות טעימים על בשר ("Dogs dream of meat and their dreams are delicious").


פתגם יפני קובע שציפור בכלוב חולמת על העננים, פתגם רוסי מסַפּר שהשועל סופר תרנגולות בחלומו, ופתגם הונגרי טוען שהחזיר סופר בשנתו את בלוטי האלון. ומעבר למימרות הפולקלור, המדע יודע לדווח שבעלי-חיים אכן חולמים ושניתן לאמת זאת לפי ה-REM שלהם (קרי, לפי השלב שבּוֹ מתגברים אצל כל יצור ויצור לחץ הדם, קצב פעימות הלב, קצב הנשימות, קצב ההתרוצצות של תנועות העיניים, וכיוצא באלה סימנים מדידים המעידים על היותו שרוי באמצע חלום). מדענים העורכים תצפיות כאלה מסוגלים אפילו להבחין בסוגים שונים של חלומות שחולמים בעלי חיים לאחר שעברו במהלך היום חוויה נעימה או חוויית ביעותים טראומטית.


ואם כן הדבר, לא אמירות של אבּסוּרד או אִיגיון (nonsense) טמונות בשאלות על חלומותיהם של בעלי החיים, כגון השאלה "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג, וכגון השאלה "What Do Ducks Dream" של הסופרת האמריקנית הריאט זיפרט (Ziefert) שחיברה מאות (!) ספרי ילדים. אפשר שגם הריאט זיפרט היהודייה, כמו לאה גולדברג, שמעו בילדותן פתגמי יידיש ושירי יידיש המכילים שאלות על חלומותיהם של בעלי החיים. בספרי "לשיר בשפת הכוכבים: על יצירת לאה גולדברג" (2014) הזכרתי ששירהּ של לאה גולדברג "מה עושות האיילות" מבוסס על סדרה של פתגמי-עם ביידיש, כולם מתחומי חלומותיהם של בעלי-חיים (כגון "וואָס חלומט זיך א גאנדז? האבער" [ = "על מה חולמים אווזים? על תבן"]). כל הפגמים הללו מורכבים משאלה ותשובה (ראו ב"אוצר לשון יידיש" של נחום סטוצ'קוב, ניו-יורק 1950, סימן 346). אלתרמן השתמש בפתגמים אלה השאובים מלשון יידיש כבר ב"כוכבים בחוץ" (1938) בשירו "האור", הבנוי על הדמיון שבין "אור" ל"שור": "הָאוֹר –/ הַצּוֹעֵד מִמַּרְאוֹת נְחוּשָׁה [...] הַקּוֹרֵא כְּאֶל חַג לְמִלְחֶמֶת-בֵּינַיִם, / הָאוֹר, / אוֹר עִירֵנוּ, / מַהוּ עוֹשֶׂה, / מַהוּ עוֹשֶׂה לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ, / בְּעָצְמֵנוּ לְרֶגַע עֵינַיִם? / לְעֵת הִוָּתְרוֹ / יְחִידִי וְגוֹעֶה / אוֹר עֲנָקִים,/ אוֹר בְּלִי רוֹאֶה, / מֵעֵבֶר מִשָּׁם לַמָּסָךְ הָאָדֹם / שֶׁל עַפְעַפַּי הַדְּבוּקִים". בשירי "כוכבים בחוץ" גם צירף אלתרמן לראשונה את האיילת ואת איילת השחר, שהיו לסמלי הקבע בשירתו גם להבא. שימושו של אלתרמן במוטיבים הללו מורכב ומתוחכם יותר מזה של לאה גולדברג (וראו בפרק החמישי של ספרי "עד קצווי העברית:לשון וסגנון ביצירת אלתרמן" תל-אביב 2022). ואולם, דווקא השימוש הפשוט והישיר של שיר הילדים "מה עושות האיילות" נחרת בתודעת הציבור, והיה לנחלת הכלל - חלק מ"מחזור החיים" של התרבות העברית.


לאה גולדברג שאבה אפוא חומרים מן הפולקלור היהודי בלשון יידיש, אך הדגישה את ההֶבֵּט האוניברסלי של התמונה והתרחקה מהֶבֶּטיה הלאומיים. כדי לטשטש את העובדה שהשאלות המשולבות בשירה מבוססות על פתגמי יידיש, לא בחרה לאה גולדברג בשיר "מה עושות האיילות" בחיות מבויתות מן ההווי של העיירה היהודית של "תחום המושב" (כגון אווזים וברווזים, או עִזים ותיישים) אלא באיילה המשולחת, שאיילת-השחר – חברתה במציאוּת הפְּנים-לשונית – מעירה אותה משנתה. גוברת כאן בבירור המגמה האסתטיציסטית, המתבססת על הֶקְשֵׁרים פְּנים-לשוניים ("המאגיה של הלשון"), על פני הזיקה הלאומית היהודית. נביא קטע מן השיר המצביע על מורכבותו הסמנטית והפרוזודית *:


מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת (1941)


מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת

בַּלֵּילוֹת?

– הֵן עוֹצְמוֹת אֶת עֵינֵיהֶן

הַגְּדוֹלוֹת.

הֵן שׁוֹלְבוֹת אֶת רַגְלֵיהֶן

הַקָּלוֹת,

יְשֵׁנוֹת הָאַיָּלוֹת

בַּלֵּילוֹת.

[...]

מִי מֵעִיר אוֹתָן עִם שַׁחַר

מִשְּׁנָתָן?

– לֹא הַפִּיל, וְלֹא הַקּוֹף,

וְלֹא הַתַּן,

לֹא אַרְנֶבֶת, לֹא שֶׂכְוִי

וְלֹא שָׁפָן,

כִּי אַיֶּלֶת־הַשַּׁחַר

חֲבֶרְתָּן

מְעִירָה אוֹתָן בַּבֹּקֶר מִשְּׁנָתָן.


פרופ' גדעון טיקוצקי, שיזם וערך את האסופה היפה בת שני הכרכים, "לאה גולדברג: כל שירי הילדים" (2022), אף הוסיף מבוא לכל שיר ושיר, מלמדנו שבשיר זה הושפעה המשוררת כנראה מִכּתביו של האתנוגרף הרוסי מיכאיל פְּרִישְׁוִין (1973 – 1954) שעבד בתחנת ניסיונות באיזור מנצ'וריה, שבָּהּ גודלו איילים נקודים. בעקבות חוויותיו המקצועיות כתב פְּרִישְׁוִין את ספרו "חֲבַרְבּוּר חיית היער", שלאה גולדברג תרגמה אותו לעברית בשנת 1943. השיר "מה עושות האיילות" משקף אפוא את ה"ביוגרפיה ליטֶרריה" של המשוררת, לרבות הספר "חֲבַרְבּוּר חיית היער" שתרגמה, אך אפשר שקיבלה גם דחף והשראה מן הכַּתָּבות היפות שחיברה המשוררת מירי דור (1910 – 1945), אחותו של יונתן רטוש, שהייתה זוֹאוֹלוגית בהכשרתה האקדמית, ופרסמה ב"דבר לילדים" בסוף שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים מדור על בעלי חיים בשם "בביברו של עולם" (פרקיו כונסו בספר הנושא את שם המדור).


כך או אחרת, ניכּר שלאה גולדברג לא בחרה את בעלי החיים רק לצורכי הצליל והחרוז, אלא ערכה בחירה נכונה מִבּחינת ההנמקה הרֵאליסטית. הכוס והתן הוצמדו כאן זה לזה כי השניים הם חיות טרף. לאה גולדברג גם לא חזרה על אותה טעות הרווחת בשירי ילדים עבריים, שכותביהם התבלבלו בין ארנבת לשפן. שפן הוא כידוע חיה לא קטנה שחיה במערות בסלע, והיא ממשפחת הפילים. השפן הקטן משירי הילדים העבריים, ששכח לסגור את הדלת או שחי בגינה בין עצי הזית, הוא בעצם ארנב, ולא שפן. בעקבות הטעות הזאת צמחו טעויות רבות בעברית המדוברת כגון "לשלוף שפן מן הכובע", "שפן ניסיונות", "שפנפניות", וכד'. לאה גולדברג הזכירה כאן גם ארנבת, גם שפן וגם פיל, והציגה לפני קוראיה בחירה מוּשׂכּלת שנעשתה במחשבה תחילה, ולא כלאחר-יד.


לעומת זאת, יש בשיר גם סימנים של עשייה חפוזה ולא מנומקת. כך, למשל, תיאור החלום על המשחק בגולות שבבית השלישי ("מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת?/ הֵן חוֹלמוֹת כִּי הַפִּילוֹת הַגְּדוֹלוֹת / שִׁחֲקוּ אִתָּן בְּג'וּלִים וְגֻּלּוֹת") אינו מוצלח מבחינה סמנטית, שֶׁכֵּן בצירוף "ג'וּלִים וְגֻּלּוֹת" יש עודפוּת (redundancy) חסרת צידוק. אפילו ניסיונו של עורך "דבר לילדים" לתקן ולהמיר ב"שִׁחֲקוּ אִתָּן בְּג'וּלִים עַל חוֹלוֹת" לא צלח, שהרי אין מדובר בשיר איגיון (nonsense) , ועל חולות אי-אפשר לערוך משחקי גולות (ניתן היה כמובן למצוא חלופות כגון "בְּגֻלּוֹת עֲגֻלּוֹת", "בַּגֻּלּוֹת הַסְּגֻלּוֹת", או "בְּגֻלּוֹת כְּחַלְחַלּוֹת", שבכוחן לתקן את הטעון תיקון). הצורך של לאה גולדברג לספק ללא דיחוי את שיריה לעיתוני הילדים פעל לא פעם לרעתה, וביצירותיה לילדים ניתן לזהות מפעם לפעם מעידות כאלה.

השיר שובר מוסכמות וציפיות. ניתן היה לשער שאִזכּוּרן בכפיפה אחת של האיילה (המכוּנה במקורות בשם "אַיֶּלֶת אֲהָבִים" לפי משלי ה, י"ט) ושל כוכב "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תהלים כב, א), המזוהה לפעמים עם נֹגה (הלא היא כוכב ונוס, ששמה ניתן לה על-שם אלת האהבה של המיתולוגיה היוונית) תוליד חלום על אהבה ארוטית או רוחנית. ולא היא, האיילות חולמות כאן בסך-הכול חלום כוחני ותחרותי על שניצחו את יריביהן במשחק הגולות את הפילות הגדולות. בעקבות השאלה "מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת?", עשוי קהל הקוראים והמאזינים לצַפּות לסיפור אהבה. מפתיע ואולי מאכזב לשמוע שהאיילות העדינות בסך-הכול חולמות חלום תחרותי שבמהלכו הן מפיקות הנאה מן היכולת להביס בתחרות את יריביהן הגדולים ולהחזיק בידיהן את גביע הניצחון ("וּבַכֹּל, בַּכֹּל זָכוּ הַאַיָּלוֹת").


ייתכן שכאן טמונה אחת הסיבות לפופולריוּת של שירים אלה של לאה גולדברג בקרב ילדים. המשוררת היטיבה כמדומה לחוש את המתחולל בנפשם של ילדים ולהבין שאחד הנושאים המטרידים אותם ביום ובחלומות הלילה הוא נושא התחרות עם חבריהם/יריביהם. את זאת הביע לפניה ח"נ ביאליק, שתיאר באחד משיריו לילדים את ניצחונו של ילד על יריבו (ראו שירו "כרכרי" – שיר על סביבון, שבּוֹ הילד דואג בתחילה שיריבו יביס אותו בתחרות. בסופו הילד מריע בשמחה: "הוֹי, נֵס גָּדוֹל הָיָה שָׁם. / נֵס – כָּמוֹהוּ עוֹד לֹא קָם! – / אִישׁ עֲמִיתִי / יָצָא נָקִי, / נִמְלָא כִּיסִי, / תַּם מִשְׂחָקִי…"). מעניין להיווכח ששני המשוררים העריריים היטיבו להתבונן בנעשה בנפשם של ילדים.


שיר טוב הוא תכופות שיר שתחילתו בגרעין אישי כלשהו, שמתרחב למעגלים רחבים לאין-חקר. מיומנה ומשיריה נרמז שהיא סבלה לא פעם מנדודי שינה, לפעמים באשמת אהבות נכזבות שהטרידוה. ביומנה כתבה ב-1937 על המאייר אריה נבון שאייר את שיריה ב"דבר לילדים": "רק אותו אני אוהבת... אילו היה קצת טוב אלי הערב, הייתי ישנה בלילות והיה לי הרבה הרבה יותר טוב". משיריה נרמז שאירועי החיים הקשים שעברו עליה (מות אחיה בעודו ילד קטן, גורלו המר של אביה, חידת מותו בשואה) גרמו לה לא פעם רגשות אשם, סיוטי לילה וחלומות ביעותים. ההשלכה (פרוייקציה) הנערכת בשירי הילדים שלה – המעבירה את נדודי השינה ואת החלומות אל לממלכת החי – סייעו לה מן הסתם להשתחרר מן המועקות שרבצו עליה.


אפשר ששיר כדוגמת "מה עושות האיילות?", המשקף את נפש הילד, משקף את נפש המשורר הבוגר המתמודד גם הוא עם אירועים טראומטיים ועם עם חרדותיו של מי שנתון בתוך חבורה תחרותית שיש בה מפסידים ומנצחים. אפשר שחלומן של האיילות להביס במשחק חיות גדולות וחכמות כמו הפיל מבטא גם את חלומה של המחַבּרת להגיע להֶשֵּׂגים ראויים בזירה שבּהּ מתחרים משוררים גדולים ומוכשרים ממנה. לפעמים עלה בידה של המשוררת להשיג את המטרה המאוּוה. הנה, רוב שירי הילדים של שלונסקי ושל אלתרמן, למשל, אף-על-פי שהם עולים במורכבותם הרעיונית והסמנטית, וכן בברק הסגנוני שלהם, על אלה של לאה גולדברג, לא הולחנו ולא נעשו חלק מ"מחזור החיים" של ספרות הילדים העברית. שירי הילדים של לאה גולדברג, לעומת זאת, מוּשָׁרים בפי בני הגיל הרך ואהובים עליהם עד עצם היום הזה.


* מן הבחינה הפרוזודית לפנינו שיר מעניין ומורכב: הוא בנוי מארבעה בתים מרוּבּעים, שכל אחד מהם מסתיים באותו חרוז. החרוז מופרד מן השורה ומפֵר כביכול את הסדירות המֶטרית (טטרמטר טרוכאי קטלקטי). החרוז, המורכב ממילה אחת או מצמד-מילים, מוסיף לכל שורה מין "הד" בן שלוש הברות, שלפעמים מטשטש את החריזה הפנימית ("עֵינֵיהֶן... רַגְלֵיהֶן", "חֲלוֹמָן .... הַלָּבָן"), ולפעמים מדגיש אותה ("הָאַיָּלוֹת בַּלֵּילוֹת" או "הַפִּילוֹת הַגְּדוֹלוֹת"). ייתכן שהשיר מושפע משירו של ביאליק "על איילת השחר", שבּוֹ נזכרים השכווי ה"קוֹרֵא / יָעִיר הַבֹּקֶר בִּגְרוֹנוֹ" והצירוף "מִשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר" (אצל לאה גולדברג יש כמדומה לצירוף זה הד במילים "מִי שׁוֹמֵר"). שירו של ביאליק בנוי בנוסח ה"מאורה" האופיינית לשירת שירת "תור הזהב" בספרד – סוגה שנועדה לבקשת מחילה וכפרה על עוונות. אצל ביאליק יש חרוז אחד המבריח את השיר כולו כבריח, ואילו אצל לאה גולדברג יש ארבעה חרוזים כאלה – אחד לכל בית.

Comments


bottom of page